לא מזמן הבנות שאלו אותנו מאיזו שנה העברית שהן מדברות, ודני ענה מיד שמשנת 2014.
חשבתי על זה שהשפה שלנו קצת נתקעה בתקופה שעזבנו את ישראל. למשל, לאבא שלי יש דודה בת 98, שחיה בארצות הברית במשך שישים שנה עד שחזרה לישראל לפני חמש שנים.העברית שלה נשמעת כמו איפשהו בין 1930 ל-1950. כשמדברים איתה, אפשר לחשוב שהבריטים עדיין בארץ.
זה מאוד מוזר כששפת האם שלנו כבר לא מעודכנת למה שהתפתח ממנה בינתיים (ואולי לפעמים טוב שכך), אבל בעיקר, בשנים האחרונות, אני מרגישה שהעברית הכתובה שלי הולכת ומתדרדרת. ושבעצם, כשעוברים מדינה, אין אף שפה שאנחנו באמת רהוטים/ות בה.
בשנים האחרונות, שמתי לב לכמה חידושים בשפה העברית שהם קצת פחות קלים לעור התוף שלי.
הראשון, הוא התיאור של כל התרחשות דרמטית כ״אירוע״, מה שמייד מעורר את הסמיכות המתבקשת (ביטחוני). וכל אחד או שהוא ״באירוע״ או שהוא ״לא באירוע״.
והשני הוא השימוש התדיר ב״קשוח״ כדי לתאר אתגרים. עם הביטוי הזה לא קל לי בכלל, כי הוא מחליף הרבה דברים שיכולים להסביר איזו שהיא מציאות – עצוב, קשה, מדכא, מייאש, מאתגר, נוראי (?) אבל ה״קשוח״ שומר על טון צבאי של משהו שצריך להתגבר עליו, ולהתחסן ולהתחשל ממנו, ולא, חלילה, לשים לב איך הוא מרגיש. ובעיקר, וכנראה שמשם זה מגיע, זה תרגום ושימוש ממש לא מוצלח למילה – Tough.
וכאנטי-תזה לעיקרון ה״התחסנות״ / ״התחשלות״ אני מוצאת הרבה שמחה דווקא בדברים קטנים שהמרכיב המשותף ביניהם הוא התחברות לאתגרים במקום ניסיון מתמיד להתגבר עליהם כעל מכשולים.
כך, למשל, פרמתי את הגרביים האלה לפחות 8 פעמים עד שבאמת הצלחתי לסרוג אותן. וזה לא היה קשוח, אלא פשוט דרש נחישות.
יסמין ואני הולכות פעם בשבוע לקבוצת מלאכת היד של בית הספר האנתרופוסופי. זו קבוצה מעולה, שיש לה גם קבוצת וואטסאפ (כן, הטכנולוגיה הזו הגיעה גם לכאן), שבה בעיקר אנחנו מחליפות מתכונים וחולקות הצלחות בתחום היצירה (וגם סידור הבית).
בחופשת בית הספר, למדנו ליבוד עם צמר רטוב
בשנים האחרונות דנידין קצת משתנה, ויש כאן (קצת) יותר גיוון דמוגרפי. למשל, קבוצת מלאכת היד שלנו חולקת 6 שפות שונות, בנוסף לאנגלית – סינית, יפנית, ספרדית, גרמנית, אינדונזית ועברית.
זה מעניין, אבל כשגרים בצד הזה של העולם, באיזה שהוא אופן מרגישים הרבה יותר קרובים לתרבויות האסיתיות, ובעיקר לזו הסינית. אני די חשופה לתרבות הזו כי אולי 97% מהמאמרים שאני עורכת עבור כתב העת שאני עובדת בו מגיעים מסין.
אבל גם בזכות הטאי צ׳י שהתחלנו לעשות כשגרנו במילטון.
כשעברנו בחזרה לעיר הגדולה, הצטרפתי מייד לקבוצת טאי צ׳י ליד הגנים הסיניים בעיר. זו קבוצה נהדרת, והמורה היא מאסטרית ומאוד מרשימה, בעיקר בהתחשב בכך שהיא בת 73.
וכך נראים הגנים הסיניים בימים קצת יותר שמשיים.
זו קבוצה חמודה מאוד, של (בעיקר) נשים מאוד מסורות, שמגיעות לתרגל בכל מזג אויר. המגבלה העיקרית של הקבוצה הזו היא שהמורה מדברת רק סינית, והתלמידות תלויות בנוכחותה של משתתפת מתרגמת כדי להבין מה בדיוק צריך לעשות.
האתגר השני קשור בכך שבמידה רבה המורה שלנו עדיין קצת חייה תחת שלטונו של מאו, ומקפידה על סטנדרטים גבוהים מאוד בשיעורים.
במקביל, יש בעיר קבוצה מתחרה, שמורכבת מחבורה קצת יותר מגובבת של משתתפים/ות, כולם/ן דוברי/ות סינית, שנפגשת בגן הבוטני.
מסתבר שבין שתי הקבוצות שוררים יחסים מורכבים, אם אפשר לומר את זה כך.
אחת המשתתפות בקבוצה שלנו, שהיא דוברת סינית, סיפרה שפעם נצפתה על ידי המורה כשהיא מתאמנת עם הקבוצה השנייה ומאז היא הפכה להיות תלמידה פחות רצויה אצל המורה שלנו.
בהתחלה די צחקתי על כל העניין, ואמרתי לעצמי שטוב שאני לא קשורה בשום אופן לקונפליקטים האלה. אבל החורף הנוכחי שינה את פני הדברים, והעמיד את כולנו בפני דילמה לא צפויה.
באופן חריג, ולא אופייני, המורה החליטה לקחת חופשת חורף, וכך עמדנו בפני הפסקה ארוכה, או, לחילופין, הצטרפות זמנית לקבוצה של הגן הבוטני תוך כדי סיכון מעמדנו בקבוצה הרגילה.
לי לא היתה התלבטות, והתחלתי ללכת לקבוצה המתחרה, וזו היתה חוויה מעניינת מאוד.
הקבוצה האלטרנטיבית התגלתה כיותר דומה לשוק בעיירה סינית קטנה מאשר לתרגול טאי צ׳י. המשתתפים/ות מטפטפים/ות להם/ן לאיטם/ן כעשרים דקות אחרי השעה היעודה ובין תרגול לתרגול יש לא מעט כאוס מקומי.
אני חושבת שהמורה שלנו היתה חוטפת התקף לב אם היא היתה שם.
האלטרנטיבים בפעולה –
*********
לפני כמה זמן, עמיתה של דני בעבודה אמרה שאחד הדברים שמאפיינים גברים בגיל העמידה הוא שהם מתחילים לפתח עניין בנושאים שקשורים ברכבות או בספרים על מלחמות העולם.
כמי שכבר מזמן עמוק בגיל העמידה, ואו-טו-טו עוברת לישיבה, אצלנו אני דווקא זו שלוקחת את התפקיד הזה.
הבנות כבר צוחקות עלי תקופה ארוכה שכל ספר שאני קוראת מתרחש בעיירה קטנה באוסטריה בתחילת המאה ה-20. לא מזמן סיימתי את מארש ראדצקי של ג׳וזף רות, ומאוד נהנתי. מאוד מעניין לראות איך העולם נראה כשהתרחשו בו שינויים כל כך דרמטיים, כמו התפרקות הקיסרויות הישנות באירופה, והיעלמותו של העולם של אתמול.
בספר הזה ספציפית היה מעניין גם לראות את היחסים הבין-דוריים בין הסבא שהיה גיבור צבאי שהציל את חיי הקיסר, לבין הנכד שלו, שמשקף בהתנהלות הכאוטית שלו את מראה האימפריה לפני קריסתה.
אירוע קשוח, אין ספק.
היה גם מעניין לקרוא איך נראתה אירופה שלפני המלחמות – על הקיסרות האוסטרית, ובעיקר, על האיזורים של גבולות אוקראינה-רוסיה-פולין, שמהם חלק מהמשפחה שלי באה, ועל מקומם של היהודים, שמוזכרים בספר כבדרך אגב.
אני חושבת שחלק מהעניין שלי בז׳אנר הזה קשור בתחושה שלי שהעולם משתנה בקצב מאוד מהיר בעשרים השנים האחרונות, באופן שקשה מאוד להסתגל אליו. וזה מעורר הרבה שאלות על איך אנחנו יכולים/ות להתמודד עם כל השינויים המהירים האלה, ולדאוג לערכים שחשובים לנו.
.לסיום, כמה תמונות מהמפרץ הקטן שלנו בחורף, ושיר חמוד שמייצג את הרוח הניו זילנדית
