אמהות זה דבר מעצבן

לפני מאה וחמישים שנה בערך, היתה באיזור שלנו בהלה לזהב. כבר הזכרתי את זה כמה פעמים כאן, אבל זו תופעה שלא תיארתי מספיק בהתחשב במשמעות שלה בקרב המתיישבים הארופאים (והסינים, ועל כך בהמשך) הראשונים באי הדרומי.

לפני כמה שנים ביקרנו בפסטיבל בעיירה קטנה שגם היא הוקמה סביב חיפוש זהב. אחת הפעילויות לילדים היתה חיפש של זהב בתוך ערימה של חצץ ובוץ שהמארגנים הביאו מאחד הנהרות בסביבה.

הבנות עבדו קשה מאוד כדי בסופו של דבר להביא איתן הביתה כמה גרגרי זהב. פרט להרבה סקוטים ואנגלים שחיפשו זהב, הצטרפו לחבורה גם עובדים מסין, שהיו למעשה הקבוצה הראשונה של מי שהם היום המיעוט המהגר הכי גדול בניו זילנד.

יש לא מעט סיפורים קורעי לב על החלומות שהאנשים האלה הביאו איתם לכאן, המשפחות שהם ניסו לתמוך בהן מרחוק, ומעט מאוד הצלחה שהם מצאו בתחום הזהב בסופו של דבר.

חשבתי על הנושא הזה לא מזמן אחרי שגיליתי את התוכנית החדשה של האוניברסיטה להתמודד עם הגרעונות הכלכליים שתוקפים אותה בשנים האחרונות. בישיבה שנכחתי בה לא מזמן, הציגו לנו את הרעיון הגאוני של הקמת קמפוס ללימודי ביטחון ברשת (cyber security) בקוויסטאון, שהיא העיר הכי יקרה בניו זילנד, ושגדלה בשנים האחרונות בגלל נהירת תיירים ועשירים.

אולי אני בבסיסי קטנת אמונה, אבל אני מסופקת שחברות היי-טק בינלאומיות יתחילו לשלוח את העובדים/ות שלהם/ן וישלמו להם/ן הוצאות מחיה בעיר שעלות הדיור בה מאוד מאוד גבוהה, ושגם ככה אין בה מספיק מקומות דיור לעובדים/ות הנוכחיים/ות בתעשיית התיירות.

שלא לדבר על כך שאני לא בטוחה שיש לניו זילנד דימוי של אומת היי-טק.

כל זה הזכיר לי משהו שאני נתקלת בו לאחרונה – הציפיה לחשוב על איזה שהוא רעיון גאוני, שאף אחד/ת כמובן לא חשב/ה עליו קודם, ובמעט מאוד עבודה לפתור בעיות עומק. זאת אומרת, הרבה יותר קל להשקיע בכרטיס הלוטו של מכללת ההייטק שתפתור את כל הבעיות של האוניברסיטה על פני חשיבה מעמיקה על מה לא עובד טוב במבנה הנוכחי של האקדמיה, ובדרישות מהעובדים/ות, ולפעול לשפר את האוניברסיטה כדי שיירצו ללמוד ולעבוד בה.

התכתבתי על זה עם חברה טובה מהארץ שהבינה מיד על מה אני מדברת, והגדירה את זה כ״תרבות אינסטנט״ שבה מה שחשוב זה סיפוקים מידיים (ע״ע דופמין) על פני תהליכים מעמיקים וממושכים. מישהי שפגשתי לא מזמן שגרה באוסטרליה סיפרה לי שגם שם היא שומעת צעירים/ות מתכננים/ות ״לעשות כסף״ כמה שיותר מהר ובמינימום מאמץ.

דני חשב שזה קצת מזכיר את התפיסה של ישראלים של ״שלום״ – משהו שיום אחד יקרה, בלי שום מאמץ, לא לפני, לא אחרי, ולא תוך כדי, ואז ״כל הבעיות יפתרו״. ואם זה לא עובד מייד, אז כנראה שאי אפשר.

ואשאיר את זה כאן לפי שעה…

אגב קווינסטאון, לא מזמן ביקרתי שם לניתוח קטן שהייתי צריכה לעשות. ניסיתי להפיק את המקסימום מהחוויה, או במילים אחרות – הקפדתי לעצור בכל חנות יד שנייה בעיירות שכוחות האל שבדרך.

החוויה עצמה היתה די מפוקפקת, למרות שהצוות הרפואי היה מקסים, ומאוד אכפתי. מכיוון שאף פעם לא עברתי שום אופרציה רפואית שכזו, אני חושבת שחוויתי אולי לראשונה את הפגיעות שמרגישים כשנחשפים לעניינים רפואיים.

זה היה מאוד מעניין כי בתקופה הראשונה שאחרי הניתוח הרגשתי את עצמי מאוד פגיעה. לקח לי קצת זמן להתאושש, והבנתי עד כמה עצם זה שאנחנו חיות ובריאות הוא דבר מאוד לא מובן מאליו. מה ששמתי לב אליו זה שככל שהצלקת מהניתוח התחילה להחלים, כך גם התחזקה ההדחקה שלי את הפגיעות הזו. ראיתי כמה מהר אנחנו מנסות לשים מאחור את הצד הזה שלנו, ומנסות כמה שיותר להתמקד בכוחות. אני מניחה שזו חוויה אנושית הישרדותית – בלי ההגנה הזו קשה מאוד להתמודד עם האתגרים שהעולם מציב בפנינו. יחד עם זאת, קיבלתי החלטה שחשוב לי לאפשר כמה שיותר מקום לפגיעות בחיים שלי, ובחוויה שלי בעולם.

זה משהו שאני עוסקת בו לא מעט סביב החשיפה שלי לתרבות המתבגרים/ות. נראה לי שאנחנו, כחברה, מכינים/ות או ״מחשלות״ או ״מחסנות״ ילדים/ות במעבר הזה מעולם הילדות לבגרות כדי להתמודד עם הקושי של העולם. אבל, חשבתי לעצמי, מה אם היינו מחליטות שהדבר הכי חשוב הוא לשמר את המודעות הזו לפגיעות. לא באופן שלא מאפשר לנו לתפקד, אלא פשוט לתת לה יותר מקום במרחב.

יש כמה מורים/ות בבית הספר של תמרי שעושים/ות בדיוק את זה. המורה לאומנות, למשל, סיפרה על הדרך המקצועית שלה, שבסופה הגיעה ללמד בבית הספר התיכון. כל זה היה לגמרי במקום, היות וככל ששנות התיכון הולכות ומסתיימות, כך, אני מתרשמת, גדל הלחץ על הילדים/ות ״לדעת״ מה הם רוצים/ות לעשות אחרי שהלימודים יסתיימו.

יחד עם זאת, הייתי שמחה שבעולם שלנו יהיה יותר מקום לפגיעות, והרבה פחות האדרה לעולם שבו מנהיגים (בלשון זכר, בעיקר) נבחרים בזכות האגרסיביות שלהם ורמיסת ה״אחר״.

אני חושבת שאחד הדברים שהכי חסרים בעולם שלנו הוא חמלה, וסביר להניח שכדי לחוש חמלה, צריך להיות קרובים/ות וקשובים/ות לפגיעות שלנו, ולדעת, שלא רק אנחנו פגיעות, אלא גם האחרות. ושכל בני האדם (וסביר להניח שגם חיות אחרות) אבלות כשחיים נפגעים ולא רק עסוקות בלהמשיך הלאה.

זו גם דרך לאתגר את ״תרבות האינסטנט״.

*************

ואם בחמלה עסקינן, הלחץ על הממשלה הניו זילנדית המנוונת לומר בקול ברור שהיא מתנגדת להשמדת העם בעזה ממשיך, ונראה שמשהו קצת מתחיל להשתנות. בשבת היו הפגנות בכל המדינה, ונגעו ללבנו הא/נשים מכל הגוונים, הצבעים והגילאים שמפגינים. הרבה מהם גם משתתפים/ות בהפגנה נגד המלחמה באוקראינה שמתקיימת באותו מקום לפני ההפגנה נגד המלחמה בעזה, והמבוגרים/ות שביניהם/ן עדיין זוכרים/ות כיצד הפגינו נגד האפרטהייד בדרום אפריקה.

להפגנה היה טאץ׳ נחמד של רגישות לאוכלוסיה המקומית, ובשלבים הרועשים חילקו למשתתפים/ות אטמי אזניים.

ובאותו עניין, לא מזמן השתתפתי בפאנל של הקבוצה הבין דתית של האוניברסיטה. השנה המרצה היה חוקר אסלאם מאוסטרליה, שהוא איש מרתק ומקסים. הוא דיבר על קריאה הומניסטית וסבלנית של הקוראן ושל הבריתות שנקבעו בתקופת הנביא. כאן הקישור להרצאה שלו, וכאן הוא מדבר בפודקסט עם מראיינת יהודיה.

אני ממליצה מאוד להאזין לו, בעיקר כי אני חושבת שאנחנו לא מכירים מספיק את האסלאם, וכי כל מה שאנחנו חשופים/ות אליו הוא תופעות כמו דאעש, חיזבאללה או חמאס. הרעיונות שהוא הציג היו מוכרים לי, כי זה נושא שדיברתי עליו הרבה עם חברים/ות מוסלמים/ות, אבל הדרך שבה הוא מסביר את הדברים פשוט מעולה.

למרות שהדעה שלי על דתות באופן כללי לא מאוד חיובית, אני חושבת שזו הזדמנות לעמוד שוב על האופן שבו הציונות הדתית ״חטפה״ את היהדות, והשליטה קו פרשני לאומני וכוחני, תוך ניצול הבורות והפאסיביות של הישראלים/יות החלונים/יות. בשם הדת כל זה מביא את ישראל לבצע פשעים איומים, בשיתוף פעולה מלא של מרבית היהודים בישראל שעדיין גאים בילדים/ות שלהם/ן שמתגייסים/ות לצבא, ומשרתים את אותן מטרות.

היה מעניין מאוד להכין את התגובה שלי להרצאה, וזה עורר בי את הסקרנות ללמוד עוד ועוד. גיליתי בדרך פודקסט מעולה במחשבת ישראל, האזנתי לראיון שמאוד התחברתי אליו בנוגע למצבה הנוכחי של היהדות ועתידה וגם צפיתי בסרט מעניין על עמנואל לוינס.

קצת לפני ההרצאה, דני ואני סוף סוף התקנו את המזוזה היפה שאבא שלי שלח לנו כשעברנו לבית החדש. אני חושבת שהבנות היו קצת נבוכות מכך שעבודת האלילים של אמא שלהן עכשיו מוצגת בכניסה לבית. לי, בעיקר, יש מקום חם בלב לתרבות ולמורשת שבאתי ממנה.

*************

ועוד כמה עניין חורף, שאולי יצננו את האוויר בזמן של גלי חום בחצי הכדור הצפוני –

דני ואני שוקדים בימים אלה על עבודה בגינה – אנחנו שותלים די הרבה עצי פרי ומסמנים שבילים. זה מאוד מאוד כיף, ובשבילי הגינה שלנו היא מגרש משחקים ענק!

תחביב חדש שלי בחורף הוא הכנה של נרות משעוות דבורים, שלאחרונה גם גייסתי את דני אליו.

כל מה שצריך לעשות זה להמיס את השעווה בבון מרי.

ואז לעצב לנרות שרוצים.

לכבוד החורף, העלנו הצגה חדשה – ״הנגר והגמדים״ – בקבוצת תאטרון הבובות. הילדים/ות מהכיתה של יסמין היו גאים/ות מאוד שאחת מבנות הכיתה מציגה את אשת הנגר, שקיבלה בגרסה שלנו תפקיד די פעיל.

אחד הדברים שאנחנו הכי נהנות ממנו הוא להכין את כל האביזרים להצגה. יש לנו בקבוצה שתי נשים מוכשרות מאוד בכל מיני מלאכות יד, והן הכינו לנו את הגמדים והנעלים.

כל הפעילויות האלה מיועדות, כמובן, להסיח את דעתנו מכל הדברים המאוד לא משמחים שקורים בעולם. כפי שציינתי למעלה, גם כאן יש עכשיו ממשלה די מטופשת, שאחת ההחלטות האחרונות שלה היתה להוציא מתוכנית הלימוד של כיתה אל״ף מילים במאורית, כדי ״לא לבלבל ילדים/ות שרק מתחילים/ות ללמוד לקרוא״. את הרדיו הציפו תגובות של מאזינים/ות שציינו שהם/ן גדלו עם לפחות 2-3 שפות במקביל ועל הערך שברכישת מגוון שפות בגיל צעיר. אבל כל זה דומה מאוד לציטוט של אלברט אינשטיין, שיסמין אוהבת במיוחד ״יש בעולם שני דברים אינסופיים: היקום וטיפשותו של האדם״.

ככה, לעומת זאת, נראות המילים השבועיות שנלמדות במאורית בכיתה אל׳״ף בבית הספר של יסמין.

ולסיום, וכדי להסביר את הכותרת של הפוסט הזה, אשתף שאחד הציטוטים האהובים עלי במיוחד בתקופה האחרונה הוא של תמרי שבעת רתחה עלי אמרה ש״אמא זה הדבר המעצבן היחיד שלא אומרים עליו ׳הלוואי שלא היה אותו׳״. 

מאחלת לכולנו ימים טובים.