כשנודע לי שהתקבלתי ללימודי Peace and Conflict Studies (בעברית זה נשמע פחות טוב) בניו זילנד וסיפרתי על כך לאנשים בישראל, נתקלתי בתגובה הבאה בווריאציות שונות (בדרך כלל בליווי נחרת זלזול): “מה כבר יודעים שם על קונפליקטים?”. לאור זאת, כשהגעתי לניו זילנד, כשהייתי מספר לאנשים שאני מישראל ומתמחה בתחום של יישוב סכסוכים, ציפיתי לשמוע תגובה דומה (לגבי שלום, כמובן). להפתעתי, ולמרות ביקורת לא קלה שנמתחת כאן על מדיניות החוץ הישראלית כלפי הפלסטינים בפרט וההתנהלות של ממשלת ישראל בעולם בכלל, עדיין לא נתקלתי בתגובה מזלזלת או עוינת בשל הרקע שלי.
למרות שזהו אחד המקומות בעולם בהם קל מאד לחיות חיים שלמים, נעימים ולחלוטין לא אסקפיסטיים, בהם דיווחי מזג האוויר ותוצאות הראגבי (נושא כאוב כשלעצמו, תרתי משמע, כפי שמעיד מראה השחקנים בתום משחק) יכולים לספק את כל הרצון באקטואליה של אדם ממוצע, הרי שסביבת האוניברסיטה והמחלקה בה אני לומד, מספקים מגוון של התרשמויות ופרספקטיבות על העולם בו אנו חיים, עם סטודנטים מכל יבשת וממגוון מוצאים אתניים. מסתבר, בניגוד למה שנהוג לחשוב בישראל, שאנחנו לא חיים במקום הכי חשוב בעולם, שאנחנו (ישראלים ופלסטינים) לא מתנהלים בחכמה רבה ושהכיוון בו אנחנו בוחרים ללכת מוביל למקומות רעים. מאד. האמת היא שזה לא חדש לי אבל אין כמו מרחק (פיזי – אבל בהחלט לא רגשי) כדי להבין מה קורה. מכאן, התחשבנויות של מי התחיל והתחכמויות נוסח “אף מדינה נורמלית לא היתה מסכימה וכו’” נראות פתטיות וקצרות רואי באופן מבהיל.
והאמת היא שבניו זילנד כן יודעים משהו על סכסוכים. גם כאן התנהלה מלחמה עקובה מדם של אנשים שהגיעו מאירופה בשבטים ילידים שלא פחות משהתנגדו לאירופאים, היו עסוקים בלהילחם אלה באלה. נשמע מוכר? אלא שכאן, בשל הצטברות נסיבות אזוריות מיוחדות, הציעה בריטניה לכרות עם השבטים הילידים ברית – מה שלא עשתה כידוע במקומות אחרים. והאמת היא שזה לא נעשה מאהבת מרדכי כמו משנאת המן – צרפת כבר התחילה לרחרח באזור והמלכה ויקטוריה החליטה שלמען המשך השליטה באזור כדאי לבלוע את הצפרדע (לא כבדיחה על המטבח הצרפתי). אכן, יש אנשים שבשביל כסף (וכוח) יהיו מוכנים לעשות הכל. אפילו דברים טובים.
העניין הוא שלקח אמנם זמן לא קצר (כ-150 שנה), אולם כיום הזהות הניו זילנדית (מלבד החלק שבה שבאופן משעשע, תקוע עדיין באנגליה של שנות ה-80) הולכת ומכילה יותר ויותר את הזהות המאורית. השפה המאורית נלמדת בגנים בבתי ספר, חקר התרבות וההיסטוריה המאורית (שכמעט לא תועדו בכתב וחלקים גדולים מהן אבדו בתהליך של מחיקה תרבותית, שעברו המאורים בתחילת המאה העשרים) מקבלים תקציבים ועדיפות לאומית ובעיקר – להתרשמותי – מדובר בתהליך כנה של הכרה בעוולות היסטוריים מתוך רצון לחיים משותפים ושיתופיים.
אין זאת אומרת שהכל מושלם. באופן לא מפתיע האוכלוסיות המאוריות (במיוחד בערים הגדולות) סובלות ממצב סוציו-אקונומי ממוצע נמוך, עם בעיות של פשע, אלכוהוליזם ואבטלה, אם כי הרבה פחות בהשוואה לאוכלוסיות ילידות במדינות אחרות (אולם, כפי שאמר לי אחד המרצים במחלקה שלי, זוהי קבוצת השוואה שמלכתחילה עדיף שלא להשתייך אליה).
מה שמעניין בהלך רוח של אנשים שגדלו בסביבה נטולת קונפליקטים לאומיים או אתניים משמעותיים (וקשה למצוא כיום סביבה כזו בעולם) הוא שאלת התם שלהם, שכשחושבים עליה היא לא נובעת מטפשות או מבורות אלא מן הידיעה שאפשר אחרת: “למה בעצם אי אפשר פשוט להפסיק את הלחימה?”. וצריך לשים להבדל בין שאלה זו לשאלה שבדרך כלל שואלים אצלנו (הכוונה לישראל): “על מה נלחמים?”. עשרות התשובות המשכילות, המתקרבנות והאידיאליסטיות לכאורה על השאלה האחרונה מספקות מעט מאד מידע על השאלה החשובה והיא השאלה הראשונה. ואגב, ניו זילנד היא בין המדינות (אם לא ה…) עם שיעור האתאיזם הגבוה בעולם. סתם נקודה למחשבה…
ובכל זאת, גם הניו זילנדים הם בני אדם. הם נתונים לאותם מנגנונים קבוצתיים ופסיכולוגיים שמייצרים קונפליטים, אבל בצורה מעודנת הרבה יותר. ובהקשר זה, אני רוצה לספר על החוויה הבין-תרבותית שאני עובר כאן. כשרק הגעתי לכאן, בנוסף לכך שחיפשתי עבודה כהשלמת הכנסה, רציתי גם לעסוק בפרקטיקה כדרך גם לתרום למקום וגם לשמור על עניין (בהנחה שלשבת כל היום מול המחשב במשך שלוש שנים יכול להיות משעמם לעתים). חברתי לשם כך לאחת המרצות בתכנית ופתחנו בפרויקט של הקמת מרכז גישור עמיתים (peer-mediation – למה באנגלית הכל נשמע יותר טוב???) שאמור לספק שירותי גישור לאוכלוסיית הסטודנטים באוניברסיטה (כ-25,000 מהם לומדים בקמפוס בדנידין) על ידי סטודנטים שאני מכשיר לשם כך.
השלב הראשון בפרויקט הוא הכשרת קבוצת סטודנטים בגישור. למרות שגם בארץ העברתי קורסי גישור וגם לימדתי את התחום, היה לי חשש כיצד אצליח לעורר מרבצם את השדים שגורמים לנו להתנהל בקונפליקטים כזאבים אלו לאלו. בארץ זו אף פעם לא היתה בעיה. אנשים כל כך מורגלים וכל כך להוטים לקרב שבכל סימולציה או משחק תפקידים (שהם כלים מרכזיים להדמיית קונפליקט בהכשרת מגשרים) מגיעים המשתתפים לטונים גבוהים ולאמוציות מוקצנות. מצד שני, מכיון שזה קורה כל כך הרבה בחיי היום-יום, סף הריגוש יחסית גבוה ובדרך כלל (לפחות בסימולציות), אנשים לא לוקחים את זה איתם הביתה. לעומת זאת, כאן, לא היה לי ברור אם באמצעות משחק תפקידים אפשר לחלץ רגשות והתנהגויות כאלה מבעד לשכבות הנחמדות ושמחת החיים (האותנטיות לחלוטין) של האנשים כאן.
ניגשתי למשימה בדחילו ורחימו, עם סימולציה בסיסית במשא ומתן שמטרתה להדגים כיצד למרות הערך הכלכלי של שיתוף פעולה בין מתחרים עסקיים, הם יעדיפו לחרב זה לזה את העסק (ועל הדרך גם לעצמם) רק בכדי לא לפתוח עצמם לסיכון של רווח הצד השני – למי שמכיר, בתורת המשחקים מתייחסת לכך “דילמת האסיר” ובשדה הפוליטי הישראלי קוראים לזה מצביעי הליכוד. כשמעבירים את הסימולציה הזו בארץ, אז די בקלות נכנסים הצדדים לדרך התנהלות של תחרות במקום שיתוף פעולה, כי למרות שהם מבינים שהיו יכולים להרוויח בתרגיל יותר אם היו משתפים פעולה, הסיכון הגדול של פרישת השותפים שלהם וההפסד שבצידו גורמים להם להתנהגות “בטוחה” במובן שהם מפסידים פחות ודואגים שגם האחרים יפסידו באותה המידה. העניין הוא שבארץ המשתתפים לא משתפים פעולה אבל לפחות הם לא לוקחים את זה קשה מדי. לעומת זאת, כשתכננתי להעביר את הסימולציה הזו לחבורת הסטודנטים שלי, חשבתי שהם יילכו דווקא לכיוון של שיתוף פעולה, ולו מתוך רצון לעבוד לפי הכללים או להיות נחמדים זה לזה – שתי תכונות מאד אופייניות לניו זילנדים. לכן, מאד שמחתי כאשר די מהר נכנסו המשתתפים גם הם לדפוס של תחרות (אחרת הייתי מאבד את הפואנטה של הפעילות). אולם, לאחר שקבוצה אחת לא עמדה במילתה ופעלה באופן תחרותי בניגוד להתחייבותה המפורשת, נוצרו עלבון וכעס כל כך גדולים בקבוצה השניה שחבריה לא היו מוכנים להחליף מילה עם חברי הקבוצה השניה גם בהפסקה, כאשר התרגיל כבר נגמר.
בסיכום של הסימולציה לאחר ההפסקה אמרתי למשתתפים שבניו זילנד שואלים לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני: “למה בעצם אי אפשר פשוט להפסיק את הלחימה?”, אבל לאור מה שקרה בין שתי הקבוצות שהחלוקה להן מקרית, שהסכסוך ביניהן הוא בן 20 דקות ושכל הנזק שנגרם הוא אובדן כסף על הנייר. כעת, שאלתי, “איך הייתם אתם מתנהגים בסכסוך כלפי אנשים שאחראים להרג בני משפחה, חברים או בני עמכם ושמתנהגים כאילו הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות להם הוא שהיו מתעוררים יום אחד ואתם לא הייתם שם?”.
אני עדיין מחפש את התשובות בעצמי כמובן, אבל בינתיים כבר הכשרתי שני מחזורים של מגשרים ומרכז הגישור קורם עור וגידים. זהו הפוסטר שתלינו ברחבי הקמפוס:
