Category: ניו זילנד

בדיוק לפני שלושים שנה, כשסיימתי י”ב, השתתפתי בפרויקט חדשני לאותה התקופה, שהזמין ילדים וילדות ישראלים, פלסטינים, ירדנים, מצרים ואוסטרים להשתתף בועידת שלום לצעירים בוינה.

זה היה קצת לפני הסכמי השלום עם ירדן, ובתקופת תהליך אוסלו, ואני, שאף פעם לא פגשתי פלסטינים מעבר ליחסים של נותני שירות (הירקן בעיר העתיקה, זגגים, מסגרים, ואופים), מצאתי את עצמי לראשונה חלק מקבוצה כזו.

המפגש הראשון, שנמשך עשרה ימים, היה מאוד משמעותי עבורי, ואני מניחה שגם עבור המשתתפים/ות האחרים/ות, והתפתח לפרויקט שנמשך כעשר שנים שבמהלכו חלק מהמשתתפים/ות הפכו לחברים/ות שלי לחיים.

אני מספרת את כל זה כי החברים/ות האוסטרים/יות שלנו נפגשו לציון שלושים שנה לפרויקט, ופתחו לנו קבוצה בוואטסאפ. התרגשתי מאוד, כי למדתי כל כך הרבה בפרויקט הזה, אבל גם התעצבתי מאוד, כי אנחנו – שהיינו הדור שקיוו להשיג דרכו עתיד אחר – לא מימש את ההבטחה הזו. אחד החברים הפלסטינים שלי מהקבוצה ברח לאחרונה מעזה למצרים, ובמאמץ רב חילץ את המשפחה שלו, ואחרים/ות סיפרו לי לאורך השנים על החוויות שלהם/ן מהחיים בבית לחם ורמאללה. לצערי, נדמה לי שלא מעט מהישראלים/יות מהקבוצה מצדיקים את המלחמה הנוכחית.

בעקבות הפרויקט הזה, ואחרי הרבה למידה פוליטית, עבדתי כמנחה של מפגשים בין יהודים ופלסטינים, בעיקר בין בני נוער. זו היתה אחת העבודות המעניינות והמשמעותיות ביותר שעשיתי. היו שם לא מעט רגעים מרתקים, שהתאפשרו בזכות הגישה הבלתי אמצעית לסיפורים של המשתתפים. כמנחה היהודיה של הקבוצה, מבין כל המוטיבים שחזרו על עצמם בכל קבוצה – בין אם כזו של בית ספר דמוקרטי קיבוצי, או של ילדים/ות מבתי ספר קצת פחות מובחרים – יש שניים שזכורים לי היטב.
הראשון הוא רמת הגזענות של המשתתפים/ות היהודים/יות כלפי ערבים באופן כללי, שככל שחלפו השנים, היתה סביבה הרבה פחות בושה.

והשני, שממש הטריד אותי, היה שיווין הנפש שבו הילדים/ות היהודים/יות ראו את סבלם של הפלסטינים/יות בכלל ושל תושבי/ות עזה בפרט.

כשלמדנו היסטוריה בתיכון, ואחר כך פסיכולוגיה באוניברסיטה, אחת השאלות המנחות היתה איך א/נשים רגילים/ות לא מתנגדים/ות לדברים נוראיים שנעשים בשמם/ן. אני יודעת שהרבה ישראלים/יות אחרים/ות לא יסכימו איתי על זה, אבל המלחמה הנוכחית מראה שיש לשאלה הזו תשובה די פשוטה, ועצובה בבנאליות שלה – והיא שכולנו יודעים/ות, חלקנו מבועתים/ות, אחרים/ות מצדיקים/ות או משתפים/ות פעולה, וכמעט כולנו פשוט מאפשרים/ות לדברים לקרות.

אני מודעת לכך שבישראל קשה יותר להיות חשופים/ות למה שקורה בעזה ובגדה המערבית מהתקשורת הציבורית, אבל אם רוצים לדעת באמת, יש איך – מדו”חות של ‘בצלם’, דרך אתר ‘שיחה מקומית‘, ועד ערוצי תקשורת זרים, אז התשובה של “לא ידענו” לא תקפה במאה ה-21.

אני חושבת שמה שמבהיל כשחוזים בדברים כאלה קורים, היא התחושה האמיתית שאין מה לעשות. שיש כוחות רעים עם כל מיני אינטרסים שהם הרבה יותר חזקים מאיתנו, ושממש לא אכפת להם אם א/נשים אחרים/ות מורעבים/ות, או מופגזים.
זה נורא ואיום לראות את זה בהתהוות, וחוסר הישע מאוד לא קל.

וכך זה נראה ממסלול אופניים כאן. עצוב מאוד, ומביך מאוד אותי כישראלית.

********************

במעבר חד מאוד אשתף קצת בחיינו כאן בצד השני, לקוראות שנשארו אחרי החלק הראשון (תודה, אמא).

כבר כמעט חמישה חודשים עברו מאז שחזנו לעיר, ואני מרגישה כאילו היינו בבית הנוכחי מאז ומעולם.

הגינה נדיבה אלינו, והקרבה לעיר מתאימה לנו מאוד. תמרי רוכבת לבית הספר על אפניים, ואנחנו יכולים לרכב או ללכת ברגל לעבודה.

למרות שגרנו בשכונה הזו 6 שנים בעבר, לא השקפנו על הנמל, ולא היה לנו מושג עד כמה הוא פעיל. דני אמר שכשהוא מסתכל מהחלון, הוא נזכר בספרים שמלמדים ילדים/ות על כלי תחבורה ושמראים באותה התמונה המון כלי רכב. אפשר לראות מהחלון שלנו- מכוניות, משאיות, אוטובוסים, רכבות, אוניות משא ונוסעים, סירות מפרש, קייקים, ומסוקים…

ערוגת התבלינים ששתלתי כבר פורחת, והקיץ כבר כאן!

לפני שלושה שבועות גם הצטרפו אלינו עוד ארבע תרנגולות חמודות.

ההצטרפות שלהן ללהקה הקיימת לא היתה קלה. מסתבר שכמו בני אדם, גם תרגנולות לא ממש אוהבות לחלוק את מרחב המחייה שלהן, ואת המשאבים עם קבוצות אחרות.

או כמו שיסמין אמרה “כל אחד בעולם צריך לבלות יום עם להקת תרנגולות כדי להבין איך מתנהלים יחסים בין קבוצות”.

הימים הראשונים היו די דרמטיים, כשאחת התרנגולות החדשות (פנינית) תקפה את אחת התרנגולות הותיקות (דבורה), והאחרונה אף נפצעה עד זוב דם. מכיוון שתרנגולות יכולות לאכול אחת את השנייה עם סימן הפציעה הראשון, הפרדנו מייד כוחות – דבורה הועברה לבידוד בבית הבראה קטן שבנינו לה, והקמנו גדר זמנית בין ארבע התרנגולות החדשות ללהקה הישנה.

אחרי כמה ימים התרנגולות החדשות למדו איך לצאת מהמרחב שלהן, ולאט לאת התחברו עם הותיקות, ועכשיו הן כולן מסתובבות כלהקה אחת של חברות ותיקות.

למרבה הצער, איבדנו בתקופה הזו את שלג, שהיתה תרנגולות אהובה במיוחד, ואני מקדישה את הפוסט הזה לזכרה (משמאל).

********************

הרבעון האחרון של שנת הלימודים היה מאוד פעיל – גם במערכת הציבורית, וגם בחינוך הביתי.

תמרי סיימה את הפרויקט שהכינה בשיעורי נגרות – והביאה לי במתנה מתקן גדול לשתילת צמחים.

היא סיכמה את שנת הלימודים בכך שהיא לא ילדת בית ספר קלאסית, אבל שבסך הכל היא קיבלה דברים טובים מהשנה הזו – חברויות, תחומי עניין חדשים, והרבה הזדמנויות להתנסות בדברים שונים.

היא פחות התלהבה מתרבות המתבגרים/ות, ומכך שמתבגרים/ות לא תמיד לבביים/יות (בלשון המעטה), וגם לא מהאווירה התחרותית שלא תמיד מצאה חן בעיניה.

זה קצת מוזר נוכח ההישגים הלא מזהירים במיוחד של ניו זילנד מבחינה אקדמית בינלאומית, אבל בסוף שנת הלימודים מתקיימים בבתי הספר טקסים של חלוקת פרסים על כל מיני הישגים לימודיים. זה טקס מכובד שמזמינים אליו גם קרובי משפחה, וכולם מתלבשים בצורה מהודרת, כדי לראות את תלמיד/ת כיתה ט’ שלהם מקבלת תעודה על הציון הטוב בכיתה באנגלית (למשל).

אנחנו באופן אישי פחות מתחברים לענייני הפרסים. למרות שלא מעט קרובי משפחה של דני זכו בפרסי הצטיינות במערכת החינוך הסובייטית בשנות ה-50. אנחנו גם לא בטוחים שלסיים בהצלחה את כיתה ט’, למשל, זה הישג מדהים. יש לי תחושה שאחרי שניסו לחנך את הדור שלנו עם עודף ביקורת, בסגנון הסובייטי או האנגלי, בהקשר הנוכחי, עכשיו מנסים לתקן את העניין הזה אבל עם קצת הקצנה לכיוון ההפוך – הכל מדהים, מצוין, הישג משמעותי וכו’.

אם אני לא טועה, מחקרים מראים שמוטיבציה פנימית היא הרבה יותר יעילה ומועילה ללמידה על פני פרסים, וזה עורר אצלנו במשפחה כמה שיחות על תחרותיות, ולמה יש מי שזקוקים/ות להכרה הזו. דיברנו עוד על איך אפשר להנות מהכרה חיצונית, ושזה טוב ויפה, אבל שהתלות בה כמקור למוטיבציה וערך עצמי קצת פחות מוצלחת.

בזירת החינוך הביתי, גיליתי שיש חיים אחרי לימודי הבוטניקה עם יסמין, או ליתר דיוק – שאחד הדברים שהכי מעניינים אותי כרגע הם תרבויות המזרח הקדום – ובעיקר התרבות האינדו-פרסית והמסופוטמית.

********************

אחד האתגרים המשמעותיים שאני מגלה בשנים האחרונות עם ההסתגלות שלי לתרבות המקומית הניו זילנדית הוא הקושי שלי שלא לומר את דעתי על כל דבר. אני תוהה אם זה משהו שהבאתי איתי מהתרבות הישראלית, או ספציפית מהבית שגדלתי בוא. סביר להניח שמדובר בשילוב של השניים…

זה שיעור לא פשוט בכלל, ולשמחתי, שתי הנשים הצעירות (והמקסימות) שעובדות איתי בועד המנהל של בית הכנסת, עושות מאמץ גדול ללמד אותי שאפשר להשאיר אימיילים “קצרים ומתוקים”, או במלים אחרות, לא צריך לומר את דעתי על כל דבר שאני לא אוהבת. זה לא תמיד קל, אבל אני חושבת שזה קצת נדרש במקום שבו רוצים לשמור על יחסים טובים עם א/נשים, ולהימנע מעימותים. שזה מרכיב די בסיסי בחיים הניו זילנדים – לעשות הכל כדי לא, חלילה, להגיע למצב לא נעים.

אבל פרט ללמידה אני גם נהנית מטובות הנאה ומתנות לא צפויות שיש לי מהמעורבות בבית הכנסת. למשל, שמרתי על שולחן האוכל בבית אתרוג שמתפלל נלהב שכח לאסוף. יסמין היתה מאוד מופתעת מכך שיש אנשים שמשלמים הרבה מאוד כסף בשביל לימון גדול וקצת מוזר.

קצת אחרי סוכות צויין כאן יום גאי פוקס – חג בריטי קצת מוזר לזכרו של מורד שניסה להתנקש בחברי פרלמנט בריטיים ובמלך במאה השבע עשרה, וכמה א/נשים בשכונה שלנו הדליקו זיקוקים לציון החג. יסמין אמרה שהיא חושבת שבכל דת יש דברים מוזרים, או במילותיה – “כנראה שלכל דת יש את האתרוג שלה”.

********************

אחרי עשר שנים שאחד מנושאי השיחה החביבים על דני (שלא לומר היחידים) היה התקדמות תהליך האזרחות שלנו, מילוי וצירוף טפסים ואישורים שונים, קיבלנו סוף סוף אזרחות ניו זילנדית.

את הריק שנוצר בחייו של דני ממלאים עכשיו ארבעה דרכונים, יפים במיוחד, של המולדת החדשה.

הטקס לקבלת האזרחות היה אירוע די מכובד בבניין העירייה, שבו התבקשנו להישבע, או להצהיר אמונים (האתאיסטים/יות שבינינו) למלך צ’ארלס.

חלק מהאזרחים/יות החדשים/ות נשבעו/הצהירו אמונים במאורית, וזה היה ממש מרגש ומשמח לראות שרבים/ות מהם/ן ערים/ות למשמעות שיש לכך שגרים בארצו של עם אחר, ובצורך להכיר בכך. זה היה חשוב במיוחד השנה, היות ואחד ממניהגי מפלגות הימין, מין סמוטריץ’ מקומי, מנסה לערער על הסטטוס קוו הקיים ביחסים בין מאורים למתיישבים.

ראש העיר נכח בטקס, והעניק בעצמו את תעודות האזרחות. המוזמנים/ות התבקשו לבוא, במידה ורצו בכך, בבגדים מסורתיים של המדינה ממנה באו, ובכלל, כל הגישה היתה כזו שמסתכלת על האזרחים/יות החדשים/ות כנכס שיעשיר את התרבות המקומית ואת המדינה בכלל. ראש העיר ציין את הקושי שכרוך בכך שמשאירים מאחור חיים שלמים, ושהוא מקווה שהעיר והמדינה החדשה יאפשרו לנו חיים טובים ושמחים. זה היה מרגש מאוד.

ולסיום, כמה תמונות כריסמיסיות כמתבקש בזמן הזה של השנה.

זה העץ המרכזי שבכיכר העיר – שיש בו ברכות גם במאורית, וגם בשפת הסימנים.

ואלה הברכות שהבנות הכינו לנו.

חגים טובים, ושמחים. או כפי שחברה פלסטינית שלי אמרה – היכולת לשמוח, למרות הכל, היא גם סוג של התנגדות לכוחות האפלים.

כשהבנות היו קטנות, היה לנו מנהג שבכל פעם שמישהו מאיתנו נוסע, אנחנו משאירים מכתב לכל יום מהנסיעה, שההורה כתב ושלח ״באותו היום״.

וכך, למשל, כשאני נפרדתי (לראשונה) מהבנות ללילה למפגש של המעבדה בפסיכולוגיה, שהתקיים על אי במפרץ בדנידין, השארתי לבנות מכתב עידכון בתוך בקבוק שדני ״מצא״ במפרץ.

במשך שנים הסיפור הזה החזיק, אבל כשהן גילו את הבדיחה הן קצת התעצבנו.

תקופה ארוכה, מאז ה-7 באוקטובר, התבודדתי על האי שלי.

הרגשתי שמילים לא יצליחו לבטא את עוצמת הכאב, התסכול, האבל, הכעס והעצב שאני מרגישה.
ובטח שלא את רגשות האשמה והבושה.

אבל בסוף החלטתי שהשתיקה הזו היא הפנמה של ההשתקה. אז זהו המכתב שלי בבקבוק.

בעשר השנים שלנו כאן אנחנו מגלים, כפי שחלמנו גם כשחיינו בארץ, שאפשר אחרת, ושזה אפילו יכול להיות לא רק “הרע במיעוטו” אלא דבר טוב ומעשיר.

רב תרבותיות, ודו-לאומיות יכולות אפלו להיות דבר ממש מוצלח.

כשבאמת מבינים שאין שום יתרון לגזע אחד על פני גזע אחר, ושאין עם שהוא “אלים” יותר מעם אחר, או עם שיש לו זכות לחיות יותר מעם אחר, אפשר ליצור עולם שונה מאוד.

לכל אחד/ת מאיתנו יש את הפוטנציאל לעשות דברים רעים, ואפילו רעים מאוד, ואנחנו צריכים/ת להיות ערים/ות לכך, ולא להכחיש את הסכנה הזו. במקום להצדיק דברים איומים, צריך להפסיק לקבל אותם ולחפש להם צידוקים.
הצידוקים האלה כבר לא מתאימים לשום דבר, אנכרוניסטים, ובעיני נובעים ממשקעים של טראומות היסטוריות שהם אחרים מהקונפליקט הנוכחי.

ובעיקר, הם לא מאפשרים לחלום על עתיד אחר.

לקורא/ת העברית זה בטח נדמה קל לכתוב את זה ממקום כמו ניו זילנד שמייצג שקט וחוסר בעיות, שלא לומר “שעמום”.

אבל זה לא נכון.

לפני 100-150 שנה המצב בניו זילנד היה מאוד דומה למצב בישראל. היה כיבוש זר על שבטים ילידים, תביעות על אדמות, הרבה עליונות גזעית, ובתגובה מלחמות של המאורים בניסיון להדוף את כוחות הקולוניאליזם הבריטי.

ההבדל הוא שכאן נעשו בחירות מודעות אחרות, שכן, המשמעות שלהן בטווח הארוך היא שאין עם שהמקום “שייך לו” בלעדית (או שהובטח לו על ידי אלוהים של אף אחת מהדתות).

וכך למשל, ההסכם שמסדיר את היחסים בין כוחות הכיבוש הבריטיים לבין השבטים המאורים תלוי על לוח המודעות של החוג לפסיכולוגיה.
ההסכם מעגן זכויות בעלות על קרקעות, סוגיות של ריבונות והגנה ובעיקר שותפות בניהול המדינה.

הסיפור כמובן יותר מסובך, החל מניסוח וכלה ביישום (או היעדרו) לאורך השנים, אבל המהות והכוונות כנות, ובטווח הארוך הוא הוביל את ניו זילנד להיות המקום הבטוח והשקט שהיא היום

.

ולמי שרוצה לקרוא עוד איך בעיני זה רלוונטי לישראל, מוזמנ/ת לקרוא את הרשמים שלי מהביקור האחרון בארץ.

יש לזה הרבה מאוד ביטויים ביומיום שלנו. החל משימוש שהולך וגובר במאורית, וכלה בתרבות ובהומור. והנה למשל כמה שלטים שנתקלתי בהם היום במטבח של החוג לפסיכולוגיה. השלטים האלה תלויים שם כבר תקופה, אבל הבוקר חשבתי לעצמי איזו אלטרנטיבה מוצלחת הם מציעים.

השלט הזה למשל, משתף באוצר המילים של הכנת קפה במאורית. בשבוע השפה המאורית, שמתקיים בכל שנה, יש בתי קפה שמגישים קפה בהנחה אם מזמינים אותו במאורית.

ואלו מילים שימושיות בפגישה און ליין:

אני ערה לכך שמראית עין של העצמה וחיזוק על ידי שימוש בשפת המיעוט היא לא מספיקה. צריך שוויון אמיתי ושותפות ועוד הרבה תהליכים של פיוס, העצמה ולקיחת אחריות על פשעי העבר, וחלוקה אחרת מאוד של המשאבים ועמדות הכוח. והדברים האלה מתקיימים כאן ברמות שונות, ובשלבים שונים של התפתחות.

אבל זו ההתחלה, וזה בעיקר עושה תחושה טובה ונעימה.

אני עוצרת כאן, כי קשה לי לכתוב עוד על הנושאים האלה בהקשר הפלסטיני-ישראלי, אבל חשוב לי לשלוח את כל זה מהאי שלנו בבקבוק לצד השני של העולם, בתקווה שהפקק לא יהיה קשה מידי לחילוץ.

לפני שאתחיל לכתוב עלינו, ועל איך שאנחנו חווים בינתיים את הקיץ הזה בניו-זילנד, חשוב לי לכתוב שאני יודעת שהמצב בארץ (וביתר העולם) מאוד קשה בימים האלה – שהמגפה שוחקת, מעייפת ומייאשת, ושההשלכות שלה רבות, מורכבות ומדאיגות.

אני חושבת שקשה לנו להבין בדיוק מה קורה מהמרחק והמציאות השונה שאנחנו נמצאים בה, אבל אני חושבת שאני מבינה קצת מכל מי שאני מדברת איתו ואיתה.

דני סיפר שדיבר לפני כמה ימים עם אוניברסיטה שהוא עובד איתה בטורונטו, והבין שהם עובדים מהבית מאז מרץ. זה רק המחיש לנו כמה אנחנו מנותקים כאן ממה שקורה בעולם.

לצערנו, המגפה פגעה גם באביה של חברה יקרה שלנו, שנפטר ממנה ביום שישי האחרון בבית החולים ברמאללה.

כך שמאחורי המספרים והמידע שמגיע אלינו יש א/נשים אמיתיים והתמודדות מאוד קשה שאנחנו ערים לה, גם אם לא לגמרי מבינים אותה.

************

ובאקט של אסקפיזם מתבקש, אספר קצת על אודותנו בימים אלה

אחד הדברים שהכי מאתגרים ניו זילנדי/ית ממוצע/ת הוא קונפליקט. כן, אני יודעת, זה לא אידאלי למצב העסקים של דני, אבל ניו זילנדים יעשו כל דבר כדי שלא, חלילה, לפגוע במישהו/י או ליצור מצב של חוסר הסכמה, חילוקי דעות או אי נעימות.

וכך, יכול להיווצר מצב שאדם (או אישה) מן הישוב, נגיד יהודי/ה, עובדת תקופה ארוכה בצוות, ורק בארוחת סוף השנה, ממש רגע לפני שכולם יוצאים לחודשיים של חופשה, אחרי (כנראה) שעות של הכנה, ניסוח ומחשבה מראש, אחת הסועדים/ות תרהיב באופן נועז (אם כי מתוכנן היטב מראש) לשאול שאלה בסגנון “האם את חוגגת את חג המולד?”, תוך כדי שאגלי זיעה מבצבצים על מצחה, ופעימות הלב שלה מאיצות באופן מדאיג.

אחרי התשובה, והרגע שיירשם כנראה כאחד המשמעותיים עבורה בשנה שחלפה, ויהווה נושא שיחה מרכזי סביב שולחן חג המולד המשפחתי, אפשר להמשיך כרגיל בענייני היום.

נראה שלמרות שאנחנו לא חוגגים את חג המולד, הבנות (ודמויות המשחק שלהן) קלטו משהו מרוח הקריסמיסיאדה, ואלה השלטים שנתלו ברחבי הבית.

אה, וגם מעל החנוכיה

אגב קונפליקטים והימנעות מהם, וגם ההבטחה שלי לשתף את הקוראות לשתף גם בצדדים הלא לגמרי זוהרים של החינוך הביתי, סיימתי עכשיו לקרוא ספר מרתק על המשמעות של קונפליקטים ביצירת האמון שלנו בעולם.

המחברים מתבססים על ניסוי מפורסם במהלכו אמהות מתבקשות לשמור על פנים קפואות במהלך שתי דקות במסגרת האינטראקציה שלהן עם התינוק/ת שלה/ן. מה שקורה בשתי הדקות האלה הוא שהתינוק/ת מתאמצת בכל דרך אפשרית ליצור קשר עם האם, ולתקן את הנתק בינהם. אחרי שתי דקות האם חוזרת להיות עצמה, והתינוק/ת חוזרת להיות רגועה ושמחה.

הספר כולו סובב סביב הרעיון שבחיים נתקלים בהמון חיכוכים, פשוט כי אנחנו בני אדם. אני חושבת שהנתון שהמחברים הצביעו עליו בניתוח של היחסים היומיומיים בין אמהות לילדיהן היה 30% של זמן הרמוני, לעומת 70% של זמן של חוסר חיבור או דיס-הרמוניה. הרעיון, אם כך, הוא לא לנסות בכל מצב להימנע מקונפליקטים, אלא להיפך – לאפשר לעצמנו להיות בתוך חוסר הסדר או הכאוס שמריבות מעוררות, כדי ללמוד איך להתפייס, ומתוך כך להתפתח ולגדול.

בסך הכל הרעיונות בספר משכנעים ומעניינים מאוד וכאן יש ראיון מרתק עם המחבר.

אגב, למי שתאזין לראיון – המראיינת הזו פשוט נפלאה – יש לה שלוש שעות של תוכנית בוקר כל יום במקבילה המקומית של רשב ב’, רק שיש לה הכי הרבה סבלנות בעולם, והיא חריפה מאד ומבינה בהמון תחומים. כך למשל, אפשר לשמוע אצלה בתכנית, סתם כך ביום רגיל, בשעת האזנת השיא, ראיון של חצי שעה (!) עם מעט מאוד הפרעות מצידה, עם חוקר שיטות חקלאות מאוריות מסורתיות.

**********

השנה תכננו לצאת לחופשה שהמטרה העיקרית שלה היתה לנוח. כמה ימים לפני שתכננו להזמין מקום באתר קמפינג, חברה הציעה לנו את בית החופשה שלה בכפר קטן ודי נידח בדרום האי שלנו.

כך זה נראה מלמעלה.

מזג האוויר באיזור כל כך הפכפך, שתוך שעה הוא יכול להשתנות מכך:

לכך:

קצת כמו ביקור אצל אופטיקאי/ת…

הנדירות של מזג אוויר שמשי גורמת להעריך אותו במיוחד ואני לא יודעת אם אתם/ן מכירים/ות את הטיפוס – יש אנשים שכמעט אף פעם לא מחייכים אבל כשזה כבר קורה, החדר כולו מתמלא באור או במלים של ג’ון לה קארה זצ”ל, כשהוא מחייך אתם מרגישים קצת קרובים יותר לאלוהים. אז כך גם האי הדרומי.

בימים הסגריריים של החופשה בילינו את הזמן בבית של החברה, שהיתרון הגדול שלו היה ניתוק מוחלט מרשת אינטרנט – שזה סטארט אפ שתמיד נשמע טוב בתיאוריה אבל הוא הרבה יותר מוצלח במציאות. ממש לא הפריע לנו לא לדעת שיש סוג חדש של נגיף הקורונה או שמכונית התפוצצה במינסוטה…

הניתוק הזה השאיר הרבה מאוד זמן לקרוא, לשחק, לצייר ולהנות מהשלווה.

וממה שיש לבית להציע –

בית בובות

עם מיניאטורות מקסימות

מוזיקה

אוסף ספרים מעולה, כולל מדריך שימושי לנימוסין והליכות

והמון פאזלים

אני ניצלתי את הזמן להכין חומרי לימוד ליסמין.

וגם לקרוא את מומו , של מיכאל אנדה שמזמן רציתי לקרוא.

הספר הזה מרתק ונפלא, ומזכיר לנו את ערכו של הזמן המוקצב לנו בחיים האלה ומה אנחנו בוחרים/ות לעשות איתו, או לחילופין, על הנכונות שלנו למכור אותו או לשעבד אותו לכל מיני דברים שלא בהכרח ממלאים אותנו.

זה גרם לי לחשוב על רוב הדברים שאני עושה ושלכאורה הם חסרי כל תועלת או תוחלת – כמו לאפות בעצמי לחם, לגדל את הירקות של עצמנו, לצייר כרטיסי ברכה במקום לקנות וכו’ וכו’. מנקודת מבט תועלתנית, כל הדברים האלה שכל כך ממלאים אותי באושר, הם לא מאוד יעילים. הרי הרבה יותר זול ומהיר לקנות כרטיס ברכה מוכן, או ירקות ולחם, אבל האושר עבורי בעשייה של כל זה בעצמי לא נמדד בזמן או בכסף.

יסמין העירה בהקשר הזה שלא היה בבית החופשה שעון קיר. בעלת הבית צחקה כשאמרתי את זה, והסבירה שזה לא מכוון. אבל אני חשבתי שזה מאוד מתאים.

אגב, נראה לי שבכפר הזה חיה לפחות מישהי אחת שגם עסוקה בדברים לא מאוד רווחיים – והחלום שלי הוא להגיע לאפשרות לעשות דבר כזה בכניסה לבית שלנו –

וזה מה שהיה למקום להציע בימים בהירים –

עצי Rata בני למעלה מ-1000 שנה, שצומחים בסביבות חג המולד

ושכיף לטפס עליהם

שם הכפר במאורית הוא Papatowai, והמשמעות היא “המקום בו היער נפגש עם הים”, ואכן, כך נראה היער בקצה הרחוב

והנוף במעלה היער

בקיצור. היה יפה.

יפה מאוד אפילו

וכשחזרנו מהחופשה בילנו את חג המולד בבית הסופר-מקושט של החברים שלנו

ולסיום אני רוצה לשתף בשיר מקסים, ששמעתי לא מזמן של המשורר הסיני לאו טסה ששמעתי בנאום הפרישה של המנחה של דני מעבודתו, ושהגיע לי בדיוק בזמן (התרגום מכאן).

“יש לי שלושה דברים ללמד:

פשטות, סבלנות, וחמלה.

שלושת אלו הינם האוצרות הגדולים שלך.

היה פשוט במעשיך ומחשבתך,

ותחזור למקור תחילת הדברים.

היה סבלני עם אויביך כמו עם חבריך,

ותקבל את דרכם של דברים.

סלח וחמול לעצמך

וכך תוכל להשלים עם כל היצורים בעולם”.

שנה אזרחית טובה!!

אחרי כמעט חודשיים, ניו זילנד לאט לאט יוצאת מהסגר הכללי שהיה כאן.

התקופה הזו היתה כל כך משונה ולא מובנת שאני עדיין מתקשה לכתוב עליה. אני חושבת שיקח עוד הרבה זמן עד שבאמת נבין את המשמעות של כל האירועים שאנחנו עדים/ות להם וההשלכות שלהם לעתיד.

באופן אישי, עבורי המגפה הזו היא תזכורת בנוגע לכל מה שחשוב בחיים.

כמובן שלכל אחד/ת יש דברים אחרים שחשובים להם/ן, וסדרי עדיפויות שונים. כל מי שעוקב/ת אחרי הבלוג הזה יודע/ת ש(אולי בעיקר מאז שאני אמא, ואולי מאז ומתמיד) אני מעדיפה קצב יותר איטי של החיים ושאני מלמדת את עצמי להכיר תודה על כל הדברים הקטנים ביותר, כי הם לא מובנים מאליהם בעיני.

באחרונה קראתי שהכרת תודה שכזו, או לפחות הבנה שכל עולם הטבע הזה שסביבנו הוא פלא אחד גדול, חשובות גם בחינוך של ילדים ליצירתיות. גם החינוך האנתרופוסופי מתבסס במידה רבה על ראיית היופי, האסתטיקה וההערכה של הפלא שבטבע.

זהו אחד הדברים שהכי נהניתי מהם בתקופת הסגר הכללי – ההכרה בכך שמה שחשוב לי וממלא אותי בשמחה נמצא מאוד קרוב אלי – המשפחה הקטנה שלי והטבע שסביבנו. מובן שגם האפשרות להיות בקשר מתמיד עם א/נשים שאני כל כך אוהבת ונמצאים/ות בצד השני של הכדור אף היא ממש לא מובנת מאליה.

הסגר בניו זילנד לא היה הדוק כמו בארץ, ואפשר היה לעשות ספורט ולטייל בשכונה – ואני חייבת לומר שמספיק לי קצת זמן בגינה, בחוץ, לשמוע כמה ציפורים, לנשום אויר צח. וזהו… בניו זילנד דובר רבות על הדאגה מכך שא/נשים יחוו בדידות, מה גם ששיעורי ההתאבדות בניו זילנד הם מהגבוהים בעולם (השניה אחרי פינלנד). דבר מעניין ששמעתי בהקשר הזה הוא שאחד הדברים שמאוד משפיעים על האושר שלנו, הוא דווקא השיחות הקטנות והיומיומיות שיש לנו עם זרים באופן אקראי ומזדמן, כמו למשל שיחה עם מישהו בתחנת האוטובוס או בתור או פטפוט קצר עם השכנ/ה או הדוור/ית. מסתבר שמי שנוטים לפתח שיחה אקראית שכזו יותר מאושרים.

כל זה הבהיר לי שאני זקוקה למעט מאוד כדי להיות שמחה. משהו מהנה להתעסק איתו (גינה, יצירה, קריאה), הרבה זמן עם דני והבנות, ומעט קשרים עמוקים שאפשר בהחלט לקיים גם מרחוק.

עכשיו, כשההגבלות על תנועה ופעילות מתחילות להיות מוסרות, ואני רואה תמונות בפייסבוק שא/נשים מבלים/ות, הניסיון ליצור דימוי כזה של חיים פעילים ומלאים פתאום נראה לי אפילו יותר מגוחך מבעבר. התובנה שלי היא שמה שחשוב זה האור הפנימי (או “האבוקה הפנימית”) – החיבור לכל מה שיש לנו בפנים, ולקשר שלנו עם העולם החיצוני ולטבע, וזה דורש הרבה פחות מאמץ, והרבה פחות כסף.

למי שרוצה לקרוא עוד בנושא הזה, נעמי חברתי הפנתה אותי לכתבה המעניינת הזו שעוסקת בכמיהה לקצב חיים יותר איטי. ואני גם מאוד ממליצה על הראיון הזה שמדבר על השמחה שבפשטות (טרם קראתי את הספר).

ההתמודדות הניו זילנדית עם המגפה היתה דומה מאוד לזו שבישראל ובשלבים הראשונים ראשת הממשלה גם ציינה שחלק מהמהלכים שנקטה בהם היו בהשראת המדיניות הישראלית (כמו, למשל, סגירת גבולות המדינה). למרות שלפי דעתי, ניתן היה לפעול קצת יותר מוקדם ולמנוע לגמרי את הגעת המגפה לכאן, בסך הכל מהרגע שבו הממשלה החלה לפעול, היא פעלה בצורה מעוררת הערכה.

אני חושבת שהנושא הזה סוקר די רבות בעולם – הפעילות האפקטיבית והאמפתית מצד הממשלה, האופן שבו הציבור גוייס להישאר בבתים והדרך הברורה שבה ראשת הממשלה הבהירה שערך חיי האדם קודם לכל – גם במחיר של שיעורי אבטלה גבוהים, ומשבר כלכלי רציני ביותר.

למרות שניו זילנד ממש לא מורגלת במצבי חירום, התגובה הממשלתית היתה מאוד ברורה ויעילה והדבר המרשים ביותר הוא שמהיום הראשון שבו הוחלט שצריך לפעול, הממשלה כבר הציגה תוכנית פעולה ברורה ודבקה בה. ראשת הממשלה דיווחה פעם ביום (יחד עם מנכ”ל משרד הבריאות, ולפעמים גם שר האוצר) בדיוק מה המדיניות, מה יהיה השלב הבא אם יהיו פחות נדבקים/ות ומה המשמעויות של כל שלב ברמות המפורטות ביותר עבור כל אחד/ת. כשהוחלט לשנות החלטות שהתקבלו, למשל איסור על השתתפות של יותר מ-10 א/נשים בלוויות, ההנחיות שונו במהירות ובאופן ברור ומוסבר וראשת הממשלה גילתה בקיאות מרשימה בכל נושא קל שבקלים שהטריד את התושבים – כולל יום אחד שבו לא היה מספיק שום בשווקים. אבל מעל הכל, הרשים אותנו האופן שבו היא פנתה אלינו, התושבים/ות, בגובה העיניים, ברצינות, בכבוד, עם הומור ואכפתיות. ללא כל התנשאות.

לעומת ההתנהלות הזו, שר הבריאות, שהתגלה שזלזל בנהלים (רכב על אופני הרים כשכולם התבקשו לא לעשות זאת), זכה לביקורת גורפת, הגיש את התפטרותו (שנדחתה על ידי ראשת הממשלה), ננזף ונלקח ממנו חלק מסמכויותיו, וכל הפרשנים צפו שזה אות הסיום לקריירה הפוליטית שלו. מיותר לציין שהוא התנצל ללא סוף ואמר שהתנהג כמו אידיוט. גם חבר פרלמנט מהאופוזיציה חרג מהכללים בצורה הרבה יותר בוטה, אבל כלפיו הביקורת לא היתה כל כך נחרצת. גם בניו זילנד הציפיות מחברי פרלמנט מהשמאל גבוהות הרבה יותר מאשר מאלה מהימין.

אני חושבת שבדומה לישראל, ובשונה ממדינות רבות (ובעיני לא לגמרי טובות), הממשלה הבהירה לאזרחים והאזרחיות ששלומם/ן ובריאותם/ן עומדים מעל הכל, ואפילו מעל האינטרסים הכלכליים והפוליטיים. אבל היה הבדל קטן אך משמעותי באופן שבו המסר הזה הועבר והוא האמפטיה והחמלה בה הוא נאמר. אפשר לראות את רוח הדברים בשלט הזה שתלוי בכל מקום, ובכלל זה בספריה העירונית (שסוף סוף נפתחה!).

אותה רוח אנושית הרשימה אותנו מאוד גם בתגובה הציבורית שהנהיגה ראשת הממשלה לאחר אירוע הטרור במסגד בקרייסטצ’רץ’ בשנה שעברה, עליו כתבתי כאן. זה הבדל קטן ודק, אבל הוא משמעותי ביותר ומייצר תחושת שותפות ואחדות – חוויה שמעולם לא חוויתי מצד איזושהי הנהגה פוליטית במקום אחר.

בעקבות המשבר, מפלגת הלייבור בראשות ראשת הממשלה התחזקה מאוד, ומנהיג האופוזיציה מהמפלגה הלאומית השמרנית, שהרשים רבים כאן בטיפשות שלו בתקופת המשבר הנוכחית, הוחלף על ידי מועמד חדש, שאמר מייד שכוונתו כראש אופוזיציה אינה להתנגח בקואליציה, כי זו סוג של פוליטיקה די נחותה. ימים יגידו מה תהיה האלטרנטיבה שהוא יציע למנהיגות הנוכחית, אם כי הציפיות, כאמור, נמוכות.

בתוך כל הימים האלה למדתי גם אני כמה דברים על מנהיגות ועל הקשר בין מנהיגות פוליטית ומדינית לבין האזרחים/יות – תושבים/ות. כרקע לתובנות האלה, אספר בקצרה שבתוך סערת המגפה, ומתוך היבריס די לא צפוי, כתבתי מכתב עם רעיונות והצעות לראשת הממשלה. לא ציפיתי כמובן להתייחסות כלשהי, אבל חשבתי שגם לא יזיק לשלוח את המכתב. להפתעתי, לאחר כשבוע קיבלתי מכתב תשובה מפורט שנכתב בשמה על ידי אחד השרים (באופן אישי! – טוב, כנראה על ידי אחד העוזרים שלו), ובו התייחסות עניינית ורצינית לכל אחד מהנושאים וההצעות שהעליתי. מתוך כך עלו בי כמה מחשבות לגבי מהי הנהגה טובה שאכפת לה באמת מהאזרחים/ות שתחת חסותה, אבל חשוב מזה – שאותם היא משרתת.

אז קודם כל חשבתי על כך שמנהיגים/ות אינם/ן יודעים/ות הכל, והם זקוקים לנו האזרחים/יות בהכוונה, במתן עצות ובשיתוף במחשבות שלנו. וגם שעלינו להיות שותפים בלספק את כל אלה יותר מאשר בהצבעה בקלפי פעם בכמה שנים.

אבל גם הבנתי שמנהיגים/ות הם/ן בני אדם ורבים/ות מהם/ן חושבים/ות שהם/ן עושים/ות את הדבר הטוב ביותר עבור המטרה שבה הם/ן מאמינים/ות אבל לפעמים הן קצת זקוקים/ות לעצה טובה.

אבל אולי הדבר החשוב ביותר שהבנתי, הוא שצריך לדעת להודות למנהיגים/ות ולתמוך בהם/ן כשהם/ן טובים/ן ומסורים/ות.

וכך נראית מנהיגה (אמיתית) בטרנינג

התמונה מכאן: https://www.fijivillage.com/news/Jacinda-Ardern-praised-after-impromptu-Facebook-Live-session-on-COVID-19-lockdown-5xf48r/

כבר עם תחילת התפשטות המגפה הבנתי שיש כאן מקור בלתי נדלה לתוכנית לימודים רב-תחומית מלאה, שכוללת התמחות באפידמיולוגיה, ביולוגיה, רפואה, בריאות הציבור, מתמטיקה, פוליטיקה השוואתית, פסיכולוגיה, כלכלה, איכות הסביבה ומה לא. לשמחתי, כל זה הסתדר טוב מאוד עם העניין הרב של הבנות בגיאוגרפיה ובארצות. הבנות הבינו שיש כאן אפשרות נדירה ללמוד מה קורה בכל ארץ, ואיך ההנהגה מגיבה למצב. איכשהו הצלחתי להבהיר שגם אם יש נשיא מטופש למדינה שהיא פדרציה, למדינות שבתוכה יש עדיין אפשרות לפעולה עצמאית אם המנהיגים/ות שלהן ירצו מספיק. כך הצלחנו ליצור מסר קצת פחות שחור-לבן כלפי השכנה הגדולה שלנו מעבר לאוקיינוס השקט.

ולסיום, כמה תמונות של סוף הסתו שהיה יפה בצורה בלתי רגילה השנה

אשתדל לא להתייחס כאן יותר מדי למצב בחוץ, כי המצב בניו זילנד חמור כמו בכל יתר העולם, רק כמו בכל דבר אחר – כמה ימים באיחור.

עבורי זה היה מאוד לא פשוט להיות כאן במין מצב כזה של מי ש”רואה את הנולד”. המעקב אחר התקשורת הישראלית הבהיר לי לאן פנינו מועדות כאן, והגעתי למצב שיכולתי לומר לחברים/ות הניו זילנדים בדיוק מה הצעדים הבאים שהממשלה הולכת לנקוט, בערך יום לפני שהם ננקטו, למרות שלטעמי לאט מידי.

ראיית העתיד נתנה לי עמדת יתרון כי הספקתי לעבור בספריה יום לפני שהיא נסגרה, ולקנות עוד כמה דפי ציור יום לפני שהחנויות גם הן נסגרות. אבל הוא גם הווה חיסרון, כי הייתי מודעת לכך שצריך לעשות משהו ומהר והרגשתי שאף אחד לא שותף לדעתי.

אחת התכונות שמאפיינות ניו זילנדים היא שהם לא לוקחים דברים קשה מדי, ובדרך כלל אוהבים לרכך דברים, ולא להתרגש מהם יותר מדי. בדרך כלל זו תכונה מעולה בעיני, אבל לא כשמדובר במגיפה קטלנית, שמתקרבת בצעדי ענק למדינה עם מערכת בריאות שגם היא קצת נשארה מאחור.

כפי שכתבתי כאן כבר מספר פעמים בעבר, ראשת הממשלה שלנו היא מנהיגה אמיתית. ולצערי, זה מצרך די נדיר. לכן, כשלקח לה זמן לסגור את גבולות המדינה ולהכריז על מצב חירום, ממש היה לי קשה עם זה.

דפוס ההתמודדות שלי עם המצב הקיים נע על הקו שבין החוקרת (זו שיודעת כמה א/נשים נכנסים/ות ויוצאים/ות מבידוד בכל עיירה נידחת בעולם), לבין המגלומנית (“ג’סינדה, תמסרי בבקשה לבוריס ג’ונסון שהוא אידיוט”).

לכולם היה ברור שבאיזשהו שלב הצעד הזה יקרה, אבל הזמן שעבר לא פעל, כידוע, לטובתנו. כשסוף סוף התקבלה ההחלטה להכריז על מצב חירום – דבר שמעולם לא קרה בניו זילנד – נרגעתי שעכשיו לפחות נוכל לנסות ולמגר את המגיפה. מה שמאוד הרשים אותי בהודעה שלה על מצב החירום היה שהיא ציינה במפורש שגם אם המצב הזה יהווה אתגר כלכלי גדול, הרי שהצלתם של חיי אדם עולה על הכל. האופן הפשוט והברור שהיא אמרה את זה בו נגע מאוד ללבי.

בכל אופן, לכולם ניתנו 48 שעות להתארגן לעבודה מהבית, ובשעה חמש כבר אפשר היה לראות את כל עובדי האוניברסיטה יוצאים לכיוון הבית עם הציוד שלהם – החל ממחברות וערמות מסמכים וכלה במסכי מחשב וכיסאות משרדיים (כן, כן!).

מכיוון שהבנות החלו בחינוך ביתי כבר בתחילת שנת הלימודים, בחודש פברואר, דני ציין שסביר להניח שהן לעולם לא היו יודעות שבעולם מתרחשת מגפה. זאת מכיוון שאורח החיים היומיומי שלהן לגמרי מנותק מהעולם שבחוץ. אבל מכיוון שהן שמו לב שהבאתי יותר ספרי ספריה מהרגיל, הן שאלו מה קורה, וניצלתי את ההזדמנות להסביר (בעדינות) את המצב החדש.

תמרי מיד אמרה שזה נשמע לה כמו חלום רע, ושאלה איך מנהיגים לא טובים לא ינצלו את ההזדמנות להשתלט על מדינות אחרות. לזה הייתה כמובן תשובה אופטימית (או, יותר מדויק לומר, אופורית), שעכשיו כולם עסוקים בעולם למצוא תרופה למחלה ולשתף פעולה אחד עם השני (לפחות כך אני מקווה, לא בטוחה שאני יכולה לומר משהו טוב על סין וההתנהלות שלה בנושא הזה, אבל לא נכנסתי לפרטים).

וכמובן שתמרי היא היחידה (כמעט) בעולם שידעה מייד מה זה פנגולין.

יסמין, לעומת זאת, קשרה מייד את הכל למשבר האקלים ותהתה, במילותיה –

“how can’t people foresee that if they behave this way to nature, this is what will happen?”

אמרתי להן שהן צריכות להנהיג את העולם.

**** ****

אבל אם כבר ניצלתי כאן את ההזדמנות לעשות אאוטינג אלגנטי לעניין החינוך ביתי, אספר קצת איך ולמה כל זה קרה.

מי שעוקב/ת אחרי הבלוג הזה (וכן, אני יודעת שזנחתי אותו לזמן מה. זו היתה שנה לא פשוטה, בלשון המעטה – אבל בכל זאת, סליחה), יודע/ת שמאז ומתמיד היתה לי נטייה לחינוך ביתי, ולשמחתי זה הסתדר יפה עם הנטייה של הבנות להעדיף את חיי הבית על פני בית הספר. כלומר, למרות שאנחנו מאוד אוהבים את בית הספר שלנו, קשורים לקהילה שלו ומעורבים בה, הבנות כבר יותר משנה מבקשות להיות בחינוך ביתי.

לא לגמרי ברורה לנו הסיבה, אבל אני רק אומר שגם אמא שלהן מתקשה לעבוד במסגרות שדורשות שעות ארוכות מחוץ לבית, אז יכול להיות שיש בכך מרכיב גנטי.

ולכן, השנה, כשכבר ביום השני ללימודים הן ביקשו להישאר בבית, החלטנו לנסות להקשיב לבקשה.

ההתחלה של החינוך הביתי היתה ממש טובה, וכמובן שגם מאתגרת. עבר עלי יום אחד שבו חשבתי שעשיתי את טעות חיי שהסכמתי לשיגעון הזה, אבל חוץ מזה, זה ממש כיף ונפלא.

קודם כל, כי סוף סוף הגענו למצב שבו הדבר הזה התאפשר מבחינה טכנית. העבודה שלי היא ברובה המוחלט מהבית. אני עורכת מאמרים, מלמדת קורס שכולל שיעור אחד פעם בשבועיים, ועורכת מחקר שמבוצע דרך האינטרנט, והכל די גמיש ונוח.

מעבר לכך, לקחתי את הפרויקט הזה על עצמי רק אחרי שראיתי שהבנות יכולות להסתדר מספיק זמן בעצמן באופן שמאפשר לי לעבוד. כבר כמה חופשים שמתי לב שאנחנו מצליחות לבנות יפה את הימים באופן שבו אני עובדת בבוקר כמה שעות ואנחנו עושות דברים יחד כשאני מתפנה.

כך זה נראה בימים שיש מזג אוויר יפה, כשהבנות רוחצות את הדמויות שלהן –

ותוך כדי כן עושות ניסויים מדעיים עם מים ועלים

וכך נראים “שיעורים” יותר מובנים, שבהן אנחנו לומדות עכשיו על מצרים העתיקה – אחד התחומים שאני ממש מרותקת אליהם בערך מאז שאני זוכרת את עצמי (הציור שלי (-: ).

הלמידה על מצרים גרמה לנו ממש לחבב את המצרים הקדמונים, מה שעורר אצל תמרי תחושות לא נוחות סביב סיפור יציאת מצרים. היא אמרה שאם היא היתה מצריה היא היתה ממש נעלבת שהמציאו סיפור כזה עליהם (וטרחה לציין, שגם היא לא כל כך אוהבת את הסיפור על הפרסים במגילת אסתר). זה עורר גם אצלי שאלות ברוח דומה – מה המשמעות של להמציא מיתוס שמכפיש עם אחר, ואיך אנחנו יכולים לציין ולחגוג את המיתוס הזה בשלוות נפש מידי שנה. כל זה השתלב עם שאלה ששאלו אותי לא מזמן שני חברים מצרים בנוגע לאופן שבו ילדים/ות יהודים/יות לומדים/ות על מצרים.

פניתי לכמה חברים/ות שאני מעריכה את דעתם בשאלה הזו. הם עזרו לי למצוא כיוון בכך שהתייחסו לצורך לראות את המורכבות האנושית, ועל כך שראייה של מישהו רק כטוב או רע, בטח כשמדובר בעם שלם, מחטיאה את הלקח שאפשר ללמוד על יחסים בין בני אדם בכלל.

אם למישהו/י כאן יש מחשבות בעניין, אשמח לקרוא בתגובות שלכם/ן.

**** ****

נורא קיוויתי שלנוכח המצור הצפוי גם לנו אוכל להתגאות קצת במשק האוטרקי שלנו, אבל הקיץ השנה היה קריר במיוחד, ואני חושבת שזה לא יהיה מוגזם לומר שלא היו כאן הקיץ יותר מעשרה ימים שהטמפרטורה בהם עלתה על 27 מעלות.

מכיוון שכך, למרות העבודה הקשה שלי, הגינה הניבה השנה רק כמה עגבניות קטנות, אבל לשמחתי הרבה פרחים יפים, עשבי תיבול, אפונה ושעועית.

לשמחתנו, דווקא עצי הפרי היו מאוד נדיבים אלינו הקיץ

וזה מה שאספתי היום מהגינה.

וכך זה נראה אחרי שדני נאלץ לעמוד כמה שעות, ולהכין אותם לשימור לחורף, כמנהג המקומיים.

ואלה התינוקות שמיועדים לשתילה לקראת החורף

ולסיום, כמה עבודות של תמרי ששימחו אותי, וכמה תמונות מטיולים קטנים באזור העיר שלנו.

אני משתפת בהן בעיקר כדי שנזכור כולנו שעוד יהיו לנו ימים יפים וטובים, ושהמצב הקשה הזה זמני והוא יעבור.

שמרו על עצמכם/ן

אני לא יודעת איך הצלחתי להגיע לגילי המופלג בלי שאי פעם ביקרתי בארצות הברית. מי ששומעים את זה בדרך כלל מרימים גבה.

אז לאחרונה זה קרה.

קיבלתי מהאוניברסיטה מענק לנסוע לכנס של האגודה למדעי הפסיכולוגיה בסן-פרנסיסקו. הכנס היה נהדר – שמעתי שני חוקרים בעלי שם עולמי, שמוכרים אפילו בניו זילנד, בתחומים של זיכרון והבעות פנים ורגשות, וגם זוכת פרס ישראל אחת. שמעתי עוד המון הרצאות מעניינות וחדשניות על זהות קבוצתית, תקווה, חיפצון (objectification), דה-הומניזציה, ועוד המון הרצאות על זיכרון וטראומה. בקיצור היה מעניין ומעשיר.

גם אני הצגתי בכנס – פוסטר שלא בדיוק זכה לתהילת עולם. כך זה נראה מאחורי הקלעים.

וחוץ ממעניין היה גם כיף. סן-פרנסיסקו מדהימה – ברגע שיוצאים מהמרכז העירוני הלא מאוד מרשים – או נקי – ושעמוס בחסרי בית (שמוכרים את מרכולתם על המדרכה!!) ובאנשים באופן כללי, השכונות שמסביב יפיפיות, ומלאות חן.

כמובן שגם מילאתי את חובותיי כתיירת

אבל עם כל הכבוד לכנס, ולעיר עצמה, ללא ספק שהשיא של הביקור היה הבילוי שלי בפאלו אלטו. בעיקר, כי היו לי שלושה ימים וחצי ברוטו עם שירה, חברת הילדות האהובה שלי, שלא ראיתי כבר ארבע שנים וחצי.

נראה שכל הפעילויות המעניינות ביותר בקליפורניה מתרחשות אצל שירה – ביומיים וחצי (נטו) שהייתי אצלה, הספקתי להשתתף ביום הולדת של ילד בן 8 בגינה הציבורית, לשחק כדורגל במשחק ידידות בין הורים וילדים (על תקן ההורים), ואפילו גייסתי את הבנים של שירה לעזור לי בעבודה השנתית של קישוט אלבום יום ההולדת של תמרי

הילדה, אגב, שחגה את יום ההולדת יום לאחר שובי הביתה, מאוד העריכה את המאמץ והתרגשה

הילדים של שירה (הבנים התאומים ואחותם הבכורה) מאוד חכמים, מושקעים וחשופים לעולם, ועוד לפני שהספקתי להניח את המזוודות הם כבר הספיקו לחשב את הפרש השעות בין ניו זילנד לארצות הברית, להמיר עבורי את הטמפרטורה מפרנהייט לצלזיוס ולשיר לי (ביפנית!) שיר על פריחת הדובדבנים.

החיים בפאלו אלטו נראו לי שלווים ונעימים ובאופן כללי הם יכולים להתנהל ממש על מי מנוחות. אולי פרט לריצת בוקר לא צפויה שלי בעקבות הילדים של שירה שדהרו במהירות עצומה על הקורקינטים שלהם לבית הספר. מסתבר שאני האמא (המלווה) היחידה שמתאמצת לרוץ בעוד ששירה עצמה צעדה לה בנחת מאחור ונהנתה מבוקר אביבי שלו.

היו גם כמה רגעים מפתיעים ולא צפויים עבורי בפאלו אלטו – כמו למשל, ביקור בגינה בחג השבועות, שהזכיר לי לגמרי את גינת בית אלישבע בשבת אחר הצהריים. לגינה הצטרפו משפחות דתיות (כן, עם כיפה וכיסוי ראש – מראה שאני לא מורגלת בו כבר בכלל!) מרובות ילדים, בבגדי חג ותוך כדי אכילת Bisli, במבטא אמריקאי. זה היה מפתיע, אבל הבנתי בדיעבד שזה לא בדיוק היה מדגם מייצג.

שירה לקחה אותי גם להופעה של יזהר אשדות, שהיתה נהדרת. גם שם ראיתי כמות ישראלים שלא נחשפתי אלה מאז הביקור שלי בארץ לפני שנתיים. בקיצור, נראה שעברית כשפה סודית שימושית יותר בדנידין.

זה די מדהים איזה כוח יש למוזיקה להחזיר אותנו בזמן. משהו באופן שבו היא נחווית גורם לאיבוד תחושת הזמן והמקום – ושירה ואני הרגשנו כאילו שאנחנו שוב בנות 16 שמרגישות שהשירים נכתבו במיוחד בשבילן.

היה קצת עצוב לראות את כמות הישראלים שגרה מחוץ לארץ, במיוחד כי רבים מהם מאוד הזכירו לי את הרקע שלנו. גם לאמי היתה התרשמות דומה כשראתה לא מזמן באנגליה כמה הרבה ישראלים חיים שם ולא מתכוונים לחזור. ומה אני אגיד?

שירה ומשפחתה פינקו אותי מאד. והנה עוד כמה תמונות מהמקומות היפיפים שהם לקחו אותי אליהם.

מלבד הכנס והביקור אצל שירה, הרשמים שלי מארצות הברית היו מעורבים. מצד אחד ראיתי הרבה יופי. מצד שני, אולי הם הושפעו מכך שהאזור של המלון הזול שהשתכנתי בו במהלך ימי הכנס, התברר כמצוי באחד מרחובות העוני והפשע הידועים בעיר…

אבל גם הרבה דברים אחרים בלטו לי לעין. קודם כל, אני לא חושבת שהשתמשתי בכל כך הרבה כלים חד פעמיים או מפלסטיק בארבע וחצי השנים האחרונות בניו-זילנד, כמו בתשעת הימים שלי בארצות הברית. בהתחלה ניסיתי למחזר את כוס הקפה החד פעמית, אבל היא נזלה לי בתיק. אחר כך פשוט השלמתי בשתיקה עם המצב. זה בעיקר בלט לעין מכיוון ששתי חברות שלי בניו-זילנד הן לגמרי Zero Waste – זאת אומרת, עושות כל מאמץ לא להשתמש בכלים מפלסטיק ולא לקנות דברים שארוזים בפלסטיק או ניילון. כמות הפלסטיק החד-פעמי שראיתי בביקור האירה באור קצת מגוחך את המאמצים הניו-זילנדיים להפחית את הזיהום הסביבתי.

התרשמתי שהחיים בארצות הברית יכולים להיות מאוד מפנקים למי שיש להם כסף – יש הכל, ומהכל – וכל דבר שקונים מיוצר באופן שיהיה הכי נוח לשימוש, וידרוש הכי פחות מאמץ מהמשתמש/ת (נזכרתי תוך כדי כך בערמת העצים שמחכה לנו בחנייה ושצריך להעביר לאחסון בסככה בחצר האחורית לקראת החורף). וכל זאת לעומת הניו זילנדים שלא מתביישים בעבודה פיזית וממאמץ באופן כללי, ושצניעות היא קוד חברתי מוערך אצלם. בארצות הברית התרשמתי שכסף הוא שם המשחק, ושאם אין לך מספיק ממנו, זה בטוח כי עשית משהו לא טוב. זה היה די מדהים כי כשביררתי מחיר בחנות למברשת איפור, ואמרתי למוכר שזה מעבר לתקציב שלי (מה שמאוד מקובל בניו זילנד ואפילו מוערך – יש תקציב, עומדים בתקציב, לא חיים מעבר לאמצעים וכו’…), הוא נראה היה מזועזע לגמרי.

ובחזרה לדנידין –

בשדה התעופה קידם את פני שלט שאומר שגם אם מגיעים לעיר לביקור קצר, יש סיכוי שכרטיס החַזוֹר ייוותר ללא שימוש. והאמת היא שיש לנו כאן כמה חברים שעברו בדנידין במהלך טיול ופשוט נשארו. התגעגעתי מאד להומור הניו-זילנד הקטן והפשוט שלא לוקח את עצמו ברצינות מדי.

וזה ציור על אחד המבנים של האוניברסיטה משנת 1990. ריגש אותי לראות אותו, והרגשתי שחזרתי למקום הנכון בשבילי לפחות בשלב הזה. רענן אותי להיזכר שהמוטיבציה לשמירה על כדור הארץ היא כי אכפת ממנו, ולא בגלל מה שעלול לקרות אם לא נשמור עליו, כמו שאנחנו רואים שכבר מתחיל לקרות.