בחזרה לעתיד 2

כשהייתי בת עשר, המשפחה שלי גרה שנה באנגליה. זו היתה השנה הנפלאה ביותר בילדות שלי. קודם כל, כי באותה השנה אמא שלי לא עבדה, והיתה הרבה בבית (ואפילו אפתה בעצמה חלות לשבת, כן, כן). אבל גם בגלל שהיה לנו שפע של טבע זמין, נחת, ושלווה, ובית ספר שאהבתי מאוד.  זה היה בית ספר רגיל למדי (בשביל העיר בה גרנו) אבל מיוחד מאוד בשבילי. בכיתה היו אולי 16 תלמידים, והמורה, שהיתה מקסימה במיוחד, ידעה לעשות הכל וללמד הכל בעצמה – ציור, נגינה, שירה, תפירה, בישול, ריצת שטח וכדורגל – כל הדברים החשובים באמת. המורה הזו היתה כל כך מקסימה, שהמשכנו להתכתב אחר כך במשך ארבע שנים.

מאז אותה שנה נפלאה, ידעתי בתוך תוכי שאני רוצה לגור, לפחות לתקופה, במקום אחר. וניו זילנד של העשור השני של המאה ה-21, ובעיקר העיר דנידין, והשכונה שלנו, הם לגמרי, אבל לגמרי אנגליה של שנות ה-80 (אוקי, בלי מרגרט תאצ’ר וההפגנות של מעמד הפועלים).

וכך, כשלפני כמה שבועות תמרי הסבירה לי שאבא של חבר אמר שכדי להיות קיווי אמיתי צריך לאכול וויטביקס, התמלאתי בהתרגשות, כי עברו אולי 30 שנה מאז שראיתי לאחרונה את המאכל (הדי טעים, אני חייבת להודות) הזה:

מאז שדני לא כאן, הרגלי האכילה והתזונה שלנו ירדו להם במדרון תלול. נתחיל מזה שבכל בוקר קריר, אני מביאה לבנות את האוכל שלהן לחדר השינה (מה שמייצר גל פירורים ענקי של וויטביקסים, והיה גורם לדני קוצר נשימה).

בנוסף, אם לא הייתי מגבילה את העניין, הילדה (ואחותה) היו יכולות להיות ניזונות מהביסקוויטים היבשים האלה מבוקר ועד ערב, בעיקר, מכיוון שהיה תמריץ טוב לאכול אותם – בכל קופסא של וויטביקס הסתתרו להם קלפים של הנבחרת הלאומית ברגבי:

שווה או לא?

היינו עסוקות לגמרי רק בענייני איסוף הקלפי האלה, אלמלא לפני שבוע זעזעה את החיים השלווים והבטוחים כאן רעידת אדמה שהתרחשה רחוק מאיתנו – 400 ק”מ צפונית אלינו, בעיירת נופש שנבנתה לקראת ציפייה לבום תירותי בשנת 2000. בום, שאגב, מעולם לא הגיע. במקרה הייתי ערה בשעה של רעידת האדמה. רק שמעתי רעש חזק ועמום אבל שיערתי שזו היתה רעידת אדמה.

אנחנו גרים מאוד קרוב למפרץ, והיו התרעות לגלי צונאמי. לשמחתנו אנחנו גרים על הר, אז ממש לא דאגתי, אם כי במשך כמה ימים ממש לפני שהלכתי לישון, דמיינתי מה עשוי לקרות לבית שלנו ברעידת אדמה. שכנעתי את עצמי בכל תוקף שהבית חזק מאוד, ושאני יכולה לישון בשקט. כשגרנו בירושלים, תמיד הייתי מדמיינת את הפסנתר של השכנים נופל לנו בדיוק על הראש בחדר השינה. הפעם הצלחתי רק לדמיין את התקרה נופלת עלינו, ומשפחת עכברים שמחה שמתגוררת בעלית הגג, יחד איתה. זה היה יחסית נסבל.

בבוקר שאחרי רעידת האדמה, התעוררתי בציפיה לשמוע מוזיקה עצובה ברדיו (בכל זאת נהרגו שני בני אדם), ודיווחים שוטפים בקול לחוץ וחרד, אבל כלום! הערוץ המקומי שידר עניינים כרגיל – מוזיקה שמחה, ודיווחים מידי פעם על נזקים או כבישים סגורים – אבל הכל בטון רגיל ושמח (כן, הקול הרגיל כאן ברדיו המקומי הוא שמח!). מאוד הופתעתי. שאלתי חברה במעבדה, שגרה עם משפחתה בקרייסטצ’רץ’ בזמן הרעידה הגדולה של 2011 (בה נהרגו 183 בני אדם) האם זה ככה תמיד, או שאז זה היה אחרת. היא אמרה שתמיד זה ככה, ושאנשים אוהבים לחזור מהר לשגרה. סיפרתי לה שבישראל זה היה עובד מאוד אחרת, והיא אמרה שלה, לפעמים, המעבר המהיר הזה קצת מפריע, כי היא מרגישה שאנשים לא אוהבים להתמודד עם דברים קשים. זה היה מעניין.

ביום שלמחרת רעידת האדמה, תמרי ואני נשארנו בבית. הילדה ביקשה יום עם אמא, ואני (למרות שרציתי מאוד את הזמן שלי, ואת העבודה) שמחתי מאוד על ההזדמנות לתת לה זמן של שתינו (דבר שאני מצליחה לאפשר פחות משהייתי רוצה, לצערי)

התחביב האחרון שלנו הוא לעשות מיניאטורות בפימו, וזה כיף ממש. הפעם, הן היו של אריות (כמובן) ודמויות אחרות מחבורת “מלך האריות”.

מכיוון שתמרי היתה באותו הבוקר בבית, לא הרגשתי צורך דחוף לדבר איתה על הנושא של רעידת האדמה, אבל בשעה שלוש, ישר כשהסתיים בית הספר, חברה של תמרי באה וסיפרה לה את החדשות, ובכללן – שהמורה לאמנות והמורה של כיתה אל”ף היו צריכות לפנות את הבית בלילה בגלל התרעות לצונאמי…

תמרי היתה נסערת, וממש לפני השינה שאלה אותי בדאגה אם המורות עדיין בחיים (!) הרגעתי אותה שכן, ודמיינתי לעצמי אותה במשך רבע שעה בירושלים. זה היה לא פשוט לדמיין.

להפתעתי, הילדה כן הסתדרה בגבורה עם צפיה בסרט של מלך האריות (אפרופו רטרו ). אני, שהייתי מבוגרת מידי כשהסרט יצא, מעולם לא ראיתי אותו, ורק שמעתי מאחיי הצעירים, ומאחותי, שהסרט מפחיד נורא, וכדברי אחותי שזו היתה “אחת האכזבות הגדולות שלה מדיסני”.

אני יודעת שכתבתי כבר בעבר על הלבטים שלי לגבי חשיפה למסכים, ועל האפקט הממכר שיש לצפיה בעיני (גם עלינו, המבוגרים, ע”ע השעות שאני מבזבזת בקריאת בלוגים כגון זה). על כל פנים, אחרי התייעצות עם אמא מבית הספר, החלטנו שנעשה אירוע הקרנה חגיגי, וכך זה נראה:

הסרט עצמו היה בסך הכל בסדר גמור, והילדה שלי נמסה לגמרי מהסצנות הרומנטיות (וגם שחזרה אותן בעצמה):

בינתיים, כבר הופק אצלנו ספר עם דיסק, בשלב זה במהדורה עברית בלבד:

הדיסק, היה השקעה של ממש, כולל ליווי מוזיקאלי ושאגות של הילדה ברקע בזמן הקראת הסיפור. אני מוכנה לשתף אתכם בקטע מהספר בקישור הזה. כשנתחיל את פרוייקט ההד-סטארט שלו, אני מבטיחה שקוראי/ות הבלוג יהיו הראשונים לדעת.

הילדה כל כך נהנתה מכתיבת הספר, ובמיוחד היתה מסופקת אם הצליחה לכתוב משהו מצחיק במיוחד. זה היה פשוט נפלא לראות כמה סיפוק יש לה מהדבר הזה.

בנוסף, מתוכננים גם קלפי אריות שניתן לאסוף, וכמובן שעוד ספרים בסדרה, בכללם הספר המדובר “אורי”:

ומשחק שהבנות שלי מבלות שעות (!!) בלשחק אותו, ושאני משתדלת לחמוק מהחדר בדיוק ברגע שהרעיון עולה – בעיקר כי לקראת ההגעה למטרה (סלע הגאווה) יש לא מעט משבצות שדורשות לחזור לתחילת המסלול.

אה, כן, כמעט שכחתי, עוד 24 ימים והגבר שלי כאן!

בפעם הבאה, אני מבטיחה לשתף בטיפים להתמודדות עם הורות 24/7, על חווית ההמלטה של פרינסס החתולה של השכנות, ועל הצעדים האמיצים לעצמאות של בתי הבכורה.