Category: קונפליקט ישראלי פלסטיני

בדיוק לפני שלושים שנה, כשסיימתי י”ב, השתתפתי בפרויקט חדשני לאותה התקופה, שהזמין ילדים וילדות ישראלים, פלסטינים, ירדנים, מצרים ואוסטרים להשתתף בועידת שלום לצעירים בוינה.

זה היה קצת לפני הסכמי השלום עם ירדן, ובתקופת תהליך אוסלו, ואני, שאף פעם לא פגשתי פלסטינים מעבר ליחסים של נותני שירות (הירקן בעיר העתיקה, זגגים, מסגרים, ואופים), מצאתי את עצמי לראשונה חלק מקבוצה כזו.

המפגש הראשון, שנמשך עשרה ימים, היה מאוד משמעותי עבורי, ואני מניחה שגם עבור המשתתפים/ות האחרים/ות, והתפתח לפרויקט שנמשך כעשר שנים שבמהלכו חלק מהמשתתפים/ות הפכו לחברים/ות שלי לחיים.

אני מספרת את כל זה כי החברים/ות האוסטרים/יות שלנו נפגשו לציון שלושים שנה לפרויקט, ופתחו לנו קבוצה בוואטסאפ. התרגשתי מאוד, כי למדתי כל כך הרבה בפרויקט הזה, אבל גם התעצבתי מאוד, כי אנחנו – שהיינו הדור שקיוו להשיג דרכו עתיד אחר – לא מימש את ההבטחה הזו. אחד החברים הפלסטינים שלי מהקבוצה ברח לאחרונה מעזה למצרים, ובמאמץ רב חילץ את המשפחה שלו, ואחרים/ות סיפרו לי לאורך השנים על החוויות שלהם/ן מהחיים בבית לחם ורמאללה. לצערי, נדמה לי שלא מעט מהישראלים/יות מהקבוצה מצדיקים את המלחמה הנוכחית.

בעקבות הפרויקט הזה, ואחרי הרבה למידה פוליטית, עבדתי כמנחה של מפגשים בין יהודים ופלסטינים, בעיקר בין בני נוער. זו היתה אחת העבודות המעניינות והמשמעותיות ביותר שעשיתי. היו שם לא מעט רגעים מרתקים, שהתאפשרו בזכות הגישה הבלתי אמצעית לסיפורים של המשתתפים. כמנחה היהודיה של הקבוצה, מבין כל המוטיבים שחזרו על עצמם בכל קבוצה – בין אם כזו של בית ספר דמוקרטי קיבוצי, או של ילדים/ות מבתי ספר קצת פחות מובחרים – יש שניים שזכורים לי היטב.
הראשון הוא רמת הגזענות של המשתתפים/ות היהודים/יות כלפי ערבים באופן כללי, שככל שחלפו השנים, היתה סביבה הרבה פחות בושה.

והשני, שממש הטריד אותי, היה שיווין הנפש שבו הילדים/ות היהודים/יות ראו את סבלם של הפלסטינים/יות בכלל ושל תושבי/ות עזה בפרט.

כשלמדנו היסטוריה בתיכון, ואחר כך פסיכולוגיה באוניברסיטה, אחת השאלות המנחות היתה איך א/נשים רגילים/ות לא מתנגדים/ות לדברים נוראיים שנעשים בשמם/ן. אני יודעת שהרבה ישראלים/יות אחרים/ות לא יסכימו איתי על זה, אבל המלחמה הנוכחית מראה שיש לשאלה הזו תשובה די פשוטה, ועצובה בבנאליות שלה – והיא שכולנו יודעים/ות, חלקנו מבועתים/ות, אחרים/ות מצדיקים/ות או משתפים/ות פעולה, וכמעט כולנו פשוט מאפשרים/ות לדברים לקרות.

אני מודעת לכך שבישראל קשה יותר להיות חשופים/ות למה שקורה בעזה ובגדה המערבית מהתקשורת הציבורית, אבל אם רוצים לדעת באמת, יש איך – מדו”חות של ‘בצלם’, דרך אתר ‘שיחה מקומית‘, ועד ערוצי תקשורת זרים, אז התשובה של “לא ידענו” לא תקפה במאה ה-21.

אני חושבת שמה שמבהיל כשחוזים בדברים כאלה קורים, היא התחושה האמיתית שאין מה לעשות. שיש כוחות רעים עם כל מיני אינטרסים שהם הרבה יותר חזקים מאיתנו, ושממש לא אכפת להם אם א/נשים אחרים/ות מורעבים/ות, או מופגזים.
זה נורא ואיום לראות את זה בהתהוות, וחוסר הישע מאוד לא קל.

וכך זה נראה ממסלול אופניים כאן. עצוב מאוד, ומביך מאוד אותי כישראלית.

********************

במעבר חד מאוד אשתף קצת בחיינו כאן בצד השני, לקוראות שנשארו אחרי החלק הראשון (תודה, אמא).

כבר כמעט חמישה חודשים עברו מאז שחזנו לעיר, ואני מרגישה כאילו היינו בבית הנוכחי מאז ומעולם.

הגינה נדיבה אלינו, והקרבה לעיר מתאימה לנו מאוד. תמרי רוכבת לבית הספר על אפניים, ואנחנו יכולים לרכב או ללכת ברגל לעבודה.

למרות שגרנו בשכונה הזו 6 שנים בעבר, לא השקפנו על הנמל, ולא היה לנו מושג עד כמה הוא פעיל. דני אמר שכשהוא מסתכל מהחלון, הוא נזכר בספרים שמלמדים ילדים/ות על כלי תחבורה ושמראים באותה התמונה המון כלי רכב. אפשר לראות מהחלון שלנו- מכוניות, משאיות, אוטובוסים, רכבות, אוניות משא ונוסעים, סירות מפרש, קייקים, ומסוקים…

ערוגת התבלינים ששתלתי כבר פורחת, והקיץ כבר כאן!

לפני שלושה שבועות גם הצטרפו אלינו עוד ארבע תרנגולות חמודות.

ההצטרפות שלהן ללהקה הקיימת לא היתה קלה. מסתבר שכמו בני אדם, גם תרגנולות לא ממש אוהבות לחלוק את מרחב המחייה שלהן, ואת המשאבים עם קבוצות אחרות.

או כמו שיסמין אמרה “כל אחד בעולם צריך לבלות יום עם להקת תרנגולות כדי להבין איך מתנהלים יחסים בין קבוצות”.

הימים הראשונים היו די דרמטיים, כשאחת התרנגולות החדשות (פנינית) תקפה את אחת התרנגולות הותיקות (דבורה), והאחרונה אף נפצעה עד זוב דם. מכיוון שתרנגולות יכולות לאכול אחת את השנייה עם סימן הפציעה הראשון, הפרדנו מייד כוחות – דבורה הועברה לבידוד בבית הבראה קטן שבנינו לה, והקמנו גדר זמנית בין ארבע התרנגולות החדשות ללהקה הישנה.

אחרי כמה ימים התרנגולות החדשות למדו איך לצאת מהמרחב שלהן, ולאט לאת התחברו עם הותיקות, ועכשיו הן כולן מסתובבות כלהקה אחת של חברות ותיקות.

למרבה הצער, איבדנו בתקופה הזו את שלג, שהיתה תרנגולות אהובה במיוחד, ואני מקדישה את הפוסט הזה לזכרה (משמאל).

********************

הרבעון האחרון של שנת הלימודים היה מאוד פעיל – גם במערכת הציבורית, וגם בחינוך הביתי.

תמרי סיימה את הפרויקט שהכינה בשיעורי נגרות – והביאה לי במתנה מתקן גדול לשתילת צמחים.

היא סיכמה את שנת הלימודים בכך שהיא לא ילדת בית ספר קלאסית, אבל שבסך הכל היא קיבלה דברים טובים מהשנה הזו – חברויות, תחומי עניין חדשים, והרבה הזדמנויות להתנסות בדברים שונים.

היא פחות התלהבה מתרבות המתבגרים/ות, ומכך שמתבגרים/ות לא תמיד לבביים/יות (בלשון המעטה), וגם לא מהאווירה התחרותית שלא תמיד מצאה חן בעיניה.

זה קצת מוזר נוכח ההישגים הלא מזהירים במיוחד של ניו זילנד מבחינה אקדמית בינלאומית, אבל בסוף שנת הלימודים מתקיימים בבתי הספר טקסים של חלוקת פרסים על כל מיני הישגים לימודיים. זה טקס מכובד שמזמינים אליו גם קרובי משפחה, וכולם מתלבשים בצורה מהודרת, כדי לראות את תלמיד/ת כיתה ט’ שלהם מקבלת תעודה על הציון הטוב בכיתה באנגלית (למשל).

אנחנו באופן אישי פחות מתחברים לענייני הפרסים. למרות שלא מעט קרובי משפחה של דני זכו בפרסי הצטיינות במערכת החינוך הסובייטית בשנות ה-50. אנחנו גם לא בטוחים שלסיים בהצלחה את כיתה ט’, למשל, זה הישג מדהים. יש לי תחושה שאחרי שניסו לחנך את הדור שלנו עם עודף ביקורת, בסגנון הסובייטי או האנגלי, בהקשר הנוכחי, עכשיו מנסים לתקן את העניין הזה אבל עם קצת הקצנה לכיוון ההפוך – הכל מדהים, מצוין, הישג משמעותי וכו’.

אם אני לא טועה, מחקרים מראים שמוטיבציה פנימית היא הרבה יותר יעילה ומועילה ללמידה על פני פרסים, וזה עורר אצלנו במשפחה כמה שיחות על תחרותיות, ולמה יש מי שזקוקים/ות להכרה הזו. דיברנו עוד על איך אפשר להנות מהכרה חיצונית, ושזה טוב ויפה, אבל שהתלות בה כמקור למוטיבציה וערך עצמי קצת פחות מוצלחת.

בזירת החינוך הביתי, גיליתי שיש חיים אחרי לימודי הבוטניקה עם יסמין, או ליתר דיוק – שאחד הדברים שהכי מעניינים אותי כרגע הם תרבויות המזרח הקדום – ובעיקר התרבות האינדו-פרסית והמסופוטמית.

********************

אחד האתגרים המשמעותיים שאני מגלה בשנים האחרונות עם ההסתגלות שלי לתרבות המקומית הניו זילנדית הוא הקושי שלי שלא לומר את דעתי על כל דבר. אני תוהה אם זה משהו שהבאתי איתי מהתרבות הישראלית, או ספציפית מהבית שגדלתי בוא. סביר להניח שמדובר בשילוב של השניים…

זה שיעור לא פשוט בכלל, ולשמחתי, שתי הנשים הצעירות (והמקסימות) שעובדות איתי בועד המנהל של בית הכנסת, עושות מאמץ גדול ללמד אותי שאפשר להשאיר אימיילים “קצרים ומתוקים”, או במלים אחרות, לא צריך לומר את דעתי על כל דבר שאני לא אוהבת. זה לא תמיד קל, אבל אני חושבת שזה קצת נדרש במקום שבו רוצים לשמור על יחסים טובים עם א/נשים, ולהימנע מעימותים. שזה מרכיב די בסיסי בחיים הניו זילנדים – לעשות הכל כדי לא, חלילה, להגיע למצב לא נעים.

אבל פרט ללמידה אני גם נהנית מטובות הנאה ומתנות לא צפויות שיש לי מהמעורבות בבית הכנסת. למשל, שמרתי על שולחן האוכל בבית אתרוג שמתפלל נלהב שכח לאסוף. יסמין היתה מאוד מופתעת מכך שיש אנשים שמשלמים הרבה מאוד כסף בשביל לימון גדול וקצת מוזר.

קצת אחרי סוכות צויין כאן יום גאי פוקס – חג בריטי קצת מוזר לזכרו של מורד שניסה להתנקש בחברי פרלמנט בריטיים ובמלך במאה השבע עשרה, וכמה א/נשים בשכונה שלנו הדליקו זיקוקים לציון החג. יסמין אמרה שהיא חושבת שבכל דת יש דברים מוזרים, או במילותיה – “כנראה שלכל דת יש את האתרוג שלה”.

********************

אחרי עשר שנים שאחד מנושאי השיחה החביבים על דני (שלא לומר היחידים) היה התקדמות תהליך האזרחות שלנו, מילוי וצירוף טפסים ואישורים שונים, קיבלנו סוף סוף אזרחות ניו זילנדית.

את הריק שנוצר בחייו של דני ממלאים עכשיו ארבעה דרכונים, יפים במיוחד, של המולדת החדשה.

הטקס לקבלת האזרחות היה אירוע די מכובד בבניין העירייה, שבו התבקשנו להישבע, או להצהיר אמונים (האתאיסטים/יות שבינינו) למלך צ’ארלס.

חלק מהאזרחים/יות החדשים/ות נשבעו/הצהירו אמונים במאורית, וזה היה ממש מרגש ומשמח לראות שרבים/ות מהם/ן ערים/ות למשמעות שיש לכך שגרים בארצו של עם אחר, ובצורך להכיר בכך. זה היה חשוב במיוחד השנה, היות ואחד ממניהגי מפלגות הימין, מין סמוטריץ’ מקומי, מנסה לערער על הסטטוס קוו הקיים ביחסים בין מאורים למתיישבים.

ראש העיר נכח בטקס, והעניק בעצמו את תעודות האזרחות. המוזמנים/ות התבקשו לבוא, במידה ורצו בכך, בבגדים מסורתיים של המדינה ממנה באו, ובכלל, כל הגישה היתה כזו שמסתכלת על האזרחים/יות החדשים/ות כנכס שיעשיר את התרבות המקומית ואת המדינה בכלל. ראש העיר ציין את הקושי שכרוך בכך שמשאירים מאחור חיים שלמים, ושהוא מקווה שהעיר והמדינה החדשה יאפשרו לנו חיים טובים ושמחים. זה היה מרגש מאוד.

ולסיום, כמה תמונות כריסמיסיות כמתבקש בזמן הזה של השנה.

זה העץ המרכזי שבכיכר העיר – שיש בו ברכות גם במאורית, וגם בשפת הסימנים.

ואלה הברכות שהבנות הכינו לנו.

חגים טובים, ושמחים. או כפי שחברה פלסטינית שלי אמרה – היכולת לשמוח, למרות הכל, היא גם סוג של התנגדות לכוחות האפלים.

כשהבנות היו קטנות, היה לנו מנהג שבכל פעם שמישהו מאיתנו נוסע, אנחנו משאירים מכתב לכל יום מהנסיעה, שההורה כתב ושלח ״באותו היום״.

וכך, למשל, כשאני נפרדתי (לראשונה) מהבנות ללילה למפגש של המעבדה בפסיכולוגיה, שהתקיים על אי במפרץ בדנידין, השארתי לבנות מכתב עידכון בתוך בקבוק שדני ״מצא״ במפרץ.

במשך שנים הסיפור הזה החזיק, אבל כשהן גילו את הבדיחה הן קצת התעצבנו.

תקופה ארוכה, מאז ה-7 באוקטובר, התבודדתי על האי שלי.

הרגשתי שמילים לא יצליחו לבטא את עוצמת הכאב, התסכול, האבל, הכעס והעצב שאני מרגישה.
ובטח שלא את רגשות האשמה והבושה.

אבל בסוף החלטתי שהשתיקה הזו היא הפנמה של ההשתקה. אז זהו המכתב שלי בבקבוק.

בעשר השנים שלנו כאן אנחנו מגלים, כפי שחלמנו גם כשחיינו בארץ, שאפשר אחרת, ושזה אפילו יכול להיות לא רק “הרע במיעוטו” אלא דבר טוב ומעשיר.

רב תרבותיות, ודו-לאומיות יכולות אפלו להיות דבר ממש מוצלח.

כשבאמת מבינים שאין שום יתרון לגזע אחד על פני גזע אחר, ושאין עם שהוא “אלים” יותר מעם אחר, או עם שיש לו זכות לחיות יותר מעם אחר, אפשר ליצור עולם שונה מאוד.

לכל אחד/ת מאיתנו יש את הפוטנציאל לעשות דברים רעים, ואפילו רעים מאוד, ואנחנו צריכים/ת להיות ערים/ות לכך, ולא להכחיש את הסכנה הזו. במקום להצדיק דברים איומים, צריך להפסיק לקבל אותם ולחפש להם צידוקים.
הצידוקים האלה כבר לא מתאימים לשום דבר, אנכרוניסטים, ובעיני נובעים ממשקעים של טראומות היסטוריות שהם אחרים מהקונפליקט הנוכחי.

ובעיקר, הם לא מאפשרים לחלום על עתיד אחר.

לקורא/ת העברית זה בטח נדמה קל לכתוב את זה ממקום כמו ניו זילנד שמייצג שקט וחוסר בעיות, שלא לומר “שעמום”.

אבל זה לא נכון.

לפני 100-150 שנה המצב בניו זילנד היה מאוד דומה למצב בישראל. היה כיבוש זר על שבטים ילידים, תביעות על אדמות, הרבה עליונות גזעית, ובתגובה מלחמות של המאורים בניסיון להדוף את כוחות הקולוניאליזם הבריטי.

ההבדל הוא שכאן נעשו בחירות מודעות אחרות, שכן, המשמעות שלהן בטווח הארוך היא שאין עם שהמקום “שייך לו” בלעדית (או שהובטח לו על ידי אלוהים של אף אחת מהדתות).

וכך למשל, ההסכם שמסדיר את היחסים בין כוחות הכיבוש הבריטיים לבין השבטים המאורים תלוי על לוח המודעות של החוג לפסיכולוגיה.
ההסכם מעגן זכויות בעלות על קרקעות, סוגיות של ריבונות והגנה ובעיקר שותפות בניהול המדינה.

הסיפור כמובן יותר מסובך, החל מניסוח וכלה ביישום (או היעדרו) לאורך השנים, אבל המהות והכוונות כנות, ובטווח הארוך הוא הוביל את ניו זילנד להיות המקום הבטוח והשקט שהיא היום

.

ולמי שרוצה לקרוא עוד איך בעיני זה רלוונטי לישראל, מוזמנ/ת לקרוא את הרשמים שלי מהביקור האחרון בארץ.

יש לזה הרבה מאוד ביטויים ביומיום שלנו. החל משימוש שהולך וגובר במאורית, וכלה בתרבות ובהומור. והנה למשל כמה שלטים שנתקלתי בהם היום במטבח של החוג לפסיכולוגיה. השלטים האלה תלויים שם כבר תקופה, אבל הבוקר חשבתי לעצמי איזו אלטרנטיבה מוצלחת הם מציעים.

השלט הזה למשל, משתף באוצר המילים של הכנת קפה במאורית. בשבוע השפה המאורית, שמתקיים בכל שנה, יש בתי קפה שמגישים קפה בהנחה אם מזמינים אותו במאורית.

ואלו מילים שימושיות בפגישה און ליין:

אני ערה לכך שמראית עין של העצמה וחיזוק על ידי שימוש בשפת המיעוט היא לא מספיקה. צריך שוויון אמיתי ושותפות ועוד הרבה תהליכים של פיוס, העצמה ולקיחת אחריות על פשעי העבר, וחלוקה אחרת מאוד של המשאבים ועמדות הכוח. והדברים האלה מתקיימים כאן ברמות שונות, ובשלבים שונים של התפתחות.

אבל זו ההתחלה, וזה בעיקר עושה תחושה טובה ונעימה.

אני עוצרת כאן, כי קשה לי לכתוב עוד על הנושאים האלה בהקשר הפלסטיני-ישראלי, אבל חשוב לי לשלוח את כל זה מהאי שלנו בבקבוק לצד השני של העולם, בתקווה שהפקק לא יהיה קשה מידי לחילוץ.

כבר תקופה שאנחנו רוצים לסוע לקאטלינס. איזור של טבע בראשיתי שבקושי מיושב, ובקושי מתויר – ונמצא במרחק של שעת נסיעה מהבית שלנו – מה יכול להיות טוב יותר מזה?

וכך, כשאת העיר שלנו פקד גל חום של 24 מעלות במשך שבוע רצוף (!!!  !! !!) החלטנו שנוסעים.

בהרבה מקומות בקאטלינס, אין מים נקיים זורמים, יש מעט מאוד מקומות לקנות בהם מצרכים, והרבה מאוד טבע. בקיצור, כל מה שצריך בשביל להרגיש על אי קטן ומבודד בקצה העולם.

ישנו באתר קמפינג של רשות שמורות הטבע – שהוא הכי בסיסי שיש (שירותים וברז עם מים שצריך להרתיח כדי לשתות) בלב יער מקסים.

בניו-זילנד אי אפשר סתם להקים אוהל בכל מקום, אלא רק באתרים מסודרים. כשמגיעים לאתר צריך למלא טופס עם הפרטים, לצרף תשלום די סמלי, ולשלשל לתיבה שנמצאת באתר. לטופס יש גם ספח של קבלה שתולים אותו על האוהל, וזה הכל. מאוד פשוט, מאוד זול ומבוסס על השיטה שאני הכי אוהבת – אֶמוּן – בלי שער עם שומר/ת בכניסה, בלי פקח/ים, בלי תשלום מופקע, בלי טכנולוגיה מסובכת ובשרות עצמי. אני לגמרי בעד.

קודם כל, כי יש בזה משהו שמאוד מעצים – למשל, בסופר ובחלק מהחנויות הגדולות כאן יש קופות לתשלום עצמאי – קצת כמו המערכות האוטומטיות להשאלת ספרים בספריות, וגם לרופא/ה הולכים רק אם באמת לא מסתדרים לבד – כי יש קו חירום שאפשר להתקשר אליו ומסבירים מה לעשות.

חברה שלי ואני דיברנו על זה שמצד אחד יש בזה משהו מאוד מעצים – כי על דברים קטנים שאפשר לטפל בהם לבד בכלל לא הולכים לרופא/ה, וכאן למשל, אני חושבת שאנחנו לא רואים רופא/ה יותר מפעם בשנה. ושכך זה יימשך. טפו, טפו ,טפו.

הצד הפחות מוצלח של “ההעצמה” הזו הוא שלפעמים אם לא דורשים בתוקף להיבדק, לרופאים/ות זה נוח לשלוח הביתה מטופלים, כי גם כאן יש עומס עצום על המערכת הרפואית. וכך, למשל, אצל אותה חברה אובחן סרטן חצי שנה (!!!) אחרי שהיא נבדקה.

שתינו דיברנו על זה שבגרמניה (ארץ המוצא שלה) ובישראל זה בחיים לא היה קורה.

אבל לפחות בעניינים של קמפינג, אני לגמרי בעניין של חינוך לאחריות אישית ומערכת של אֶמוּן.  וזה היה נושא לשיחה ארוכה אצלנו – בעוד שהמכונית מתגלגלת לאיטה בשבילי העפר שמהווים את מרבית דרכי הגישה בקאטלינס – על איך בכלל מייצרים נורמה כזו של אֶמוּן, שאין בה רצון לתחמן את המערכת, ושיש תחושה כללית של אכפתיות ואהבה כלפי המקום. רצון לשלם דברים בזמן, רצון לשמור על הארץ נקייה וכו’ וכו’.

הדיון שלנו נסב סביב השאלה האם זה תוצר של תרבות שיש בה הכל – זאת אומרת, ביטחון אישי ושפע, ותחושת “עושר” שמאפשרת להיות ישרים, וללכת לפי החוקים. צריך לזכור שגם  לניו זילנד יש היסטוריה (רחוקה אמנם) של מלחמות, קושי כלכלי והגירה. ושגם כיום יש כאן לא מעט א/נשים שיש להם התמודדויות חומריות לא פשוטות, אבל הנורמה היא עדיין של יושר ויושרה, ככלל.

אני חושבת שמשהו שמקביל לזה בארץ הוא כל מיני פעילויות חברתיות שחברים/ות שלנו מעורבים בהם – כמו ספריות קהילתיות, או תחנות קריאה – שהן באמת למען הכלל ומבוססות על אֶמוּן. אבל אולי גם אותן אנחנו יכולים לעשות ממקום “שבע”. אין לי תשובה לכך. אבל מה שכן, דיברנו הרבה על כך שישראל ללא ספק היתה יכולה להיות גן עדן לכל מי שגרים בה – כן, וזה כולל גם א/נשים שחיים עכשיו במחנות פליטים ותחת כיבוש. כי יש מספיק שטח לכולם (או לפחות פעם היה לכך פוטנציאל), יש ים וטבע נפלאים, אוצרות טבע, וא/נשים עם רצון לחיים טובים. אגב, את השיחה הזו בדיוק – על האפשרות של ישראל להיות מקום מדהים לחיות בו – כבר ניהלנו כמה וכמה פעמים גם כשנסענו בכביש החוף, ולא רק בשמורה מרוחקת בניו זילנד.

על כל פנים, אחרי שמונה וחצי שנים של מאמץ ודאגה (מצדי) הבנות סופסוף התגלו כיצורי חוץ. או מה שחברה שלי במעבדה מכנה outdoorsy.

וכך, צלחנו מסלול שבו הן – אולי לראשונה – רצו לפנינו, טיפסו, שכשכו רגלים במיים ועשו כל דבר שרק אפשר.

אתר הקמפינג שבו היינו נמצא ליד מסלול הליכה שאפשר ללכת בו במשך יומיים לאורך נהר עם המון מפלים מקסימים, אבל מצריך מכונית 4 על 4 בגלל דרכי הגישה המאתגרות.

באיזור יש עוד מפלים

וחופי ים קסומים

הבנות מאוד נהנו, ויסמין כבר ביקשה שבפעם הבאה ניסע לחודש של חופשה. היא גם גילתה עוד יתרון בחופשות – שכשאוכלים על שמיכת פיקניק לא צריך לבקש רשות לרדת מהשולחן, כי אין שולחן.

ואנחנו נזכרנו שוב כמה חשוב לתפוס מרחק מהיומיום, מהעבודה בגינה, ומהציביליזציה (כן, אין שם קליטה לטלפון הנייד או אינטנרנט), ולהנות מהזמן שלנו יחד כמשפחה. זה עושה את כל ההבדל, והאיכות של הזמן ממש שונה.

*********

בינתיים, בדנידין, הקיץ עשה פלאים לגינה שלנו – כך נראים הקישואים שעוד מעט יהיו מוכנים לאכילה

והערוגות מאושרות מהשמש והחום

הבוטנאית הצעירה שלנו מאוד התרגשה שחבורת צמחים ילידים – כאלה שהיו בניו זילנד לפני שהבריטים הביאו לכאן אקליפטוסים ואורנים – נותרה מיותמת אחרי יריד בית הספר וחיפשה בית חם ואוהב.

היא בחרה את הצמחים החלושים ביותר, שזקוקים להכי הרבה עזרה וטיפוח, והתחילה כבר לתכנן איפה נשתול כל אחד מהם אחרי שהם ישתקמו

מאחר שהילדה הזו לא מבזבזת דקה, היא הראתה לי איזה צמח מאלה שהיא הביאה דומה לאיזה סוג שגדל בחצר שלנו, או בדרך לגן. למען האמת, אני בכלל לא שמתי לב להבדלים ביניהם, עד שהיא הסבירה לי איך היא ממששת את העלים וככה יודעת אם הם מאותו הסוג.

ולסיום, הילדה וציפור השמש שלה יוצאות לחופשת קיץ מהגן

ימים טובים

 

כשנודע לי שהתקבלתי ללימודי Peace and Conflict Studies (בעברית זה נשמע פחות טוב) בניו זילנד וסיפרתי על כך לאנשים בישראל, נתקלתי בתגובה הבאה בווריאציות שונות (בדרך כלל בליווי נחרת זלזול): “מה כבר יודעים שם על קונפליקטים?”. לאור זאת, כשהגעתי לניו זילנד, כשהייתי מספר לאנשים שאני מישראל ומתמחה בתחום של יישוב סכסוכים, ציפיתי לשמוע תגובה דומה (לגבי שלום, כמובן). להפתעתי, ולמרות ביקורת לא קלה שנמתחת כאן על מדיניות החוץ הישראלית כלפי הפלסטינים בפרט וההתנהלות של ממשלת ישראל בעולם בכלל, עדיין לא נתקלתי בתגובה מזלזלת או עוינת בשל הרקע שלי.

למרות שזהו אחד המקומות בעולם בהם קל מאד לחיות חיים שלמים, נעימים ולחלוטין לא אסקפיסטיים, בהם דיווחי מזג האוויר ותוצאות הראגבי (נושא כאוב כשלעצמו, תרתי משמע, כפי שמעיד מראה השחקנים בתום משחק) יכולים לספק את כל הרצון באקטואליה של אדם ממוצע, הרי שסביבת האוניברסיטה והמחלקה בה אני לומד, מספקים מגוון של התרשמויות ופרספקטיבות על העולם בו אנו חיים, עם סטודנטים מכל יבשת וממגוון מוצאים אתניים. מסתבר, בניגוד למה שנהוג לחשוב בישראל, שאנחנו לא חיים במקום הכי חשוב בעולם, שאנחנו (ישראלים ופלסטינים) לא מתנהלים בחכמה רבה ושהכיוון בו אנחנו בוחרים ללכת מוביל למקומות רעים. מאד. האמת היא שזה לא חדש לי אבל אין כמו מרחק (פיזי – אבל בהחלט לא רגשי) כדי להבין מה קורה. מכאן, התחשבנויות של מי התחיל והתחכמויות נוסח “אף מדינה נורמלית לא היתה מסכימה וכו’” נראות פתטיות וקצרות רואי באופן מבהיל.

והאמת היא שבניו זילנד כן יודעים משהו על סכסוכים. גם כאן התנהלה מלחמה עקובה מדם של אנשים שהגיעו מאירופה בשבטים ילידים שלא פחות משהתנגדו לאירופאים, היו עסוקים בלהילחם אלה באלה. נשמע מוכר? אלא שכאן, בשל הצטברות נסיבות אזוריות מיוחדות, הציעה בריטניה לכרות עם השבטים הילידים ברית – מה שלא עשתה כידוע במקומות אחרים. והאמת היא שזה לא נעשה מאהבת מרדכי כמו משנאת המן – צרפת כבר התחילה לרחרח באזור והמלכה ויקטוריה החליטה שלמען המשך השליטה באזור כדאי לבלוע את הצפרדע (לא כבדיחה על המטבח הצרפתי). אכן, יש אנשים שבשביל כסף (וכוח) יהיו מוכנים לעשות הכל. אפילו דברים טובים.

העניין הוא שלקח אמנם זמן לא קצר (כ-150 שנה), אולם כיום הזהות הניו זילנדית (מלבד החלק שבה שבאופן משעשע, תקוע עדיין באנגליה של שנות ה-80) הולכת ומכילה יותר ויותר את הזהות המאורית. השפה המאורית נלמדת בגנים בבתי ספר, חקר התרבות וההיסטוריה המאורית (שכמעט לא תועדו בכתב וחלקים גדולים מהן אבדו בתהליך של מחיקה תרבותית, שעברו המאורים בתחילת המאה העשרים) מקבלים תקציבים ועדיפות לאומית ובעיקר – להתרשמותי – מדובר בתהליך כנה של הכרה בעוולות היסטוריים מתוך רצון לחיים משותפים ושיתופיים.

אין זאת אומרת שהכל מושלם. באופן לא מפתיע האוכלוסיות המאוריות (במיוחד בערים הגדולות) סובלות ממצב סוציו-אקונומי ממוצע נמוך, עם בעיות של פשע, אלכוהוליזם ואבטלה, אם כי הרבה פחות בהשוואה לאוכלוסיות ילידות במדינות אחרות (אולם, כפי שאמר לי אחד המרצים במחלקה שלי, זוהי קבוצת השוואה שמלכתחילה עדיף שלא להשתייך אליה).

מה שמעניין בהלך רוח של אנשים שגדלו בסביבה נטולת קונפליקטים לאומיים או אתניים משמעותיים (וקשה למצוא כיום סביבה כזו בעולם) הוא שאלת התם שלהם, שכשחושבים עליה היא לא נובעת מטפשות או מבורות אלא מן הידיעה שאפשר אחרת: “למה בעצם אי אפשר פשוט להפסיק את הלחימה?”. וצריך לשים להבדל בין שאלה זו לשאלה שבדרך כלל שואלים אצלנו (הכוונה לישראל): “על מה נלחמים?”. עשרות התשובות המשכילות, המתקרבנות והאידיאליסטיות לכאורה על השאלה האחרונה מספקות מעט מאד מידע על השאלה החשובה והיא השאלה הראשונה. ואגב, ניו זילנד היא בין המדינות (אם לא ה…) עם שיעור האתאיזם הגבוה בעולם. סתם נקודה למחשבה…

ובכל זאת, גם הניו זילנדים הם בני אדם. הם נתונים לאותם מנגנונים קבוצתיים ופסיכולוגיים שמייצרים קונפליטים, אבל בצורה מעודנת הרבה יותר. ובהקשר זה, אני רוצה לספר על החוויה הבין-תרבותית שאני עובר כאן. כשרק הגעתי לכאן, בנוסף לכך שחיפשתי עבודה כהשלמת הכנסה, רציתי גם לעסוק בפרקטיקה כדרך גם לתרום למקום וגם לשמור על עניין (בהנחה שלשבת כל היום מול המחשב במשך שלוש שנים יכול להיות משעמם לעתים). חברתי לשם כך לאחת המרצות בתכנית ופתחנו בפרויקט של הקמת מרכז גישור עמיתים (peer-mediation – למה באנגלית הכל נשמע יותר טוב???) שאמור לספק שירותי גישור לאוכלוסיית הסטודנטים באוניברסיטה (כ-25,000 מהם לומדים בקמפוס בדנידין) על ידי סטודנטים שאני מכשיר לשם כך.

השלב הראשון בפרויקט הוא הכשרת קבוצת סטודנטים בגישור. למרות שגם בארץ העברתי קורסי גישור וגם לימדתי את התחום, היה לי חשש כיצד אצליח לעורר מרבצם את השדים שגורמים לנו להתנהל בקונפליקטים כזאבים אלו לאלו. בארץ זו אף פעם לא היתה בעיה. אנשים כל כך מורגלים וכל כך להוטים לקרב שבכל סימולציה או משחק תפקידים (שהם כלים מרכזיים להדמיית קונפליקט בהכשרת מגשרים) מגיעים המשתתפים לטונים גבוהים ולאמוציות מוקצנות. מצד שני, מכיון שזה קורה כל כך הרבה בחיי היום-יום, סף הריגוש יחסית גבוה ובדרך כלל (לפחות בסימולציות), אנשים לא לוקחים את זה איתם הביתה. לעומת זאת, כאן, לא היה לי ברור אם באמצעות משחק תפקידים אפשר לחלץ רגשות והתנהגויות כאלה מבעד לשכבות הנחמדות ושמחת החיים (האותנטיות לחלוטין) של האנשים כאן.

ניגשתי למשימה בדחילו ורחימו, עם סימולציה בסיסית במשא ומתן שמטרתה להדגים כיצד למרות הערך הכלכלי  של שיתוף פעולה בין מתחרים עסקיים, הם יעדיפו לחרב זה לזה את העסק (ועל הדרך גם לעצמם) רק בכדי לא לפתוח עצמם לסיכון של רווח הצד השני – למי שמכיר, בתורת המשחקים מתייחסת לכך “דילמת האסיר” ובשדה הפוליטי הישראלי קוראים לזה מצביעי הליכוד. כשמעבירים את הסימולציה הזו בארץ, אז די בקלות נכנסים הצדדים לדרך התנהלות של תחרות במקום שיתוף פעולה, כי למרות שהם מבינים שהיו יכולים להרוויח בתרגיל יותר אם היו משתפים פעולה, הסיכון הגדול של פרישת השותפים שלהם וההפסד שבצידו גורמים להם להתנהגות “בטוחה” במובן שהם מפסידים פחות ודואגים שגם האחרים יפסידו באותה המידה. העניין הוא שבארץ המשתתפים לא משתפים פעולה אבל לפחות הם לא לוקחים את זה קשה מדי. לעומת זאת, כשתכננתי להעביר את הסימולציה הזו לחבורת הסטודנטים שלי, חשבתי שהם יילכו דווקא לכיוון של שיתוף פעולה, ולו מתוך רצון לעבוד לפי הכללים או להיות נחמדים זה לזה – שתי תכונות מאד אופייניות לניו זילנדים. לכן, מאד שמחתי כאשר די מהר נכנסו המשתתפים גם הם לדפוס של תחרות (אחרת הייתי מאבד את הפואנטה של הפעילות). אולם, לאחר שקבוצה אחת לא עמדה במילתה ופעלה באופן תחרותי בניגוד להתחייבותה המפורשת, נוצרו עלבון וכעס כל כך גדולים בקבוצה השניה שחבריה לא היו מוכנים להחליף מילה עם חברי הקבוצה השניה גם בהפסקה, כאשר התרגיל כבר נגמר.

בסיכום של הסימולציה לאחר ההפסקה אמרתי למשתתפים שבניו זילנד שואלים לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני: “למה בעצם אי אפשר פשוט להפסיק את הלחימה?”, אבל לאור מה שקרה בין שתי הקבוצות שהחלוקה להן מקרית, שהסכסוך ביניהן הוא בן 20 דקות ושכל הנזק שנגרם הוא אובדן כסף על הנייר. כעת, שאלתי, “איך הייתם אתם מתנהגים בסכסוך כלפי אנשים שאחראים להרג בני משפחה, חברים או בני עמכם ושמתנהגים כאילו הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות להם הוא שהיו מתעוררים יום אחד ואתם לא הייתם שם?”.

אני עדיין מחפש את התשובות בעצמי כמובן, אבל בינתיים כבר הכשרתי שני מחזורים של מגשרים ומרכז הגישור  קורם עור וגידים. זהו הפוסטר שתלינו ברחבי הקמפוס: