המסע – חלק ב’

אני לא נוטה לכתוב כאן על עניינים פוליטיים פנים ישראליים. מי שמכירות אותי, יודעות בדיוק מה עמדותיי, ואת הבחירות שלנו כמשפחה קיבלנו כבר לפני הרבה שנים, למרות המחיר הגדול של הריחוק מהמשפחות שלנו.

אבל אני רוצה לשתף בחוויה אחת מהביקור שלנו שאולי תשקף משהו ממה שהעציב אותי בהקשרים האלה. 

ההורים של דני גרים כבר כמעט ארבעים שנה בנצרת עלית (שעברה בשנים האחרונות מיתוג מחדש ל”נוף הגליל”). אני מודה שכשהמודעות הפוליטית שלי התפתחה, אי שם בתקופה שהכרתי בה את דני, זאת אומרת ממש מזמן, לא היה לי כל כך נוח עם השם “נצרת עילית” או עם הדרך והמטרות שלשמן הוקמה. אבל זו תהיה היתממות מצדי להתייחס ככה לעיירת פיתוח אחת ביחס להרבה (מאוד) מקומות שהמוטיבציה להקמתם היתה דומה מאוד. 

על כל פנים, כבר לפני כמה שנים, כשעוד לא היינו בטוחים שנוכל להישאר בניו זילנד, חשבנו שנצרת עלית יכולה להיות אפשרות טובה מאוד למגורים בארץ. עלויות הדיור בה עדיין סבירות, היא בסך הכל עיר נעימה בעיני, ובעיקר – ראינו בה סוג של תקווה. יש בעיר אחוז גדול מאוד של תושבים/ות פלסטיניים/יות שעברו אליה מנצרת והכפרים השכנים כדי לשפר את איכות חייהם/ן, מכיוון שנצרת צפופה ביותר, ולמרבה ההבנה התכנונית המוגבלת שלי, אני מבינה שגם נטולת אפשרויות פיתוח או התרחבות כלשהן. 

בשונה מנווה שלום, שהוא המקום האהוב עלי ביותר בארץ (חוץ מהעיר העתיקה בירושלים. וים המלח. והבית של אמא שלי ושל ההורים של דני), יש בנצרת עלית תקווה אורגנית, שהתפתחה מהשטח, לחיים משותפים דו-לאומיים. אפשר ללכת שם כמעט לכל חנות ולדבר ערבית (ורוסית), ופלסטינים/יות ויהודים/יות חולקים/ות שם את אותו המרחב ואת אותם השירותים העירוניים, ונהנים/ות מאותם נותני שירות – יהודים/יות ופלסטינים/יות כאחד. 

כמובן שעם השנים בלטו לי כמה וכמה ניסיונות בוטים של הדרת פלסטינים/יות ממרחבים משותפים. כמו למשל, מחירים מופרזים לכרטיסים לבריכה הציבורית למי “שאינם תושבים” או כל מיני שיטות נלוזות אחרות, אבל באופן כללי ניסיתי לשמור על תקווה ואופטימיות ביחס למקום, ואפילו התחלתי לעקוב מרחוק אחר מיזמים של בית הספר הקהילתי בעיר. 

את הביקור האחרון שלנו בארץ התחלתי בלנסות לשווק את נצרת עלית לכל קרובי/ות המשפחה והחברים/ות שלנו שמחפשים דיור בר השגה. זאת כמובן אחרי שנהייתי חברה בקינג סטור – הסופרמרקט המקומי. תיארתי אותה כעיר נעימה, עם אוכלוסייה מגוונת – פלסטינית, קבוצות מהגרים שונות – בקיצור כל הפוטנציאל ליהנות ממגוון תרבותי שאפשר למנף לעושר ועניין. 

אבל הפעם משהו שמתי לב למשהו אחר, שקצת צינן את ההתלהבות שלי, בלשון המעטה.

זה התחיל בביקור בספרייה העירונית שהיא ממש נעימה ומטופחת (ולמעשה, שימשה כמשרד שלי בזמן השהות שלנו בעיר) בו גילינו שחצי מהספרים בקומת הקריאה הם של ספרות תורנית. בהמשך הסתבר לנו שיש בעיר גרעין תורני שזה מקרוב הגיע לעיר, ומתפקד בה כנטע זר. מיותר לציין שהפרופורציה של הספרות התורנית בספריה איננה משקפת את הפרופורציה של חבריה באוכלוסיית העיר. לעומת זאת, למרות שיצאה הוראה ממשרד ראש העיר לכלול ספרות בערבית בין ספרי הספריה, מתנהלת מלחמת חורמה מול הספריה למנוע זאת. רוח המצור משתקפת באתר האינטרנט של הגרעין התורני שמסביר ש”נוף הגליל מוקפת בשמונה כפרים ערביים וניצבת כחומה יהודית באמצע הגליל. שמירת צביונה היהודי חשוב וקריטי לא רק לעיר עצמה, אלא לכלל הגליל”, וגם ישיבת הסדר שהוקמה “בשל המצב הדמוגרפי בגליל התחתון ככלל ובנוף הגליל בפרט”. 

לקרוא את זה עשה לי כל כך רע שלקח לי כמה ימים לחזור לכאן כדי להמשיך ולכתוב את הפוסט. 

ודווקא אמשיך מסיפור קצר אחר, שאולי יעזור לי לחבר את הקצוות. 

והסיפור הוא כזה – בסוף השבוע היינו בארוחת צהריים אצל חברים בדנידין – המורה לפסנתר של הבנות, ובן זוגה – מייקל שהוא גנן חובב ועל הגינה שלו הבנות אמרו שהיא ממש גן בוטני קטן. מאז שהם היו אצלנו בביקור וראו את מצב הגינה שלנו (שעליה הייתה גאוותי עד אז), אני חושבת שמייקל לא ישן כל כך טוב בלילה, ותמיד מכין לנו צמחים לקחת ולשתול במקום אלפי העשבים השוטים שאני מטפחת. 

הארוחה היתה מקסימה. ישבנו בגינה המטופחת שלהם ואחר כך מייקל השמיע לנו גם מיסת שלום יפה שגם בוצעה לפני כמה שנים בימקא בירושלים. כשסיימנו, הבנות אמרו שמייקל ולינדה הם קצת כמו “סבאים בסגנון אנגלי”. 

על כל פנים, ממש לפני שיצאנו בחזרה הביתה, מייקל נתן לנו פקעת גדולה במיוחד של פרח שקוראים לו Amaryllis belladonna והסביר שצריך לשום לב לא לבלבל אותו עם Atropa belladonna שלמרות הסיומת הדומה של שמם, האחרון רעיל במיוחד, ומשמש, כשמו, גם להכנת אטרופין. 

השם היה מוכר לי, וסיפרנו להם שבמלחמת המפרץ חילקו לנו אטרופין להזרקה במקרה של מתקפה כימית. 

וכך, בלב הגינה היפיפיה שלהם, והפסטורלית, בצד השני של העולם הרחק מהמלחמות והטילים וכל הדברים האלה –  מצאתי את עצמי מעלה את האסוציאה הזו, ונדהמת מהחוויות שאספנו במהלך חיינו במזרח התיכון. 

ועכשיו אני רוצה להציע אלטרנטיבה – משהו שחשבתי עליו הרבה כשגרנו בארץ – והוא עוד יותר מתחוור לי כאן – שסיווג בני אדם על בסיס הזהות האתנית והדתית שלהם הוא הרסני בכל מובן אפשרי. 

כשגרנו בארץ דיברתי פעם עם חברה שסיפרה שהיא שמה לב לכך שכשהציגו בתקשורת הצלחה של תלמידה כלשהי מעזה התייחסו לזה כ”איום”. אנחנו חשבנו שזה מאוד חבל, כי עם שינוי בגישה, היה אפשר להסתכל על כל ההצלחות של כל מי שנמצאים/ות במרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן כהצלחות “שלנו”. ושאולי כאן המפתח – בלחשוב על כך שגיוון תרבותי, אתני, דתי וגזעי יכול להיות בעצם עושר, ולהנות ממנו. ברור שקל יותר לומר מלעשות אבל הצהרת כוונות היא מקום טוב להתחיל בו, אני חושבת.

בחודשיים האחרונים אני מלמדת כאן יחד עם חברה קורס בהנחיית קבוצות.מעבר לכך שזו חוויה מרתקת לעבוד עם קבוצה דינמאית בהקשר תרבותי כל כך שונה מההקשר הישראלי-פלסטיני, מאוד מעניין לדבר עם התלמידות ולשמוע מהן על מה שהתרבויות הילדיות והגיוון התרבותי יכולים לתת לנו כנכס חברתי לכולנו. אחת התלמידות, למשל, שיתפה אותנו במאמר מאוד יפה שכתבה פעילה חברתית ומחנכת מהוואי שמתייחסת ל”מתנות” שתרבויות יכולות לתת לנו. 

בתרבות המאורית, למשל, פותחים כל פגישה בהקראה בקול רם של ברכה/שיר וכך גם מסיימים, כדי להכניס את הלומדים/ות למרחב הלמידה, ולהפריד בין הלמידה, לבין דברי החול. זה מנהג יפה, וכל השיעורים בפוליטק, שדני מלמד בו, וכן הרבה מפגישות העבודה, מתחילים עכשיו באופן הזה, כחלק מהמדיניות של “דו-תרבותיות”. 

הנה דוגמא לפתיחה כזו (מאתר הפוליטק) – שקוראים לה במאורית – Karakia – התרגום בעמודה הימנית: 

Whakataka te hau ki te uru Cease the winds from the south

Whakataka te hau ki te tonga Let the breeze blow over the land

Kia mākinakina ki uta Let the breeze blow over the ocean

Kia mātaratara ki tai Let the red-tipped dawn come with a sharpened air. 

E hī ake ana te atakura A touch of frost, a promise of a glorious day

He tio, he huka, he hau hū A sneeze, a sniffle, a wheeze

Tīhei mauri ora! Behold, there is life

זה כל כך יפה, שדני מתחיל גם את שיעורי המתמטיקה שלו עם הבנות בקראקיה. 

והנה דוגמא למתנה תרבותית נוספת. במפגש רשמי מאורי, מציגים את עצמנו ואת הגניאולוגיה שלנו באופן הבא: 

המוצא שלי הוא מ… (במקרה שלי – ישראל)

ההר שלי הוא… (במקרה שלי – ירושלים)

הנהר שלי הוא…(נהר הירדן – אני יודעת…)

הגעתי לכאן דרך…(מטוס)

אני מתגוררת ב…(מילטון)

שמי הוא… (קרן סגל)

אם אתן/ם רוצים/ות להתנסות בלהכין את ההצגה הזו שמכונה – Pepeha יש אתרים שעוזרים בכך. ואם אף פעם לא שמעתם מאורית, ואתם/ן רוצות לשמוע (כי זו שפה ממש יפה!) אז כאן למשל יש שיר יפה. 

אז למה אני מספרת את כל זה, ואיך זה קשור בכלל? 

אז אולי הקשר הוא לחלום שהיה לי בארץ על מה שיכול היה להיות, ועדיין יכול להיות. זה דורש הרבה צניעות, הרבה הבנה ש”האמת” הלבנה (ברובה), הדתית, המדעית, הגברית, האירופו-צנטרית, האתנית שלנו היא לא האמת היחידה. שיש עוד עמים במרחב שיש להם היגיון, תרבויות, מסורות, מנהגים, הבנות שאנחנו יכולות ללמוד מהם, ולהכיל אותם בזהות שלנו, כחלק מהשייכות שלנו במרחב, כחלק מה”מתנות” שאנחנו זוכות להן בעולם הזה. 

וזה בעצם החלום שלי. 

זה לא שאין בניו זילנד (Aotearoa – “ארץ הענן הלבן הארוך”) בעיות של גזענות לא מדוברת, טראומות מהיחס של המערכת הקולוניאלית לנתינים, אפלייה, הפקעת קרקעות ורשימת עוולות נוספות שהיא ארוכה והשלכותיה מורגשות בכל תחום בחיים כאן. למעשה, אני רק מתחילה ללמוד את המשמעויות של כל זה. אבל לפחות מה שאני מרגישה בהקשר הזה הוא שיש תקווה. שאין מאבק על הזכות לקיום, אלא יש החלטה שחיים ביחד, ושזו הולכת להיות המדינה של כולם – גם של הילידים וגם של הכובשים. עכשיו השאלה היא איך.

הרבה פעמים כשאני משתפת א/נשים מישראל במחשבות האלה, הם/ן אומרים/ות לי שזה רק אנושי להעדיף את “עניי עירך”. אני חושבת שיש הרבה תכונות אנושיות לא מוצלחות, ולכן במקום לחשוב שאנחנו מקבלות את עצמנו על המגרעות שלנו, אולי כדאי לחשוב איך אנחנו משפרות את עצמנו, ועל הדרך מיצרות עתיד יותר טוב בעולם הזה.

אז לקח לי 46 שנים לחשוב על כל זה, ואילו תמרי אמרה את זה לפני כמה שבועות בצורה הרבה יותר פשוטה “הלוואי שברחוב שלנו היו גרים א/נשים מכל המדינות בעולם. אז היינו יכולים להכיר את כל התרבויות ולחיות ביחד”.

ולסיום, אשתף ברכישות האחרונות שלי מהביקור בנצרת – כי הלב שלי אמנם כאן, אבל חלק גדול ממנו ומהחלומות על מה שהיה יכול להיות נמצאים בדיוק שם. 

חג חירות שמח ומשמעותי!