לפני כמה שבועות ציינו בניו זילנד את יום הזכרון לחללים הניו-זילנדים במלחמות העולם. הטראומה של המלחמות והאבדות הגדולות שספגו כאן נוכחת (בשקט) בכל מקום, ואפילו בשכונה שלנו יש אנדרטה לחיילים מהשכונה, ואפשר למצוא אנדרטאות כאלה גם בעיירות הנידחות ביותר.
התמונה מכאן.
אני כותבת את זה כי השנה התרשמנו שהיום הזה צוין בצורה משמעותית יותר מבעבר. אולי בגלל שמלחמות מרגישות בשנים האחרונות הרבה פחות כמו משהו מהעבר, ויותר כמו משהו איום שצריכים להימנע ממנו בכל מחיר.
בתוכנית רדיו שהאזנתי לה במקרה באותו היום, רואיין אחד היוצרים והזמרים המשמעותיים כאן, שבחר לדבר על שירי מחאה ושירים אנטי-מלחמתיים, ובעיקר, על כך שניו-זילנדים צריכים להמשיך להיות מחוברים למאבקים החברתיים והפוליטיים שיש להצטרף אליהם בעולם. הוא הזכיר, למשל, את הפעילות שהיתה כאן נגד האפרטהייד ונגד חימוש גרעיני, וקרא להמשיך למחות בקול ובמעשים נגד עוולות שמתרחשות בעולם.
מכיוון שאני לא נמנית על בעלי ההון שנמצאים בראש מעייניהם של רוב המנהיגים הנוכחיים בעולם (כולל ניו זילנד), אני ממש לא סומכת על המנהיגים הנוכחיים בכל מקום (כמעט) שידאגו לנו. לכן החלטתי שאם אין לי דרך להשפיע על תחושת הביטחון הכללית אני יכולה לפחות להשפיע על תחושה הביטחון האישית, ולהתכונן לאפוקליפסה.
בקיצור, התחלתי להכין מזווה.
לשמחתי, קומת המרתף של הבית מתאימה בדיוק לזה
וגם עץ התפוחים שלנו החליט שהשנה הוא מתגייס למאמץ המלחמתי.
אחרי שמיינו את התפוחים לפי איכות (מושלמים, טובים, בישול, וקומפוסט) נשארו לנו כל כך הרבה תפוחים שפיזרנו אותם בתחנות שכונתיות לאיסוף מזון. אגב, זה לימד אותי ש״מעשר״ זו ממש לא כמות משמעותית כשיש שנה טובה של תבואה.
זה למשל המזווה השכונתי לידנו.
מהיתר הכנו הרבה מאוד ריבות, הקפאנו, שימרנו, ועדיין נשארנו עם די הרבה תפוחים שצריכים לעבור תהליכים דומים.
********
השנה יסמין הצטרפה אלי לחיים בבית, או במילים אחרות, חזרה ללמוד בחינוך ביתי.
זה מאוד כיף שהיא כאן, וברוב הימים, כשאני לא אמא לחוצה מדי, או מעצבנת מדי, אנחנו נהנות יחד.
היא כבר בכיתה שמקבילה לח׳ בארץ, והרבה מהלמידה שלה היא עצמאית (דרך האתר המעולה הזה). בתחילת השנה קבענו איתה אילו נושאים היא תלמד ממדעי החברה, הרוח והמדעים המדויקים. בנוסף, אנחנו לומדות מאורית דרך קורס און-ליין, ומאוד נהנות.
אנחנו עדיין מציגות בקבוצת תיאטרון הבובות של בית הספר האנתרופוסופי, וגם משתתפות בקבוצת מלאכת היד של אמהות מבית הספר.
בקבוצת מלאכת היד הרב-גילאית, יסמין עסוקה בסריגת חיות חמודות שנמכרות ביריד או בחנות של בית הספר.
חבורת הברווזים שלה, למשל, היתה הראשונה שנמכרה השנה, וזה היה מאוד משמח.
אני לומדת עכשיו לסרוג גרביים, וזה מאוד כיף ומספק עבודה גם ליסמין כי היא העוזרת שלי בהתרת סבך בכדורי צמר. כדור הצמר האחרון שהיא התירה היה כל כך גדול, שזה לקח לה כמה ימים, וסיפק לה לא מעט זמן חשיבה שבעקבותיו היא שיתפה בתובנה הבאה –
״only strive for perfection, if you have infinity to reach it”
טוב להגיע למסקנה הזו כבר בגיל צעיר.
לשמחתנו, קהילת בית הספר עדיין מאפשרת לנו תחושה טובה של שייכות וקרבה, לא/נשים שרואים את העולם באופן די דומה לאופן שבו אנחנו רואים דברים. ביריד הסתו, פגשנו את אחד האבות ודיברנו איתו קצת על פוליטקה עולמית. הוא שיתף אותנו שלפעמים הוא כל כך מתוסכל מזה שהוא ממש כועס. הוא שיתף בכך את אבא שלו, שהוא מורה לאמנות אנתרופוסופית בכל מיני מקומות בעולם, והאב אמר שהדרך הכי טובה, בעיניו, להתמודד עם החושך הוא פשוט להגביר את האור.
האמירה הזו נתנה לנו הרבה כוחות, והזכירה לנו שמספיקים הרבה אנשים/ות שרואים ומבינים את החשיבות של האור הזה, בפעילויות הקטנות והשקטות של החיים שלהם/ן, כדי ליצור סביבה הרבה יותר נעימה.
אבל, הקהילתיות הזו לא מעלימה מאיתנו את התחושה העצובה שאנחנו נמצאים כל כך רחוק מהמשפחה שלנו. יסמין אמרה לא מזמן שהיא מקנאה בכל מיש שיש להם משפחה כאן, וחשה סולדריות או סימפטיה עם מי שאין להם משפחה כאן. לא יכולתי להסכים יותר.
****************
אחד הדברים שמאפיינים את הקבוצות האלה, ומקומות מסויימים שעדיין קיימים סביבנו, הוא הבין-דוריות. למשל, בקבוצת התיאטרון היינו עד לא מזמן שתי ילדות ושלוש אמהות, ועבדנו יחד כצוות.
זה גרם לי לחשוב על בין-דוריות ועל היתרונות הגדולים שגלומים בה.
עוד כשגרנו בירושלים, שמתי לב שאני מאוד נהנית מחברויות עם א/נשים שהם/ן יותר מבוגרים/ות או צעירים/ות ממני. וגם כאן, שמנו לב שיש לנו הרבה חברויות בין-דוריות.
באופן עקרוני, אני חושבת שאני יותר קרובה לדור של ההורים שלי בדרך החשיבה ואולי גם בערכים, מאשר לדור שלי, כך שתמיד קל לי לתקשר עם הדור הזה. אני מאוד אוהבת להקשיב לסיפורים של א/נשים מבוגרים ממני על האופן שבו החיים היו כשהם/ן היו צעירים/ות וגם לראות איך הם/ן רואים או מתמודדים/ות עם העולם.
למשל, חברה שהיתה ילדה בלונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה אמרה לי כמה פעמים בשנים האחרונות שכל דבר שקשור בפוליטיקה ומלחמות חולף, ושדברים בסוף מסתדרים.
כשגרנו במילטון התחברתי עם מישהו בקבוצת הכתיבה המקומית שגדל בדנידין בשנות החמישים, והוא תיאר לי איך היתה האוירה אחרי מלחמת העולם השנייה, ובעיקר על הנוכחות של חייל/ים שחזרו ממנה פצועים בגוף או בנפש. זה היה מאוד מעניין לשמוע את זה, בעיקר מכיוון שההיכרות שלי עם מלחמת העולם היתה כמעט כולה דרך הזוית היהודית. זה כמובן גם מסביר את החשיבות של יום הזיכרון המקומי לחללי מלחמות העולם.
דני ואני גם שמנו לב שאנחנו נהנים מחברויות עם א/נשים צעירים מאיתנו. יש משהו מאוד כיפי ביכולת לשתף בניסיון שלנו, ולתמוך בהם/ן בהחלטות והתמודדויות שעומדות בפניהם/ן. בהרבה מובנים זה נעים שאפשר לשתף בניסיון החיים, ולעודד כשיש א/נשים צעירים/ות שעוד לא עברו את הדרך שאנחנו עברנו.
גם הבנות ציינו שהרבה פעמים כשהן עם בני או בנות גילם הילדים/ות האחרים/ות מנסים להרשים אותן במקום פשוט לתקשר. הן אמרו שילדים/ות בגיל שלהן בעיקר עסוקים/ות בלדבר על עצמם/ן, ובדרך כלל לא ממש טורחים/ות לשאול שאלות. הבנות, לעומת זאת, די חברות של ההורים של הילדים/ות, ונהנות מזה.
אנחנו שמנו לב שבקשרים עם בני/ות הדור שלנו יש איזשהו אלמנט של תחרותיות שלא כל כך קיים במפגש הבין-דורי. אולי כי הנסיבות של החיים בתקופות שונות כל כך אחרות, שאין מקום להשוואה. ואולי כי השוואה היא לא כזה מרכיב משמעותי בקשרים האלה.
עוד משהו שהבנות גילו הוא שילדים/ות בני/ות גילן מתנהגים בקבוצה בצורה שונה מאשר בשיחה אחד-על אחד. מכיוון שלא קל למצוא הזדמנויות לשיחות כאלה בגילן, שיטה טובה מאוד לתקשורת היא התכתבות. גילינו את זה כשיסמין התחילה להתכתב עם החברה הטובה שלה במילטון. בהתחלה זה לא היה פשוט ללמוד איך משמרים ומפתחים קשר דרך כתיבה, אבל מאז היא התחילה להתכתב עם עוד לא מעט ילדים/ות.
בתור מי שהתכתבה מאז גיל 9 עם כל בת דודה אפשרית, ואחר כך עם מישל, החברה הכי טובה שלי מאנגליה, וגם עם המורה שלי באנגליה ועוד די הרבה מתכתבים ומתכתבות אחרים/ות לאורך גיל ההתבגרות, אני לא יכולה שלא להזדהות עם התובנה הזו.
בהקשר הזה, תמרי ואני דיברנו גם על החשיבות של חיבורים עם א/נשים, ושבעצם הדבר הכי חשוב הוא חיבור עמוק וכנה, ושזה מה שכל הא/נשים, כולל מתבגרים/ות שעסוקים/ות בלהסתיר את הצורך הזה, בסופו של דבר צריכים/ות ומחפשים/ות. אמרתי לתמרי שאני כבר לגמרי חסרת סבלנות לקשרים או שיחות שלא מאפשרים את החיבור הזה, ותמרי שמה לב כמה רגעים קטנים כאלה של חיבור אנושי, אפילו בהקשר של בית ספר תיכון גדול ודי רועש, הם הדבר הכי משמעותי שקורה ביום שלה.
כאן יש ראיון מעניין עם מישהי שכתבה ספר בדיוק על הנושא הזה.
אחד המקצועות שתמרי בחרה בלימודים שלה השנה – בכיתה המקבילה לי״א בארץ – הוא ספרות אנגלית. בסך הכל תמרי נהנית מהתחום, ואוהבת לכתוב. אבל לאחר שבשנה שעברה היא נתבקשה לקרוא את ״על עכברים ואנשים״ והשנה את הספר הזה, על ילדות אומללות שהועבדו בפרך על ידי הכנסיה הקתולית באירלנד משום שנכנסו להריון, היא ציינה ש״זו מחלה של מורים/ות לאנגלית שהם/ן בוחרים ספרים אומללים״.
לאחרונה, תמרי נחשפה לראשונה לספר שמתמקד בסיפור על משפחה יהודית בשואה. הוא הסתתר בספרית בית הספר, עם כריכה יפה, ושם תמים של סופרת נורבגית. הספר היה לה מאוד עצוב, וקשה, וכששאלתי אותה למה היא המשיכה אותו עד הסוף, היא אמרה שהיא רצתה לדעת מה עלה בגורלה של גיבורת הספר. אמרתי לה שמניסוני, ספרים על השואה אף פעם לא מסתיימים טוב.
זה עורר אצלנו שיחה עמוקה על רוע אנושי, גזענות, וגם על ההשפעות של כל זה על מה ישראל והמדיניות שלה לאורך השנים.
אבל פרט לבחירה בחומרי הלימוד – כמו הנושא של פשיעה בשיקגו (!) שבו מתמקדים במגמת גיאוגרפיה, אנחנו מתרשמים שבית הספר נותן כלים ממש טובים בהכנה לאוניברסיטה. זה תיכון די סטנדרטי, אבל ההשקעה של המורים בלימוד כלים כמו ניתוח נתונים וכתיבה אקדמית מאוד מרשימה. דברים מאוד השתנו מאז שאנחנו למדנו בתיכון…
***************
ולסיום, כמה תמונות סתו.
