Category: יצירה

הקוראות הקבועות של הבלוג כבר יודעות עד כמה אנחנו אוהבים את דנידין ואת ניו זילנד. וגם הקוראים. הנושא היחיד, אולי, שבו אנחנו בכל זאת מרשים לעצמנו להתנשא מעל ניו זילנדים הוא בענייני אוכל.

למרות המבחר הרחב של מסעדות עם אוכל אסייתי מצויין, הרגלי האכילה והתחכום הקולינרי של קיווים די מדכדכים. וריאציות שונות של לחם תפל עם גבינה, בייקון ותפוחי אדמה מאכלסות את מרבית הארוחות במהלך השבוע, מלבד בסופ”ש שבו יוצאים לבית קפה או מסעדה לאכול מאכלים מיוחדים שמבוססים על בייקון ותפוחי אדמה, לחם תפל וגבינה. מבחינתנו, מדובר כמובן ביתרון כלכלי כשהאוכל הביתי טוב יותר מההיצע שמסביב. זה בעיקר משעשע כשדני לוקח לעבודה שאריות מארוחת הערב של אתמול בקופסת פלסטיק שקנינו בה פעם אוכל לדון החתול (בד”כ אנחנו זוכרים לשטוף בין לבין) ושותפותיו לשולחן האוכל בהפסקת הצהריים לוטשות עיניים מקנאות לכלי הפלסטיק בעודן לועסות כריך עם, נכון – תפוחי אדמה עם בייקון וגבינה.

עם זאת, תזונת הניו זילנדים לא יושבת לנו בתודעה באופן תכוף מדי, בעיקר מכיון שהמגע שלנו איתה דרך טלוויזיה ופרסומות כמעט ואיננו קיים.

לפני כמה ימים, כשבסדרת המתח הבריטית שהתחלנו לצפות בה התחילו לענות את אחת הדמויות בדרכים שאני מעדיפה לחסוך כאן את התיאור שלהן, ניסינו להתאוורר באמצעות צפיה בתכנית ניו-זילנדית (על בסיס סדרה בריטית), שבה מנסים לתקן את התזונה – ועל הדרך את ההוצאה הכספית על מזון – של משפחות ניו-זילנדיות טיפוסיות.

כדי לסבר את האוזן, קנייה טיפוסית בסופר אצל משתתפי הסדרה כוללת בקבוק קוקה-קולה של ליטר וחצי ליום לאבא. האמא, לעומתו, שכנראה מקפידה יותר, שותה קוקה-קולה רק מפחיות (36 לשבוע). מיותר אולי, אבל חשוב לציין שישנו מתאם הדוק בתכנית בין הרגלי השתיה להרגלי האכילה של המשפחה. על בישול של ממש אין מה לדבר כמובן ומרבית האוכל שלא מוזמן בטייק-אווי, מגיע במתכונת של “חמגשיות”.

אבל הדבר המעניין היה כשהגיעו שני המומחים להציל את המשפחה – שף בעל שם בניו-זילנד (אנחנו לא הכרנו…) ומסעדן סלבריטאי (כנ”ל).

שניהם היו מאד מאד נחמדים והשתדלו ללמד את בני הזוג כמה מתכונים שיוכלו להכין בעצמם לילדים – כולם דורשים עד 15 דקות עבודה כדי שלא יהיה קשה מדי או יידרוש זמן שהיה בלתי סביר במטבח. ככל שצפינו בבישול המודרך משהו נראה לנו מאד מוכר במתכונים ובגישה הפדגוגית כלפי המודרכים שלומדים כיצד להכניס תפוח אדמה עם גבינה מעליו לתנור. זה מאוד הזכיר לנו את המתכונים בספר ילדים מבשלים.

והנה הילדות שלנו מבשלות (כחלק מתוכנית הלימודים שלהן):

אחד הדברים שהם ללא ספק מוצלחים ביותר בקונספט של חינוך ביתי הוא האפשרות להכפיף כל עבודת בית נדרשת לתוך מה שמכונה אצלנו “תוכנית הלימודים”. אמנם התחייבתי בעבר שיש לי כוונות להכין את הבנות לחיים האמיתיים על ידי רכישת כמה שיותר כישורי חיים, אולם למזלי הרב, האופן שבו ניתן להבין את המושגים “כישורי חיים” ו”תוכנית לימודים” הוא די רחב ונתון לפרשנות. כך, כבר עכשיו הם כוללים יום של אפיה ובישול, יום גננות, קבוצת תיאטרון הבובות של אמהות בית הספר (שגם הבנות הצטרפו אליה) ועוד. אני מנסה גם להכניס את ניקיון הבית אבל בינתיים בהצלחה מועטה.

מה שמאוד נחמד בחינוך אנתרופוסופי, שאנחנו משתדלים ללמד בהשראתו, הוא שמה שנחשב לימוד כולל הרבה עבודה עם הידיים – עבודת אדמה, סריגה, עבודה בעץ, תפירה, ועבודות אמנות בחומרים שונים.

אחד הפרויקטים הנחמדים שעשינו לא מזמן, היה צביעת צמר לצעיף שיסמין סורגת.

היה חסר לה צמר בצבע צהוב וכתום, וממש לא הצלחתי למצוא כזה בשום מקום.

וכך, באמצעות מים חמים, חומץ וצבעי מאכל, השגנו את התוצאה הרצויה –

למרבה המזל, בית הספר שהיה של הבנות מאוד תומך ועוזר לנו. הם שיתפו אותנו בתוכנית הלימודים, ומאפשרים לבנות לקחת חלק בכל מיני דברים קטנים שקורים בבית הספר, ולנו להשתמש בספריית המשאבים שלהם. בנוסף, אני משתתפת בקבוצת קריאה של בית הספר שמאוד עוזרת לי להבין את סוג החינוך הזה, ואת מה שאני רוצה שניתן לבנות.

בהמלצת המורה של יסמין הגענו לספר מצויין ללימוד ציור שאנחנו מאוד נהנות ממנו.

בהמלצת אחד הסבים, צפינו לאחרונה בסרט שלגיה ובעוד כמה סרטי נסיכות של דיסני, ותמרי ממש נהנתה מהם. נראה לי שהם הגיעו לה בזמן הנכון.

אחרי שעברנו על כל הספרים בנושא בספריה הילדה התפנתה לתכנן תלבושות כדי שהן תוכלנה לשחק בעצמן בדמויות (נראה אם תוכלו לנחש מאילו סרטים):

ואז לתפור אותן:

וכך (בערך) נראה התוצר הסופי

אבל הדבר הכי כיפי באמת בחינוך הביתי, נכון לדקות אלה, הוא תחושת חירות מאוד גדולה. הודות לגמישות העבודות שלי, אנחנו בעצם חופשיות לעשות מה שאנחנו רוצות, וזה באמת כיף.

זו חירות שאף פעם לא הרגשתי, ודי מתאימה למי שאני, וכנראה שגם לבנות…

בצד הכלכלי של תוכנית הלימודים, מכיוון שהאביב כבר כאן והתרנגולות שלנו מטילות בקצב מסחרר, אפשרנו לבנות לפתוח מחדש את העונה בדוכן הביצים שלהן.

השנה, ברוח תוכנית הלימודים, החלטנו שחלק מההכנסות יכללו השתתפות בעלות המזון של התרנגולות. ועדיין, הבנות מרוויחות $1.5 כל אחת לקופסא של שש ביצים. לא רע בשביל שלוש דקות של עבודה, מה גם שהשכנים הם לקוחות קבועים, שאפילו פתחו אצל הבנות חשבון. זה מלמד את הבנות על היתרון של לקוחות קבועים, אבל גם את הצורך להתגמש ולהמתין בסבלנות ללקוחות שמשלמים בהקפה.

בבחינה של השנה האחרונה, פרט למגיפה עולמית, החינוך הביתי היה האתגר העיקרי שלי. עיקר הקושי היה בלהבין איך זה בכלל עובד, ומה מתאים לנו. די מהר הבנתי שאני לא לגמרי בנויה לחינוך ביתי שלא כולל תכנית לימודים, ושישנם דברים בסיסיים שחשוב לנו לחשוף את הבנות אליהם.

מצד שני, קראתי אינספור בלוגים והאזנתי ללא מעט פודקסטים שהמסר בהם היה ברור – שהמטרה של חינוך ביתי היא לא לשחזר את בית הספר בבית, אלא לבנות משהו אחר.

בנוסף, קראתי המלצה לכתוב לנו מין “תוכנית על” של החינוך הביתי, שתענה בעיקר על השאלות – למה אנחנו עושים את זה, מה המטרה שלנו, ואיך להגיע אליה. גייסתי את היועץ האסטרטגי הביתי, והתחלנו לעבוד על התוכנית, וזה כבר הרגיע אותי – כי הבנתי שאני לא צריכה לעשות את הכל בבת אחת, אלא שביחד נוכל לקדם את הדברים לאורך השנים שיש לנו כל עוד הבנות גרות בבית. אגב, נונו הכריזה שהיא מתכוונת לגור איתנו כל החיים. כך שנראה שאין צורך למהר.

אני מבטיחה שאשתף בתוכנית האסטרטגית שלנו כשתהיה מוכנה.

אני ממש לא מבינה גדולה בעניינים סביבתיים, אבל הבנתי שבתחום הזה מקובל לדבר על שלושה Rים: צמצום הצריכה, שימוש מחדש בדברים קיימים ומיחזור. וגם, שהתרומה שלהם להפחתת טביעת הרגל האקולוגית היא בדיוק בסדר הזה – זאת אומרת הכי טוב לצרוך פחות (בעיקר מוצרים מהחי), ולצמצם את כמות הזבל שאנחנו מייצרים למינימום הבאמת הכרחי, אחר כך להשתמש מחדש במה שיש, ואם אין ברירה – למחזר.

Reduce

ממש אחרי שחזרתי מהביקור בארצות הברית, התגלגלה לי למייל הזמנה להצטרף ל”חודש יולי ללא פלסטיק” – מין מבצע שארגן ארגון אוסטרלי, שכנראה פעם נרשמתי לרשימת התפוצה שלהם.

כפי שכתבתי בעבר, יש לי שתי חברות שממש מחויבות לעניין כבר תקופה, ובית הספר והגן גם הם מצמצמים את השימוש בפלסטיק למינימום ההכרחי בלבד, ובדברים האלה מסתבר שלחץ חברתי עובד וזה היה רק עניין של זמן עד שאשאב גם אני לעניין הזה.

זה היה טיימינג מוצלח במיוחד – דני היה בארצות הברית, שזה תמיד זמן טוב לפרויקטים חדשים שהוא ייאלץ להשלים איתם ולהסתגל אליהם בשובו ביתה, והבנות היו בחופשת חורף מבית הספר והגן – שזה זמן מצויין להתפנות לפרויקטים חדשים.

לשמחתי מצאתי דף שמסביר בדיוק איך אפשר לעשות את זה בעיר שבה אנחנו גרים, ומסתבר שזה לא כל כך קשה, ואפילו מאוד מתגמל.

קודם כל, גיליתי שיש שתי מחלבות שמוכרות חלב ישר מהמחלבה בבקבוק זכוכית בכמה מקומות בעיר. החלב מפוסטר, אבל לא עובר הומוגניזציה, והוא סופר טעים, ועם מיליון אחוזי שומן. בדיוק מה שצריך.

העיקרון פשוט וחכם – קונים בפעם הראשונה את החלב עם הבקבוק (ומשלמים פיקדון עבור הבקבוק), ואז, בכל פעם שקונים חלב פשוט מחזירים את הבקבוק הקודם, ולוקחים אחד אחר. כל כך פשוט, וידידותי לסביבה.

והיתרון הגדול הוא שדווקא המכולת השכונתית הדי נידחת שלנו היא אחת המשווקות של החלב.

בעצם זה היה הדבר הראשון שרציתי להתחיל ממנו. כפי שהסבירו במיילים המפורטים שקיבלתי תוך כדי החודש מהארגון האוסטרלי – קשה מאוד להפסיק להשתמש בפלסטיק כשכל כך הרבה דברים שאנחנו משתמשים בהם ביומיום הם ארוזים, חד-פעמיים או מפלסטיק. אבל כן אפשר להתחיל בדברים קטנים שאפשר להפחית את השימוש בהם. למשל, הם הציעו שבמקום לקנות יוגורט בהרבה כלי פלסטיק קטנים, אפשר לעבור לכלי אחד גדול, וזה כבר צמצום של הנזק הסביבתי.

במקרה שלנו – הדבר הכי פלסטיקי ביומיום הוא קנקני חלב שקונים בסופר. אז זה היה שינוי מספר אחד.

השלב השני היה לעבור לקנות מצרכי יסוד בחנות שהמצרכים בה לא ארוזים מראש. הרעיון הוא לחסוך את הפלסטיק שמשתמשים בו בדיוק לרבע השעה שעוברת מהרגע שאני קונה את האורז שלי ועד שאני מעבירה אותו לצנצנת בבית.

גם זה התגלה כאתגר פשוט, ואני חושבת שבארץ יהיה עוד הרבה יותר פשוט. בעיר שלנו יש חנות אחת שמוכרת כמעט הכל במחיר כמעט זהה לזה של הסופר אבל במיכלים גדולים. הרעיון הוא שבאים עם צנצנות משלנו, שוקלים את הצנצנת כשמגיעים, המוכרים רושמים את המשקל של כל צנצנת בטוש על תחתית הצנצנת, ממלאים מה שרוצים וכשמשלמים מפחיתים את המשקל של הצנצנת מהמשקל של מה שכבר קנינו. זה עובד מעולה! יתרון גדול בזה הוא שבאמת אני מרגישה שאני שמה לב מה אני קונה, איזו כמות אני באמת צריכה – ויש הבדל גדול בין להוסיף עוד חבילה של משהו לסל, לבין לבחור, לשקול, ולהיות ערה באמת למה שאני צריכה וקונה.

וזה גם עובד יופי עם ילדים – כי הבנות ממש מתלהבות מזה שהן יכולות בעצמן לשקול, לארוז, ולשים בסל, וגם להיות בקשר ישיר עם המוכרים/ות. והדבר הכיפי ביותר זה שיש להם מכשיר שטוחן בוטנים לחמאת בוטנים במקום, אה. וגם עוגיות מיובאות (אמנם באריזות פלסטיק) מהולנד. יאם!

אבל מבחינה פרקטית, זה גם עובד טוב כי בחנות הזו יש את כל מוצרי היסוד שצריכים – כולל שמן זית, דבש, סבון כלים, אבקת כביסה, ואפילו אוכל לתרנגולות, וכל מה שצריך לעשות זה להביא כלים משלנו ולמלא במקום. בארץ זה יכול לעבוד בקלות כי בעצם אפשר לקנות ה-כ-ל לא ארוז – מקטניות, דרך תבלינים, בשר ודגים, מאפים, אגוזים וכו’ וכו’ וכו’. כאן זה עדיין מאוד קשה, וטוב שיש את החנות הזו שבה זה אפשרי – כי בכל יתר המקומות הכל ארוז בניילונים )-:

וכך נראה סל כשחוזרים איתו מהקניות

מה שמאוד נחמד בלנסות להסתדר בלי פלסטיק זה כאמור החיבור שלנו למה אנחנו רוכשים, למה וכמה, אבל מעבר לכך, נראה שילדים מאוד מגלים רגישות לנושא הזה, ובאמת אכפת להם לדאוג לכדור הארץ. הבנות כל כך התלהבו מהעניין שתמרי שאלה אותי כמה אנשים משתתפים בחודש יולי ללא פלסטיק (אמרתי שלפחות אלף, אני מקווה שהמספר אמין). היא שאלה אם דוּן החתול שמח שאנחנו משתתפות בזה (עניתי שכן, כי זה שומר על הטבע גם בשבילו) והסבירה שבשביל משפחה שממשיכה במשך כל השנה להיות בלי פלסטיק, זה כבר לא חודש יולי ללא פלסטיק אלא פשוט חודש יולי רגיל (או במילותיה שלה – Ordinary July).

הפרויקט הבא היה להכין תחליף לעטיפות ניילון לכריכים, וכיסויים שיחליפו את הניילון הנצמד שמשתמשים בו לקערות. חיכיתי כבר המון זמן כדי להכין את עטיפות הבד האלה שהן מעולות.

הן עשויות מבד שממיסים לתוכו שעוות דבורים, ואז הן יכולות לאטום – כמו פלסטיק – דברים לחים. הן שומרות על טריות של דברים כי הן אטומות והן אנטי-בקטריאליות (שעוות הדבורים אמורות למנוע התפתחות של בקטריות). אם מחממים את העטיפה קצת עם האצבעות כשמהדקים סביב קערה – היא נצמדת. אפשר לשטוף במים קרים והיא נשמרת ככה לשימוש שנה שלמה. ויש לה ריח נהדר.

אבל הדבר השווה ביותר הוא תהליך ההכנה –

קודם כל גוזרים בד כותנה בגודל הרצוי

מגייסים ילדה חרוצה לגרור שעוות דבורים

הילדה מפזרת את השעווה על הבד, ואז מכניסה לתנור שחומם ל-150 מעלות למשך חמש דקות.

כשמוציאים מהתנור מוודאים שכל הבד מכוסה בשעווה, ואז תולים כמה דקות בחוץ להתייבש.

וזהו! עטיפת הבד מוכנה.

אם היא עגולה, אפשר לעטוף איתה קערה

ואם היא מרובעת, היא נחמדה גם לכריכים, או לכל שארית אוכל אחר (חצי דלעת, אננס, אבוקדו, חצי תפוח או חצי אגס ועוד).

וקל לאחסן אותן

Reuse

מסתבר שגם הבנות משתדלות לצמצם את טביעת הרגל האקולוגית שלהן –

למשל, כלב לברדור שסיים את תפקידו ככזה, הפך להיות קוקר ספניאלית מתוקה במיוחד

חיות הסוואנה שלהן מחליפות זהות בהתאם לצרכי העלילה

והן אפילו ארגנו סט דינוזאורים ישן, ומשטח מחיה שהן הכינו למכירה

ודבר אחרון בענייני מחזור –

כמו שכתבתי בעבר, חנויות יד שניה ומכירה של דברים משומשים הם דבר רציני כאן. כשסטודנטים/יות עוזבים/ות את הדירה שבה הם/ן גרו ועוברים לעיר אחרת, הם/ן מוכרים ה-כ-ל. אותי זה מאוד מרשים. ומאוד מקובל לקנות בגדים בחנויות יד שניה – זה אפילו נחשב הדבר הכי שווה לעשות – מסתבר שגם ראשת הממשלה ובן זוגה קונים בגדים בחנויות יד שניה (ומחרימים חנות שהתייחסה בצורה מחפירה לעובדים/ות). זה כיף גדול לבלות בחנויות האלה.

איפה עוד אפשר למצוא שמלות כמו זו?

מבחר כזה של בדים

ושל בגדים

אני יכולה לבלות שעות במקומות האלה – ולמצוא בגדים מגניבים שבודאות אין לאף אחת אחרת.

אני יודעת שיש תרבויות שממש לא מקובל לקנות בהן בגדים משומשים. לא מזמן קראתי מאמר שהסביר שאנשים ממש נרתעים מבגדים משומשים, ושהרתיעה עומדת ביחס ישר למרחק שהבגד היה במגע עם הגוף של הבעלים הקודמים. זאת אומרת, ככל שהבגד היה קרוב יותר לגוף (פיג’מה למשל), כך אנשים יותר נרתעים מלקנות אותו כשהוא משומש. חברה סינית שלי שתמיד מעבירה לי בגדים שווים שהיא לא משתמשת בהם ממש התפדחה כשהצעתי לה להציע בגד לחברה אחרת שהיתה איתנו, שגם היא סינית, והיא אמרה שזה ממש לא מקובל בתרבויות אסיאתיות.

ולסיום, בלי קשר, כמה תמונות מתהלוכת העששיות החורפית של הכיתה של תמרי

כמו שכתבתי כבר בעבר, עונת הקיץ בניו זילנד מאוד מיוחדת. קודם כל, האוניברסיטה מתרוקנת לגמרי, והשנה התחלתי להרגיש כמה קשה להיפרד בתקופה הזו מסטודנטים/יות שסיימו ללמוד, ומחברים/ות שנוסעים/ות למשפחה שלהם לחג.

היתרון הגדול בתקופה הזו, זה שכיף לראות מהצד איך כולם נלחצים מההכנות לחג, ולדעת שאנחנו לא צריכים להילחץ מהן (-:

חג המולד הוא גם היום היחיד בשנה שהחנויות סגורות בו, ואיתרע מזלי והתנדבתי ללכת לקניות בסופר בערב החג. האווירה הזכירה לי את החנות של רמי לוי באזור התעשיה תלפיות, ביום שישי בשעה 1:30 בצהריים.

טוב, נו, רק קצת הזכירה.

באופן כללי, אני לא בטוחה אם זה כל כך מוצלח לעם שרעב, מלחמות ומחסור טבועים לו בד.נ.א. לחוות סגירה מוחלטת של חנויות למצרכים בסיסים בכל סוף שבוע (מי אמר חוק המרכולים?) אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

חוץ מזה העיר לגמרי שוממה, ובכל הבניין הגדול של החוג לפסיכולוגיה אין עוד אף אחד חוץ ממני

וכך זה נראה מבפנים

*** *** ***

קצת לפני שיצאנו לחופשת חג המולד התקיים טקס הסיום הרשמי של הדוקטורט של דני. וזה היה יום מיוחד במינו!

הבוקר התחיל בקבלת פנים חגיגית באוניברסיטה, כשכל המרצים/ות והמסיימים/ות לבושים בגלימות חגיגיות, ונראים לא פחות מאשר דמות של ג’וקר בחפיסת קלפים. מכיוון שאנחנו ממש לא מבינים בכללי הטקס, למדנו שלכל תואר יש גלימה משלו, וגם כובע מתאים, ושעם הכובע והגלימה שמסיימים איתה דוקטורט, נתקעים לכל החיים. למשל, דני יישאר עם כובע הכרית המוזר הזה לנצח, ולעומת זאת ראש החוג לפסיכולוגיה הסתובב עם גלימה ססגונית מדהימה, והבנתי שהוא סיים באיזה שהיא אוניברסיטה מאוד נחשבת בארצות הברית.

למרות שהטקסים האלה מתקיימים בעיר 4 פעמים בשנה, ישנה התרגשות כללית בשבוע של טקסי הסיום. את העיר ממלאות משפחות של תלמידים מכל העולם – ואפשר לראות אנשים בתלבושות מסורתיות מאפריקה, הודו ואיים באוקינוס השקט. מסתבר שמשפחות של סטודנטים/יות מהאיים הפסיפיים אוספות נוצות במשך תקופה ארוכה ותופרות אותן על הגלימה במיוחד לכבוד הטקס.

וכך נראית חנות מזכרות בעיר בזמן שבוע טקסי הסיום.

החגיגית ממשיכות בתהלוכה חגיגית מהאוניברסיטה לבניין העירייה. בעוד שהבנות ואני השתרכנו מאחור, דני התחבר עם פרופסור לכלכלה שהספיק לספר לו על במהלך 20 דקות הצעידה על אלגוריתם שהוא עובד עליו כבר חמש שנים, על כך ששניים מהתלמידים שלו שסיימו את לימודיהם באותו יום באים מפקיסטן ומסעודיה ושכל אחד מהם עם משפחתו הזמין אותו לארוחת צהריים בנפרד, כך שהוא צריך לדלג מארוחה לארוחה ולכבוד הארוחות החשובות הללו, הוא הלך באותו הבוקר לטיפול שיניים והחלפת כתר. כתר אחר, לעומת זאת, שכבר יש לו מזה עשור, לא היה צריך להחליף ורופא השיניים אף שיבח את העמידות שלו ואת העבודה שעשה רופא השיניים שאחראי לכתר. כראייה, הוא הכניס שתי אצבעות לפה וחשף את הכתר כדי שדני יוכל להעריך את העבודה המרשימה.

דני הרגיש שהם התקרבו יותר מידי ומהר מידי עבור תהלוכת סיום לימודים, ונפרד ממנו באדיבות אך בתקיפות.

וכך נראה בניין העיריה בטקס חלוקת התעודות

מאז הטקס של דני חל שיפור כללי במצב אצלנו בבית. קודם כל, כל דבר שאני לא יודעת, אני אומרת לבנות לשאול את ד”ר דני, ובמקביל, הבנות מוכנות לעשות כל דבר ש”הדוקטור אמר”.

**********

לא מזמן היתה לנו שיחה במעבדה לגבי הורות. אחד הסטודנטים, בחור בתחילת שנות השלושים שלו, אמר שכשהוא חושב על הורות, הוא בעיקר מחכה לשלב שבו יהיו לו ילדים בגיל 18 – כי בגיל הזה הוא חושב שמרגישים פחות אחריות מלגדל את הילדים ו(בתקווה) נהנים יותר מחברתם.

אני אמרתי לו בתגובה, שאני כבר מרגישה ככה, ושהרבה פעמים כשאני נוסעת עם הבנות באוטו, ואחת מהן יושבת לידי (בניו זילנד ילדים יכולים לשבת בכל גיל מקדימה, כל עוד שהם עם מושב מתאים), אני מרגישה כאילו שאני נוסעת עם חברה, ולא עם ילדה שאני צריכה “לחנך”.

על כל פנים, שיא ההנאה שלי בתקופה האחרונה מההורות היתה כשתמרי ואני התחלנו לעבוד על האלבום ליום ההולדת של יסמין.

בעבר, כשגייסנו את הבנות “לעזור” בהכנת האלבומים האלה, בדרך כלל זה היה כרוך לתת להן עבודות יזומות (גזירה, צביעה, הדבקה), ואילו הפעם, גיליתי עד כמה העבודה עם תמרי היא משהו אחר לגמרי מהעבודה שלי עם עצמי.

זה לא שלא רבנו אי אלו פעמים (כן, שווה לבדוק האם עקשנות היא תכונה גנטית), ולא שלא התעצבנו אחת על השניה. אבל, גם גילינו חיבור מיוחד בינינו בעבודה המשותפת הזו. הילדה גילתה שכשהיא מוסיפה עיטורים לאותיות אפשר להוסיף גם עניין, שמחה ותוכן נוסף, ואני גילתי שהעץ שהצעתי לצייר היה ללא ספק הרבה פחות מעניין ללא הציפורים שתמרי הוסיפה לו.

שתינו כל כך התרגשנו מההנאה שבעבודה המשותפת, שעבדנו במרץ מידי יום על הספר עד שסיימנו. וכך זה נראה ביום עצמו

קצת אחרי יום ההולדת הכנו לבנות פינת עבודה חדשה

ומכיוון שעכשיו חופשת קיץ הן מבלות בה שעות על גבי שעות

בחופשת הקיץ אנחנו גם אחראים לבדוק את תיבת הדואר של בית הספר. מסתבר שהשנה חוגגים 100 שנה לחינוך שטיינר, או משהו בסגנון, ותיבת הדואר מלאה בגלויות שמגיעות מבתי ספר בכל העולם, והן כל כך צבעוניות ויפיפיות שאני נהנית לאסוף אותן ולראות מאיפה הן נשלחו

כך, למשל, נראית גלויה ששלחה ילדה מאיטליה

מקולומביה

פינלנד

וגרמניה

רעיון כל כך פשוט וכל כך יפה.

ולסיום כמה תמונות מהגינה שלנו שממלאת אותי בשמחה מידי בוקר

תבואה יומית ביום מוצלח במיוחד

כשגרנו בירושלים היה לי משחק מחשבתי שהייתי עושה עם עצמי. שכרנו דירת שני חדרים, ותמיד שאלתי את עצמי האם הייתי מוכנה לוותר על חדר אחד אם זה היה מה שהיה פותר את בעיית הרעב בעולם (או לחילופין, מאפשר קורת גג לכל מי שאין לו/ה). התשובה היתה תמיד שכן.

לפני חודש וחצי – כשנודעו תוצאות הבחירות בניו זילנד – נתקלתי בדילמה דומה.

מצד אחד, רציתי מאוד שמפלגת ה”עבודה” המקומית (שלה ולמפלגה המקבילה בארץ משותף, בשלב זה, רק השם) תצליח להרכיב קואליציה עם מפלגת הירוקים (ועם מפלגת ימין נוראית שהיא סוג של צפרדע  שצריך היה לבלוע מכיוון שהיא היתה לשון המאזניים בהרכבת הקואליציה). ומצד שני, מתעורר החשש שמתוך דאגה לאוכלוסיה המקומית שכבר גרה כאן ממשלה כזו תקשה על האפשרות של אנשים כמונו להישאר לעבוד כאן לתקופה קצובה אחרי תום הלימודים.

גם בדילמה הזו הכרעתי לטובת מפלגת העבודה והירוקים, והייתי ממש מאושרת שהם הצליחו להרכיב קואליציה, בעיקר כי אכפת לי מהמקום הזה, ואני רק רוצה שחלקת האלוהים הקטנה הזו תישמר כמו שהיא גם אם אני לא אהיה חלק ממנה. וגם, כמובן, כי ראש מפלגת העבודה, שהפכה לראש הממשלה, היא אישה צעירה, מקסימה ומרשימה ביותר. דברים טובים קורים לפעמים.

חשוב לציין שמכיוון שאין לנו כאן זכות בחירה, לא באמת היתה לנו השפעה, ונשארנו עם המשחק המחשבתי בלבד.

*********

כמדי שנה בתקופה הזו התקיים יריד בית הספר שבו גייסנו ביום עבודה מאומץ אחד סכום השקול ל-30,000 שקלים! זה היה כל כך מרגש וכיף. כרגיל, ביקשתי לעבוד בבית הקפה – כי בעיני זו העבודה הכיפית ביותר ביריד. אין כמו להכין קפה לאנשים, לפרוס עוגות (יפיפיות באמת!) שהכינו ההורים, ולפטפט. תמיד מרשימה אותי ההתגייסות ביום היריד. ההורים נותנים מזמנם ותורמים מוצרים ממש מכל הלב, ויש אוירה חמה, נעימה וחייכנית. כיאה לניו זילנד.

בינתיים הבנות קרעו את היריד

תמרי רכבה על דולי הפוני

הבנות הכינו נרות משעוות דבורים וצבעו אותם

בקיצור, היה שווה

*******

סוף האביב מאפשר להתחיל להנות קצת מהתבואה בחצר

כל יום אני מבלה לפחות שעה בעבודה בחוץ, וזה פשוט תענוג. אני מבטיחה תמונות של הערוגות ברגע שאוכל לתפוס קצת זמן מחוץ לעבודה שלי בתוכן.

וכשיש מזג אויר טוב, אנחנו זוכים לטייל קצת בחופים שמסביב לעיר שלנו

הדרך לים

שפל בחוף הראשון

בדרך לחוף השני

ים

***********

ליסמין היתה תובנה מעניינת לאחרונה לגבי תחומי העניין שלה ושל אחותה. היא אמרה שבכל פעם הן חוזרות לדברים שהן אהבו בעבר. ואני חשבתי שזה מעניין שאנחנו באמת חוזרים בחיים לאותם הדברים רק ממקומות קצת אחרים בכל פעם. וכך, בזמן האחרון הבנות שוב חזרו לענייני המתולוגיה ההינדית ותמרי הכינה סט חדש של דמויות מהמיתולוגיה

ובאופן מקרי או לא, בדיוק שהמהברטה זוכה אצלנו לעדנה, חגגו בעיר את חג הדיוואלי.

לכבוד האירוע סגרו את הכיכר המרכזית של העיר לתנועת כלי רכב, והקומה הראשונה של גלריית האמנות העירונית קושטה כולה בחגיגיות

הכנת ציור רצפה מחול צבעוני

מבחינת הבנות זו היתה הגשמת חלום מכל בחינה אפשרית

נו, טוב גם מבחינתי

מאוד מצא חן בעינינו האופן שבו כל העיר התגייסה לחגיגה והיו גם הרבה מאוד לא-הינדים שבאו לאירוע. בכלל, זה די יפה לראות שיש כאן לפחות ניסיון ליצור חברה שהיא עם צביון רב תרבותי.

********

כבר תקופה שהבטחתי לכמה חברות בארץ לשלוח רעיונות לתליית ציורים של ילדים. מכיוון שאצלנו הבית מתפקע לגמרי מעבודות, אנחנו משתדלים לתלות כמה מובחרות על מין “חבל כביסה” פנים ביתי, ולהחליף מידי פעם.

זה נחמד כי זה שומר את התמונות בגובה העיניים של הילדים/ות, ובכל מקרה נראה יותר מכבד מאשר ציורים מחוברים עם מגנטים למקרר.

בנוסף, אנחנו גם תולים ציורים בתוך מסגרות, כקישוטים של ממש לבית. ואני מבטיחה דוגמא לזה בפוסט הבא.

מה שכן בניו זילנד בונים בתים עם המון חלונות במקום קירות, כדי שתמיד תכנס כמה שיותר שמש לבית, כך שתמיד אנחנו קצרים במקום לעומת קצב הייצור של האמניות הצעירות.

ולסיום, שתי ילדות עובדות בקליגרפיה – אחת עם עט של חובבים, והשנייה עם נוצה של אחת התרנגולות

אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצל חמותי, לידיה, זה שחוץ מזה שהיא אחת מהנשים הכי מדהימות בעולם, היא גם יודעת לראות את היופי בכל דבר קטן (אולי זה גם מה שהופך אותה לאחת הנשים הכי מדהימות בעולם, בקיצור, לא ברור מה הביצה ומה התרנגולת).

וכך, למשל, בכל שלולית של בוץ, היא תמצא איזה פרח יפה ותצלם אותו, וכשהיינו פעם יחד בחופשה, ושמעתי אותה מתארת את המקום שאנחנו נמצאים בו, הכל קיבל פתאום אור אחר, וראיתי המון דברים קטנים שבכלל לא שמתי אליהם לב קודם.

כמו שכבר כתבתי כאן פעם, גם אנחנו גילינו לאחרונה את העולם הקסום של הדברים הקטנים. בעיקר אלה שאנחנו יכולות לעשות בעצמנו. הרבה מהתעוררות התשוקה שלי למיניאטורות היתה בהשראת הבלוג המקצועי הזה. אז אנחנו הרבה פחות מקצועיות בעבודה בפימו, ודיוק הוא לא תמיד הצד החזק שלנו, אבל הדברים הקטנים האלה כפיים ממש!.

וכך בנינו לא מזמן דגם של שוק האיכרים שליד תחנת הרכב בעיר שלנו

ותמרי הכינה לאחותה מתנה של חווה מלאה בחיות

והבנות עיבו את אוסף חיות הג’ונגל שלהן בעצמן

ולכן, כאשר כמה ימים לפני יום ההולדת של תמרי, קראתי פוסט על פעילות של עיר מקרטון בטבעון, ידעתי מיד שזה מה שתמרי מאוד תאהב ליום ההולדת שלה.

מצאנו לא מעט קרטונים, וגילינו שגם ילדים ניו זילנדים הם לגמרי בעניין (מאז, שמענו על עוד יום הולדת בהשראת יום ההולדת של תמרי, שבו בנו גן חיות מקרטון).

בסוף החגיגה היו לנו לא מעט בתים מקרטון, מגרש כדורגל

וגן בוטני

עם לול תרנגולות, כמובן

כמה חודשים לפני יום ההולדת של תמרי, הקרנו בהקרנה ביתית חגיגית באורך מלא (שהיה הרבה יותר ארוך ומייגע מכפי שזכרתי) את הסרט מרי פופינס. תמרי, כמובן, מאוד התלהבה, והדמות של מרי החלה למלא חלק פעיל בחיי המשפחה שלנו. זה היה מאוד נוח, מכיוון שיסמין מילאה את התפקיד של ג’יין ומייקל הילדים, ומרי המקומית ארגנה אותה ואת החדר שלהן בצורה מושלמת.

לגמרי במקרה, בשבוע  של יום ההולדת של תמרי התקיימה בעיר שלנו הפקת ענק (במונחים מקומיים) של גרסת ברודווי של מרי פופינס. לדני היה זיכרון מתוק מהצגה (של דודו טופז…) שההורים שלו לקחו אותו אליה בנצרת עלית לכבוד יום ההולדת השמיני שלו, והוא חשב שזה גיל מושלם לחוויה שכזו

תמרי היתה כל כך נרגשת מההצגה, שמיד היא החלה לעבוד על הגירסא שלה למחזמר – שנקראת – “מרי הלנה” ומככבת בו לביאה שנושאת את השם הזה.

*** *** ***

אני יודעת שחינוך יהודי לילדים/ות זה נושא בוער בימים אלה בישראל. לשמחתנו, לא מזמן התגלגל לידנו הספר המקסים הזה

שהוא הגרסה המוצלחת ביותר שהייתי יכולה לייחל לה מבחינת חשיפת ילדים לסיפורי המקרא. קודם כל, האיורים יפים ומכבדים – גם את הילדים, וגם את הסיפורים. אבל מעבר לכך, הסיפורים כתובים בשפה יפה וברורה, ומשמיטים בדיוק את מה שאני הייתי משמיטה, הם עדינים מאוד, ובנוסף, יש הקדמה להורים לפני כל סיפור, שמסבירה מה יכול למשוך ילדים לסיפור.

כתשובה אפשרית להדתה שספרים כאלה עלולים לייצר, יסמין, שמתעניינת באבולוציה ובחיות פרה-היסטוריות, אמרה שחבל שבישראל לא מלמדים מספיק היסטוריה קדומה (כי אני ציינתי שלא למדתי כלום בבית הספר על היסטוריה קדומה וחיות קדמוניות), ולעומת זאת מלמדים הרבה “היסטוריה מומצאת”.

הבנות, שמאוד נהנות בסך הכל מהספר, התלוננו שבשונה מהמיתולוגיה ההינדית, בסיפורים התנ”כיים הללו כמעט כל הגיבורים המרכזיים הם גברים. זה התווסף לתלונה האחרונה של יסמין, שלעומת השפה האנגלית, עברית היא שפה שמעדיפה בנים, ולתלונה נוספת של שתי הבנות, שכמעט בכל הספרים שאנחנו קוראות הגיבורים המרכזיים הם גברים.

בדיוק אז הגיע אלי הפוסט של חברתי נעמה על ספרים עם גיבורות בנות, וקראנו בשמחה את אחד הספרים הממולצים

שמחתי מאוד לקרוא על גיבורה בת, והיו הרבה רגעים שממש התפקענו מצחוק. שמחתי שאני זו שהקראתי את הספר כי יכולתי לדלג על כמה קטעים שחשבתי שהם מאוד לא מעצימים לבנות (כמו למשל, אמא שאומרת לבת העשר שלה לשים לב לכמות הקלוריות שיש בקצפת).

ולסיום, כמה תמונות מטיול עירוני חורפי. אני חושבת שסוף סוף אנחנו מתחילים ללמוד לטייל כמו המקומיים – זאת אומרת, הפנמנו את העובדה שכנראה לא חייבים תיק גב לכל טיול, ובטוח שלא בקבוק עם שני ליטרים של מים לאדם באמצע החורף…

בשבוע האחרון ציינו כמה וכמה אירועים שקשורים באמצע החורף. ב-21 ביוני, היום הקצר ביותר  בחצי הכדור הדרומי, חל ראש השנה המאורי, ה- Matariki. תחילת השנה קשורה במסורת המאורית בהערכה מחודשת לחיים שלנו, והיזכרות במתים, והכל קשור בדרך זו או אחרת לצורת כוכבים מיוחדת בשמיים – שלצערי אני ממש לא מצליחה להבין. ובאמת שניסיתי. על כל פנים, בגן של הבנות, יש טקס מקסים שבו כל ילדה (וילד) הולכת עם נר כבוי ביד במעגל ספיראלי שבמרכזו יש נר דולק. הילדה מדליקה את הנר ובדרך חזרה מניחה אותו בתוך כוכב משלה שנמצא בספירלה. הרעיון הוא שהחורף הוא עונה של התכנסות פנימית, וההליכה במעגל אמורה לעורר אצלנו חיבור לחום פנימי-נפשי-רוחני שיחזיק אותנו עד האביב. בשלב זה כולנו צריכים הרבה חום פנימי כזה, כי האביב נראה מאוד רחוק. לשמחתנו הפסטיבל בגן היה בדיוק בערב בהיר, קר אבל יפיפה, ואחרי ההליכה בספירלה, צעדנו כולם סביב בית הספר, מלווים במנורות כמובן ולבסוף אכלנו מרק חם.

ילדה עם מנורה

למחרת החגיגה בגן, היה האירוע, אבל לגמרי בה”א הידיעה, של העיר – צעדת מנורות חגיגית במרכז העיר. זה ארוע שנערכים אליו המון זמן מראש, ומגוייסים להפיק אותו לא מעט מתנדבים מסורים. גם אנחנו נערכנו מראש לאירוע, ותמרי ואני הלכנו להכין יחד את המנורה שלה. הניו זילנדים מאוד חזקים בלעשות את הדברים בעצמם. אני זוכרת שכשהייתי בצרפת בפעם האחרונה, מאוד הרשימה אותי התרבות הכתובה. את רוצה לדעת משהו, אז תקראי את ההנחיות שכתובות בדיוק כאן. אני מאוד מעריכה את הגישה הזו – הכל כתוב, הכל ברור, השפה פשוטה וכל אחד/ת יכול/ה לקרוא בדיוק מה הנהלים, שבדרך כלל אינם מסורבלים מידי, ולהסתדר באופן עצמאי. אני חושבת שהגישה הזו מעצימה, ולא מייצרת מצב שבו אדם תלוי במצב הרוח שבו התעורר בבוקר הפקיד במס הכנסה/ביטוח לאומי (השלימו את החסר). אלא שלפעמים אני מתרשמת שהניו זילנדים לוקחים את הגישה הזו צעד אחד רחוק מידי. לא מזמן הייתי חולה, והתקשרתי למרפאה, העבירו לי את האחות שהייתי צריכה לתאר לה את הסימפטומים, והרגשתי שממש בעוד רגע היא תסביר לי איך לבצע את האופרציה הרפואית לגמרי בעצמי בבית. ולכן, לגמרי לא הופתעתי כאשר בניית המנורות לוותה בהסברים כתובים ונוכחות מינימאלית של מדריכים אחרי שעה וחצי של עבודה, וילדה שהיתה הכי סבלנית בעולם, יצאנו עם התוצר הסופי בכל שנה נבחר נושא אחר לפסטיבל. והשנה הנושא היה “גינה ” – ולכן, תמרי הכינה פרח טיפות שלג, וחבורת הנגנים שמצולמת למטה, ניגנה על כלי עבודה לעבודה בגינה. והנה עוד כמה תמונות ולסיום – הגאווה החדשה במשפחה – נונו למדה לתפור בתפרי שמיכה. היא הסבירה שבעצם התחילה לתפור כבר כשהתחילה ללפף את רעמת השיער שלה שהיתה לראסטה מפוארת ולסוג של סימן היכר. ועכשיו, כשהיא כבר תופרת ממש, היא הסכימה שנגזור את הרעמה, והיא מפנה את עיקר כוחות היצירה האלה שלה לדג חביב שהיא תופרת כמאכל לאחד מדובי הפרווה הגדולים.

יריד הגן האנתרופוסופי אחרינו, וזו בהחלט היתה חוויה משמעותית.

לשמחתנו, מזג האויר באותו הבוקר היה מצויין, מה שעזר מאוד בהתחשב בכך שלאירוע קדמו לפחות חודשיים של הכנות.

כשהגענו בבוקר לגן, הכל כבר היה מאורגן בצורה חגיגית ביותר.

הגן של תמרי הפך לבית קפה, שבו אני הייתי מצוותת למשמרת בוקר

הצוות שלנו, שכלל אבא שוטף כלים מפיג׳י, ואמא לחמישה (כשאחד מהם על הגב) עבד בחריצות ובעבודה משותפת מרשימה. אני ממש נהנתי, ונזכרתי בימים שבהם עבדתי בבתי קפה, ובחלום שהיה לי פעם לפתוח בית קפה עם אירועי תרבות בנוה שלום.

אבל את עיקר ההנאה אני חושבת שהפקתי מ”ללכת עם ולהרגיש בלי” – או כמו שאמרה האמא לחמישה – היתרון הגדול בתפקיד הוא שלא צריך לבוא במגע עם ילדים.

החלק השני של הגן השני הפך למסעדה, כשכל משפחה הביאה משהו למכירה

וזה המעדן שאנחנו הבאנו – בורגרים טבעוניים על לחם שאור ומיונז טבעוני – שאני די משוכנעת שהיללתי אותו כאן כבר בעבר, והכל תוצרת בית.

זו גאוותי האישית, למרות שלדני ממש לא ברור על מה כל המהומה

החלק החיצוני של הגן הפך לחלק הפתוח של המסעדה ובית הקפה

ובחצר עצמה היו המון דוכנים של פעילויות לילדים, מכירת חומרי אמנות, עציצים, מוזיקה ועוד

הבנות שלי היו מאוד נרגשות מהאירוע, ובכלל, השינוי במראה הגן כנראה שעורר אצלן הרבה רגשות.

אבל כנראה שאחרי שאכלו קצת גלידה הילדות הרגישו כבר הרבה יותר טוב, והתחילו לבלות בדוכנים ובפעילויות.

היריד גייס 30,000 ש״ח, שישמשו לעזור בבניית כיתה חדשה בבית הספר.

בנוסף, היתה משפחה שהגיעה ליריד וכל כך התלהבה מהאווירה, שמיד רשמה את הילדים שלה לגן.

אני הייתי די דאוגה איך התקבלו הבורגרים שלי, אבל לשמחתי הרבה, כל ה-18 שהכנתי נמכרו עד לפירור האחרון.

איזו שמחה!

החלטנו קצת להוריד את הקצב ולהירגע בטיול קטן לחוף האהוב עלי, שכבר גם עליו סיפרתי בעבר, חוף עם לגונה, מה שמתקבל אצל הבנות בשמחה רבה.

באותו היום, לא היו כמעט אנשים על החוף, מה שהפך אותנו ליחידים שפגשו את חבורת אריות הים הזו, או ליתר דיוק, את האמא ושני הגורים החמודים שלה.

החיים של היצורים האלה די נחמדים. הם שוחים הרבה בים, ויתר הזמן נחים להם בשמש. כל זאת בהנחה שהאבא הקצת פחות חביב נמצא רחוק מהם בתוך המים.

שני הגורים היו על החוף, וישנו להם די בנחת, ואז האמא הגיעה וקראה להם מהמים.

אחרי שהם לא הסכימו לחזור לים, היא באה ולקחה איתה אחד, ושלחה אותו למים.

ועם השני, פשוט נשארה לישון על החוף. כנראה שגם אותה מעייף לפעמים להיות אמא.

הרגשתי ממש הזדהות.

הגור החמוד

הלגונה, כרגיל, היתה יפיפיה ושלווה

או כמו שתמרי הסבירה (תוך כדי לעיסת תפוח): לא שומעים כאן כלום, חוץ מהכבשים והלעיסה שלי.

ועוד תמונה, בעיקר פשוט כי בעיני זה כל כך יפה.

לשמחתי, לסוג פעילות הפנאי החדש שדני יזם בים, הוא אחראי באופן בלעדי –

לשמחתי, אני זוכה לכמה דקות של שמש, ומנוחה על החוף, בזמן שהמסכן צריך להרכיב קדימה ואחורה את הבנות, במיימי האוקיאנוס הקרים.

ולסיום, ולמרות נטיותנו הפולטיות, לא הצטרפנו (עדיין) לדאע”ש, אלא זו רק תחפושת הטיגריס החדשה של תמרי.

הילדה תופרת אותה כבר חודש, ועכשיו הגיעה השלב שמחייב מעורבות הורים – תפירת הסקוצ’ים.

אני מגוייסת למשימה.