יש כל כך הרבה לכתוב ואני מרגישה שהמוח לפעמים כבר אטום אצלי מרוב כתיבה. מאחר ונשאר לי עוד לא הרבה מדי זמן (זו הדרך החדשה שלי להגיד מעט מאוד זמן) לסיים לכתוב את הדוקטורט, אני מנצלת כל זמן עבודה אפשרי לכתוב ולכתוב. זו חוויה מדהימה, השקיעה הזו בעולם של הטקסטים, המילים, החשיבה והיצירה. אבל זה גם תהליך שיכול להיות מאוד בודד ומפרך. וכשאף אחת מהחברות שלי לחדר לא מגיעה למעבדה אני לפעמים לא יכולה לשאת את זה שאני לבד בלי אף אחד שאפשר אפילו לומר לו או לה לבריאות אחרי התעטשות. ושבוע אחד שמתי לב שעברו 6 שעות לפחות מאז שפתחתי את הפה לאחרונה (ולא כדי לאכול או לשתות קפה).
ולכן, למרות שאני כל כך נהנית לכתוב כאן, לפעמים המילים פשוט נעלמות לי, דווקא כשאני רוצה כל כך לשתף.
אצלנו בצד הנידח הזה של העולם הלא יאומן קורה, ובטווח זמן של חודש אחד הולכים לבקר אותנו שני בני דודים מהארץ. התרגשות בעיצומה. האמת היא שיש לי משפחה די גדולה בארץ. תמרי הסבירה שאם כל המשפחה מהקיבוץ (שאחד מבני הדודים שלי גר בו) מתכוונת לבוא, אנחנו נצטרך לשכור שני מטוסי בואינג 787 כדי לטייל איתם בהם. שתי הבנות הסכימו שזה יהיה רעיון מצויין אם חדר האורחים שלנו ישמש בעתיד לארח מטיילים, ושזו תהיה הזדמנות להכיר מטיילים מכל העולם. אני בעניין. דני עדיין מעכל את הרעיון.
אנחנו נורא אוהבים שבאים לבקר אותנו. קודם כל, כי זה מאוד בודד להיות כל כך הרבה זמן רחוקים מהמשפחה שלנו, והחברים/ות. אבל גם כי מאוד כיף להראות את החיים כאן לאורחים/ות, והבנות מאושרות לדבר בעברית עם עוד א/נשים. ביום-יום יש לנו רק עוד משפחה אחת שאנחנו בקשר איתה שדוברת עברית, ובקהילה היהודית אנחנו היחידים מישראל. בדרך כלל אנחנו ממש לא בעניין של הקמת קומונות או התאגדויות ישראליות, וכשהשגריר הישראלי בא לבקר בעיר, לא ממש היינו הראשונים שיקשטו את בית הכנסת לכבודו בדגלים כחולים ולבנים, אבל בכל זאת, השימוש בשפה, והקשר לתרבות מאוד מאוד חסרים לנו.
לא מזמן דיברתי על זה עם חברה מגרמניה שנשואה למקומי, והבנו שתינו שכשגרים בארץ אחרת מוותרים על חלק גדול ומשמעותי בזהות שלנו. הכוונה היא לאו דוקא על ויתור על קשר לתרבות – כי היום אפשר לגור פה בדנידין, להיות מעודכנת בספרים האחרונים שיצאו בהוצאת מגנס (בזכות אבי), ועל השערוריות האחרונות בשלטון הישראלי (כן, צפיתי במקרה באיך שמתנהל דיון בועדה בכנסת לא מזמן, והתחלחלתי). אבל מה שחסר אלה החברים והחברות ובני המשפחה שהכירו אותנו שם – מאז הילדות שלנו. כנראה שממש אין תחליף למשפחה וחברי ילדות.
*** *** ***
מי שקורא/ת את הבלוג יודע/ת שקיימות היא אחד התחביבים המובילים שלי. אנה, חברתי למשרד, שהיא במקור ממקדוניה וכמוני עסוקה בלהפוך לספקית אוטונומית של הצרכים שלה ושל משפחתה, התחילה עכשיו להכין סבונים כמתנות לחג המולד, והיא כבר כינסה אותנו שלוש פעמים באופן דחוף למה שהבנות ואני מכנות “סדנת סבונים” במטרה שהם יהיו יבשים ומוכנים לשימוש עד אז.
התהליך עצמו כולל שלב כימי מורכב ביותר של ערבוב סודה קאוסטיק ומים מזוקקים – בשלב הזה חברות צוות הכנת הסבונים לא משתתפות, ורק אנה האמיצה חובשת משקפי מעבדה ומערבבת במרחק בטוח את התמיסה התוססת והמוזרה הזו. לדני השלב הזה הזכיר רקיחה של שיקויי כישוף, קצת אחרי שהוא הספיק להתלונן על כמות האסטרוגן שהיה בחדר בהיותו הגבר היחיד באיזור, כשהיה תורנו לארח את הסדנא.
בשלב הבא כבר מותר לכולנו להשתתף, וכאן אנחנו ממיסות שמן זית, שמן קוקוס ושמן דקלים (כמובן, מסוג שמאושר ככזה שלא פוגע ביערות הדקל הנחוצים לקופי אורנגוטנג).
אנחנו מערבבות את השמנים עם תערובת הכימיקלים
מוסיפות קצת כורכום לצבע
ומעבירות לכלים מתאימים
אחרי יום-יומיים אנחנו חותכות (או מבקשות מבני הזוג שלנו שיעשו את השלב הזה)
ואחרי 4 שבועות, הסבון מוכן לשימוש!
כמה שניסיתי לשכנע את דני שהסבון טבעי, הוא עדיין מזועזע מכך שהתרכובת הכימית שדרושה להכין סבון כזה כרוכה בשימוש בסודה קאוסטיק – שהוא היה משתמש בה לנקות את הצנרת בארץ.
על כל פנים, אני מרוצה מהתוצאה.
אנה ואני כל כך עסוקות בליצר את הדברים בעצמנו, ששמתי לב שהמנחה שלי התחיל להתנצל בכל פעם שהוא מביא למעבדה משהו קנוי. מדי יום אנחנו מחליפות עדכונים על מצב הגינה, והחרקים שתוקפים את העגבניות שלנו.
מסתבר שאנה ובן הזוג שלה גידלו ירקות עוד במקדוניה – ואפילו הגיעה למצב שבו היה להם עודף של מלפפונים שהתקלקלו מחוסר שימוש. הלוואי עלינו. וכך, למרות שאני מבלה לילות כימים בגינה, מגדלת את השתילים שלי מזרעים במשך חודשים ארוכים בסלון הבית המחומם היטב, לומדת את כל טכניקות חיפוי האדמה האפשרויות – עיתון, ומעליו קש, וכמובן שדשא מהמכסחת, ובכל שבת מכינה במיקסר תערובת מזוויעה של קליפות בננות, קליפות ביצים, שאריות של קפה מהפרסר ומלח במיוחד כדי להזין את העגבניות ועוד ועוד הגינה שלי עדיין מדשדשת.
לעומת זאת, אצל אנה, שיוצאת לחצר שלה רק פעם בכמה ימים, ובדרך כלל לא מספיקה אפילו ללכלך את הידיים, העגבניות והפלפלים כבר התחילו לפרוח, ויש לה לפחות ארבעה תותים אדומים.
למרות שהגינה שלה ללא ספק ירוקה יותר משלי, כך נראית בשלב זה החממה שלנו (בהדרכת הבוטנאית הצעירה)
העבודה בגינה היא התנסות מעניינת בעיני בלמידה על עצמנו, ועל איך שאנחנו מתייחסים לאתגרים חדשים. מכיוון שהתחביב הזה דורש הרבה התמדה, סבלנות ועבודה קשה, זו הזדמנות מאוד מעניינת ללמוד על איך מתמודדים עם כולם. למשל, אני שמה לב לגבי עצמי שמרוב שעסקתי רוב חיי הבוגרים בללמוד להנות מהתהליך, ולא בהכרח מהתוצאה, אני נהנית מכל דבר שקשור בגינה בלי שום קשר למה שבאמת ש”יצא מזה”. יש לזה כמובן יתרונות – ההנאה שלי לא תלויה בדבר, למשל, אבל שמתי לב שיש בזה גם חיסרון – כי בכל זאת זה גם כיף לקטוף את הפירות (תרתי משמע) של העבודה הקשה וההשקעה.
בנוסף, התחביב הזה לימד אותי הרבה על חוסן נפשי או יכולת התאוששות (או בקיצור, כל דרך שבה אפשר לתרגם את המושג העמום – Resilience), מכיוון שבגינה (ומסתבר שגם בגידול תרנגולות) קורים תמיד דברים לא צפויים, ואף פעם אי אפשר לדעת אם מה שזרעתי ועמלתי עליו בזיעת אפי באמת יפיק תוצאות רצויות.
מעניין לחשוב על זה בהקשר של הורות. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.
בכל אופן, התחלתי להשתמש בכלי האבחוני הזה כדי לשאול חברות/ים איך הם/ן מתמודדים/ות עם הגינה שלהם/ן, ומה הם לומדים/ות על עצמם/ן בתהליך הזה. חברה אחת, למשל, אמרה לי שהיא לא יכולה לדחות סיפוקים, ואם היא רוצה שמשהו יצמח, היא תלך מיד ותקנה שתיל כמה שיותר מפותח כדי שיהיו לה את מירב הסיכויים להצלחה כמה שיותר מהר. חברים אחרים אמרו שהם שמו לב שאחרי התלהבות ראשונית ועבודה מאומצת, הם פשוט התעייפו וזנחו את הפרוייקט.
בקיצור, אשמח לכל תובנה או מחשבה בנושא…
*** *** ***
מכיוון שאני 96% טבעונית (פרט לביצים של התרנגולות שלנו, וכל מיני מקרים מוזרים של דחף לכריך עם סלמון או גלידה) אני משתדלת להשלים חלבונים וברזל מהטבע, וכך אני מכינה סלט שאפשר להכין מכל מה שגדל בגינה או שיש במקרר או מה שזול בעונה. אז אני משתפת בסלט כיפי וסופר משביע שאני מאוד אוהבת להכין. הסלט מבוסס על המתכון הזה – מתוך אחד הבלוגים הנפלאים ביותר (בעיני) לבישול טבעוני.
במונחים ניו-זילנדים (שאני מאתרת בהם שורשים קולינאריים בריטיים חזקים ביותר, והכוונה לבריטניה שלפני גלי ההגירה מהודו והמזרח התיכון והמטבחים העשירים שהגיעו איתם) סלט כזה הוא ארוחה מלאה. במונחים מזרח תיכוניים, זו תוספת נחמדה לארוחה.
מתכון לסלט קינואה לכל השנה
מצרכים לסלט:
כוס פלוס-מינוס של קינואה מבושלת קרה – הסבר מצויין שעזר לי סוף סוף לצלוח את תהליך ההכנה של הקינאה יש בבלוג המקסים והצנוע הזה. אבל בקיצור נמרץ: משרים את הכמות הרצויה לפחות ל-8 שעות במים ומסננים. בסיר מוסיפים בדיוק אותה כמות של מים כמו כמות הקינואה (כוס קינואה = כוס מים), מביאים לרתיחה בסיר מכוסה, ומבשלים 10 דקות. מכבים את הכירה, ומניחים מגבת בין הקינואה למכסה הסיר. כל כך פשוט. אני באופן אישי מכינה כוס קינואה פעם בשבוע ושומרת במקרר לכל דבר שרק יבוא.
עלים ירוקים – כל מה שיש בבית – תרד, קייל, עלים של ברוקולי או ברוקולי עצמו, רוקט, אולי אפשר גם חסה אם כי לא יצא לי לנסות
אגוזים: מה שרוצים מהמבחר הבא, או שילוב של כמה מהם – זרעי חמניה, גרעיני דלעת, שקדים קצוצים, אגוזי מלך קצוצים
בצל: לבן, סגול, ירוק – מה שרוצים ויש
פרי מתוק ובשל: בדרך כלל אני מוסיפה חמוציות מיובשות, אבל יכול בכיף להיות גם תפוח, אגס, תות, ובקיץ: שזיפים, רימון, אפרסקים, נקטרינות
עשבי תיבול: פטרוזיליה ונענע בכמות מכובדת
רוטב:
1/3 צנצנת קטנטנה של שמן זית
1/6 צנצנת קטנטנה חומץ בלסמי
כפית סילאן, או מייפל (או דבש)
כפית חרדל
מלח, פלפל
לעבודה:
קולים במחברת ללא שמן את האגוזים תוך כדי השגחה מלאה – כי יש להם נטיה להחרך בדיוק ברגע שמוסבבים את הראש – עד שהם קצת קצת חומים בהירים, ויש להם טעם קלוי
קוצצים דק את הבצל, את הירוקים (כולל את עשבי התיבול) ומערבבים עם הקינואה
מוסיפים חמצויות או פרי בשל חתוך
את חומרי הרוטב מערבבים בצנצנת קטנטנה
וממש לפני ההגשה מוסיפים את האגוזים ואת הרוטב לסלט, וכך זה נראה שניה לפני הרוטב
וכך נראית צנצנת הרוטב הקטנה (אני מעדיפה את כמות הרוטב הזו אבל אם אוהבים יותר רוטב, אפשר לשנות לכלי יותר גדול ולשמור על הפרופורציות שלמעלה…)
בתיאבון!!!
נ.ב.
כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, אני מצרפת דוגמא לתליית ציורי ילדים במסגרות. לשמחתי הרבה בחנויות יד שניה כאן יש מסגרות יפיפיות וזולות מאוד, שאפשר לפתוח ולהחליף בהן את הציור בכל פעם.
כך נראה הציור של יסמין בתוך מסגרת. בעיני זה “משדרג” ומכבד.
