בפודקאסט פיננסי ניוזילנדי שאני מאזינה לו אומרים תמיד בתחילת הפרק ״קחו מהפודקסט את מה שמדבר אליכם, התעלמו מהיתר״, או בניוזילנדית –
Take what you like, ignore the rest.
זה היה המוטו שלי בביקור האחרון שלי בישראל לא מזמן.
כשאני חושבת על זה שלא ראיתי את המשפחה שלי ארבע שנים (!), אני יכולה לבכות, כי בעיני זה עצוב מאוד.
כשעברנו לפה, לפני כמעט 13 שנים, לא העלתי בדעתי, אמנם חששתי מכך – גם אם קיוויתי שאתבדה – שיום אחד המלצת הנסיעה הרשמיות לישראל תהיה להימנע מכל נסיעה שהיא בלתי הכרחית, ושאף חברת ביטוח לא תבטח נסיעה לשם.
*צילום המסך מאתר משרד החוץ של ניו-זילנד
ובאמת לקח לי הרבה זמן למצוא סידור שיעבוד לי עם מינימום סיכון, בשילוב עם ביטוח נסיעות של אמירייטס וחברת ביטוח מקומית בישראל.
זה מרגיש די מפחיד לבוא למקום שדברים משתנים בו בצורה קיצונית מאוד מהר, ושבין לילה אפשר למצוא את עצמנו חלק ממלחמה איזורית כשלא ממש תכננו את זה. לישראלים שחיים את זה כל יום זה ברור, אבל למי שמגיע ממקום אחר שבו לכל הפחות יודעים שמחר בתי הספר ומקומות העבודה יהיו פתוחים, זו מציאות בלתי נתפסת.
וכשגרים באי בקצה העולם שבאמת רחוק מכל הטירוף שמשתולל במקומות רבים, פשוט מעדיפים לא לצאת מהאי.
מאחר שכבר מזמן עברתי את השלב בחיים שבו הרפתאקות מלחמתיות מדברות אלי, צייתתי במשך תקופה ארוכה להמלצת ההימנעות מנסיעה לישראל, עד שיום אחד אמא שלי, בחוכמתה, אמרה לי שיש סיכוי שזה יישאר המצב הקבוע, ובעידוד של חברה טובה שעושה את הדרך מכאן למזרח ירושלים כל שנה, הבנתי שאני צריכה לעשות את הצעד.
אני יודעת שיש ז׳אנר של טיולים סביב מוטיבים פוליטיים. אני מעולם לא התרגשתי מידי מתיירות שמאפשרת לראות את אוסף הנעליים של אימלדה מרקוס, או לחילופן את מפקדות הקמר רוז׳, אם כי ביקור בישראל של 2026 מאפשר במידת מה לחוות את המקבילות המקומיות.
אתחיל בהתנצלות בפני כל מי שלא הספקתי לפגוש – זה היה ביקור חטוף ביותר שהיה מיועד לבלות זמן עם הוריי. ישנתי מעט מאוד שעות – הן בגלל הג׳ט לג, והן בגלל ההתרגשות, אבל אני חושבת שהפקתי את המקסימום מכל יום.
מכיוון שלא טסתי לשום מקום כבר 4 שנים, ולא נפרדתי מדני והבנות ליותר משני לילות כבר יותר מ-8 שנים, זו היתה חוויה מעניינת לנסוע לבדי לצד השני של העולם. התגעגעתי אליהם/ן מאוד, אבל המבצר נשאר עומד על תילו גם בהיעדרי.
הופתעתי (למרות שבדיעבד כנראה שלא היתי צריכה להיות מופתעת) לראות שא/נשים ממשיכים לטוס בעולם כאילו שאין משבר אקלים. זה די הדהים אותי לראות שדות תעופה מלאים בא/נשים בכל מקום שעברתי בו. אני אישית קצת יותר זהירה עם טיסות. אולי גם כי קצת קשה להתעלם מההשלכות, באירופה ובמזרח התיכון במיוחד.
אחד היתרונות בטיסות עם חברות תעופה מהמזרח התיכון הוא מבחר הסרטים שהן מציגות, שאין לי בדרך כלל גישה אליהן או סבלנות לצלוח את כל 100 הדקות. כל טיסה שכזו היא הזדמנות שלי לבינג׳ פראי. הפעם צפיתי בשני סרטים, שניהם מעולים.
הראשון – ערך סנטימנטלי – סרט נורבגי על יחסים בתוך המשפחה וזיכרון. סרט רגיש ומקסים. אני ממליצה בחום.
הסרט השני הוא סרט תיעודי על ג׳סינדה ארדן, שהיתה ראשת הממשלה בניו-זילנד עד לפני 3 וחצי שנים. כתבתי עליה לא מעט כאן, וכשאני נזכרת בחיים כאן תחת ההנהגה שלה, זה מזכיר לי כמה שזה נעים ובטוח לחיות במדינה שמתנהלת באופן שקרוב לערכים שלך, ושמי שמנהיגה את המקום היא דמות שמעוררת השראה פשוט באנושיות שלה, באדיבות ובאסרטיביות, ובהחלטות האמיצות שלה. התרגשתי לראות את זה בסרט, אבל אני חושבת שזה יהיה מעניין גם לצופים/ות שלא חוו את החוויה הזו בעיקר כדי לראות איך אפשר אחרת, מה המשמעות האמיתית של להיות ראש/ת ממשלה וכאב הראש הנלווה, ואיך העולם יכול להיראות עם קצת יותר תקווה.
היו הרבה דברים שהצחיקו אותו בדרכים, אבל האמירה המצחיקה ביותר, ובמובנים רבים, גם העצובה ביותר, היתה זו ששמעתי ממש לפני הנחיתה בישראל. על המטוס שטסתי בו מדובאי היו לא מעט משפחות שחזרו מחופשה בתאילנד, ובהן משפחה דתית גדולה שחזרה מטיול ארוך בצפון אמריקה. כשהמטוס התחיל להנמיך, הם התרגשו מאוד לראות ממנו את נופי ארצנו, ובשלב מסויים התחילו לחפש את הבית שלהם באלקנה. על המפה של מסלול הטיסה הופיעה העיר ״נאבלוס״, והילדים שאלו את ההורים מה זה. האב ענה שזו העיר שׁכם וכשהילדים שאלו מה זו העיר הזו, התשובה היתה שהיא ״ליד נווה צוף״.
********
כמובן שמאוד התרגשתי לפגוש את ההורים שלי, אחיי ואחותי, ואת כל מי שקרובים מאוד ללבי ושהספקתי לראות. אני חושבת שכל כך הרבה עבר על כולנו בשנים האחרונות, שעצם הפגישה, שהיא לא מובנת מאליה, היתה מאוד משמעותית. התרגשתי באופן שלא האמנתי שאתרגש. ואפילו עכשיו כשאני כותבת על זה יש לי דמעות בעיניים. זה מאוד לא קל לגור רחוק מא/נשים שאוהבים/ות , וזה היה מאוד קשה לא לבלות איתם/ן פיזית כל כך הרבה זמן.
אני חושבת שמה שמאוד הקל על הזמן שלנו ביחד הוא שאנחנו רואים/ות את העולם באופן די דומה, כולל את המציאות הפוליטית שישראל מצויה בה. זה מאוד נוח כשלא צריך להסביר דברים שעבורי הם מובנים מאליהם, וזה גם מרגיש מוגן ובטוח, בתוך תחושה של חוסר בטחון.
דודתו של אבי, רבקה, גם היא תמיד מישהי שכיף מאוד לפגוש. היא עוד מעט חוגגת את יום ההולדת ה-99 שלה. היא סיפרה לי על הבית שבו גדלה, ועל האופן שבו ההורים שלה בנו את הבית שלהם בתל אביב כמקום כינוס ליוצאי העיירה ממנה באו.
היה גם מעניין לשמוע מדודי היקר יגאל, שחגג החודש את יום הולדתו ה-93, על החיים בפלסטינה בתקופת מלחמת העולם השנייה. די הופתעתי לשמוע ממנו על כך שבעצם הם לא כל כך הבינו באותו הזמן שהם מצויים בעיצומה של מלחמה עולמית, ושהארץ עצמה היתה מלאה בבסיסים של צבאות זרים, בעוד שהלחימה התנהלה במקומות אחרים ורחוקים. גם בניו זילנד (ובכמה מאמרי דעה שקראתי לאחרונה בניו יורק טיימס) נשאלת לאחרונה השאלה אם העולם נמצא במצב דומה גם היום.
דודי סיפר על אביו, ועל הסבים שלי, על החיים שלהם, והחריצות והנחישות שלהם לבנות את עצמם ואת עתידם. התיאור שלו נגע ללבי בעיקר ההבנה כמה א/נשים עבדו קשה כדי להתקיים באותה התקופה. חוץ מזה, אנחנו גם חולקים ערכים דומים מאוד בהרבה תחומים – סוציאליזם, מקומה של מדינת הרווחה, והדאגה לסביבה, ואני מרגישה שלמרות שהוא לא מרבה במילים, הוא מבין הרבה יותר מאחרים מה קורה מסביב.
אמא שלי היתה נהדרת ופינתה את כל הזמן שלה כדי לבלות איתי. בהתחלה כל כך התרגשנו שהרגשנו ששינה היא בזבוז זמן שיחה יקר.
הבית של אמא שלי הוא כמו קפסולת זמן. זה מקום שבו אישה שנושקת לגיל חמישים יכולה להתעורר באמצע הלילה ולדרוך על עגיל שהיה שלה בגיל 16 (!!) שבמקרה היה זרוק על הרצפה.
למרבה השמחה, היא גילתה רצון טוב ושיתפה פעולה עם ההמלצה שלי להיפרד מחלק מהדברים שהיו בבית שלה כבר יותר מידי זמן. זה היה כיף לעשות את זה יחד.
זה חייב אותנו להיפרד מהרבה מאוד חפצים, ואלה כמה מהחבר׳ה שבסופו של דבר החלטנו להשאיר, לטובת הנכדים/ות.
בפוסט הזה אתמקד ברשמים ראשוניים מהביקור, ואתחיל מהדברים הטובים –
קודם כל, הופתעתי לגלות שההתחבורה הציבורית השתפרה מאוד למרות הטענות על חוסר תפקוד של המשרד בעידן מירי רגב (נא לא לראות בזה המלצה שלי להצביע למפלגה שלה בבחירות הקרובות!). הרכבת הקלה בירושלים, והרכבת בין ירושלים לתל-אביב פשוט מדהימות, וגם תדירות האוטובוסים מאוד נוחה. אמא שלי ציננה מעט את ההתלהבות שלי, ודייקה שהתחבורה הציבורית באמת טובה מאוד, בימים שהיא אכן פועלת.
ביחס לניו זילנד התחבורה הציבורית בארץ מאוד מרשימה, וממש לא הרגשתי צורך או רצון לנהוג. אה, חוץ מבשבת. …
הדבר השני שהפתיע אותי לטובה היה גילויי אדיבות במקומות לא צפויים. לא מעט פעמים ראיתי שא/נשים ברכבת הקלה רגישים לכך שאני מתכוונת לרדת, ולוחצים עבורי על הכפתור של פתיחת הדלת. זה היה אקט קטן של אדיבות, אבל בתוך דוחק וצפיפות, יש לו משמעות רבה.
בנוסף, כשהסתובבתי בתל-אביב ולא מצאתי מקום מסויים, בחור נחמד הציע לי לחפש את הכתובת עבורי בטלפון שלו, והנחה אותי בנחת ובאדיבות. זו היתה חוויה נעימה מסוג שישראלים/ות מספרים/ות עליה בהתרשמות כשהם/ן חוזרים/ות מחו״ל..
אחד הדברים ששמתי לב אליהם לראשונה בביקור הזה, הוא תחושת החופש המוחלט. אחרי כמה ימים קלטתי שאחד הדברים שאני הכי נהנית מהם בישראל הוא התחושה שאפשר לעשות כל מה שרוצים. סוג של חופש מטורף להתנהג איך שרוצים בלי להתחשב באף אחד/ת ובלי לעשות חשבון על כלום. זה בטח יותר קל גם כשהילדות שלי לא בסביבה לראשונה מזה הרבה זמן.
זה מאוד נחמד ומשחרר ברמה האישית, אבל הרבה פחות מוצלח כשכולם/ן מתנהלים/ות ככה.
אני חושבת שגם משהו בעומס החיים ובניסיון המתמיד לאכול את העוגה ובו זמנית להשאיר אותה שלמה (״לא לצאת ״פראיירים״) מייצר סוג של סובלנות להתנהגויות כאלה. אנסה קצת להסביר –
אני מרגישה שא/נשים מנסים לחיות בלי לקבל את המשמעות וההשלכות של דרכי ההתנהלות שלהם/ן. למשל, זה קצת כמו לא לשלם על חנייה, ואז להתווכח עם הפקח/ית…
אולי בגלל שהחיים בארץ לא פשוטים, נוצר מצב שבו התנהגויות כמו הידחפות, או חוסר התחשבות בזולת יכולות להיות מקובלות ולגיטימיות, וההתחשבות באחרים/ות מקבלת מקום משני ביחס לכל מה שצריך להספיק לעשות. כמו למשל, להצליח לעבוד במשרה מאוד מלאה, וגם ״להעסיק״ את הילדים/ות בסוף אוגוסט.
אולי אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי מהחיים בניו זילנד, ואולי עם הגיל הוא שאי אפשר לעשות את הכל, ובטוח לא את הכל באותו הזמן ושתסכול הוא חלק מהחוויה האנושית, ולא רק רגש שצריך כמה שיותר להיפטר ממנו. אני בדיוק קוראת ספר מאוד מעניין, שכתב פסיכואנליטיקאי אנגלי, אדם פיליפס, שאני קצת עוקבת אחרי העבודה שלו, ושמדבר על הנושא הזה – על החיים ש״הובטחו לנו״ ושאם רק נתאמץ יותר ונעבוד קשה יותר, אז סוף סוף לא נרגיש תסכול, ונגשים את כל החלומות שלנו.
אני חושבת שהדור שלנו במיוחד היה פגיע למסר הזה – שהוליווד, הקפיטליזם וה״צמיחה״ של שנות ה-1980 וה-1990 טיפחו די באובססיביות – שאם רק נעבוד קשה, נשיג הכל. המציאות היא, כמובן, הרבה יותר מורכבת. הספר טוען שאת חלק מהתיסכולים נוכל להפנות לעשייה ולהשיג את מה שרצינו, אבל גם, שהחיים הרבה פעמים מתסכלים. וככה זה. וזה בסדר.
שמתי לב גם לכך שבמשך הזמן שהייתי בישראל הרגשתי חוויה פסיכולוגית די מוזרה, שאני שם, אבל לא מרגישה כאילו שאני שם. הרבה דברים הרגישו לי כל כך מוכרים והכי קרובים ללבי, ומצד שני הרגשתי שאני גם קצת אחרת. אולי אני גם קצת שונה כשאני בישראל לעומת איך שאני כאן. אולי זו השפה, המוכרות, או האקלים, אבל משהו בי קצת שונה. זו היתה חוויה פסיכולוגית מעניינת, שעדיין קצת מעסיקה אותי סביב היכולת להחזיק בכמה צדדים כל כך שונים בתוכנו.
כרגיל, הרגשתי תחושת שייכות חזקה, ועצב עמוק על מה שהיה יכול להיות, כשהלכתי לקנות תבלינים ושמלה עם רקמה לבנות בעיר העתיקה. העיר העתיקה נראית עצובה וריקה. הלכתי לשם עם אמא שלי ביום שישי, קצת לפני תפילת הצהריים. ביקשנו מאיש נחמד שגר בקלקיליה לצלם אותנו, ודיברנו קצת על המצב בגדה המערבית. זה היה מאוד עצוב ומדכא. יש הרבה מה לומר על זה, ואני מאוד פוחדת שעם כל מה שהישראלים/ות שלא חפצים/ות במלחמה חוו בשנים האחרונות, המציאות שישראל מקדמת בגדה גורמת לכך שהרע מכל עוד לפנינו.
ובכל זאת, זה עדיין אחד המקומות האהובים עלי ביותר בעולם
היה מאוד משמח ומרגש לראות שהציורים של תמרי מלפני שנים רבות מככבים בכל בית שביקרתי בו, אפילו על דלת הכניסה בביתם של ההורים של מעיין, בת הזוג של מתן, אחי.
או בחדר של האחיינים שלי בנחלים
כמובן שבבית של אבא של דני
ובכל פינה בבית של אמי
מאוד נהניתי מהזמן עם כל מי שביליתי איתם/ן והלוואי והייתי יכולה להקדיש עוד זמן לעוד הרבה מאוד חברות ובני/ות משפחה שאני ממש אוהבת. האחיינים והאחיניות שלי היו לגמרי הדובדבן שבקצפת
מי שליוו אותי בדרכים, ושהיו ללא ספק הגיבורים של הנסיעה, הם להקת הברווזונים שיסמין סרגה לכל בני הדודים שלה. החבר׳ה האלה התקבלו בזרועות פתוחות, ואני חושבת שהם כולם ייחיו חיים טובים ושמחים עם המגדלים/ות שלהם/ן.
ולסיום, הפריחה של תחילת האביב בגינה שלי, שמשמחת אותי בכל בוקר מחדש, ושהיא המפלט שלי מכל הדברים האחרים שקורים בעולם
ארוחות הצהרים העתידיות בקיץ
צבר קטן וחמוד, מתנה מחברים פלסטינים מקומיים מעזה שנותנים לי קצת תחושה של בית רחוק מהבית.
ואלה
