לפני כמה שנים, כשהבנות התחילו להעמיק קצת יותר בתכנים של היהדות, ובחלק מהאתוסים המכוננים שלה, יסמין שמה לב שבקידוש אנחנו מציינים ״כִּי בָֽנוּ בָחַֽרְתָּ וְאוֹתָֽנוּ קִדַּֽשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים״ וזה לא כל כך הסתדר לה עם הערכים האישיים והמשפחייים שלנו. הנוסח החדש שלה, הציע תיקון קל אם כי משמעותי – ״כִּי בָֽנוּ בָחַֽרְתָּ וְאוֹתָֽנוּ קִדַּֽשְׁתָּ וכָּל הָעַמִּים״. אנחנו די מרוצים/ות מהנוסח החדש, וליסמין יש מחשבה ערמומית שאם נקדם אותו מספיק כאן בקהילה היהודית, הוא כבר ישתרש ויקבל חיים משל עצמו.
בתור מי שבסך הכל לא חושבים/ות שיש עמים או תרבויות שהם נעלים יותר על פני אחרים, אנחנו מלאי הערכה בכל פעם מחדש מהניסונות הניו זילנדים לשמור על שותפות בין מאורים לצאצאי הקולוניאלים האירופאים.
דוגמא משמעותית לאופן שבו הדו-תרבותיות הזו באה לידי ביטוי היא המקום ההולך וגדל של השפה המאורית בחיי היומיום הכלליים. לעתים קרובות אני חושבת שכשילדים/ות גדלים/ות עם הכרה של השפה השניה והתרבות מגיל צעיר, היא הופכת להיות חלק מהזהות שלהם/ן, וזה הופך אותם/ן לאכפתיים/יות כלפי בני ובנות התרבות השנייה. או במילים אחרות, הם/ן פוטנציאלית לא ייתקשו לפתח חמלה לאחר/ת גם בימים פחות טובים.
למרות שאין כוונה מוצהרת לייצר זהות היברידית ארופאית-מאורית לניו זילנד, קצב הטמעת השפה המאורית באנגלית הניו-זילנדית (Māorisation) הולך וגדל, והופך לשגור בפי כולם/ן. לעומת שנות התשעים, אז ניו-זילנדים השתמשו ב-6 עד 8 מילים במאורית על כל 1,000 מילים באנגלית, הרי שהיום המספר עלה ל-35 מילים.
הדרך שבה זה נעשה היא די מוצלחת. למשל, החדשות נפתחות על ידי רוב השדרנים/יות במילות ברכה במאורית, ובהמשך, תוך כדי דיבור באנגלית, הם/ן משתמשים/ות במילים במאורית שמובנות לכולם/ן.
השנה בית הספר שיסמין למדה בו השקיע מאמץ מיוחד בבניית החיבור למורשת המאורית של המקום שבו בית הספר ממוקם. במקביל ללימודי המאורית לתלמידים/ות, התקיימה סדנא להורים כדי ללמוד להציג את עצמם/ן במאורית (Pepeha). בתרבות המאורית הההצגה העצמית מתייחסת למאפיינים הגיאוגרפיים והמקומות שמהם מגיע האדם (ההר, הים והנהר), באותה דרגת חשיבות של מיהם ההורים, מאיזה השבט ואפילו באיזו סירה הגיעו אבותיו מפולינזיה לניו-זילנד. דני תמיד מספר לניו-זילנדים שה-pepeha שלו ושל ישו היא אותה אחת, חוץ מעניין ההורים.
מה שמעניין לראות זה איך כל זה פוגש את הצאצאים/יות של המתיישבים/ות האנגלים/יות שבדך כלל יודעים/ות מעט מאוד על המוצא שלהם/ן. בשונה מיהודים/ות, שבדרך כלל יודעים/ות לקשר את הגניאלוגיה שלהם/ן לגאון מוילנה, לרש״י או לרופא של מלך מרוקו, לרוב האירופאים הניו-זילנדים יש מושג קלוש מאוד איך הם/ן הגיעו לכאן ומה המוצא שלהם/ן. כשניסיתי קצת להבין את שורשי התופעה, חברים/ות הסבירו לי שיכול להיות שזה נובע מהעצב שהיה למי שהיגרו לכאן במאה ה-19 סביב הידיעה שהם/ן נפרדים/ות ממולדתם/ן ומשפחתם/ן בלי שום סיכוי לשוב, ולכן העדיפו פשוט ״לשכוח״.
הכתיבה של ה- Pepeha חייבה חלק מהמשתתפים/ות בסדנא לנבור בשורשים המשפחתיים שלהם/ן, וחלקם/ן חזרו למפגש השני כשהם נרגשים/ות מאוד מהתגליות. חשבתי שזה מאוד מעניין איך מפגש בין תרבותי יכול להיות מעשיר ומשלים, כשמתייחסים ברצינות ובכבוד למה שיש ל״אחר״ להציע לנו.
דרך נוספת ללמוד על התרבות המאורית היא ביקור במקום הכינוס המאורי (Marae)
כמובן שהתנדבתי להיות הורה מלווה…
********************
קצת לפני חג המולד יצאנו לחופשה השנתית שלנו, והפעם נסענו לחוף המערבי. הייתי שם עם אמא שלי לפני כמה שנים, אבל זו היתה הפעם הראשונה של דני והבנות.
החוף המערבי הוא מין אזור פראי למדי. יש שם מעט מאוד תושבים/ות, בעיקר בגלל מזג האויר המאתגר. אבל אנחנו אוהבים מקומות לא מאוד מיושבים.
למרות שזו דעה שעשויה לגרום לממשלה הנוכחית לשלול מאיתנו את האזרחות, דני ואני דיברנו על כך שלמרות שניו-זילנד מאוד יפה, והטבע פה מיוחד מאוד, יש הרבה מאוד מקומות בעולם שהם גם מאוד יפים, וגם בהם יש טבע מיוחד. אנחנו כמובן מאוד שמחים לחיות כאן, אבל אנחנו חושבים שיש קצת פנטזיה או הילה סביב ניו זילנד, אולי בגלל המרחק, ואולי בגלל שר הטבעות.
מכיוון שלחופשה הקבועה שלנו בפסטיבל המוזיקה העממית יש ניסיון רב שנים של מריבה כבר ביום הראשון של השנה החדשה, החלטנו לקחת את העניינים לידיים ופיתחנו את הפרוטוקול הבא שהנחת היסוד שלו היא שמריבות הן חלק בלתי נמנע ממערכות יחסים, וכפי שהמומחה הביתי לענייני יישוב סכסוכים סיכם – אנחנו רבים/ות רק עם א/נשים שאכפת לנו מהם/ן ובעיקר כי אכפת לנו מהקשר.
את הנוסח כתבנו באנגלית הקלוקלת שלי, בעיקר כדי שבמצבים דחופים לא נצטרך גם לתרגל את הקריאה בעברית.
ואכן, לפי שעה השיטה מוכיחה את עצמה!
פסטיבל המוזיקה היה מקסים, ומאוד נהנינו לשמוע מוזיקאית סינית שניגנה בפיפה ושרה מוזיקה סינית עתיקה, וללהקה שבדית מוצלחת במיוחד.
אחד הדברים שאנחנו מאוד אוהבים בפסטיבל הזה, פרט למוזיקה, זו האוירה הנינוחה שיש בו, ובעיקר, הוא מציע במפורש אלטרנטיבה לאופן שבו העולם מתנהל. כבר בדברי הפתיחה לפסטיבל, שחגג יובל השנה, המנהלת שלו ציינה שהמוזיקה והאמנות הן אחת הדרכים להתנגד למצב הנוכחי ולחלום על עתיד טוב יותר.
הבחירה של א/נשים נורמטיביים/יות פחות או יותר לחיות קצת אחרת תמיד מרגשת אותי. אחת המוזיקאיות, למשל, שהיא בסוף שנות השישים שלה, סיפרה לי שהיא רכבה לאירוע על האופניים שלה (233 ק״מ, 4 ימי רכיבה) מהעיירה הקטנה אליה עברה לפני שנתיים, ובה היא מתגוררת בבית זעיר בחווה חקלאית.
הפסטיבל מייצג בעיננו את האלטרנטיבה לחלום הצפון אמריקאי מבוסס ההון, או חלום האקזיט הישראלי – לפיו צריך לעבוד בשביל שיהיה הרבה מאוד כסף שיאפשר לחיות ברמת חיים מאוד גבוה, שבה אחרים/ות יעשו בשבילנו, בתשלום, את העבודות היומיומיות שאנחנו לא רוצים/ות לעשות – ינקו לנו את הבית, יקפלו את הכביסה שלנו, יבשלו עבורנו וכו׳ וכו׳.
הערכים הניו זילנדים שאנחנו יותר מעריכים מעדיפים פשטות וצניעות, לטובת זמן ומקום ראוי ליופי בחיים. הם פשוטים ואנושיים ומאוד מדברים אלינו.
כמובן שתור לרופא/ה צריך לקבוע חצי שנה מראש, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.
