Category: חינוך

בדיוק בזמן הזה של השנה הניו זילנדים, שחזרו לא מכבר מחופשת הקיץ הממושכת שלהם, מתארגנים לשנת הלימודים בבתי הספר. 

אנחנו מתחילות את השנה השלישית של החינוך הביתי. בינתיים בניו-זילנד, הרבה בגלל הגבלות הקורונה בבתי הספר, ישנה עליה חדה במספר המצטרפים/ות לחינוך הביתי. אם בכל השנה שבין אמצע 2020 ו-2021 הצטרפו 557 תלמידים/ות חדשים, הרי שבחודש נובמבר 2021 לבדו, הצטרפו קרוב ל-900 (!) נוספים. 

באופן כללי, זה משהו שיותר מקובל כאן. לא מעט א/נשים שאנחנו מספרים להם שאנחנו מחנכים את הבנות בבית, מספרים שהם בעצמם למדו בבית. 

מה שהתחיל כעוד רעיון שלא חשבתי עליו עד הסוף בשעתו, מסתבר כסידור די מוצלח עבור המשפחה שלנו. כרקע, אסביר שתמרי בחינוך ביתי כבר מתחילת כיתה ה’, ועכשיו מתחילה את כיתה ז’, ויסמין מכיתה ב’ ומתחילה ללמוד בכיתה ד’. 

שואלים אותי די הרבה על החינוך הביתי. אולי זה בגלל שאני מצליחה ליצור את הרושם של אישה שמנסה לא לעשות יותר מידי שטויות עם החיים שלה. לכן, למרות שכבר עסקתי בנושא לא מעט בהקשרים שונים כאן, החלטתי לשתף בצורה מסודרת באיך העניין הזה עובד אצלנו, ולענות על כל מיני שאלות שאני נתקלת בהן:  

איך אתם/ן יודעים/ות מתי להתחיל את שנת הלימודים החדשה? 

זה באמת לא לגמרי ברור, ובהתחלה לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם חופשות בתי הספר והאם לדבוק בהן, או להמשיך ללמד באותה התקופה. 

מאחר שאנחנו לומדות רק שלושה בקרים בשבוע, הבנתי שאנחנו לא לגמרי חייבות חופשה גדולה של 6 שבועות בקיץ, ועוד שבועיים במעבר בין הרבעונים של השנה. כך שפרט לחופשת הקיץ  המשפחתית שלנו, דני היה המורה המחליף במשך שבועיים בקיץ, ואז לבנות היה שבוע שלם של חופש – שהן מאוד העריכו – וחזרנו שוב ללמוד. 

כדי לסמן מעבר בין כיתות, הכנתי השנה בפעם הראשונה תעודות. 

קצת התלבטתי איך לעשות את זה – לא ממש התחשק לי לתת מספיק בקושי בחינוך גופני, או לחילופין לציין לשבח את רמת הסדר והניקיון. ולכן, החלטתי לחלק את התעודה לארבעה תחומים שמדברים אלי ושחשוב לי שהבנות יעריכו במהלך חייהן כחשובים – גוף, נפש, רוח, וחשיבה. זה היה די כיף לכתוב – כי זה איפשר לי לראות את ה”תלמיד/ה” כמכלול, וגם להצביע התפתחויות שהיו השנה ועל דברים שאפשר להתחזק בהם.  

איך אתם/ן יודעים/ות מה תוכנית הלימודים, ומאין יש לכם/ן חומרי לימוד? 

מנהלת בית הספר הקודם של הבנות היתה ממש מקסימה, ושיתפה אותנו בתוכנית הלימודים הכללית של בית הספר. זה עוזר לי לדעת מה לומדים בכל שנה ואילו חומרים להתחיל לחפש.

בהתחלה התלבטתי אם לקנות תוכנית לימודים מוכנה – כזו שתסביר ממש מה לעשות בכל שיעור ובכל תחום, באופן שרק צריך לבוא ולעבוד ביחד על התוכנית. ואפילו קניתי חלק של תוכנית לימודים בחשבון לכיתה ב’, אבל ראיתי שזה לא לגמרי מתאים למה שאני מחפשת. 

אני בטוחה שיש תוכניות מעולות אבל הן יקרות, ולא ממש התחשק לי להעמיק בזה ולחפש, אז החלטתי לבנות לעצמנו תוכנית. זה די נחמד ומאפשר גמישות שמתאימה לנו גם מבחינת תחומי העניין, וגם מבחינת האפשרות שלנו לשלב חומרי לימוד בעברית ותכנים מהתרבות שלנו. 

כשאנחנו לומדים על נושא מסוים, אני תמיד מחפשת ספר או שני ספרי יסוד, ומשלימה בספרים מהספריה. 

למרבה המזל, הספריה העירונית בדנידין מדהימה, ויש שם כמעט את כל מה שאני צריכה, ובנוסף אפשר גם להמליץ על ספרים להרחבת אוסף הספרייה, ובמקרים רבים הם נרכשים. 

אבל, כן השקעתי וקניתי ספרים מיוחדים, שמלמדים יכולות כמו רישום צורה, דקדוק, ציור או יסודות בחשבון וגיאומטריה. 

רוב הלימודים בחינוך האנתרופוסופי מבוססים על סיפורים. לכן מספיקים כמה ספרים טובים בכל מיני נושאים כדי לכסות את החומר ולהם להוסיף עבודות, פעילויות, אמנות, מוזיקה, שירה, תנועה ולמעשה כל מה שמתחשק. 

פרט לספרים ולאינספור מקורות אינטרנטיים, וקבוצות של (בדר”כ) אמהות בחינוך ביתי אנתרופוסופי, אני חייבת לציין שאחד המקורות (המפתיעים!) שלי לחומרי לימוד בעברית באים מהחינוך הממלכתי דתי. אני מאוד אוהבת סיפורים של “כה עשו חכמינו”. גם בזרמים הקצת יותר חרדיים שמחתי לגלות תכנים שהם טיפה יותר רכים, ואולי פחות אנליטיים, כמו שחיפשתי עבור הבנות. 

איך מתכננים את שנת הלימודים? 

אני חושבת שזה אולי האתגר הגדול ביותר שלי עדיין ולכן, לא במקרה אנחנו קצת מאחור בתכנית הלימודים. 

בכלל, אני חושבת שלקח לי אולי שנה וחצי כדי להבין איך לתכנן וללמד. 

בקיץ – בזמן שדני הוא המורה המחליף שמכסה את כל תחומי המדעים והפיזיקה שאין לי מושג בהם – אני מסתכלת על  תכנית הלימודים של בית הספר, רואה מה מתוכנן לנו לשנה הקרובה ומה אני עוד צריכה להשלים מהשנה/תיים הקודמות, ומחלקת את החומרים באופן סכמטי למספר השבועות שנרצה להקדיש לכל דבר. 

מכיוון שלפעמים נושא אחד מאוד מושך אותנו, אנחנו יכולות למצוא את עצמנו לומדות עליו במשך הרבה מאוד זמן – כמו למשל חצי שנה שהקדשנו ליוון העתיקה, ולפחות שלושה חודשים שמוקדשים לבוטניקה. אני מניחה שאם זה היה תלוי בי, היינו לומדות את האחרון עד סוף התיכון. 

בהתחלה זה היה מאוד מציף כי זה נראה כמו המון עבודה, אבל לאט לאט דברים נבנו, והיום יש לי כבר קצת ביטחון שאנחנו פחות או יותר יודעות מה אנחנו עושות, ובעיקר נהנות. 

פרט לתוכנית הלימודים, יש עוד כמה עוגנים שעוזרים לנו במהלך השנה – למשל, עונות השנה והחגים נותנים משמעות למחזוריות הזמן וסביבם גם יש הרבה פעילויות, שירים ויצירה. 

כך למשל נראו העששיות שהכנו לחגיגת החורף בשנה שעברה. עשינו תהלוכה קטנה ברחובות מילטון (הקודרים והשוממים) ושרנו שירי חורף. זה היה מאוד נחמד. אם יהיו לי השנה אנרגיה וקצת אומץ, אולי אנסה לארגן משהו קצת יותר ממוסד ביישוב. 

איך תעמדו בקצב של תוכנית הלימודים? 

אני חושבת שאני משתדלת לא לתת לזה להטריד אותי יותר מדי, כי זה משהו כשקצת קשה להכיל אותו מרוב שהפרויקט הזה גדול. קשה לי לנבא איך הדברים ייתפתחו במציאות ומה יהיו הרצונות של הבנות ושלי ככל שהן תגדלנה. בנימה אישית, אני מוצאת שהבעת דאגה של א/נשים לגבי קצב התקדמות הילדים/ות בלימודים, מבטאת חוויה אישית של חוסר ביטחון ביכולות הלמידה, יותר מאשר ביקורת כלפי תוכנית הלימודים. לדוגמא, בבתי ספר אנתרופוסופיים, נהוג להתחיל את כיתה א’ רק בגיל 7. בניו זילנד, בחינוך הכללי, לעומת זאת, עולים לכיתה א’ ביום ההולדת החמישי, גם אם הוא חל שבועיים לפני סוף שנת הלימודים. מעניין לראות איך הורים לילדים/ות בגן האנתרופוסופי מתייסרים עקב ההשוואה בין הילדים/ות שלהם/ן שעדיין משחקים/ות בארגז החול בגיל 6 וחצי, ובין הילדים/ות של חברים/ות וקרובי משפחה שכבר קוראים/ות וכותבים/ות. 

ממה שאני למדה עד כה, אני רואה שהרבה מהלמידה של ילדים/ות היא ממש מהחיים עצמם, ולכן, אני משתדלת שלא לדאוג יותר מידי מתכני הלימודים ומ”כמה אנחנו מספיקות”. למשל, השבוע המחברת של יסמין התפרקה, ומצאנו את עצמנו תופרות ומתקנות אותה במשך רוב זמן השיעור. וזה הזכיר לי שבאמת מה שחשוב הוא לא רק תכני הלימוד והיופי שאפשר לתת ולחשוף ילדים/ות אליהם, אלא גם ה”איך” – התהליכים שקורים תוך כדי ומלווים את הלמידה. 

מה עם תעודת בגרות? 

אני ממש לא יודעת, אבל יש כמה אפשרויות שחשבתי עליהן. 

באופן אישי, אני חושבת שאם הייתי חוזרת חזרה ללימודים שלי בכיתה י’, הייתי מעדיפה ללמוד בעצמי לבגרויות במקום ללכת לבית הספר, ולעבוד ביתר הזמן. או לחילופין, לקחת קורסים באוניברסיטה הפתוחה וללמוד לתואר ראשון, או לעשות הכשרה מקצועית. 

אפשרות נוספת שקיימת בניו-זילנד, ואני לא בטוחה שבישראל, היא לימודי תעודה ברמה שמקבילה לתעודת בגרות, אבל בתחום מסוים כמו למשל, עסקים, מחשבים או תיירות. משם אפשר להמשיך ולהתקדם בסולם האקדמי לאן שרוצים. 

אולי הכל נובע מהתסביכים שלך? הקושי שלך לשחרר או מחוויות שליליות שאת חווית? 

ברור שלכל הדברים האלה יש איזו שהיא השפעה. אני מאוד אוהבת ללמוד, אבל מאוד לא נהניתי ללמוד בתיכון. למרות חברות נפש שהולכות איתי מאז, באופן כללי לא נהניתי שם מבחינה חברתית, ומבחינת האווירה הכללית. ביחס לכמות הזמן שביליתי שם, מצאתי מעט מדי גירויים אינטלקטואליים ועידוד ליצירתיות. היו לי מעט “מורים/ות לחיים” שעד היום אני מעריכה וזוכרת, אבל הם בהחלט לא היו הרוב, למרות שאני זוכרת שלרובם/ן היו כוונות טובות. 

והגרוע מכל – אני ממש לא בנויה להתחיל את היום מוקדם. 

לא מזמן קראתי את הספר המרתק הזה על שינה ולמדתי שמחזור השינה הביולוגי של מתבגרים/ות שונה משל מבוגרים/ות וילדים/ות. מתבגרים/ות נהיים עייפים מאוחר יותר – ולכן נוטים/ות ללכת לישון ולהרדם בשעה יותר מאוחרת אפילו ממבוגרים/ות. כתוצאה מכך הם קמים/ות מאוחר בבוקר ולמעשה ממש זקוקים/ות לשעות השינה האלה. המחבר עצמו הביע צער על כך שמערכות החינוך מתחילות את יום הלימודים באופן שלא מתאים לגיל הזה. 

שמחתי שלפחות בעניין הזה לנטייה שלי לישון עד מאוחר יש הצדקה מחקרית, למרות שאני כבר מזמן לא מתבגרת. ללא שום צל של ספק, מרבית התגובות המקנאות שאני מקבלת נוגעות לכך שהבקרים שלנו הם רגועים ויש לנו זמן לשבת ולאכול ארוחת בוקר עם הבנות בפיג’מה ללא צורך לזרז אותן להתארגן ולצאת לדרך.

כמה פעמים בשבוע אתן לומדות? 

אנחנו לומדות שלושה בקרים בשבוע, ונוסעות עוד יום אחד לעיר לשיעורים וחוגים.

ביתר הזמן אני עובדת, והבנות משחקות-קוראות-כותבות ובקיצור – עסוקות בעניינים שלהן. 

בהתחלה היה מאוד קשה לי ליצור את המסגרת הנחוצה. הרגשתי הרבה לחץ והמון משקל שמונח על כתפיי – כי כל מה יקרה או לא יקרה תלוי בי. 

ואז למדתי מהפודקאסט המצוין הזה להרפות ולבנות את הדברים לאט לאט. הכנתי לנו לוח שמסביר מה התוכנית השבועית הכללית שלנו כדי שיהווה עוגן לכל מיני בקרים של חוסר תיאום ובלאגן. 

בעיקר למדתי שמה שחשוב הוא יצירת שגרה. ברגע שלכולנו ברור וידוע מראש מתי אנחנו לומדות, מי התלמידה הראשונה, שהיום מתחיל בטיול בוקר ומה קורה בתחילתו של כל שיעור, יש הרבה פחות מאמץ, פחות ויכוחים והתעקשויות והדברים זורמים ומהנים. כמובן שיש גם ימים אחרים שבהם יותר קשה להניע את הבנות (או אותי), וגם את זה צריך לקבל. 

איך נראה היום שלכן? 

היום שלנו, כמו השבוע והשנה, בנוי גם הוא מכל מיני עוגנים שעוזרים להחזיק את הדברים ביחד, ונותנים ודאות. אחרי ארוחת בוקר, אנחנו יוצאות לטיול בוקר קטן, אחר כך יש שיעור לבת אחת, ואז לשנייה. ואחרי ארוחת הצהריים הבנות חופשיות לנפשן (וגם אני!). 

עוד דבר שלמדתי, גם מההאזנה לפודאקסט שציינתי, הוא שצריך להוסיף דברים לאט לאט. בהתחלה הייתי מגיעה עם תוכנית ליום שלם, ואז מתאכזבת אם הבנות לא היו בעניין. אבל אז הפעלתי את השיטה של “למצוא משהו שעובד, ואז להוסיף לו”, כלומר מספיק לעשות שיעור קצר שישאיר אצלנו חוויה חיובית. לאחר שנוצרת שגרה ברורה ויציבה, אפשר להתחיל ולהוסיף אליה עוד פעילויות בשיטת המדרון החלקלק. 

למשל, רק לאחרונה התחלתי להוסיף לשיעורים שירה ונגינה מהאתר המעולה הזה. הייתי רוצה בהמשך להוסיף יותר דרמה, תנועה ומלאכת יד. נראה איך זה ילך…

האם את מלמדת את שתי הבנות יחד? 

בהתחלה ניסינו ללמוד שלושתנו ביחד. היו בזה מימדים מאוד נחמדים של דינמיקה בין הבנות, ועזרה שלהן אחת לשניה. אבל אחרי זמן קצר הבנתי שמבחינה התפתחותית זה דורש מיסמין למתוח את עצמה יותר מידי ולהתאמץ, וללמוד חומרים שהיא אולי עדיין לא בשלה אליהם “רוחנית” ונפשית. ומתמרי זה דורש להתאים את עצמה לאחותה הצעירה. זה עורר מריבות, ויכוחים וחוסר שמחה כללית, אז התפצלנו לשני שיעורים – אחד לכל ילדה. 

תחזרי על כל החומרים עוד פעם עם יסמין? 

כן. ואני שמחה ומתרגשת על כך. ברגע שקלטתי שזה מה שהולך לקרות, ניסיתי להיות טיפה יותר מסודרת באיך שאני מארגנת את תכני הלימוד בכל תחום, כדי להקל על עצמי בעוד שנתיים. התחלתי גם לכתוב אילו ספרים הוצאתי מהספריה, אילו פעילויות היו מוצלחות, ואם יש משהו שאני לא מספיקה לעשות עם תמרי או לא מסיימת כמו שרציתי, תמיד תהיה הזדמנות להשלים עם יסמין, וזה נחמד. 

איך את מתכננת את השיעורים?

בכל סוף שבוע אני מכינה את השיעורים לשלושת ימי הלימודים שלנו 

יש לי מחברת שבצד אחד אני מכינה בה את השיעורים של תמרי 

ובצד השני את השיעורים של יסמין

מהפרק הזה בפודקאסט של מורה בבית ספר אנתרופוסופי למדתי שהאסתטיקה במחברת שאני מתכננת בה מאוד חשובה, ומאז אני משתדלת שהדברים יהיו פחות או יותר מסודרים ונעימים לעין, כי ככה יותר נעים לי לעבוד. 

את מלמדת הכל בעצמך? 

כמעט הכל. דני מלמד “תגבור” במתמטיקה, מדעים וטניס בקיץ, נגרות את יסמין, ואת תמרי אמנות לחימה וריצה. 

המורות לנגינה מלמדות נגינה ושירה, והבנות גם למדו שחייה. 

ההורים של דני מלמדים את תמרי ליטאית דרך המחשב. 

וכל היתר – אני. 

מה עם חברה? 

זו נקודה לא פשוטה, בעיקר מאז שעברנו למילטון. 

הבנות חברות טובות מאוד בינן לבין עצמן. לתמרי יש כמה חברות מבית הספר בעיר, שגם באות לבקר אותה כאן, אבל בינתיים עוד לא התחברנו עם ילדים/ות מקומיים/ות. לצערי כעיירה קטנה וכפרית, אין במילטון חוגים אחר הצהריים, ולכן אין כל כך אפשרות להכיר ילדים/ות בדרך הזו. אני מקווה שלאט לאט נתאקלם וזה ישתנה. 

מה עם מתמטיקה ומדעים? 

לא יודעת למה הרבה א/נשים טרודים/ות דווקא מהנושא הזה. בעיני, המחסור בא/נשים טובים גדול יותר מהמחסור במהנדסים/ות. אבל כדי לא להתחמק מהעניין, אני מודה שזה לא הצד החזק שלי. דני לקח על עצמו להניח את היסודות ואני מניחה שאם אחת הבנות או שתיהן יחליטו ללמוד את זה בצורה מסודרת, נעשה מיקור חוץ של העניין או שנעזר בתוכנית לימודים ייעודית. 

באיזו שפה אתן לומדות? 

עברית היא שפת הבית שלנו, ומכאן גם שפת ההוראה והלימוד. 

אני מתאמנת עם הבנות על קריאה וכתיבה בעברית, וזה לא קל כי האנגלית שלהן בכל זאת הרבה יותר טובה בכל מה שקשור לקריאה ולכתיבה. אבל עברית היא השפה שלנו, התרבות, והזהות וברור לנו שזו מתנה שאנחנו רוצים לתת לבנות. במאמר מוסגר נאמר שמאוד מרשים כאן את הא/נשים שאנחנו יכולים/ות לקרוא את התנ”ך בשפת המקור. 

לשמחתי הרבה הבנות מבינות את זה ושמחות ללמוד וממש מחכות לרגע שבו תוכלנה לקרוא ספרים בעברית. אני ממש מקווה שנצליח ומחכה לזה. בינתיים אנחנו קוראות כל יום קטעים בקול רם בעברית, ואני משתדלת שיתאימו לחומרי הלימוד שלנו. כמו למשל הספר המקסים הזה, שהיה לי בילדותי, והתאים מאוד ללמידה של יסמין ושלי על שעונים וזמן. 

וזה העמוד שהיה מועדף עלי בילדותי, ואהוב ביותר גם על יסמין 

איך הבנות עם החינוך הביתי? 

שאלתי את הבנות את השאלה הזו – 

תמרי אומרת ש”טוב” וכשאני מבקשת לפרט היא אומרת שזה “כיף ומעניין”. השיעורים אמנם מפריעים לבנות במשחקים שלהן, אבל זה בסדר. תמרי לא כל כך נהנית מלימודים של חשבון או קריאה קשה בעברית, אבל כן נהנית מתכני הלימודים, רישום צורה ועבודה בצבעי מים, וגם “מהסיפורים שאמא קוראת לי”. היא לא אוהבת כתיבה תמה או הכתבות. בנוסף היא אומרת,”אני לא נהנית מעבודת היד שלי – אני רוקמת קלמר שכבר הרבה מידי זמן אני עובדת עליו – אולי שלוש שנים – וכל הדוגמא היא של איקסים, ועדיין יש לי הרבה עבודה עליו”. בנוסף ללימודים עם אמא, היא ממשיכה, “אני לומדת עם אבא פה-קווה (אומנות לחימה סינית), אנחנו מתאמנים בריצה, ולומדים ליטאית. אני נהנית מלמידה של ליטאית ופה-קווה, ומריצות, לפעמים. אבל אני לא מחבבת לעשות מתיחות או ספרינט”. 

תמרי אומרת, שהיא קצת דואגת בשלב הזה שהקוראים/ות יחשבו שהיא לא אוהבת הרבה דברים, ולכן היא מיד מוסיפה שהיא מאוד נהנית לשחק עם אחותה. 

יסמין עונה ש”טוב, תודה”. ומוסיפה: “אני הכי נהנית בדברים כמו ציורי מים, רישום צורה, סיפורי תנ”ך חשבון ועברית”. 

והשאלה שאני שואלת את עצמי הכי הרבה, ואולי אחרי שנתיים קצת פחות, היא האם אני עושה מספיק בחינוך הביתי. 

קראתי שזו הספק העצמי השכיח ביותר אצל אמהות בחינוך ביתי, ואם יורשה לי, אני חושבת שאצל אמהות בכלל. 

מה שקצת עוזר לי זה להפריד מנטלית בין התפקיד שלי כאמא, לבין ה”עבודה” שלי כמי שמלמדת את הבנות. זה קצת מנחם לדעת שהתשובה לשאלה האם אני אמא טובה דיה נפרדת מהשאלה האם אני מורה טובה דיה לבנות שלי.

ובהקשר הזה כן חשוב לציין שאני לא לבד – יש המון קהילות ועזרה שמוצעת למי שרוצה לנסות – מקבוצות פייסבוק דרך מחלקה מיוחדת במשרד החינוך הניו זילנדי שמספקת חומרי לימוד, קישורים ואפילו תמיכה כספית שנתית (!) לכיסוי הוצאות על חומרי כתיבה, חומרי לימוד ואפילו לחשבונות ביתיים שגדולים יותר כשמבלים גם את הבקרים בבית. אני עוד צריכה לברר אם האיגוד המקצועי של המורים יהיה מוכן לקבל אותי כחברה.  

ותמונות מהלימודים שלנו לאחרונה – 

יסמין לומדת על עונות השנה

ועל משקלים ומידות (המאזניים נבנו בשיעור נגרות)

תמרי לומדת בוטניקה 

אצות

לא תמיד קל לזכור את זה בעומס החיים, אבל אני משתדלת מאוד לזכור להכיר תודה יומיומית על חיי המשפחה שהצלחנו לבנות באופן שיאפשר לבנות, לדני ולי להיות שותפים/ות וליהנות מהתהליך. 

********

אני מוסיפה כאן רשימת מקורות שאני נעזרת בה: 

• אם אתן רוצות להיחשף לאמא משקיענית במיוחד, שגידלה/ומגדלת 4 ילדים/ות בחינוך ביתי, והיא סופר יסודית ומאורגנת, עם המון סרטים והסברים מפורטים. 
• אתר החינוך האנתרופוסופי בישראל 
• ספרים באנתרופוסופיה און-ליין
• מאגר חומרי לימוד למורים אנתרופוסופיים 
• אתר של מורה בחינוך האנתרופוסופי שיש לה גם פודקאסט נחמד
• אתר של אמא שגידלה שלושה ילדים בחינוך ביתי אנתרופוסופי, ואני חושבת שבמקצועה היא מורה. יש לה גם פודקאסט נחמד, והגישה שלה מאוד מרגיעה, ותומכת.  
• אתר ללימוד מתמטיקה בגישה אנתרופוסופית. 
• אתר מקסים עם שירים מקסימים ותווים שהזכרתי למעלה שאפשר לבחור לפי עונה, נושא לימודים, גיל, שפה ועוד כל מיני קריטריונים. אנחנו מדפיסות, מנגנות, ושרות. והכי כיף, לשיר בכל מיני שפות זרות ולראות איך זה נשמע. 

הקוראות הקבועות של הבלוג כבר יודעות עד כמה אנחנו אוהבים את דנידין ואת ניו זילנד. וגם הקוראים. הנושא היחיד, אולי, שבו אנחנו בכל זאת מרשים לעצמנו להתנשא מעל ניו זילנדים הוא בענייני אוכל.

למרות המבחר הרחב של מסעדות עם אוכל אסייתי מצויין, הרגלי האכילה והתחכום הקולינרי של קיווים די מדכדכים. וריאציות שונות של לחם תפל עם גבינה, בייקון ותפוחי אדמה מאכלסות את מרבית הארוחות במהלך השבוע, מלבד בסופ”ש שבו יוצאים לבית קפה או מסעדה לאכול מאכלים מיוחדים שמבוססים על בייקון ותפוחי אדמה, לחם תפל וגבינה. מבחינתנו, מדובר כמובן ביתרון כלכלי כשהאוכל הביתי טוב יותר מההיצע שמסביב. זה בעיקר משעשע כשדני לוקח לעבודה שאריות מארוחת הערב של אתמול בקופסת פלסטיק שקנינו בה פעם אוכל לדון החתול (בד”כ אנחנו זוכרים לשטוף בין לבין) ושותפותיו לשולחן האוכל בהפסקת הצהריים לוטשות עיניים מקנאות לכלי הפלסטיק בעודן לועסות כריך עם, נכון – תפוחי אדמה עם בייקון וגבינה.

עם זאת, תזונת הניו זילנדים לא יושבת לנו בתודעה באופן תכוף מדי, בעיקר מכיון שהמגע שלנו איתה דרך טלוויזיה ופרסומות כמעט ואיננו קיים.

לפני כמה ימים, כשבסדרת המתח הבריטית שהתחלנו לצפות בה התחילו לענות את אחת הדמויות בדרכים שאני מעדיפה לחסוך כאן את התיאור שלהן, ניסינו להתאוורר באמצעות צפיה בתכנית ניו-זילנדית (על בסיס סדרה בריטית), שבה מנסים לתקן את התזונה – ועל הדרך את ההוצאה הכספית על מזון – של משפחות ניו-זילנדיות טיפוסיות.

כדי לסבר את האוזן, קנייה טיפוסית בסופר אצל משתתפי הסדרה כוללת בקבוק קוקה-קולה של ליטר וחצי ליום לאבא. האמא, לעומתו, שכנראה מקפידה יותר, שותה קוקה-קולה רק מפחיות (36 לשבוע). מיותר אולי, אבל חשוב לציין שישנו מתאם הדוק בתכנית בין הרגלי השתיה להרגלי האכילה של המשפחה. על בישול של ממש אין מה לדבר כמובן ומרבית האוכל שלא מוזמן בטייק-אווי, מגיע במתכונת של “חמגשיות”.

אבל הדבר המעניין היה כשהגיעו שני המומחים להציל את המשפחה – שף בעל שם בניו-זילנד (אנחנו לא הכרנו…) ומסעדן סלבריטאי (כנ”ל).

שניהם היו מאד מאד נחמדים והשתדלו ללמד את בני הזוג כמה מתכונים שיוכלו להכין בעצמם לילדים – כולם דורשים עד 15 דקות עבודה כדי שלא יהיה קשה מדי או יידרוש זמן שהיה בלתי סביר במטבח. ככל שצפינו בבישול המודרך משהו נראה לנו מאד מוכר במתכונים ובגישה הפדגוגית כלפי המודרכים שלומדים כיצד להכניס תפוח אדמה עם גבינה מעליו לתנור. זה מאוד הזכיר לנו את המתכונים בספר ילדים מבשלים.

והנה הילדות שלנו מבשלות (כחלק מתוכנית הלימודים שלהן):

 

אחד הדברים שהם ללא ספק מוצלחים ביותר בקונספט של חינוך ביתי הוא האפשרות להכפיף כל עבודת בית נדרשת לתוך מה שמכונה אצלנו “תוכנית הלימודים”. אמנם התחייבתי בעבר שיש לי כוונות להכין את הבנות לחיים האמיתיים על ידי רכישת כמה שיותר כישורי חיים, אולם למזלי הרב, האופן שבו ניתן להבין את המושגים “כישורי חיים” ו”תוכנית לימודים” הוא די רחב ונתון לפרשנות. כך, כבר עכשיו הם כוללים יום של אפיה ובישול, יום גננות, קבוצת תיאטרון הבובות של אמהות בית הספר (שגם הבנות הצטרפו אליה) ועוד. אני מנסה גם להכניס את ניקיון הבית אבל בינתיים בהצלחה מועטה.

מה שמאוד נחמד בחינוך אנתרופוסופי, שאנחנו משתדלים ללמד בהשראתו, הוא שמה שנחשב לימוד כולל הרבה עבודה עם הידיים – עבודת אדמה, סריגה, עבודה בעץ, תפירה, ועבודות אמנות בחומרים שונים.

אחד הפרויקטים הנחמדים שעשינו לא מזמן, היה צביעת צמר לצעיף שיסמין סורגת.

היה חסר לה צמר בצבע צהוב וכתום, וממש לא הצלחתי למצוא כזה בשום מקום.

וכך, באמצעות מים חמים, חומץ וצבעי מאכל, השגנו את התוצאה הרצויה –

למרבה המזל, בית הספר שהיה של הבנות מאוד תומך ועוזר לנו. הם שיתפו אותנו בתוכנית הלימודים, ומאפשרים לבנות לקחת חלק בכל מיני דברים קטנים שקורים בבית הספר, ולנו להשתמש בספריית המשאבים שלהם. בנוסף, אני משתתפת בקבוצת קריאה של בית הספר שמאוד עוזרת לי להבין את סוג החינוך הזה, ואת מה שאני רוצה שניתן לבנות.

בהמלצת המורה של יסמין הגענו לספר מצויין ללימוד ציור שאנחנו מאוד נהנות ממנו.

בהמלצת אחד הסבים, צפינו לאחרונה בסרט שלגיה ובעוד כמה סרטי נסיכות של דיסני, ותמרי ממש נהנתה מהם. נראה לי שהם הגיעו לה בזמן הנכון.

אחרי שעברנו על כל הספרים בנושא בספריה הילדה התפנתה לתכנן תלבושות כדי שהן תוכלנה לשחק בעצמן בדמויות (נראה אם תוכלו לנחש מאילו סרטים):

ואז לתפור אותן:

וכך (בערך) נראה התוצר הסופי

אבל הדבר הכי כיפי באמת בחינוך הביתי, נכון לדקות אלה, הוא תחושת חירות מאוד גדולה. הודות לגמישות העבודות שלי, אנחנו בעצם חופשיות לעשות מה שאנחנו רוצות, וזה באמת כיף.

זו חירות שאף פעם לא הרגשתי, ודי מתאימה למי שאני, וכנראה שגם לבנות…

בצד הכלכלי של תוכנית הלימודים, מכיוון שהאביב כבר כאן והתרנגולות שלנו מטילות בקצב מסחרר, אפשרנו לבנות לפתוח מחדש את העונה בדוכן הביצים שלהן.

השנה, ברוח תוכנית הלימודים, החלטנו שחלק מההכנסות יכללו השתתפות בעלות המזון של התרנגולות. ועדיין, הבנות מרוויחות $1.5 כל אחת לקופסא של שש ביצים. לא רע בשביל שלוש דקות של עבודה, מה גם שהשכנים הם לקוחות קבועים, שאפילו פתחו אצל הבנות חשבון. זה מלמד את הבנות על היתרון של לקוחות קבועים, אבל גם את הצורך להתגמש ולהמתין בסבלנות ללקוחות שמשלמים בהקפה.

בבחינה של השנה האחרונה, פרט למגיפה עולמית, החינוך הביתי היה האתגר העיקרי שלי. עיקר הקושי היה בלהבין איך זה בכלל עובד, ומה מתאים לנו. די מהר הבנתי שאני לא לגמרי בנויה לחינוך ביתי שלא כולל תכנית לימודים, ושישנם דברים בסיסיים שחשוב לנו לחשוף את הבנות אליהם.

מצד שני, קראתי אינספור בלוגים והאזנתי ללא מעט פודקסטים שהמסר בהם היה ברור – שהמטרה של חינוך ביתי היא לא לשחזר את בית הספר בבית, אלא לבנות משהו אחר.

בנוסף, קראתי המלצה לכתוב לנו מין “תוכנית על” של החינוך הביתי, שתענה בעיקר על השאלות – למה אנחנו עושים את זה, מה המטרה שלנו, ואיך להגיע אליה. גייסתי את היועץ האסטרטגי הביתי, והתחלנו לעבוד על התוכנית, וזה כבר הרגיע אותי – כי הבנתי שאני לא צריכה לעשות את הכל בבת אחת, אלא שביחד נוכל לקדם את הדברים לאורך השנים שיש לנו כל עוד הבנות גרות בבית. אגב, נונו הכריזה שהיא מתכוונת לגור איתנו כל החיים. כך שנראה שאין צורך למהר.

אני מבטיחה שאשתף בתוכנית האסטרטגית שלנו כשתהיה מוכנה.

אשתדל לא להתייחס כאן יותר מדי למצב בחוץ, כי המצב בניו זילנד חמור כמו בכל יתר העולם, רק כמו בכל דבר אחר – כמה ימים באיחור.

עבורי זה היה מאוד לא פשוט להיות כאן במין מצב כזה של מי ש”רואה את הנולד”. המעקב אחר התקשורת הישראלית הבהיר לי לאן פנינו מועדות כאן, והגעתי למצב שיכולתי לומר לחברים/ות הניו זילנדים בדיוק מה הצעדים הבאים שהממשלה הולכת לנקוט, בערך יום לפני שהם ננקטו, למרות שלטעמי לאט מידי.

ראיית העתיד נתנה לי עמדת יתרון כי הספקתי לעבור בספריה יום לפני שהיא נסגרה, ולקנות עוד כמה דפי ציור יום לפני שהחנויות גם הן נסגרות. אבל הוא גם הווה חיסרון, כי הייתי מודעת לכך שצריך לעשות משהו ומהר והרגשתי שאף אחד לא שותף לדעתי.

אחת התכונות שמאפיינות ניו זילנדים היא שהם לא לוקחים דברים קשה מדי, ובדרך כלל אוהבים לרכך דברים, ולא להתרגש מהם יותר מדי. בדרך כלל זו תכונה מעולה בעיני, אבל לא כשמדובר במגיפה קטלנית, שמתקרבת בצעדי ענק למדינה עם מערכת בריאות שגם היא קצת נשארה מאחור.

כפי שכתבתי כאן כבר מספר פעמים בעבר, ראשת הממשלה שלנו היא מנהיגה אמיתית. ולצערי, זה מצרך די נדיר. לכן, כשלקח לה זמן לסגור את גבולות המדינה ולהכריז על מצב חירום, ממש היה לי קשה עם זה.

דפוס ההתמודדות שלי עם המצב הקיים נע על הקו שבין החוקרת (זו שיודעת כמה א/נשים נכנסים/ות ויוצאים/ות מבידוד בכל עיירה נידחת בעולם), לבין המגלומנית (“ג’סינדה, תמסרי בבקשה לבוריס ג’ונסון שהוא אידיוט”).

לכולם היה ברור שבאיזשהו שלב הצעד הזה יקרה, אבל הזמן שעבר לא פעל, כידוע, לטובתנו. כשסוף סוף התקבלה ההחלטה להכריז על מצב חירום – דבר שמעולם לא קרה בניו זילנד – נרגעתי שעכשיו לפחות נוכל לנסות ולמגר את המגיפה. מה שמאוד הרשים אותי בהודעה שלה על מצב החירום היה שהיא ציינה במפורש שגם אם המצב הזה יהווה אתגר כלכלי גדול, הרי שהצלתם של חיי אדם עולה על הכל. האופן הפשוט והברור שהיא אמרה את זה בו נגע מאוד ללבי.

בכל אופן, לכולם ניתנו 48 שעות להתארגן לעבודה מהבית, ובשעה חמש כבר אפשר היה לראות את כל עובדי האוניברסיטה יוצאים לכיוון הבית עם הציוד שלהם – החל ממחברות וערמות מסמכים וכלה במסכי מחשב וכיסאות משרדיים (כן, כן!).

מכיוון שהבנות החלו בחינוך ביתי כבר בתחילת שנת הלימודים, בחודש פברואר, דני ציין שסביר להניח שהן לעולם לא היו יודעות שבעולם מתרחשת מגפה. זאת מכיוון שאורח החיים היומיומי שלהן לגמרי מנותק מהעולם שבחוץ. אבל מכיוון שהן שמו לב שהבאתי יותר ספרי ספריה מהרגיל, הן שאלו מה קורה, וניצלתי את ההזדמנות להסביר (בעדינות) את המצב החדש.

תמרי מיד אמרה שזה נשמע לה כמו חלום רע, ושאלה איך מנהיגים לא טובים לא ינצלו את ההזדמנות להשתלט על מדינות אחרות. לזה הייתה כמובן תשובה אופטימית (או, יותר מדויק לומר, אופורית), שעכשיו כולם עסוקים בעולם למצוא תרופה למחלה ולשתף פעולה אחד עם השני (לפחות כך אני מקווה, לא בטוחה שאני יכולה לומר משהו טוב על סין וההתנהלות שלה בנושא הזה, אבל לא נכנסתי לפרטים).

וכמובן שתמרי היא היחידה (כמעט) בעולם שידעה מייד מה זה פנגולין.

יסמין, לעומת זאת, קשרה מייד את הכל למשבר האקלים ותהתה, במילותיה –

“how can’t people foresee that if they behave this way to nature, this is what will happen?”

אמרתי להן שהן צריכות להנהיג את העולם.

**** ****

אבל אם כבר ניצלתי כאן את ההזדמנות לעשות אאוטינג אלגנטי לעניין החינוך ביתי, אספר קצת איך ולמה כל זה קרה.

מי שעוקב/ת אחרי הבלוג הזה (וכן, אני יודעת שזנחתי אותו לזמן מה. זו היתה שנה לא פשוטה, בלשון המעטה – אבל בכל זאת, סליחה), יודע/ת שמאז ומתמיד היתה לי נטייה לחינוך ביתי, ולשמחתי זה הסתדר יפה עם הנטייה של הבנות להעדיף את חיי הבית על פני בית הספר. כלומר, למרות שאנחנו מאוד אוהבים את בית הספר שלנו, קשורים לקהילה שלו ומעורבים בה, הבנות כבר יותר משנה מבקשות להיות בחינוך ביתי.

לא לגמרי ברורה לנו הסיבה, אבל אני רק אומר שגם אמא שלהן מתקשה לעבוד במסגרות שדורשות שעות ארוכות מחוץ לבית, אז יכול להיות שיש בכך מרכיב גנטי.

ולכן, השנה, כשכבר ביום השני ללימודים הן ביקשו להישאר בבית, החלטנו לנסות להקשיב לבקשה.

ההתחלה של החינוך הביתי היתה ממש טובה, וכמובן שגם מאתגרת. עבר עלי יום אחד שבו חשבתי שעשיתי את טעות חיי שהסכמתי לשיגעון הזה, אבל חוץ מזה, זה ממש כיף ונפלא.

קודם כל, כי סוף סוף הגענו למצב שבו הדבר הזה התאפשר מבחינה טכנית. העבודה שלי היא ברובה המוחלט מהבית. אני עורכת מאמרים, מלמדת קורס שכולל שיעור אחד פעם בשבועיים, ועורכת מחקר שמבוצע דרך האינטרנט, והכל די גמיש ונוח.

מעבר לכך, לקחתי את הפרויקט הזה על עצמי רק אחרי שראיתי שהבנות יכולות להסתדר מספיק זמן בעצמן באופן שמאפשר לי לעבוד. כבר כמה חופשים שמתי לב שאנחנו מצליחות לבנות יפה את הימים באופן שבו אני עובדת בבוקר כמה שעות ואנחנו עושות דברים יחד כשאני מתפנה.

כך זה נראה בימים שיש מזג אוויר יפה, כשהבנות רוחצות את הדמויות שלהן –

ותוך כדי כן עושות ניסויים מדעיים עם מים ועלים

וכך נראים “שיעורים” יותר מובנים, שבהן אנחנו לומדות עכשיו על מצרים העתיקה – אחד התחומים שאני ממש מרותקת אליהם בערך מאז שאני זוכרת את עצמי (הציור שלי (-: ).

הלמידה על מצרים גרמה לנו ממש לחבב את המצרים הקדמונים, מה שעורר אצל תמרי תחושות לא נוחות סביב סיפור יציאת מצרים. היא אמרה שאם היא היתה מצריה היא היתה ממש נעלבת שהמציאו סיפור כזה עליהם (וטרחה לציין, שגם היא לא כל כך אוהבת את הסיפור על הפרסים במגילת אסתר). זה עורר גם אצלי שאלות ברוח דומה – מה המשמעות של להמציא מיתוס שמכפיש עם אחר, ואיך אנחנו יכולים לציין ולחגוג את המיתוס הזה בשלוות נפש מידי שנה. כל זה השתלב עם שאלה ששאלו אותי לא מזמן שני חברים מצרים בנוגע לאופן שבו ילדים/ות יהודים/יות לומדים/ות על מצרים.

פניתי לכמה חברים/ות שאני מעריכה את דעתם בשאלה הזו. הם עזרו לי למצוא כיוון בכך שהתייחסו לצורך לראות את המורכבות האנושית, ועל כך שראייה של מישהו רק כטוב או רע, בטח כשמדובר בעם שלם, מחטיאה את הלקח שאפשר ללמוד על יחסים בין בני אדם בכלל.

אם למישהו/י כאן יש מחשבות בעניין, אשמח לקרוא בתגובות שלכם/ן.

**** ****

נורא קיוויתי שלנוכח המצור הצפוי גם לנו אוכל להתגאות קצת במשק האוטרקי שלנו, אבל הקיץ השנה היה קריר במיוחד, ואני חושבת שזה לא יהיה מוגזם לומר שלא היו כאן הקיץ יותר מעשרה ימים שהטמפרטורה בהם עלתה על 27 מעלות.

מכיוון שכך, למרות העבודה הקשה שלי, הגינה הניבה השנה רק כמה עגבניות קטנות, אבל לשמחתי הרבה פרחים יפים, עשבי תיבול, אפונה ושעועית.

לשמחתנו, דווקא עצי הפרי היו מאוד נדיבים אלינו הקיץ

וזה מה שאספתי היום מהגינה.

וכך זה נראה אחרי שדני נאלץ לעמוד כמה שעות, ולהכין אותם לשימור לחורף, כמנהג המקומיים.

ואלה התינוקות שמיועדים לשתילה לקראת החורף

ולסיום, כמה עבודות של תמרי ששימחו אותי, וכמה תמונות מטיולים קטנים באזור העיר שלנו.

אני משתפת בהן בעיקר כדי שנזכור כולנו שעוד יהיו לנו ימים יפים וטובים, ושהמצב הקשה הזה זמני והוא יעבור.

שמרו על עצמכם/ן

לפני כמה שבועות דני אירגן ערב לאבות בבית הספר שלנו. מסתבר שגם גברים ניו זילנדים מחפשים חברים ורוצים לדבר על דברים אישיים כשניתנת להם ההזדמנות.

הערב זכה להצלחה מסחררת, ודני, שתכנן אירוע חד פעמי, כבר נשאל אם אפשר שיהיו לפחות שני מפגשים ברבעון. מאז אותו ערב הוא עצמו הפך לסוג של כוכב חברתי, ובכל אירוע שאנחנו הולכים אליו מגיח איזה אבא שמעולם לא ראיתי, והוא ודני מדברים כמו חברים ותיקים.

אחד הנושאים שעלה בערב הזה היה החשיבות של לספר לילדים/ות שלנו על החוויות שלנו כילדים/ות, וגם השאלה האם אנחנו עושים/ות את זה ועד כמה.

אני שמה לב שהבנות מאוד אוהבות כשאני מספרת להן על הילדות שלי. זה מאפשר לי להיזכר בדברים טובים מאותה התקופה, לספר את הסיפורים מתוך אהבה למי שהייתי כילדה, לשמוח על הדברים הקטנים שראיתי והעסיקו אותי בתור ילדה, ולשתף אותן בהם.

אני חושבת שהן נהנות לראות שגם אני פעם הייתי ילדה. למשל, הן מאוד התרגשו לשמוע שהכלבה שלי לימדה אותי לקפוץ בריצה שתי מדרגות בבת אחת, ובזמן האחרון הן אפילו שואלות אותי איך הרגשתי בכל מיני מצבים, כמו, למשל, כשחזרנו מאנגליה לישראל. בכלל, אני חושבת שלילד/ה כיף להזדהות עם התמודדויות הילדות של ההורים שלו/ה, ולי, כאמא, כיף שהן מכירות את החיים שהיו לי בגילן, ואת מי שהייתי.

איכשהו זה עשה לי חשק לכתוב על ההורים של אמי – סבתא יונה וסבא אליעזר. אולי כי הם סיפרו לי על הילדות של אמי, ואולי כי באופן לא ממש מודע, הרבה מהבחירות שלי במהלך החיים קשורות (גם) במה שקיבלתי מהם.

מכיוון שגדלתי בין חומות העיר העתיקה, כל ביקור אצל הסבים (או כמו שאני קוראת להם: “סבאים”, ואתיר לעצמי להשמיש את הכינוי הזה בפוסט, אולי האקדמיה תשתכנע שהשינוי נחוץ?) בקריות היה כמו חלום.

כשהייתי ילדה ממש קטנה, היינו נוסעים בכל חופשה אני, אחי ואמי לסבא וסבתא. הדרך כללה נסיעה באוטובוס או טרמפ של אבי לתחנה המרכזית בירושלים ומשם עוד אוטובוס לחיפה, שנסע נסיעה נצחית בין אלפי תחנות בכביש הישן.

בדרך, תמיד קיוויתי שאמא שלי תציע שאניח את הראש עליה וארדם. חשבתי שזה ממש רעיון גאוני שאפשר לשכב ככה בנסיעה, כמעט כמו במיטה, ולישון ולא לשים לב לנסיעה.

כשהגענו לחיפה היו שתי אפשרויות לנסוע לסבא וסבתא. הפחות מוצלחת, מבחינתי, היתה לנסוע בקו מאתיים ומשהו ולרדת בצומת ראשית בכביש המהיר בין חיפה לנהריה, ומשם היתה עוד הליכה שרק משכה את הקץ עד שהגענו.

האופציה המועדפת עלי היתה הנסיעה בקו 57 ל”סביניה” השם של אחת השכונות הוותיקות בקריית ביאליק שרק יודעי דבר (זאת אומרת, אמא שלי והסבאים) השתמשו בו כשאמרו לנהג לאן נוסעים. הכי אהבתי את האפשרות הזו כי מהתחנה שירדנו בה, כבר ממש ראו את הבית של הסבאים שלי, וזה כבר ממש הרגיש כמו האושר עצמו.

הבית של סבא וסבתא היה הממלכה שלנו לגמרי. הוא ממש לא היה בית מפואר, אבל היה בו כל מה שצריך.

הסבאים שלי בנו את הבית שלהם בעצמם. בתור ילדה תמיד זה קצת אכזב אותי שאמא שלי לא נולדה לתוך הבית הזה, אלא רק עברה אליו בגיל יותר מבוגר. אולי כי רציתי שהיא תהיה שם מההתחלה, וגם כי רציתי לדעת הכל על הילדות שלה. אני זוכרת שקצת הכרחתי את סבתא להראות לי את הבתים שאמא שלי כן היתה בהם כשהיתה ממש קטנה – והיו כמה וכמה כאלה, בעיקר כי סבא שלי היה פועל (כן, כך כתוב בתעודת הזהות שלו) ואחר כך קבלן, ובכל פעם בנה בית אחר, והמשפחה גרה בו עד שהוא היה נמכר.

בבית היתה מרפסת סגורה, שהיתה מאוד משוכללת בעיני כי היא בעצם קישרה בין שלושה חדרים שונים. כך שמחדר השינה של הסבאים היה אפשר ללכת דרכה לסלון או למטבח, או ללכת בדרך ה”רשמית”, מהמסדרון. אני די בטוחה שאני הקפדתי תמיד ללכת דרך המרפסת.

בנוסף היה החדר של אמא שלי שנשאר בדיוק כפי שהיה כשהיא היתה מתבגרת. אני חושבת שכילדה צעירה חשבתי שהוא קצת משעמם, והתמקדתי בארון המשחקים. כשקצת גדלתי קראתי את כל הכרכים של “הארץ שלנו”, ו”ומעריב לנוער”, של שנות השישים וסרקתי ביסודיות את קופסאות המכתבים של אמא שלי שבילדותה התכתבה עם ילדים מכל מיני מקומות בעולם (כולל ילדה הולנדית ששלחה לה בובות נפלאות).

הבית היה תמיד נקי ונעים, אבל לא מדי – בדיוק באיזון שצריך. אפשר היה לעשות בו מה שרוצים – לאפות עם סבתא, לחטט בארונות ולמצוא אוצרות, לשבת כל היום במרפסת ולהסתכל החוצה, לחזור עם צדפות וחול מהים ובעיקר, אף פעם לא היה שם משעמם.

לסבאים שלי היתה חנות כל בו בשנות השבעים, שהם סגרו בערך כשאני נולדתי. כך שהיו בבית תמיד המון דברים כיפיים להתעסק איתם, ובעיקר פנקסי חשבונות ריקים שהיו אטרקציה בפני עצמם כי הם שילבו באופן מושלם בין דפי חשבונית שנתלשים בקלות לבין ניירות חלקים, ומזה כבר אפשר היה להכין המון דברים.

בנוסף, היה להם את הדבר הכי שווה בעולם בשביל ילדה שגדלה בעיר העתיקה – גינה. בין הגינה לבית היו מדרגות לבנות שאני תמיד התנדבתי לטאטא, כי היה כל כך הרבה סיפוק בעבודה הזו שאיפשרה להפוך את המדרגות שהיו “מלוכלכות” ממחטי אורן, ללבנות בוהקות די מהר, ולזכות בסיפוק מיידי ותשבוחות על מעט מאוד עבודה.

כל אחר צהריים, סבתא היתה נשארת בבית, וסבא לקח את אחי ואותי לים. ממנו למדתי לצלול מתחת גלים גדולים (או לבחור לעמוד עם הצד ולתת לגל להישבר), לשחק מטקות ושח, ללכת הכי רחוק שאפשר על החוף, ולשמוע אותו שר אופרה תוך כדי שהולכים. סבא גם לימד אותי לרכב על אופניים, ובכלל נתן לי המון אומץ בחיים.

בתמונה: אמי והוריה בים

בתור ירושלמים, אחי ואני (ובמידה לא פחותה גם אבי) כל כך אהבנו את הים, שהיינו מתעקשים ללכת גם בחורף, ואיכשהו משכנעים את ההורים לטבול רגליים במים בכל מזג אוויר.

אחרי שהיינו חוזרים מהים, מתרחצים ואוכלים ארוחת ערב, הגיע הזמן שלי ושל סבתא לצאת לטייל. ההתלבטות היחידה היתה אם לפנות שמאלה לכיוון של הבתים היותר ותיקים והגינות השקטות ומטופחות, או ימינה, למרכז המסחרי הקטן – לאזור של החנויות. ומהרגע שההחלטה הזו התקבלה, התחיל הזמן שלנו להנות.

סבתא סיפרה לי המון סיפורים בהליכות האלה שלנו – על איך שהיא הגיעה באופן לא חוקי לישראל בתקופת המנדט, על החיים שלהם כשגרו באוהל, על הנחש שהכיש אותה, על דודתי שהיתה הילדה הכי פראית בפלסטינה של שנות השלושים, ורוב היום היתה עסוקה בטיפוס על גגות ובמעשי קונדס אחרים, על היום שאמי נולדה, שהיה היום המושלג היחיד בחיפה בשנת 1950, ועל כמה שדודתי (שהיתה כבר בת 15) היתה מאושרת שיש לה אחות, הכינה לה אלבום, והתייחסה אליה ממש כמו ילדה שלה.

בערבים שבהם בחרנו במסלול היותר “ממוסחר”, סבתא ואני גם היינו עושות window shopping יסודי תוך כדי טיול.

סבא וסבתא שלי חיו את החיים הכי טובים בעיני. הם היו צנועים, ידעו לעשות הכל בעצמם – לחיות באוהל, לבנות בתים, לא לחיות מעבר היכולות שלהם, ובעיקר, לא לשים לב לנורמות של אחרים,או לפחות ככה אני חוויתי אותם . הם ידעו לגדל ירקות ותרנגולות, לבשל, לאפות, לתפור, לתקן הכל, לשחות בים ולספר המון ולתת לנכדה שלהם הרבה ממה שהייתה צריכה אז בחיים.

החלום הגדול של הסבאים שלי היה לתת לאמא שלי עתיד טוב. הם חסכו זמן רב כדי לקנות לה פסנתר, ואחר כך כדי לממן את הלימודים שלה באוניברסיטה. אני חושבת שהם קיוו שהיא תחזור לקריות ותעבוד לידם כעורכת דין, וגם דאגו לזכויות בניה כדי שיוכלו לבנות לה בית צמוד לשלהם.

אמא שלי עשתה בחירות אחרות, ולא חזרה בסופו של דבר מירושלים, ולפעמים אני חושבת על הקרן הזו שהייתי יכולה להיות אם הייתי נולדת שם. על כל פנים, סבתא יונה היתה ללא ספק אחת הדמויות המשמעותיות והאהובות עלי ביותר בילדותי, ובמידה רבה היא עדיין ממלאת את התפקיד הזה גם בחיי הבוגרים.

אני חושבת שאני כל כך אוהבת את החיים שלנו כאן כי הם מזכירים לי קצת את החיים של הסבים שלי, ואת מה שאני רוצה לעצמי – פשטות, צניעות, זמן וקצב רגוע של החיים וזה הכל בעצם.

ואולי, דווקא כשאני כמעט מסיימת את הדוקטורט שלי שמתעסק בחרדת מוות וההתמודדות איתה, למדתי משהו על החיים עצמם. שלפחות עבורי המשמעות שלהם היא בדיוק באותם רגעים קטנים פשוטים ושמחים של אותנטיות וקרבה.

את הפוסט הזה אני מקדישה לדודי יגאל, ולאמי – הקוראת הנאמנה של הבלוג.

גמר חתימה טובה!

הקיץ הזה היה מיוחד ומאוד שונה מהקודמים לו כאן.

קודם כל, ביקרו אותנו שני בני דודים שלי, וזה היה נורא כיף שהם היו איתנו. זה נורא מעניין לשמוע את הרשמים של מי שמבקר במקום, לעומת מי שגרים בו. למשל, בן דודי ובת זוגתו שמו לב שהניו-זילנדים אוכלים אוכל מאוד לא בריא, ושבמקומות שהם לא עיר אוניברסיטאית, תופעות של השמנת יתר מאוד נפוצות. בן הדוד השני שלי התגלה כיצור חברותי ביותר (בכל זאת, קיבוצניק…), ומסתבר שהוא הכיר יותר אנשים בעיר ביומיים שהיה אצלנו מכל הרשתות החברתיות שאנחנו עמלנו עליהן במשך ארבע שנות מגורים כאן. על כל פנים, הבנות התרגשו מאוד מהמבקרים ומאז הן שואלות מתי כבר יבואו אלינו האורחים הבאים.

מעבר לכך מזג האוויר השנה היה חם בצורה בלתי רגילה.

באחד הימים הטמפרטורות בעיר שלנו הגיעו ל- 35 מעלות, שזה שיא של כל הזמנים. כל המאווררים אזלו בחנויות, והנהלת האוניברסיטה המליצה למי שלא חייבים להגיע לעבודה להישאר בבית. הייתי נשארת בכיף, אבל כשגרים בבית מעץ, עם שטיחים עבים מקיר לקיר ווילונות תרמיים מיוחדים זו לא אופציה מפתה במיוחד. כבר בשעה אחת וחצי בצהריים, כל האמיצים שכן הגיעו לעבודה התחילו לאט לאט לנזול החוצה לכיוון הים, וגם אני מצאתי את עצמי יוצאת לחוף עם חברות. זו היתה בסך הכל הפעם השנייה ששחיתי במי האוקיינוס מכיוון שהיה מספיק חם בחוץ. אבל האוקיינוס קר. ממש. ומרגישים את הלב פועם בחוזקה מרוב קור מתחת למים, אבל הגלים כל כך גבוהים והמים צלולים ונפלאים שזו חוויה מדהימה לשחות בהם.

חוץ מזה, גילינו מסלולים נחמדים בקרבת העיר, והבנות הלכו (כמעט בלי להתלונן) 15 ק”מ. סוף סוף הרגשנו קצת קיווים.

אכלנו המון תותי פטל בדרכים

בקיצור, היה כיף.

מה שכן, יום אחרי החום הגדול התחילה סערה טרופית. כך נראתה ברכת השחייה העירונית שליד הים שהוצפה על ידי הגלים

,

(תצלום של צוות Saint Clair Salt Water Pool)

כך (בתמונה העליונה) נראה הנהר במרכז הקמפוס אחרי גשם של 103 מ”מ שירד בשלוש שעות – קצת יותר משישית מהכמות הממוצעת בשנה רגילה במרכז הארץ. וכך (בתמונה התחתונה) הוא נראה ביום רגיל…

 אלו היו תהפוכות קיצוניות ביותר. אבל פרט לכך, התענגנו על כך שהיו שפע של ימים שמשיים יפיפים וקיציים באמת.

בימים שבהם היינו בבית, הבנות מצאו עניין מבוקר ועד ערב במשחקי סוואנה בלתי נגמרים.

הסלון שלנו מתמלא מידי יום בשאגות, דהרות רגליים שועטות, ומאבקים בין אריות וחיות בר אחרות, וזה יכול להימשך בעוצמות גבוהות, עד שעות מאוחרות מאוד.

המערכת האקולוגית של הסוואנה החלה לגדול בצורה אקספוננציאלית בדיוק כשאני הייתי בעיצומה של קריאת ספר על חינוך ילדים להתנהלות כלכלית נבונה.

פרט לכך שהכותבים הם נוצרים מאמינים (ולכן, הספר כולל כמה אזכורים על כך שהרכוש שלנו ממילא שייך לאלוהים), ושיש להם תפיסה קצת סמכותנית של הורות, בעיני, אני חושבת שהספר הזה מעניין ומועיל מאד.

כבר תקופה שאני עסוקה בנושא של חינוך ילדים להתנהלות כלכלית נבונה ואיך בכלל מסבירים לילדים את המושג הזה של כסף, במיוחד מכיוון שזו אחת המטרות ששמתי לנגד עיני ברשימת הדברים שצריך ללמד ילדים עד גיל 18.

לפני כשנה החלטנו לתת לבנות דמי כיס, כי רצינו שיהיה להן כסף משלהן, וגם כדי שהן תתרגלנה מה עושים עם כסף, איך מחלקים אותו בין הוצאות וחסכונות וכן הלאה. אבל מהר מאוד שמנו לב שהבנות בכלל לא הבינו מהו הערך של כסף. מידי חודש היה “נוחת” עליהן סכום של כסף (צנוע מאוד, אמנם), ובאותו האופן שבו הוא הגיע, היה גם סיכוי שהוא יתאדה, והבנו שקשה להמשיג את הערך של כסף אם לא מתנסים במשמעות של עבודה כדי להרוויח אותו.

וכך החלטנו לשלב את הרצון להתנסות חינוכית בתחום, עם המשאלה שלנו למיקור חוץ של חלק ממטלות הבית.

החלטנו שאנחנו משלמים 10 סנט לכל מטלה שהבנות מבצעות בבית, והגדרנו את המטלות ככאלו שלא קשורות בדברים בסיסיים שהחיים בעולם הזה דורשים מאיתנו. למשל, אנחנו לא משלמים על סידור של החדר, או על לשים דברים במקום, בישול, עריכה או או הורדה מהשולחן וכל מה שקשור בהתארגנות אישית אלא רק על עבודות שקשורות בניהול משק הבית שלנו, שנשמח להעביר לאחרים (מיקור חוץ, כבר אמרנו?).

וכך, לכל ילדה יש טבלה, שמידי יום היא מסמנת בה את המטלות שהיא מילאה, ובסוף סוף-השבוע – ביום ראשון אחרי ארוחת הערב – הבנות מקבלות את המשכורת השבועית שלהן לפי העבודות שהן ביצעו.

אצל תמרי העניין הזה תפס מיד. היא קמה כל בוקר ודבר ראשון מאכילה את דוּן החתול, בודקת שיש מספיק גלילי נייר טואלט בשירותים, ובכלל, היא מדקדקת וממלאה בחריצות ובהגדלת ראש את כל העבודות שלה.

זה למשל פתק שהיא השאירה לנו על המקרר באחד הימים

אחותה לעומת זאת, מצאה את הדרך הנוחה ביותר להתמודד עם האתגר החדש – היא לקחה על עצמה מעט מאוד מטלות, שגם אותן היא ממלאה רק בימים שנחה עליה רוח טובה במיוחד, אבל סידרה את העסקה המשתלמת ביותר: חסכונות משותפים יחד עם אחותה. בתמורה, תמרי חכרה מנונו חלק מחיות הסוואנה שלה.

כל עוד זה בסדר מבחינת תמרי, זה מקובל גם עלינו.

האתגר הפיננסי הבא היה תרגול חסכנות. בדיוק אז התגלה בסוואנה שהחיה שבדיוק חסרה להמשך העלילה היא צבוע. מסתבר שזו לא החיה הנפוצה ביותר שילדים אוהבים שתהיה להם ולכן גם קשה למצוא אותה בחנויות, אבל הצלחנו למצוא איזשהו סט שאפשר להזמין מסין, ושמצריך תקופה ארוכה יותר של עבודה וחסכון. זה הולך להיות אתגר לא פשוט לבנות, ואני מקווה שיאפשר ללמוד קצת סבלנות, נחת והכרת תודה על מה שכבר יש בעולם שבו בלחיצת כפתור, ובחוב לחברת אשראי (או לבנק) אפשר לקנות הכל בשפע מטורף.

בינתיים הן מנסות להפעיל את כל האמצעים לשכנע אותנו להתגייס כלכלית לעניין הדחוף הזה. כך, למשל, תמרי ניסתה להסביר לי מה דרוש להן כדי להגיע לסכום היעד.

בינתיים לא השתכנעתי.

הדמות הבאה שהבנות רוצות אחרי הצבועים היא כלב בר אפריקאי. תאחלו לנו הצלחה עם הפרויקט הזה.

כשגרנו בירושלים היה לי משחק מחשבתי שהייתי עושה עם עצמי. שכרנו דירת שני חדרים, ותמיד שאלתי את עצמי האם הייתי מוכנה לוותר על חדר אחד אם זה היה מה שהיה פותר את בעיית הרעב בעולם (או לחילופין, מאפשר קורת גג לכל מי שאין לו/ה). התשובה היתה תמיד שכן.

לפני חודש וחצי – כשנודעו תוצאות הבחירות בניו זילנד – נתקלתי בדילמה דומה.

מצד אחד, רציתי מאוד שמפלגת ה”עבודה” המקומית (שלה ולמפלגה המקבילה בארץ משותף, בשלב זה, רק השם) תצליח להרכיב קואליציה עם מפלגת הירוקים (ועם מפלגת ימין נוראית שהיא סוג של צפרדע  שצריך היה לבלוע מכיוון שהיא היתה לשון המאזניים בהרכבת הקואליציה). ומצד שני, מתעורר החשש שמתוך דאגה לאוכלוסיה המקומית שכבר גרה כאן ממשלה כזו תקשה על האפשרות של אנשים כמונו להישאר לעבוד כאן לתקופה קצובה אחרי תום הלימודים.

גם בדילמה הזו הכרעתי לטובת מפלגת העבודה והירוקים, והייתי ממש מאושרת שהם הצליחו להרכיב קואליציה, בעיקר כי אכפת לי מהמקום הזה, ואני רק רוצה שחלקת האלוהים הקטנה הזו תישמר כמו שהיא גם אם אני לא אהיה חלק ממנה. וגם, כמובן, כי ראש מפלגת העבודה, שהפכה לראש הממשלה, היא אישה צעירה, מקסימה ומרשימה ביותר. דברים טובים קורים לפעמים.

חשוב לציין שמכיוון שאין לנו כאן זכות בחירה, לא באמת היתה לנו השפעה, ונשארנו עם המשחק המחשבתי בלבד.

*********

כמדי שנה בתקופה הזו התקיים יריד בית הספר שבו גייסנו ביום עבודה מאומץ אחד סכום השקול ל-30,000 שקלים! זה היה כל כך מרגש וכיף. כרגיל, ביקשתי לעבוד בבית הקפה – כי בעיני זו העבודה הכיפית ביותר ביריד. אין כמו להכין קפה לאנשים, לפרוס עוגות (יפיפיות באמת!) שהכינו ההורים, ולפטפט. תמיד מרשימה אותי ההתגייסות ביום היריד. ההורים נותנים מזמנם ותורמים מוצרים ממש מכל הלב, ויש אוירה חמה, נעימה וחייכנית. כיאה לניו זילנד.

בינתיים הבנות קרעו את היריד

תמרי רכבה על דולי הפוני

הבנות הכינו נרות משעוות דבורים וצבעו אותם

בקיצור, היה שווה

*******

סוף האביב מאפשר להתחיל להנות קצת מהתבואה בחצר

כל יום אני מבלה לפחות שעה בעבודה בחוץ, וזה פשוט תענוג. אני מבטיחה תמונות של הערוגות ברגע שאוכל לתפוס קצת זמן מחוץ לעבודה שלי בתוכן.

וכשיש מזג אויר טוב, אנחנו זוכים לטייל קצת בחופים שמסביב לעיר שלנו

הדרך לים

שפל בחוף הראשון

בדרך לחוף השני

ים

 

***********

ליסמין היתה תובנה מעניינת לאחרונה לגבי תחומי העניין שלה ושל אחותה. היא אמרה שבכל פעם הן חוזרות לדברים שהן אהבו בעבר. ואני חשבתי שזה מעניין שאנחנו באמת חוזרים בחיים לאותם הדברים רק ממקומות קצת אחרים בכל פעם. וכך, בזמן האחרון הבנות שוב חזרו לענייני המתולוגיה ההינדית ותמרי הכינה סט חדש של דמויות מהמיתולוגיה

ובאופן מקרי או לא, בדיוק שהמהברטה זוכה אצלנו לעדנה, חגגו בעיר את חג הדיוואלי.

לכבוד האירוע סגרו את הכיכר המרכזית של העיר לתנועת כלי רכב, והקומה הראשונה של גלריית האמנות העירונית קושטה כולה בחגיגיות

הכנת ציור רצפה מחול צבעוני

מבחינת הבנות זו היתה הגשמת חלום מכל בחינה אפשרית

נו, טוב גם מבחינתי

מאוד מצא חן בעינינו האופן שבו כל העיר התגייסה לחגיגה והיו גם הרבה מאוד לא-הינדים שבאו לאירוע. בכלל, זה די יפה לראות שיש כאן לפחות ניסיון ליצור חברה שהיא עם צביון רב תרבותי.

********

כבר תקופה שהבטחתי לכמה חברות בארץ לשלוח רעיונות לתליית ציורים של ילדים. מכיוון שאצלנו הבית מתפקע לגמרי מעבודות, אנחנו משתדלים לתלות כמה מובחרות על מין “חבל כביסה” פנים ביתי, ולהחליף מידי פעם.

זה נחמד כי זה שומר את התמונות בגובה העיניים של הילדים/ות, ובכל מקרה נראה יותר מכבד מאשר ציורים מחוברים עם מגנטים למקרר.

בנוסף, אנחנו גם תולים ציורים בתוך מסגרות, כקישוטים של ממש לבית. ואני מבטיחה דוגמא לזה בפוסט הבא.

מה שכן בניו זילנד בונים בתים עם המון חלונות במקום קירות, כדי שתמיד תכנס כמה שיותר שמש לבית, כך שתמיד אנחנו קצרים במקום לעומת קצב הייצור של האמניות הצעירות.

ולסיום, שתי ילדות עובדות בקליגרפיה – אחת עם עט של חובבים, והשנייה עם נוצה של אחת התרנגולות