Category: בעלי חיים

תקופת חג המולד היא התקופה העמוסה ביותר בחיי החברה והמשפחה של הניו זילנדי/ת הממוצע/ת. במשך שבועות א/נשים מכינים את הבית, הגינה ואת עצמם/ן לאירוע המכונן של אירוח המשפחה לארוחת החג. כחלק מההכנות, נהוג, אצל המהדרין, לקשט את חזית הבית והחצר באורות צבעוניים. 

כמה ימים לפני חג המולד יסמין ביקשה שנעשה סיור לילי בשכונה, כדי לסקור את קישוטי החג. לאור מספר הכנסיות בעיירה, הגבוה יחסית לגודל האוכלוסייה, ציפינו לתצוגות מרשימות במיוחד. אך הסתבר לנו, שהקישוטים בסופו של דבר היו די צנועים, כמו שאמא של דני אוהבת לומר על דברים לא מושקעים במיוחד. 

מכיוון שאלה הימים הארוכים בשנה, היינו צריכים לחכות עד שעה מאוחרת יחסית לחשכה, ורק בעשר בערב יכולנו להתחיל. יסמין הצטיידה בפנקס ובמצלמה ויצאנו לדרך. דון, החתול הביתי, שתמיד שמח להרפתקאות בשכונה, הצטרף בסקרנות.

במסגרת ניסיונותי להבין את הנפש הניו זילנדית, היתה לי שיחה מעניינת עם אחות שבדקה אותי בערב החג (שום דבר רציני, אמא). היא כבר די מכירה את הבנות ותמיד שולחת להן דרישות שלום. לכן הרשיתי לעצמי לשאול אותה אם היא אוהבת את החג. היא אמרה שכן, אבל שזה בעיקר בגלל זכרונות הילדות. כיום, לנוכח המסחור שלו וההתמקדות במתנות, היא אפילו קצת נבוכה ומתביישת בזה.  

ואלה הכרטיסים שהבנות הכינו לחברים שארחו אותנו בערב החג, ולמורה שלהן לפסנתר. 

בבוקר חג המולד הבנות העירו אותנו בהתרגשות רבה. יחסית לגודל המאורע, אני חושבת שהן היו די סבלניות לנוכח שעת ההשכמה המאוחרת שלנו. 

אני לא יודעת אם כתבתי על זה פעם כאן, אבל אנחנו קונים לבנות מתנות שלוש פעמים בשנה (מלבד דמי חנוכה) – בימי ההולדת שלהן ובחג המולד. בחרנו שזה יהיה המועד היחיד חוץ מימי הולדת שקשור בנתינה חומרית, בעיקר כי חשוב לנו שהשמחה שבחגים היהודיים שאנחנו חוגגים תהיה קשורה בתוכן שלהם ובמנהגים – ולא במתנות. 

הבנות התרגשו מאוד ויסמין עמלה במשך כמה שבועות על המתנות שלה לכולם/ן. לתמרי היא הכינה מחזיקי ספרים מעץ. עם קצת עזרה מאבא.

אני קיבלתי ממנה ציור של תרנגולות פעילות במיוחד – 

ושקיק בד עם סימניות צבעוניות.

תמרי מאוד שמחה לקבל מאיתנו מילון ליטאי-אנגלי, כהכרה במאמץ שהיא עושה בלימודי הליטאית שלה ביחד עם דני. 

את המתנות כולן עטפנו בבדים – מטעמים סביבתיים ואסתטיים.

אחר כך ניגנו Jingle bells בארבעה כלים – יסמין בצ’לו, תמרי בכינור, אני בפסנתר ודני בחליל. אף פעם לא ניגנתי עם מישהו/י (שלא לומר, בקושי ניגנתי בכלל), וזו היתה חוויה מדהימה. 

בגלגול הבא בטוח אנגן בתזמורת קטנה חובבנית. 

******************

קצת לפני חג המולד, המורה לכינור של תמרי הראתה לי שבקצה הגינה שלנו צומח Elderflower או בעברית, פרח הסמבוק, וגם לימדה אותי איך מכינים סירופ ממותק לשתייה. יצאתי למסע חיפוש של שיחים בשכונה, ולשמחתי, חוואי חביב הפנה אותי לשדה של החבר שלו שהיה מלא בפרחים, ומהם הכנתי סירופ טעים ביותר. 

שלב א’ – פוסט קטיף

שלב ב’ – השריית לילה עם סירופ סוכר, מלח לימון, תפוזים ולימונים. 

שלב ג’ – סינון והכנת תרכיז

שלב ד’ – בילוי זוגי עם דני 

והמשקה הזה בא בזמן, כי התחיל להיות די חם, וכי כיף להיות בגינה שפורחת למדי

מכיוון שההצלחה שלי בגידול אוכל סובסטנטיבי, הווה אומר, לא רק פטרוזליה, עלי תרד ושני קישואים, די מוגבלת, אני משתדלת בינתיים לנסות ולהפיק את המיטב ממה שיש. 

עכשיו, כשהבנות בחופש גדול מהלימודים, שולחן הלימוד שלנו משמש אותי לייבש פרחי קלנדולה ולבנדר לשמן, עלי ורדים לקרם פנים, וקמומיל לתה. 

אני מניחה שגם זו סוג של פרודוקטיביות. 

הרשתות שפרוסות בגינה מעל הירקות מיועדות להגן קצת מציפורים, אבל בעיקר מהתרנגולות. ועכשיו, האיום הדמוגרפי מצד האחרונות גבר, בעיקר מאז שהצטרפו אלינו עוד ארבע תרנגולות חדשות. 

לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי לצרף את החמודות האלה לחבורה 

בעיני, ככל שלתרנגולת יש מראה יותר מגוחך, הרי זה משובח. 

אנחנו עדיין עסוקים בלעזור תרנגולות החומות הוותיקות להתרגל לחברותיהן החדשות. בנוסף, מכיוון ששתיים מהתרנגולות החדשות הן ממין קטן במיוחד, דון החתול חשב ביום הראשון שלהן שהן סוג של ציפור שכדאי לנסות ולצוד. למחרת בבוקר, קמתי לבדוק מה מצב התרנגולות, בעודי מצפה לגרוע מכל – חתול מחויך שלידו כרעי תרנגולת.  

למרבה המזל זה לא קרה, והוא הבין שהן חלק מהלהקה. 

שתיים מהתרנגולות היותר גדולות לא נוטלות סיכונים מיותרים, ותמרי מצאה אותן כבר בערב הראשון כשהן ישנות על העץ. 

ולא סתם על העץ, אלא די גבוה, קרוב לצמרת שלו

הבנות עקבו אחריהן בערב למחרת כדי להבין איך זה קורה, ולתדהמתן הן גילו שהתרנגולות החדשות משתמשות בגדר שדני בנה במאמץ רב כמדרגה לדילוג אלגנטי אל העץ. עכשיו רק נותר לנו לגלות איך הן יורדות משם מוקדם בבוקר, אבל לפי שעה אין מתנדבות/ים לעבודה הזו. 

התרנגולות הקטנות והחמודות גם מטילות ביצים חמודות. 

ובכלל, הן רכות ונעימות, ואני מאושרת לראות אותן מסתובבות כל היום להנאתן בגינה 

זה די מפתיע אותי עד כמה אני אוהבת תרנגולות, בעיקר לנוכח העובדה שעד לפני כמה שנים קצת פחדתי מעופות. יש לי תחושה של הזדהות איתן – הן אנושיות בסטריאוטיפים שיש להן אחת כלפי השנייה, ויכולות להיות עוינות למדי כלפי מי ששונה מהן, אבל ברגע שהתקבלת לחבורה, צפויים לך חיים נעימים של חברות אמיצה (ופטפטנית למדי) עם חברותייך ללהקה, ועיסוק רב בענייני ביוץ – גם אם בפועל יש להן סיכוי קטן לרבייה ממשית, בהעדר תרנגול זכר בסביבה.  

חוץ מזה הן נשיות, חכמות, חברותיות לבני האדם, ומאוד רגישות. 

בקיצור – חברות. 

*****************

לסיום, אשתף אתכם/ן בפעילות קלה ונחמדה שעשיתי עם יסמין בחורף. למעשה, זה היה יותר לקראת האביב, כי היה בניו זילנד מחסור בדפים צבעוניים שהיינו זקוקות להן. 

את ההוראות לכוכב מצאתי כאן, ולמעשה יש עוד המון גרסאות – וכבר עכשיו מצאתי אחת אחרת לחורף הקרוב. 

כל מה שצריך זה נייר עפיפונים צבעוני, ודבק פלסטי. 

מה שנחמד  זה שאפשר לשמור אותם משנה לשנה, ולתלות על החלונות בתחילת החורף – רק חבל שאני לא זוכרת איפה שמרתי את הכוכבים מהחורף שעבר… 

מאחלת בינתיים ימים טובים ובריאים.

אנחנו כבר כמעט שמונה חודשים במילטון, ודני ואני דיברנו על זה שאנחנו מתחילים להבין באופן מוחשי את משמעות המושג “עכבר הכפר”. 

בזמן שבעיר ממהרים ממקום למקום, מעודכנים ושמים לב מה קורה מסביב ורצים לפעילות הבאה או מתעדכנים בכל בית קפה חדש שנפתח, הרי שבמילטון כמעט ולא קורה דבר – לטוב ולרע. הכל מתנהל על מי מנוחות, אף אחד לא ממהר לשום מקום. שאלות שנשלחות במייל למועצה המקומית נענות אחרי 4 (!) חודשים, ומודעות דרושים למצילים/ות ומפעילים/ות לבריכת השחייה מתחילות להתפרסם בזמן שהבריכה כבר אמורה היתה לפתוח את העונה. 

בקיצור החיים, פשוטים ולא דורשים יותר מידי התחכמויות ומי שאצה לו/ה הדרך לא ישרוד/תשרוד לאורך זמן. מה שמצחיק זה שככה בדיוק הרגשנו לגבי דנידין כשרק עברנו אליה לפני כמעט שמונה שנים. 

בזמן האחרון נתקלנו כמה פעמים בביטוי “תה מגפי גומי” – או בניו-זילנדית “Gumboot tea” והכוונה היא לתה שחור פשוט – לא תה היביסקוס אורגני מתחכם שמיובא בסחר הוגן. ואני חושבת שהביטוי הזה מתאים לחיים במילטון, וגיליתי שאני די אוהבת את זה.

מגפי גומי פה הם פריט הנעלה סטנדרטי, ובכניסה לסופר תמיד אפשר למצוא כמה זוגות מגפיים שלקוחות השאירו בכניסה כדי לא ללכלך את הרצפה בבוץ. 

דני ואני גם שמנו לב שכאשר גרים במקום קטן וקצת מרוחק, פחות חשוב לנו להשיג בדיוק את הדברים הספציפיים שהיינו מורגלים אליהם בעיר (כמו למשל, חמוציות מיובשות בסירופ תפוחים) ואפשר פשוט להסתדר עם מה שיש. 

ומצד שני, יש נכונות מפתיעה ליצירתיות בקרב המקומיים. 

לפני כשבוע נגמרו לנו הדפים במדפסת. הלכתי למקבילה המקומית של חנות “מקס סטוק”, אך שם לא היו דפי מדפסת למכירה, וכך גם לא על המדף בסופר. כששאלתי בקופה הראשית אם יש להם דפים למדפסת, הקופאית שאלה כמה דפים אני צריכה. עניתי שחבילה שלמה, והיא הלכה למשרד המנהלת והביאה לי חבילה משם. חשבתי שזה חמוד במיוחד, והרבה יותר נעים מאשר לפטור את הלקוחה בכך ש”אנחנו לא מחזיקים ניירות למדפסת”. 

בקיצור, יש משהו נעים ונחמד בפשטות הזו. 

***********

הסימן הראשון לאביב במילטון, אחרי חורף קר ובקרים מלאי קרח, היה עם תחילת עונת ההמלטות. כל השדות התמלאו בין-ליל בטלאים חמודים, אמהות מניקות, ופעיות קטנות ורכות. זה היה פשוט נפלא ללכת ככה בין המוני כבשים וטלאים, ולראות איך מעגל החיים מתחדש ככה. 

הרגשתי מאוד קרובה לכבשים האלה, למרות שהטלאים שלי כבר לא כל כך קטנות. 

מאז שעברנו למילטון, התחלתי להקשיב באופן די קבוע לתוכנית “חיי הכפר” שמשודרת בכל ערב שישי בערוץ הרדיו הממלכתי. התוכנית הזו פשוט מעולה – סוקרים בה את הגידולים בכל האזורים, כמויות הגשמים, וכתבים מקומיים מדווחים על החדשות בכל אחד מאזורי הארץ – למשל איפה התחילו לחסן עגלים, היכן החלו המלטות של איזו חיה, ואיזו תבואה צומחת בכל מקום. למרות שאני לא מתלהבת בכלל מחקלאות שהיא לא בת קיימא, או מבוססת על בעלי חיים. התוכנית הזו מאוד מעניינת ומאפשרת להבין יותר טוב את החיים הלא עירוניים. 

התוכנית רלוונטית במיוחד לאיזור שלנו, כי בכל טיול בוקר, שהוא, לשמחתי, חלק מתוכנית הלימוד הביתית שלנו, אפשר לראות חיות אחרות. 

לאחרונה נפטר החמור של השכנים שלנו, והם מסרו את מעיל החורף שלו, והשאירו פתק חמוד 

ואז הבנתי את פשר הציור בכניסה לביתם

פרט לטלאים ולטבע הפראי שסביבנו, באביב אפשר גם לראות עד כמה תושבי מילטון מקפידים לטפח את הגינות שלהם. 

מי שגרו בבית בעבר תכננו את הגינה באופן שבכל שבוע צצים להם פרחים מסוג אחר. כך שגם אם סגנון הגננות שלהם שונה משלי – ואפרט על כך בהזדמנות אחרת – אני כן מורידה בפניהם את הכובע על התכנון המדוקדק הזה. 

והצבעונים שהבנות שתלו בסוף הסתיו פרחו במלוא הדרם.

והכי כיף היה להתחיל להתיידד עם מגרש המשחקים השווה ביותר באזור

בקיצור, אנחנו לא מתלוננים. 

**********

כשרק עברנו לבית החדש, לבנות היו שיטות שונות לפריקת הארגזים וסידור החדר. לבקשתן, הן ממשיכות לחלוק חדר, וכבר בערב הראשון שלנו כאן, תמרי הספיקה לפרוק את כל הארגזים שלה והצד שלה של החדר היה מסודר להפליא. בבוקר היא כבר ישבה לשולחן העבודה שלה וכתבה להנאתה. 

שיטת הסידור של יסמין, לעומת זאת, היתה לשפוך את כל הארגזים על רצפת החדר. לא משנה כמה ניסינו להזכיר לה לסדר, להציע את עזרתנו וכו’ וכו’ הילדה לא שינתה את הגישה שלה לעיצוב החדר, ואפילו הסבירה לנו, שהיא מאוד אוהבת לארגן, ופחות לסדר. 

באותה תקופה, ובחסות המעבר, יסמין גם הצליחה לחמוק באופן קבוע מסירוק השיער, עד שנהיה בו קשר גדול במיוחד. ברגע שקצת התאוששנו מכל השינויים, והבית הפך להיות קצת יותר סימפטי למגורים, הכרזנו דני ואני (וגם תלינו שלט בפינת האוכל) שהמוטו של החודש הוא “יסמין מסודרת – החיים מסודרים”. 

בתגובה, תלתה יסמין למחרת את השלט הזה – 

בסופו של דבר, ביום ראשון אחד שלא היו לנו בו תוכניות מיוחדות, דני ואני השתלטנו במרץ על צד החדר של יסמין. היא לא התנגדה, ואחרי עבודה של שעתיים אפשר היה ללכת על הרצפה, ומאז, לשבחה יאמר, הסדר פחות או יותר נשמר. 

באותו הערב תמרי אמרה על הסידור ש- “it was long overdue”, מה שמעיד על הסבלנות הרבה שלה למצב הזה. 

אבל אני חייבת לציין שעד עכשיו ניצב מחוץ לחדר של הבנות ארגז מלא בחפצים של יסמין, שהיא מסרבת לפרוק בתלונה שמלחיץ אותה שמזכירים לה שכבר עברו שמונה חודשים מאז שעברנו לבית.

אנחנו עדיין מחכים…

ולסיום, נפרדנו היום מחנוכה, כחצי יום לפני המשפחה בישראל. זה חג מעולה וחבל שצריך לחכות עוד שנה עד הפעם הבאה. 

אחת המשימות שהתמודדנו איתה הקיץ, או ליתר דיוק, דני התמודד איתה, היתה הגעה להסדר קבע עם התרנגולות.

אותם אודים מוצלים, שהגיעו אלינו כרבעי עופות לפני ארבעה חודשים החלו להוות מטרד משמעותי בחצר.

מאז שהגיעו, החבורה העליזה הצמיחה נוצות ועלתה יפה במשקל, או כמו שהבנות הסבירו, ניתן היה לראות “שטוב להן אצלנו”. אבל, בהיותן שש, מהר מאוד הופר המאזן הדמוגרפי בינינו. קבוצת התרנגולות, שהחלה כמיעוט קטן ולא מזיק, החלה להוות איום ממשי עבורנו כשהיו מקבלות את פנינו כמשלחת נקרניות רודפנית, שלא בחלה בניקור בבשר החי, מה שגרם לבנות להדיר רגליהן מהגינה. גם דון החל לסבול מהבריונות שלהן והגיחות שלהן לעבר צלחת האוכל שלו בכל פעם שמישהו פתח את דלת הסלון למרפסת האחורית. באחרונה הפסקנו להשתמש גם בה בגלל התרנגולות שיצאו מכלל שליטה. כך, רגב אחר רגב, השתלטו התרנגולות בפועל על הגינה.

בלית ברירה הבנו שהדרך היחידה לשלום היא בנוסחה המנצחת של “הן שם ואנחנו כאן” או במלים אחרות, הגיע הזמן להיפרד. לשמחתנו, החצר שלנו גדולה מספיק ו-22% ממנה מספיקים בהחלט לשטח המחייה הנחוץ להן, לשוטט בשמחה ובחופשיות בחלק התחתון של החצר האחורית שלנו, שיש בו יער די מרווח.

דני עמל לילות כימים על חומת ההפרדה

ועד מהרה הגדר הושלמה.

לנו לפחות, ההפרדה עושה טוב. אך בהיעדר פרטנר, לא שאלנו את התרנגולות לדעתן.

כמו כל השליטים הנאורים האחרים, ברגע שהגדרנו את השטח לנתינים, יכולנו גם לבדוק איך אנחנו יכולים לעשות מהעניין הזה רווחים. ההטלות התכופות של כ-4 ביצים ביום הפכה להיות קצת יותר מדי למשפחה שמורגלת בבישול ואפיה טבעוניים ברובם, ולכן איפשרנו לבָּנות לפתוח דוכן בכניסה לבית.

למרבה המזל, הדוכן לא דורש עבודה רבה מידי – בניו זילנד מאוד מקובל להעמיד דוכן למכירה ולהשאיר קופסה לתשלום, והקונים/ות משאירים את התשלום ולוקחים את הסחורה.

סוג של עבודה שבדיוק מתאים לבנות שלנו שמוכנות לצאת לחצר לא יותר מפעם ביום, במקרה הטוב.

ההתנסות הזו היתה מעניינת –

קודם כל היינו צריכים/ות לתמחר את הביצים, באופן שיהיה קצת יותר זול ממה שמוכרים בסופר ובשוק, אבל שעדיין יהיה רווחי (בעיקר כי הן חוסכות עכשיו לביקור בישראל).

אני עזרתי קצת בפרסום (מודעה בקבוצת הפייסבוק השכונתית – בכל זאת אנחנו גרים ברחוב נידח ללא מוצא…).

ומהר מאוד מצאנו את עצמנו עם גל הזמנות מרחבי העיר, וסחורה שאזלה.

מה שחייב את מחלקת שימור הלקוחות לעדכן את הקונים הנאמנים

בדיוק לפני שנה כתבתי כאן על השיטה החדשה שלנו ללמד את הבנות קצת על המשמעות של כסף, כדי שלא נצטרך להסביר להן בהמשך שהוא לא גדל על עצים.

לפי שעה, הדברים מתנהלים לא רע בכלל.

חוץ מעיסקאות מזדמנות, כמו ביצי התרנגולות, הבנות עובדות באופן רגיל וקבוע בבית והשבוע אפילו חשבתי על רעיון שנדהמתי שלא חשבתי עליו קודם – לשלם על סל של כביסה מקופלת. אמא שלי התערבה כדי לשפר את זכויות העובדות, וכך התעריף לעבודה הזו (שאני עצמי חושבת שהיא מיותרת, סיזיפית, וחסרת כל חשיבות, בעוד שדני מקפיד על סימטריה מדויקת בשלב הקיפול), עלה ל-40 סנט (שקל אחד) לכל סל. כך שאם אחת הבנות מקפלת את הסל לבדה, היא מקבלת את כל הסכום, אבל הן גם יכולות לעבוד ביחד ולהתחלק בתשלום.

בנוסף, הבנות פתחו קופת תרומות, שהן מייעדות לצער בעלי חיים המקומי ול- Greenpeace. הן מקבלות ריבית נדיבה של 5% על החסכונות שלהם כל חודש. עקומת הלמידה שלהן תלולה מאד ויסמין הבינה די מהר שכדאי לה לבקש את תשלום המשכורת שלה לפני חישוב הריבית. בכלל, יש לה מודעות כלכלית מוגברת, ולפני כמה שבועות היא הסבירה לי שאחד היתרונות בלהישאר לחיות תמיד עם ההורים זה שלא צריך לשלם על דברים כמו אוכל.

והנה היא מתחילה כיתה אל”ף לפני שבועיים –

התמונה מעלון בית הספר

היום הראשון של כיתה א’ מאוד מיוחד – הילדים מגיעים בבוקר עם פרחים שמיועדים למורה ונפגשים בחצר הגן. משם הם עוברים דרך גשר שמותחים כל ילדי והורי בית הספר ומוביל משער הגן לפתח הכיתה, כשכל הגן ובית הספר שרים שיר שמעודד להתחבר עם חברים חדשים, אבל גם לשמור את החברים הותיקים, כי החדשים אמנם שקולים לכסף, אבל הותיקים שקולים לזהב.

למרות שחווינו את הטקס הזה לפני שלוש שנים עם תמרי, הוא עדיין ריגש אותנו מאוד.

אין מה לעשות, ילדים גדלים מהר מדי…

כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שאני אהיה בלשית כשאגדל.

קראתי בשקיקה כל ספר בלשי שהגיע לידי, החל מהסדרות של אניד בלייטון, דרך ננסי דרו, וכלה באגתה כריסטי ושרלוק הולמס.

למזלי, גרתי בשכונה שבה היו הטיפוסים ההזויים ביותר בעולם, והיה לי כל מה שבלשית צריכה – זוג אופניים פנקס קטן עם עיפרון בכיס, כדי לתעד את כל הממצאים שלי, וכלבה אמיצה שצריך לטייל איתה כמה פעמים ביום.

בגיל 9 הסתפרתי בדיוק כמו ג’ורג’ (הידועה גם בשם ג’ורגי’נה) מהחמישיה הסודית, והמכשול היחיד שלא התגברתי עליו בעניין הדמיון שבין שתינו (חוץ מזה שהיא גרה על חוף ים בקרבת אי מסתורי שאפשר לשחות אליו) היה עניין השם – שלי היה במובהק שם של בת, ואת זה היה קשה לשנות.

ולכן, כשתמרי גילתה את השביעיה הסודית לא מזמן, לא היתה מאושרת ממני.

מאז גם גילינו שהספרים הוקלטו כספרי שמע, והילדה ציינה בהתפעלות שיש להם אפקטים קוליים מעולים. אותי מאוד הרשימו המבטאים של הילדים ושל הפושעים בספר, שתואמים את המעמדות החברתיים שלהם.

חלק מהקסם בספרים האלה בעיני, פרט לפתרון התעלומות עצמן, הוא מגוון האפשרויות שיש לילדים/ות לתרום לחברה סביבם. הילדים/ות האלה יוזמים/ות, פועלים/ות ומגלים/ות תושיה במקרים שהרבה מבוגרים/ות לא יכולים להם. חשבתי שבטח הרבה ילדים/ות רוצים/ות להרגיש שהם/ן נחוצים/ות, גם אם לפעמים נראה שהם לא עושים/ות שום דבר מועיל.

והנה סט השביעיה הסודית של תמרי

בכלל, מאז שהבנות הבינו שחיות משחק מפלסטיק עולות כסף, ומאז שהן עובדות לפרנסתן, הן החליטו שהן לא מוציאות יותר כסף על דמויות כאלה, אלא מכינות אותן בעצמן, לפי תחומי העניין שלהן. כך למשל נראה סט חיות הסוואנה שיסמין הכינה

וסט הכלבים של תמרי

ועוד אחד שאפשר גם לחבק ממש

הדוגמא מכאן

תמרי, כידוע, מאוד מתעניינת בכלבים.

כמו שהיה בשלב החתולים, בהתחלה הוצפנו בספרים

ואחרי שכבר כיסינו את רוב הידע שהספריה הציבורית יכולה לתרום לנו, צפינו בסדרה מרתקת של ה-BBC שמסבירה כל פרט אפשרי שאפשר לדעת על כלבים ועל ההתפתחות שלהם.

מסתבר שאלפי שנים במחיצת בני האדם פיתחו אצל כלבים יכולות מדהימות לאמפתיה, ואם הם רואים אדם זר שבוכה (או עושה את עצמו כאילו שהוא בוכה), הם מיד ניגשים ללקק אותו.

כמובן שעשיתי את הניסוי הזה מיד על כלבה שפגשתי, והוא עבד. ממליצה לנסות ולהיווכח.

פרט מעניין נוסף קשור באבולוציה של הכלבים. מסתבר שיש היום בעולם מ-400 סוגי כלבים היום, שזה המספר הגדול ביותר של סוגים אצל יונקים. ההתפתחות המואצת של כל הסוגים האלה נבעה מהנטיה של בני האדם לבחור תמיד את מה שנראה להם מיוחד או שונה, וכך לקדם את הברירה הטבעית שלהם. תמרי מיד הסבירה שזו כמו הנטיה של מי שמבקרים אותנו להתייחס תמיד לתרנגולת ששונה מיתר התרנגולות. למשל, להתייחס לקשת כשהיא היתה היחידה השונה מבין התרנגולות השחורות. זה אולי גם מסביר את המקום המיוחד שקשת תפסה אצלנו במשפחה, ובלב.

למרות שאנחנו נשאלים תכופות לגבי הכוונה שלנו לאמץ כלב/ה, אנחנו מנסים להסיט את תשומת הלב לחיות המחמד האחרות שלנו, מה שנהיה קשה יותר ויותר בחודשיים האחרונים מאחר ומספר התרנגולות שלנו צנח בצורה דרמטית.

הכל התחיל כשג’יין, אחת התרנגולות השחורות והאהובות שלנו, נטרפה על ידי כלב סורר של השכנים.

והמשיך באובדן של קשת, שהיתה הפייבוריטית הביתית כבר תקופה ארוכה, ובודאי מוכרת היטב לקוראות/י הבלוג. קשת סבלה מביצה תקועה – כן יש דבר כזה, ואני חייבת לציין שאף פעם לא הרגשתי את הנשיות שלי בצורה כל כך מובהקת כמו בימים שקשת היתה נתונה במצב הזה.

מסתבר שהעניין נובע ממחסור בסידן, כל המאמצים הרפואיים של דני ושלי סביב זה עלו בתוהו – החל מאמבט במי מלח אפסום ועיסוי, דרך הזרקת חלב למקור, וכלה בטיפולים קצת יותר כירורגיים שדני מתברך ביכולת לבצעם – הפעם, לצערנו, ללא הצלחה.

וכך נשארנו עם תרנגולת אחת, מֶרִי, אמנם יפיפיה ונחמדה, אבל בודדה למדי.

מי שהגיב הכי קשה לאובדן היה דני, שהסתובב עם לב שבור במשך כמה ימים, והחל בחיפוש אקטיבי אחר חווה שמוכרת תרנגולות (זאת אומרת, מודעה באתר הפייסבוק העירוני, ובדיקה אם ענו לו מידי פעם).

כעבור כמה ימים של חיפושים אינטנסיביים דני מצא מוכרים אידיאלים – חווה בחצי האי שמול הבית שלנו, שמגדלת תרנגולות. והוא ניצל את יום החופש הראשון שלקח מהעבודה לפרויקט הזה.

מסתבר שהחווה הזו לא בדיוק מגדלת תרנגולות חופש, ורמז לכך היה כשהוא נשאל בכניסה אם הוא רוצה אותן חיות או מתות.

התאור של דני את החוויה של לראות את התרנגולות בכלובים בחווה נראה היה כמו ההזדמנות המושלמת למשוך את דני לעולם הקסום של הטבעונות.

הוא לא השתכנע, וקנה כבר באותו היום עוף לארוחת ערב.

וכך נראתה החבורה העליזה בבואה אלינו

אני חושבת שה”רבע עוף” קיבל משמעות חדשה עבורי, אחרי שהתרגלנו לתרנגולות השחורות הענקיות.

התרנגולות החדשות היו, כאמור, מורגלות בחיי כלוב צפופים עד מאוד, וביום הראשון שהן הגיעו אלינו שמרנו אותן סגורות בתוך הכלוב, כדי שיבינו שזה הבית החדש שלהן.

למחרת פתחנו את השער לרווחה בציפייה שהן תרוצנה אל חיי החופש החדשים שלהן, אבל הן פשוט לא ידעו מה לעשות. לקח להן כמה ימים להעז בכלל לצאת מהלול.

כנראה שהיעדר חירות הוא משהו שמתרגלים אליו.

על כל פנים, דני הרגיע אותי שהן בידיים טובות, ושמרי היא תרנגולת חיובית עם אופי טוב, ושהן תלמדנה ממנה איך להתנהל בחצר.

ובאמת מאז הן כבר הרבה יותר פעילות ושמחות.

*********

ולסיום, כמה צילומי אביב מהתקופה האחרונה

אמא שלי היתה אצלנו בחודש האחרון. זו אולי אחת הסיבות שלי לחוסר הכתיבה בבלוג.

הסיבה השניה היא שאמא שלי היא הקוראת מספר אחת של הבלוג הזה, והיחידה שחושבת שהבדיחות שלי מצחיקות אז הסתפקתי בלהצחיק אותה כאן.

היה לי כל כך כיף שהיא כאן. בשנים האחרונות, בכל פעם שאני מבלה זמן עם כל אחד מההורים שלי, אני מרגישה תחושה טובה של בטחון, אהבה, פרגון לבחירות שלי ותמיכה. זה לא תמיד היה ככה, וכולנו עבדנו קשה כדי להגיע לשם. וזה כיף ומתגמל. ולכן, כשאמא שלי כאן אני הכי מאושרת בעולם. וגם הבנות.

התקופה הזו היא כבר ממש סתו אצלנו

, מה שאומר שצריך להכין המון דברים לחורף – לאסוף את שרידי הירקות שגדלו בקיץ, להכין את הגינה לגידולי חורף, והכי חשוב, להכין עצים לאח.

יש נשים שבן הזוג שלהן יוצא בעצמו לכרות עצים לקראת החורף. אני, לעומת זאת, בורכתי בכזה שמתקשר לחברת העצים ומוסר את מספר כרטיס האשראי. ואחרי יום מונחת הערמה הגדולה הזו בחניה שלנו

וזו עבודה פיזית טובה של כמה שעות להעביר את כולם למחסה שלהם לקראת החורף, ובעיקר, לא לעשות יותר מדי בלאגן בסדר שדני מנהיג שם בקפדנות

ניו זילנדים, כפי שכבר כתבתי בעבר, לא אוהבים לזרוק כלום. ולכן, ערמת עלים גדולים שלא מתכלה בקומפוסט, הופכת לחומר בערה מצויין לאח

לאחרונה גם התגשם חלום ישן שמלווה אותי כבר כמה שנים, והצטרפו אלינו 3 תרנגולות שחורות, מקסימות ומשמחות.

החלק הראשון של הסיפור הזה היה קצת דרמאטי-טראומטי. לפני הגעתה של אמי, קיבלנו 4 תרנגולות קטנות ומתוקות להפליא, אבל ראשן נכרת בזו אחר זו במשך שלושה ימים רצופים על ידי סמור אכזרי. זה היה ממש סיפור מתח, שבמהלכו קראתי המון עמודים באינטרנט על קניבליזם אצל תרנגולות (ואמי ואני חיפשנו כל יום עדויות לאחריות לפשע אצל החשודות השונות, שהתנהגו בתמימות מוגזמת לטעמנו). כשאחרונת החשודות נרצחה גם היא באישון ליל, וכשדני (תוספת בלתי צפויה, ומועילה ביותר, לצוות החקירה) גילה סימני דם על הגדר מחוץ ללול, כבר לא היה ספק בנוגע לזהות המפגעים.

וכך, למדנו בדרך הקשה (מאוד מאוד) שצריך לאטום לול של תרנגולות בלילה לגמרי, כדי ששום טורף פוטנציאלי לא יגיע.

בימים הראשונים היינו כולנו בטראומה, חוץ מדני, שהיה הראשון שהבין שזה חלק ממה שכרוך בלגדל בעלי חיים. למרות טקס הקבורה הצנוע שערכנו לתרנגולות, לא ידענו איך להתאושש. אה, כן, אמא שלי הציעה שפשוט נוותר על כל העניין…

אבל בדיוק אז, הגננת של יסמין סיפרה שהיא רוצה למסור חלק מהתרנגולות שלה, ושהן מחונכות, ומבית טוב. היא הגיעה אלינו הביתה לבדוק שהלול אטום כמו שצריך, ולמחרת הופיעה עם שק יוטה גדול ובתוכו שלוש החברות הנפלאות האלה

התרנגולות האלה אכן מחונכות היטב, ויודעות לחכות בלול לארוחת הערב, ואז אנחנו נועלים אותו ובודקים כמה פעמים שאין שום חריץ ברשת שסביבו, וכך הן נשארות מוגנות עד הבוקר.

במשך היום הן מסתובבות בשמחה בגינה, ואני מאושרת כל כך לראות את החיוניות הזו סביבנו.

אגב, מסתבר שתרנגולות הן השריד הקרוב ביותר לדינוזאורים (באמת!!!). וכשמסתכלים מקרוב על היצורים האלה, ועל איך שהם מתהלכים, הקשר ברור לגמרי.

הבנות עדיין שואלות כל בוקר אם התרנגולות עדיין שלוש, ותמרי הסבירה לי (עם נימה של צחוק, תודה לאל) שהתרנגולות שלנו הן חיות בסכנת הכחדה, אבל אנחנו מקווים שהקשר החדש עם המתוקות האלה, ישקם קצת את נזקי הטראומה.

ובחזרה לביקור של אמי – היא הגיעה כל כך נמרצת (דני אומר שהיא צריכה לקצץ בכמויות הקפה שהיא צורכת), שחרשתי איתה את החלק הדרומי של האי הדרומי. נהגתי 2,200 ק”מ במשך שבעה ימים, שתיתי המון קפה, וראיתי כל זרזיף מפל אפשרי. וזה היה כיף. מאוד.

במאמר מוסגר אני אשתף כאן שאני תמיד מתלבטת בין היענות למי שמבקשים/ות לראות תמונות לבין מי ששונאים/ות שמכריחים אותם/ן לצפות במצגות תמונות מטיולים של אחרים/ות. אני משתדלת לשמור על האיזון הזה ועם הקוראים/ות המתוסכלים/ות (משני הצדדים) סליחה.

מפגש ראשון עם החוף המערבי של ניו זילנד

ציפור Weka חמודה

שפע של מים

ועוד מים

חוף מלא בחלוקי נחל

באחת האבנים שלקחתי למזכרת מהחוף יש נקודות של זהב, זכר לבהלה לזהב שהיתה באי הדרומי לפני כמאתיים שנה. אני שומרת אותה למקרה שהעניין של הדוקטורט לא יסתדר…

****

הקושי היחידי בביקור של אמי הוא בפרידה ממנה כי כבר בשניה שאנחנו נפרדות בשדה התעופה, והיא נכנסת לשער שמוביל למטוס, אני מתחילה להתגעגע. וכל הדרך לאוטו מקללת את כל שדות התעופה בעולם, באשר הם.

אולי היתרון היחידי בלהקפיץ אותה לשדה התעופה ב-4 בבוקר, זה שאפשר לחזור לישון אחר כך. וכשקמים, כבר יום חדש, ונראה שכל הביקור שלה כאן היה סוג של חלום. זו כנראה האפשרות המועדפת עלי בשלב זה להתמודד עם כאב המרחק והגעגועים.

יריד הגן האנתרופוסופי אחרינו, וזו בהחלט היתה חוויה משמעותית.

לשמחתנו, מזג האויר באותו הבוקר היה מצויין, מה שעזר מאוד בהתחשב בכך שלאירוע קדמו לפחות חודשיים של הכנות.

כשהגענו בבוקר לגן, הכל כבר היה מאורגן בצורה חגיגית ביותר.

הגן של תמרי הפך לבית קפה, שבו אני הייתי מצוותת למשמרת בוקר

הצוות שלנו, שכלל אבא שוטף כלים מפיג׳י, ואמא לחמישה (כשאחד מהם על הגב) עבד בחריצות ובעבודה משותפת מרשימה. אני ממש נהנתי, ונזכרתי בימים שבהם עבדתי בבתי קפה, ובחלום שהיה לי פעם לפתוח בית קפה עם אירועי תרבות בנוה שלום.

אבל את עיקר ההנאה אני חושבת שהפקתי מ”ללכת עם ולהרגיש בלי” – או כמו שאמרה האמא לחמישה – היתרון הגדול בתפקיד הוא שלא צריך לבוא במגע עם ילדים.

החלק השני של הגן השני הפך למסעדה, כשכל משפחה הביאה משהו למכירה

וזה המעדן שאנחנו הבאנו – בורגרים טבעוניים על לחם שאור ומיונז טבעוני – שאני די משוכנעת שהיללתי אותו כאן כבר בעבר, והכל תוצרת בית.

זו גאוותי האישית, למרות שלדני ממש לא ברור על מה כל המהומה

החלק החיצוני של הגן הפך לחלק הפתוח של המסעדה ובית הקפה

ובחצר עצמה היו המון דוכנים של פעילויות לילדים, מכירת חומרי אמנות, עציצים, מוזיקה ועוד

הבנות שלי היו מאוד נרגשות מהאירוע, ובכלל, השינוי במראה הגן כנראה שעורר אצלן הרבה רגשות.

אבל כנראה שאחרי שאכלו קצת גלידה הילדות הרגישו כבר הרבה יותר טוב, והתחילו לבלות בדוכנים ובפעילויות.

היריד גייס 30,000 ש״ח, שישמשו לעזור בבניית כיתה חדשה בבית הספר.

בנוסף, היתה משפחה שהגיעה ליריד וכל כך התלהבה מהאווירה, שמיד רשמה את הילדים שלה לגן.

אני הייתי די דאוגה איך התקבלו הבורגרים שלי, אבל לשמחתי הרבה, כל ה-18 שהכנתי נמכרו עד לפירור האחרון.

איזו שמחה!

החלטנו קצת להוריד את הקצב ולהירגע בטיול קטן לחוף האהוב עלי, שכבר גם עליו סיפרתי בעבר, חוף עם לגונה, מה שמתקבל אצל הבנות בשמחה רבה.

באותו היום, לא היו כמעט אנשים על החוף, מה שהפך אותנו ליחידים שפגשו את חבורת אריות הים הזו, או ליתר דיוק, את האמא ושני הגורים החמודים שלה.

החיים של היצורים האלה די נחמדים. הם שוחים הרבה בים, ויתר הזמן נחים להם בשמש. כל זאת בהנחה שהאבא הקצת פחות חביב נמצא רחוק מהם בתוך המים.

שני הגורים היו על החוף, וישנו להם די בנחת, ואז האמא הגיעה וקראה להם מהמים.

אחרי שהם לא הסכימו לחזור לים, היא באה ולקחה איתה אחד, ושלחה אותו למים.

ועם השני, פשוט נשארה לישון על החוף. כנראה שגם אותה מעייף לפעמים להיות אמא.

הרגשתי ממש הזדהות.

הגור החמוד

הלגונה, כרגיל, היתה יפיפיה ושלווה

או כמו שתמרי הסבירה (תוך כדי לעיסת תפוח): לא שומעים כאן כלום, חוץ מהכבשים והלעיסה שלי.

ועוד תמונה, בעיקר פשוט כי בעיני זה כל כך יפה.

לשמחתי, לסוג פעילות הפנאי החדש שדני יזם בים, הוא אחראי באופן בלעדי –

לשמחתי, אני זוכה לכמה דקות של שמש, ומנוחה על החוף, בזמן שהמסכן צריך להרכיב קדימה ואחורה את הבנות, במיימי האוקיאנוס הקרים.

ולסיום, ולמרות נטיותנו הפולטיות, לא הצטרפנו (עדיין) לדאע”ש, אלא זו רק תחפושת הטיגריס החדשה של תמרי.

הילדה תופרת אותה כבר חודש, ועכשיו הגיעה השלב שמחייב מעורבות הורים – תפירת הסקוצ’ים.

אני מגוייסת למשימה.