אמא, סתו ותרנגולות

אמא שלי היתה אצלנו בחודש האחרון. זו אולי אחת הסיבות שלי לחוסר הכתיבה בבלוג.

הסיבה השניה היא שאמא שלי היא הקוראת מספר אחת של הבלוג הזה, והיחידה שחושבת שהבדיחות שלי מצחיקות אז הסתפקתי בלהצחיק אותה כאן.

היה לי כל כך כיף שהיא כאן. בשנים האחרונות, בכל פעם שאני מבלה זמן עם כל אחד מההורים שלי, אני מרגישה תחושה טובה של בטחון, אהבה, פרגון לבחירות שלי ותמיכה. זה לא תמיד היה ככה, וכולנו עבדנו קשה כדי להגיע לשם. וזה כיף ומתגמל. ולכן, כשאמא שלי כאן אני הכי מאושרת בעולם. וגם הבנות.

התקופה הזו היא כבר ממש סתו אצלנו

, מה שאומר שצריך להכין המון דברים לחורף – לאסוף את שרידי הירקות שגדלו בקיץ, להכין את הגינה לגידולי חורף, והכי חשוב, להכין עצים לאח.

יש נשים שבן הזוג שלהן יוצא בעצמו לכרות עצים לקראת החורף. אני, לעומת זאת, בורכתי בכזה שמתקשר לחברת העצים ומוסר את מספר כרטיס האשראי. ואחרי יום מונחת הערמה הגדולה הזו בחניה שלנו

וזו עבודה פיזית טובה של כמה שעות להעביר את כולם למחסה שלהם לקראת החורף, ובעיקר, לא לעשות יותר מדי בלאגן בסדר שדני מנהיג שם בקפדנות

ניו זילנדים, כפי שכבר כתבתי בעבר, לא אוהבים לזרוק כלום. ולכן, ערמת עלים גדולים שלא מתכלה בקומפוסט, הופכת לחומר בערה מצויין לאח

לאחרונה גם התגשם חלום ישן שמלווה אותי כבר כמה שנים, והצטרפו אלינו 3 תרנגולות שחורות, מקסימות ומשמחות.

החלק הראשון של הסיפור הזה היה קצת דרמאטי-טראומטי. לפני הגעתה של אמי, קיבלנו 4 תרנגולות קטנות ומתוקות להפליא, אבל ראשן נכרת בזו אחר זו במשך שלושה ימים רצופים על ידי סמור אכזרי. זה היה ממש סיפור מתח, שבמהלכו קראתי המון עמודים באינטרנט על קניבליזם אצל תרנגולות (ואמי ואני חיפשנו כל יום עדויות לאחריות לפשע אצל החשודות השונות, שהתנהגו בתמימות מוגזמת לטעמנו). כשאחרונת החשודות נרצחה גם היא באישון ליל, וכשדני (תוספת בלתי צפויה, ומועילה ביותר, לצוות החקירה) גילה סימני דם על הגדר מחוץ ללול, כבר לא היה ספק בנוגע לזהות המפגעים.

וכך, למדנו בדרך הקשה (מאוד מאוד) שצריך לאטום לול של תרנגולות בלילה לגמרי, כדי ששום טורף פוטנציאלי לא יגיע.

בימים הראשונים היינו כולנו בטראומה, חוץ מדני, שהיה הראשון שהבין שזה חלק ממה שכרוך בלגדל בעלי חיים. למרות טקס הקבורה הצנוע שערכנו לתרנגולות, לא ידענו איך להתאושש. אה, כן, אמא שלי הציעה שפשוט נוותר על כל העניין…

אבל בדיוק אז, הגננת של יסמין סיפרה שהיא רוצה למסור חלק מהתרנגולות שלה, ושהן מחונכות, ומבית טוב. היא הגיעה אלינו הביתה לבדוק שהלול אטום כמו שצריך, ולמחרת הופיעה עם שק יוטה גדול ובתוכו שלוש החברות הנפלאות האלה

התרנגולות האלה אכן מחונכות היטב, ויודעות לחכות בלול לארוחת הערב, ואז אנחנו נועלים אותו ובודקים כמה פעמים שאין שום חריץ ברשת שסביבו, וכך הן נשארות מוגנות עד הבוקר.

במשך היום הן מסתובבות בשמחה בגינה, ואני מאושרת כל כך לראות את החיוניות הזו סביבנו.

אגב, מסתבר שתרנגולות הן השריד הקרוב ביותר לדינוזאורים (באמת!!!). וכשמסתכלים מקרוב על היצורים האלה, ועל איך שהם מתהלכים, הקשר ברור לגמרי.

הבנות עדיין שואלות כל בוקר אם התרנגולות עדיין שלוש, ותמרי הסבירה לי (עם נימה של צחוק, תודה לאל) שהתרנגולות שלנו הן חיות בסכנת הכחדה, אבל אנחנו מקווים שהקשר החדש עם המתוקות האלה, ישקם קצת את נזקי הטראומה.

ובחזרה לביקור של אמי – היא הגיעה כל כך נמרצת (דני אומר שהיא צריכה לקצץ בכמויות הקפה שהיא צורכת), שחרשתי איתה את החלק הדרומי של האי הדרומי. נהגתי 2,200 ק”מ במשך שבעה ימים, שתיתי המון קפה, וראיתי כל זרזיף מפל אפשרי. וזה היה כיף. מאוד.

במאמר מוסגר אני אשתף כאן שאני תמיד מתלבטת בין היענות למי שמבקשים/ות לראות תמונות לבין מי ששונאים/ות שמכריחים אותם/ן לצפות במצגות תמונות מטיולים של אחרים/ות. אני משתדלת לשמור על האיזון הזה ועם הקוראים/ות המתוסכלים/ות (משני הצדדים) סליחה.

מפגש ראשון עם החוף המערבי של ניו זילנד

ציפור Weka חמודה

שפע של מים

ועוד מים

חוף מלא בחלוקי נחל

באחת האבנים שלקחתי למזכרת מהחוף יש נקודות של זהב, זכר לבהלה לזהב שהיתה באי הדרומי לפני כמאתיים שנה. אני שומרת אותה למקרה שהעניין של הדוקטורט לא יסתדר…

****

הקושי היחידי בביקור של אמי הוא בפרידה ממנה כי כבר בשניה שאנחנו נפרדות בשדה התעופה, והיא נכנסת לשער שמוביל למטוס, אני מתחילה להתגעגע. וכל הדרך לאוטו מקללת את כל שדות התעופה בעולם, באשר הם.

אולי היתרון היחידי בלהקפיץ אותה לשדה התעופה ב-4 בבוקר, זה שאפשר לחזור לישון אחר כך. וכשקמים, כבר יום חדש, ונראה שכל הביקור שלה כאן היה סוג של חלום. זו כנראה האפשרות המועדפת עלי בשלב זה להתמודד עם כאב המרחק והגעגועים.