ליקוי מאורות

הקיץ הזה היה אחד העגמומיים ביותר, מבחינת מזג האויר, שחווינו מאז שעברנו לכאן. נמדדו 6 ימים מאז נובמבר שבהן הטמפרטופורות עלו מעל 25 מעלות.

מכיוון שאנחנו מעדיפים קור על פני חום, זה לא הפריע לנו יותר מדי, אם כי היו כמה ימים רצופים של גשם והצפות שהיו קצת מדכאים.

הגינה שלנו הגיבה ביבול יחסית צנוע, ביחס להשקעה, וזה קצת עזר לי להבין כמה אי ודאות וחרדה קיומיות היו בחיים של מי שהיו תלויים/ות לאורך ההיסטוריה ביבול שלהם/ן עצמם/ן.

בחורף שעבר הצבתי לעצמי כמטרה להתחיל לסדר את הכאוס בגינה שבצד הקדמי של הבית שלנו.

התחלתי משכבה של קרטונים שהיו מיועדים להיפטר מחלק מהעשבים.

ואחרי קצת עבודה והשקעה הגעתי לזה

התחביב הזה כנראה לוקח די הרבה מהיכולות המנטליות שלי, כי יסמין ציינה לאחרונה ששיחות של אמהות הן תמיד על לחם שאור וגננות.

אגב יכולות מנטליות, לא מזמן שמעתי ראיון מאוד מעניין בנושא של הרצון שלנו לחיות עוד ועוד. המרואיין מפריך חלק מהמיתוסים על הרצון להישאר צעירים לנצח, וטוען שיש מעט מאוד א/נשים שהגיעו לגיל מבוגר מאוד, ונשארו מלאי יצירתיות ופעלתנים/יות.

אולי המשפט שלו שהכי דיבר אלי הוא שאנחנו צריכים/ות להיות מציאותיים/יות לגבי הציפיות שלנו לגבי משך החיים והתוכן שימלא אותם.

באיזשהו אופן, זה היה קצת מאכזב לשמוע את זה, בעיקר למי שהתעסקה בחרדת מוות בלימודים שלה. אבל מצד שני, היה בזה משהו משחרר, שהתייחס לחיים כפי שהם, בלי לנסות להתאמץ כל הזמן להביס או לכבוש את הטבע.

בקיצור, לטבע יש את הדרך שלו, ואולי הסוד הוא, כרגיל, ללמוד לקבל ולהשלים עם זה.

כשחושבים על זה, קבלה אמיתית של סופיות החיים מחייבת – או לפחות נותנת לגיטימציה – לחגוג את מה שיש כבר ועכשיו.

אני די בטוחה שכבר כתבתי על זה בעבר, אבל כשהכרתי את המשפחה של דני בפעם הראשונה, הופתעתי מהמנהג שלהם להרים כוסית לחיי כל אחד ואחת במשפחה. אחר כך גיליתי שהם גם חוגגים כל דבר אפשרי, והחלטתי שאני חייבת להידבק במנהג הזה.

וכך, למשל, חגגנו את 12 השנים שלנו בניו זילנד לפני שלושה שבועות בביקור בחוף הים.

והשנה החלטתי גם שנציין ונחגוג חגים של אחרים. למשל, בתקופה של ראש השנה הסיני, השתדלנו להכין בעיקר אוכל סיני.

בנוסף, חגגנו עם חברים מטיוואן, והיינו בחגיגות ראש השנה הסיני בעיר.

התמונה מכאן

החגיגות השנה היו נפלאות. בשונה משנים קודמות, התוכנית כולה היתה קשורה בתרבות הסינית, והיו הסברים מפורטים על מנהגי החג. לשמחתי פגשנו שם במקרה חברים סינים ממלזיה, שהוסיפו לנו הסברים. אחרי שלוש שעות הרגשתי ממש כמו אחרי ביקור בסין, וחשבתי כמה שזה נפלא להיחשף לתרבות באופן הזה. אני חושבת שכשחוגגים חגים של אחרים/ות, אי אפשר שלא להרגיש שהתרבות הזו היא גם קצת שלנו.

הערב הבטחתי להכין קטאיפ לכבוד הרמדאן, ואחר כך תבוא תקופה התענית (lent) שלפני הפסחא, אז מבחינתי אפשר לאכול רק לחם יבש ולשתות מים.

ובעניין בישולים לרמדאן, רכשתי לא מזמן את ספר הבישול המעולה החדש של סאמי תמימי, והוא ספר הבישול המוצלח ביותר שנתקלתי בו מזה זמן רב. אני ממליצה מאוד. עוד לא היה שם מתכון שאיכזב, וניסינו לא מעט.

במבצע רכש נוסף, חידשתי לנו את המגבות, ורקמתי עליהן סמל לכל אחד/ת. זה היה פרויקט מתמשך, אבל מאוד מספק. לכל רקמה יש את הסיפור שלה מהכפר או העיר שבו נרקמה, וזה ממש מעניין ללמוד על התרבות דרך עבודה של נשים לפני הרבה מאוד שנים.

*****************

ובעניין אחר (ואחד ההסברים לכותרת הפוסט הזה), בשבוע שעבר היה אצלנו ליקוי ירח מלא.

באופן עקרוני, אני חובבת אסטרונומיה, אבל הבעיה העיקרית שלי היא שכשההתלבטות היא בין לראות תופעה שמתרחשת פעם בחמישים שנה, או לישון, די מהר אני מחליטה שכדאי לישון. ולכן למרבה הבושה, לא יצא לי עדיין לראות ליקוי ירח מלא.

הפעם, מלוות באורח שביקר אצלנו, יצאנו יסמין ואני לאירוע מטעם האגודה האסטורונומית של העיר.

לאגודה, שהוקמה ב-1910, יש מצפה כוכבים קטן וחמוד, מבחר טלסקופים כולל אחד ממוחשב

אבל הנכס האמיתי שלה הוא חבורת פנסיונרים נלהבים, שלא מהססים לתאר בפירוט כל תופעה אפשרית שהם ערים לה בחלל, באותה התלהבות כמו הציוד וחלקי הטלסקופ שהם מנסים לשכנע את בת הזוג שלהן לרכוש.

אחד מהן היה נהג קטר בעברו, והוא התגלה כצלם חובב של ירחים.

זו היתה חוויה נהדרת, ומרגשת, בייחוד בשלב שבוא הירח כולו היה מכוסה בצל כדור הארץ, והואר בצבע אדום.

החברים כבר הזמינו אותנו להצטרף לישיבות האגודה, בימי שלישי בערב. יסמין ואני החלטנו שנתחיל מלהצטרף לקורס הבסיסי שלהם באסטרונומיה בחודש מאי.

הסיבה השנייה לכותרת של הפוסט הזה היא עוד מלחמה שישראל קידמה, יזמה, וגאה בה, ואין לי עוד הרבה להגיד עליה.