הפוסט הזה הוא 93% אסקפיסטי, בעיקר כי אני חושבת שאני לא יכולה לכתוב כרגע על מה שקורה עכשיו ממש בישראל-בעזה ובגדה המערבית, כי העיניים שלי יתמלאו מיד בדמעות.
*********
בתחילת השנה האזרחית, אחרי תקופה מסוימת של התלבטויות, יסמין החליטה שהיא חוזרת לבית הספר שבו למדה בכיתה א׳ לשנה אחת אחרונה.
זו היתה החלטה דרמטית, אבל הזמן מראה לנו שנכונה.
מצד אחד, יסמין לא רגילה לחשוב על עצמה כ״ילדת בית ספר,״ ואפילו תוך כדי תהליך ההתלבטות היא האזינה במקרה לתוכנית רדיו שבה רואיינו ילדים מחינוך ביתי, ושאלה את עצמה מה היא בעצם עושה עם כל הרעיון הזה של ללמוד שוב בבית ספר.
מצד שני, הפיתוי היה גדול – בכיתה שלה השנה יש 7 תלמידים (כולל אותה), זו הכיתה העליונה בבית הספר, שזו סגירת מעגל אחרי שלמדה שם בגן ובכיתה א׳, ובעיקר, המורה מקסימה ביותר. היא בנתה בעצמה את המכונית החשמלית שלה, הרבה לפני שמישהו ידע מה זו מכונית חשמלית, היא מגדלת את הירקות שלה בעצמה, חברה בחוג הסיירות העירונית ולגמרי מישהי שכל אחד/ת מבני/ות המשפחה שלנו היו שמחים/ות לבלות איתה כל יום בין 9 ל-3.
אני חושבת שדמיינתי שמיד עם חזרתה של יסמין לספסל הלימודים, אתנפל על שוק העבודה המקומי, ואברר מה השתנה במנעד המשרות מאז שלימדתי את הבנות בבית. אבל, להפתעתי, גיליתי שדי נחמד לי להקדיש את הימים שלי לתנומת בוקר, בילוי בבריכה וקצת עבודה בגינה. וזה מה שעשיתי במשך כל חודש פברואר. או במילים אחרות, עברתי תהליך של ״דה-הום-סקולינג״.
מסתבר שתמרי עלתה על העניין הזה, ובאחת מארוחות הערב ציינה בקול רם וברור של ״לאמא יש את החיים הכי טובים מכולנו״.
מאז התחיל הסמסטר באוניברסיטה, ואני חזרתי ללמד, והגיעה לי עבודה בשפע, כך שהגינה קצת מוזנחת לפי שעה, אבל עדיין מניבה.
קצת לפני שיסמין התחילה את שנת הלימודים נתקלתי במודעה בקבוצת קח-תן המקומית של מישהי שפרסמה שהם עוזבים את העיר, ורוצים לתת כמות גדולה של אוכל לתרנגולות. כתבתי לה מיד, והיא ענתה שהאוכל כבר נלקח. אבל אחרי שעתיים היא כתבה ושאלה אם אני רוצה לקחת את התרנגולות, והציעה שלוש תרנגולות שחורות חמודות.
למחרת היום כבר נסעתי אליה לאסוף שתי קופסאות, בתוך אחת מהן היו שתי תרנגולות, ובשנייה היתה תרנגולת אחת.
ניסיון העבר לימד אותנו להכין מקום סגור לחברות החדשות ולתת להן להשתלב בנחת בחיי הקהילה הקיימת.
ואכן, מיד כשהן הגיעו ניסיתי להניח אותן בין הגדרות שהעמדתי. אבל שתיים מהן דילגו בקלות מעל הגדר, והשלישית, שהחזיקה מעמד כמה דקות בפנים, מצאה גם היא את הדרך לעופף החוצה.
התרנגולות החדשות האלה היו ביישניות במיוחד. אני חושבת שהן לא היו רגילות בכלל לבני אדם, וכשהבאתי להם זרעונים הן פשוט ברחו לשיחים. אבל הזכרתי לעצמי שגם לתרנגולות ביישניות יש עתיד, והמשכתי את שגרת יומי.
אלא שאז העלילה החלה להסתבך.
לקראת הצהריים הגיעו בנאים למדוד את הבית שלנו בשביל פיגומים (כן, החלפנו את הגג). אחת התרנגולות שהיתה לבדה, וליד הגדר של השכנים, נבהלה כל כך שהיא התעופפה אל מעבר לגדר.
הבנאים הרגישו מאוד אשמים, ויצאו יחד איתי במסע חיפושים נרחב, תוך כדי שהם משמיעים קולות קרקור, אבל כולנו חזרנו בידיים ריקות, והם התנצלו כמה וכמה פעמים, וגם שאלו אותי לגבי התרנגולת כשבאו להתקין את הפיגומים.
באופן עקרוני, תרנגולות הן חיות מאוד חברותיות וחכמות, ולכן, ברוב המקרים, ברגע שיש להן להקה ומקום קבוע לאוכל-שתיה-שינה, הן נוטות להשתלב בתוך הקבוצה הקיימת ולא לרעות בשדות זרים. אבל מכיוון שהתרנגולת החדשה לא הספיקה להתביית אצלנו, דאגנו שהיא לא תדע שזה הבית שלה, ולא תחזור.
ולכן, פרסמנו מיד מודעה בשכונה ומידי פעם שמענו מכל מיני שכנים שהיא נצפתה בשטח שלהם. אבל כל הניסיונות שלנו להחזיר אותה עלו בתוהו, בעיקר מכיוון שהתרנגולת, להלן ״אומץ״, על שום יכולת ההישרדות שלה בתנאי שדה, כלומר, בין ערמות הקומפוסט הטרי של השכנים, ברחה והתעופפה בכל פעם שזיהתה אותנו בסביבתה.
אומץ שלנו נעדרה במשך כחודשיים. במהלכם, חלק מבני המשפחה, שלא אציין כאן את שמם, הציעו שפשוט ״נניח לה לחיות בטבע״. אחרים/ות גילו קצת יותר אכפתיות לבת משפחה אבודה, וקיוו לאות חיים שאכן הגיע יום אחד מכיוון לא צפוי.
מסתבר שלאחר תקופה של נדודים, אומץ קבעה את משכנה בגינה הפורייה במיוחד של אחת השכנות שהיא גם יושבת ראש מועדון הגינון הביתי בדנידין. כנראה שהיא הבינה ששם תמיד יהיה לה ביטחון תזונתי. ראשת מועדון הגינון סיפרה שמידי פעם ראתה אותה מבצבצת מהשיחים, אבל השתמשה בכינוי feisty (לוחמנית או עזת רוח, שלא לומר, חצופה) שאני חושבת ששמעתי אותו בפעם האחרונה בפודקאסט על לוחמי גרילה ממדינות אמריקה הלטינית.
לאחר מאמץ ממושך, אומץ נתפסה בעזרת פיתיון שהטמינו לה השכנים בתוך כלוב שאת הדלת שלו הם סגרו באמצעות חבל מהקצה השני של הגינה.
אבל הניסיון הראשון להחזיר אותה הביתה עלה בתוהו, מאחר שברגע שהשכנים ואני פתחנו פתח קטנטן בדלת הכלוב, ואני צפיתי שאומץ תרוץ בשמחה לזרועותיי, היא בחרה להפגין את יכולת התעופה שלה והמריאה ישר מעל החממה של השכנים.
לאחר כמה ימים הם הצליחו שוב לתפוס את אומץ, והפעם יצאנו בצוות משפחתי מלוכד ועם תוכנית פעולה ברורה (ורשת גדולה במיוחד) לאסוף אותה.
וכך היא נראית חבוקה בזרועותיו של דני המושיע והגואל.
אחרי שבוע של הסתגלות (מגודרת מכל הכיוונים ומקורה) אומץ התבייתה, ופכה לחברה רגישה, אכפתיות ועדינה בלהקת התרנגולת.
וזה הכרטיס שיסמין הכינה לשכנים.
******************
וגם אני לאחרונה תפסתי אומץ.
אחרי לא מעט שנים בועד המנהל של בית הכנסת, וכמה שנים שהייתי יושבת ראש הועד, החלטתי לפני שבועיים לעזוב.
הרקע לפרישה די עצוב.
כפי שכתבתי כאן בעבר, הקהילה הקטנה והחמודה בעיר היתה בית שני של המשפחה שלנו ממש מאז כשהגענו.
אחת הסיבות לכך שהקהילה היתה חלק משמעותי בחיי המשפחה שלנו טמונה בכך שהיא מונה, רובה ככולה, אתאיסטים/יות גמורים/ות, שיש להם/ן מקום חם בלב ליהדות וליידישקייט של מזרח אירופה.
עיקר העניין של חברי/ות הקהילה זה שיהיה נעים ביחד, ללמוד קצת על היהדות, ולהנות ממה שאפשר להנות ממנו כשמדובר בדת.
רוב חברי/ות הקהילה מבינים/ות שהיהדות היא רק מרכיב מסויים בזהותם/ן, ושהיא לא מה שהופכת אותם/ן למוצלחים/ות או ראויים/ות יותר מאחרים/ות. ולכן, הגישה הכללית היא שאנחנו יהודים/יות בביתינו, ובני אדם רגילים לגמרי בצאתנו. ולכן, למשל, במרץ 2019, כשהיה פיגוע הטרור במסגד בקרייסצ׳רץ׳, גינינו אותו בתוקף, ואף השתתפנו בעצרת גדולה בעיר בה אמרנו קדיש.
אחרי שהתחילו ההפגזות הישראליות בעזה, אחרי המתקפה האיומה של ה-7 באוקטובר, החלטנו בועד המנהל של בית הכנסת להושיט יד של שלום לקהילה המוסלמית בעיר, ושלחנו מכתב בו הבענו גינוי לכל סוג של אלימות – כלפי ישראלים ופלסטינים.
מנהיגי הקהילה המוסלמית ענו ברוח דומה, והצעד שלנו, שהיה די חריג בנוף היהדות הניו זילנדית, זכה לתמיכה אוהדת מצד חברי/ות הקהילה הוותיקים/ות, יהודים/ות ברחבי ניו זילנד, והציבור הכללי בעיר.
מי שהמהלך הזה לא נשא חן בעיניהם/ן היו חבורה חדשה מישראל שהתמקמה בעיר שלנו, רובם/ן רופאים/ות מישראל שעברו ל״רילוקיישן״ מתמשך, מאחר שההפיכה המשטרית החלה לאיים על זכויות היתר שלהם/ן בדמוקרטיה היהודית.
אותם/ן טיפוסים ליברליים ודמוקרטיים יצאו בצעדי מחאה ציבוריים נגד בית הכנסת, וכמובן שנגדי אישית כישראלית מכיוון שלא התגייסתי, כמוהם/ן, לעבודת ה- Hasbara המתבקשת, שתתווך את כוונותיהם של דניאלה וייס, ואיתמר בן-גביר לגויים.
מה שהיה מוזר במיוחד הוא שאף אחד/ת מהמהגרים/ות החדשים/ות לא גילו שום עניין בבית הכנסת עד ששמעו במקרה על קיום הקהילה בהקשר הספציפי הזה. מאותו הרגע הם/ן שמו לעצמם/ן מטרה של כיבוש בית הכנסת עבור הציבור שלהם/ן, וכמקום שבו הם/ן יוכלו להשמיע ממנו את קולם/ן.
מהרגע ששמעתי שאלה היעדים, הזהרתי את חברי/ות הועד, שהם/ן ברובם/ן לא ניו זילנדים/יות, שחשבו (פרט לאחת) שאני הוזה. כל הרעיון הזה של ״השתלטות״ על קהילה קיימת נשמע להם/ן דמיוני ומופרך.
באופן מפתיע, דווקא כל הניו זילנדים/יות ששיתפתי אותם/ן מיד הצליחו לזהות שההתנהלות פסולה, וכמובן שישראלים/יות ששיתפתי אותם/ן, שאינם/ן חלק מאותה אג׳נדה, לא הופתעו.
ומסתבר שזה לא עניין מקומי בלבד. התייעצתי עם כמה מומחים ישראלים ליחסים בין קהילתיים, והם שיתפו אותי שזו תופעה מוכרת בקרב קהילות יהודיות – שמגיעה קבוצה ישראלית שמתארגנת מהר ותובעת לעשות בקהילה הוותיקה הקיימת כבשלה.
מה שהעציב אותי בהתחלה היה המשאלה להפוך קהילה של א/נשים שמעוניינים/ות לחגוג את זהותם/ן התרבותית למרכז ישראלי. כשהצעתי לחבורה להקים מרכז ישראלי משלהם/ן, הם/ן הסבירו לי במילים מפורשות ש״הם צריכים מקום, וזה עולה כסף״.
כל זה התחיל להרגיש לי קצת יותר מידי כמו מה שנחשפתי אליו בגבעות בגדה המערבית לפני קצת יותר מ-20 שנה, ושממש לא דמיינתי שירדוף אחרי עד לכאן.
בסופו של דבר התפטרתי מהתפקיד שלי, וזה היה לי מאוד עצוב, כי ב-11 השנים האחרונות השקעתי לא מעט בלבנות קהילה שיש לה יותר ידע ביהדות, וביטחון בזהות התרבותית שלה.
אבל מה שבעיקר זעזע אותי, ועדיין מטריד אותי, הוא נורמות ההתנהלות של קבוצת הישראלים/יות החדשה. עד עכשיו חשבתי שאני מכירה היטב את המקום ממנו באתי ויודעת מה הן נורמות ההתנהלות. אבל מה שהתגלה לי, הוא שכנראה משהו השתנה באופן דרמטי באתיקה ודרכי ההתנהלות באופן שהיה זר לי.
זה הבהיל אותי לא רק בהקשר הספציפי, שבו כוחנות, שקרים או גזלייטינג התגלו כנורמות לגיטימיות, אלא יותר במה שזה אומר על ה״פוליטיקה החדשה״. זאת אומרת, הנורמה לפיה א/נשים יכולים/ות לפעול במרמה ולשקר ללא כל בושה כדי להגיע לעמדות כוח.
שיתפתי בזה חברות מקומיות, וכאלה שהיגרו לכאן, והן הביעו את אותה הדאגה בהקשר הגלובאלי.
זה מאוד ציער אותי, וחשבתי שאני רוצה לדעת בעצמי תמיד להתרחק מסוג כזה של רוע ותחמנות, וללמד את הבנות שלא משנה מה קורה, אנחנו צריכים להקיף את עצמנו בא/נשים ישרים/ות שהאתיקה שלהם/ן לעולם לא תרשה להם/ן לפעול בדרכים שאינן כשרות.
ליתר בטחון, אני מאוד אנסה להימנע מלהגיע לחדר המיון המקומי מעתה ואילך.
******************
ולסיום, כמה תמונות שמזכירות שעדיין יש הרבה יופי ותקווה בעולם הזה, ושהלוואי שכולם/ן יזכו לראות אותו ולהנות ממנו.
אלה מהחופשה הקצרה שלנו בעיירת חוף קטנה וחמודה לא רחוק מאיתנו.
גורי כלבי ים מתוקים:
פינגיוון צהוב עיניים שנראה ממש מרהיב מקרוב (או דרך משקפת):
סתו במפרץ
וכמה ציורים של ילדה שיודעת להכיר תודה תמיד על החיים האלה ועל היופי שבהם
מכיוון שקראתי בדיוק שבאמת נקנסים בסינגפור ב-1000$ על הפעם הראשונה שזורקים זבל ברחוב, ובפעם השניה שעוברים על העבירה הזו, נשלחים ל-3 חודשים של עבודה בניקיון, התחלתי להסתכל על עובדי התחזוקה בשדה התעופה בעין קצת אחרת.
