המסע – חלק א’

לא מזמן חזרנו מביקור של 11 שבועות בישראל. 

חיכינו לנסיעה הזו שלוש שנים וחצי  וזה הרגיש כמו הרבה יותר. אני חושבת שהמפתח שלפיו תכננתי את אורך הביקור היה משהו כמו היחס של חודש עבור כל שנה שעברה. 

דני הסתפק בחצי מזה. 

על כל פנים, מטרת הביקור מבחינתי היתה לאפשר לבנות ולנו מספיק זמן סבאים/סבתות, ושפע של זמן עם יתר המשפחה וחברים/ות. אבל גם הפעם נוכחנו לגלות שהציפיה ל”מספיק זמן” עם מישהו/י היא לא מציאותית, ותמיד רוצים יותר. 

מה שהיה שונה הפעם היה שהבנות גדלו, ואני חושבת שהן קלטו הרבה יותר בבירור את אוצרותיו וצרותיו של המקום, כמו גם את הדינאמיקות המשפחתיות השונות. היה מעניין מאוד לראות את זה דרך עיניהן. 

את הביקור התחלנו בכמה טיולים חצי-תיירותיים. בילינו יום אחד באולמות האבירים בעכו ובחמאם התורכי. אולמות האבירים מעוצבים באופן מאוד מרשים, ואמא של דני אפילו ציינה שזה סטנדרט שאפשר להביא אליו מבקרים/ות זרים/ות, שזו דרגה מאוד גבוהה מבחינת עיצוב אסתטי, בסטנדרט הליטאי שהיא מחזיקה בו. 

לעומת הרמה הגבוהה של העיצוב הפיזי, בלטה בעינינו לרעה ההאדרה של הצלבנים, וההתעלמות המוחלטת של כל הדברים האיומים שהם עשו, לעומת, למשל, החמאם התורכי, שהציג סרט עם שחקנים שמחקים דמויות תורכיות ומקומיות עם מבטא ערבי כבד וגינונים של סרטי בורקס משנות השמונים. 

הביקור התיירותי המשמעותי השני שלנו היה בעין גדי ובים המלח, שני אתרים שנהגתי לפקוד באופן קבוע בתחילת שנות ה-20 שלי. קצת תהיתי איך הבנות תתחברנה למקום, במיוחד לים המלח, ולכן עשינו להן הכנה מפורטת ביותר של איך להתנהל בים המלח. 

למרבה השמחה תמרי קלטה מייד את העניין, ונשבתה. 

ממש ביציאה מירושלים לכיוון ים המלח הבנות שאלו האם היו מנהיגים בישראל / פלסטין שניסו להגיע להסכם שלום בין העמים. למרבה מזלי, דני שנהג היה במצב רוח דברני במיוחד, ובעודנו מתפתלים בכביש שבין מישור אדומים לקומראן שמענו הסברים מפורטים על משפט דרייפוס והשפעותיו על הרצל, מכתבי מק-מהון וועדת פיל. 

כשהגענו למחסום בים המלח הבנות קצת הופתעו, ושאלו, אחרי שעברנו, למה הוא מיועד. 

דני, שהינו בעל עבר עשיר במערכת הביטחון (עבד כשומר באיזה מפעל כסטודנט), הסביר שהמחסום עוזר לוודא שא/נשים שיש להם/ן כוונות לא טובות לא יוכלו לעבור, והבנות שאלו איך הם יודעים מה הכוונות של הנהגים/ות. דני הסביר שהוא אמר לחיילים במחסום “שיהיה לכם יום טוב”, אבל שאם הוא היה מאחל להם יום רע, הם היו יודעים שמשהו כאן לא תקין. 

הלוואי שהחיים באמת היו כל כך פשוטים. 

קצת אחרי הביקור בים המלח, הבנות הסבירו לנו שאתרים הן יכולות לבקר תמיד, אבל שמה שבאמת הן רוצות לעשות בישראל זה לבלות כמה שיותר זמן עם א/נשים. וכך עשינו. 

תמרי, שהתייחסה לנסיעה כהזדמנות להכיר לעומק כל רכיב במבנה הגנטי שלה, ניצלה את הזמן לבקש מכולם להראות לה אלבומים, לספר לה סיפורים מילדותם, ולשאול שאלות כגון: “למה בחרת את המקצוע שלך? מה התכונות שחשובות כדי לעבוד במקצוע הזה?”. 

מכאן למדנו שכדי להיות רופאת ילדים צריך הרבה אהבה לבני אדם, ושצלם צריך יותר מכל דבר אחר הרבה מאוד סבלנות. 

את יתר ההתניידות שלנו עשינו בעיקר בתחבורה הציבורית, שהפתיעה אותנו מאוד לטובה. אולי ככה זה אחרי שגרים כמעט שנתיים בעיירה נידחת שאין ממנה תחבורה ציבורית לשום מקום. אנחנו עדיין נפעמים בכל פעם מחדש מהרכבת הקלה בירושלים והרכבת שבין ירושלים ותל-אביב. 

את הנסיעה לאורך כביש שש ניצלנו לתיאור מפורט של סיפור החיים של כל אחד מהסבים/סבתות הרבים במשפחה. לקחה לנו כל הדרך מנצרת עד לשער הגיא רק לתאר את חייו של סבא של דני, שחי עד גיל 103, ואז נשאר לנו זמן די מצומצם לתאר את חיי יתר הסבים/סבתות. 

אחד השיאים של הביקור היה אצל דודתו של אבי שעוד מעט ימלאו לה 95, ושחזרה לישראל לפני שנתיים אחרי 60 שנה בארצות הברית. אני חושבת שאופטימיות, נדיבות ושפע קסם אישי הם ללא ספק מרכיב משמעותי בהשפעה על תוחלת החיים שלנו. כשסיימנו את הביקור שתי הבנות אמרו ביחד שדודה רבקה “פשוט מקסימה”. 

לשמחתנו, כולם היו מאד מסבירי פנים ונדיבים כלפינו. דודתי, אסתי, הסבירה לתמרי ולי לעומק ובצורה הטובה ביותר האפשרית על פעולות הלב, איך קוראים תוצאות של בדיקת אק”ג ומה בדיוק קורה כשיש התקף לב או סתימה באחד החדרים. הורי נדרשו להסביר את ההיבטים המשפטיים בסוגיית הקדמת זכות הבחירה לגיל 16, שקיבלה לאחרונה רוח גבית מבית המשפט העליון בניו-זילנד, ובלה, בת דודתו של דני, הראתה לנו בדיוק איך עובדת גרפיקאית. וזה רק קצה המזלג של כל מה שראינו ולמדנו מכל מי שפגשנו. 

למי שתהו, חומרי החינוך הביתי נשארו, ברובם הכמעט מוחלט, מיותמים בצד. 

המטרה המשמעותית השנייה של הביקור שלנו היה שיפור העברית של הבנות. בהתחלה הן מאוד הופתעו מכך שא/נשים ברחוב לא אומרים/ות שלום אחד לשני, והן גילו להפתעתן, שאם מקדימים למישהו/י “שבת שלום” זה די מחייב אותם/ן לענות בחזרה, אז הן תרגלו את זה באופן קבוע. 

בנוסף הן גילו ש”קוצר רוח” זה הביטוי המדויק ולא “קול צרוח”, למרות שהאחרון נפוץ יותר במקומות מסויימים. 

בקיצור, היה ביקור מאוד מוצלח, גדוש באירועים וחוויות, שאנחנו רק מתחילות לעבד…

אחת התובנות המשמעותיות שלי בביקור הזה קשורה בנתינה, וביכולת לתת ולקבל. כבר לפני כמה חודשים הבנות ואני גילינו שהרבה יותר כיף לתת משהו מאשר לקבל. בכל פעם שאנחנו בסופר הן מבקשות שנקנה משהו לבנק המזון, וכשאנחנו עושות את זה שלושתינו ממש מאושרות. 

אני חושבת שזה מאוד חשוב לתת – גם אם אין משאבים חומריים, תמיד יש משהו שאנחנו יכולים לתת – זמן, ידע, הקשבה. חשבתי את זה גם ביחס להתבגרות וזקנה. אני חושבת שהטריק הוא לא לנסות להישאר צעירים/ות או להתאים את עצמנו לעולם המהיר של הצעירים/ות, אלא להתמקד במה שאנחנו יכולים/ות לתת לאחרים/ות בכל שלב בחיים. 

אבל דבר נוסף שגיליתי הפעם הוא שגם חשוב לדעת לקבל, וכשאנחנו מקבלות/ים ונותנים/ות לאחרים/ות לתת לנו, אנחנו מזכירים/ות גם להם/ן שיש להם/ן תמיד מה לתת. 

המשך יבוא…