Category: חגים

בדיוק לפני שלושים שנה, כשסיימתי י”ב, השתתפתי בפרויקט חדשני לאותה התקופה, שהזמין ילדים וילדות ישראלים, פלסטינים, ירדנים, מצרים ואוסטרים להשתתף בועידת שלום לצעירים בוינה.

זה היה קצת לפני הסכמי השלום עם ירדן, ובתקופת תהליך אוסלו, ואני, שאף פעם לא פגשתי פלסטינים מעבר ליחסים של נותני שירות (הירקן בעיר העתיקה, זגגים, מסגרים, ואופים), מצאתי את עצמי לראשונה חלק מקבוצה כזו.

המפגש הראשון, שנמשך עשרה ימים, היה מאוד משמעותי עבורי, ואני מניחה שגם עבור המשתתפים/ות האחרים/ות, והתפתח לפרויקט שנמשך כעשר שנים שבמהלכו חלק מהמשתתפים/ות הפכו לחברים/ות שלי לחיים.

אני מספרת את כל זה כי החברים/ות האוסטרים/יות שלנו נפגשו לציון שלושים שנה לפרויקט, ופתחו לנו קבוצה בוואטסאפ. התרגשתי מאוד, כי למדתי כל כך הרבה בפרויקט הזה, אבל גם התעצבתי מאוד, כי אנחנו – שהיינו הדור שקיוו להשיג דרכו עתיד אחר – לא מימש את ההבטחה הזו. אחד החברים הפלסטינים שלי מהקבוצה ברח לאחרונה מעזה למצרים, ובמאמץ רב חילץ את המשפחה שלו, ואחרים/ות סיפרו לי לאורך השנים על החוויות שלהם/ן מהחיים בבית לחם ורמאללה. לצערי, נדמה לי שלא מעט מהישראלים/יות מהקבוצה מצדיקים את המלחמה הנוכחית.

בעקבות הפרויקט הזה, ואחרי הרבה למידה פוליטית, עבדתי כמנחה של מפגשים בין יהודים ופלסטינים, בעיקר בין בני נוער. זו היתה אחת העבודות המעניינות והמשמעותיות ביותר שעשיתי. היו שם לא מעט רגעים מרתקים, שהתאפשרו בזכות הגישה הבלתי אמצעית לסיפורים של המשתתפים. כמנחה היהודיה של הקבוצה, מבין כל המוטיבים שחזרו על עצמם בכל קבוצה – בין אם כזו של בית ספר דמוקרטי קיבוצי, או של ילדים/ות מבתי ספר קצת פחות מובחרים – יש שניים שזכורים לי היטב.
הראשון הוא רמת הגזענות של המשתתפים/ות היהודים/יות כלפי ערבים באופן כללי, שככל שחלפו השנים, היתה סביבה הרבה פחות בושה.

והשני, שממש הטריד אותי, היה שיווין הנפש שבו הילדים/ות היהודים/יות ראו את סבלם של הפלסטינים/יות בכלל ושל תושבי/ות עזה בפרט.

כשלמדנו היסטוריה בתיכון, ואחר כך פסיכולוגיה באוניברסיטה, אחת השאלות המנחות היתה איך א/נשים רגילים/ות לא מתנגדים/ות לדברים נוראיים שנעשים בשמם/ן. אני יודעת שהרבה ישראלים/יות אחרים/ות לא יסכימו איתי על זה, אבל המלחמה הנוכחית מראה שיש לשאלה הזו תשובה די פשוטה, ועצובה בבנאליות שלה – והיא שכולנו יודעים/ות, חלקנו מבועתים/ות, אחרים/ות מצדיקים/ות או משתפים/ות פעולה, וכמעט כולנו פשוט מאפשרים/ות לדברים לקרות.

אני מודעת לכך שבישראל קשה יותר להיות חשופים/ות למה שקורה בעזה ובגדה המערבית מהתקשורת הציבורית, אבל אם רוצים לדעת באמת, יש איך – מדו”חות של ‘בצלם’, דרך אתר ‘שיחה מקומית‘, ועד ערוצי תקשורת זרים, אז התשובה של “לא ידענו” לא תקפה במאה ה-21.

אני חושבת שמה שמבהיל כשחוזים בדברים כאלה קורים, היא התחושה האמיתית שאין מה לעשות. שיש כוחות רעים עם כל מיני אינטרסים שהם הרבה יותר חזקים מאיתנו, ושממש לא אכפת להם אם א/נשים אחרים/ות מורעבים/ות, או מופגזים.
זה נורא ואיום לראות את זה בהתהוות, וחוסר הישע מאוד לא קל.

וכך זה נראה ממסלול אופניים כאן. עצוב מאוד, ומביך מאוד אותי כישראלית.

********************

במעבר חד מאוד אשתף קצת בחיינו כאן בצד השני, לקוראות שנשארו אחרי החלק הראשון (תודה, אמא).

כבר כמעט חמישה חודשים עברו מאז שחזנו לעיר, ואני מרגישה כאילו היינו בבית הנוכחי מאז ומעולם.

הגינה נדיבה אלינו, והקרבה לעיר מתאימה לנו מאוד. תמרי רוכבת לבית הספר על אפניים, ואנחנו יכולים לרכב או ללכת ברגל לעבודה.

למרות שגרנו בשכונה הזו 6 שנים בעבר, לא השקפנו על הנמל, ולא היה לנו מושג עד כמה הוא פעיל. דני אמר שכשהוא מסתכל מהחלון, הוא נזכר בספרים שמלמדים ילדים/ות על כלי תחבורה ושמראים באותה התמונה המון כלי רכב. אפשר לראות מהחלון שלנו- מכוניות, משאיות, אוטובוסים, רכבות, אוניות משא ונוסעים, סירות מפרש, קייקים, ומסוקים…

ערוגת התבלינים ששתלתי כבר פורחת, והקיץ כבר כאן!

לפני שלושה שבועות גם הצטרפו אלינו עוד ארבע תרנגולות חמודות.

ההצטרפות שלהן ללהקה הקיימת לא היתה קלה. מסתבר שכמו בני אדם, גם תרגנולות לא ממש אוהבות לחלוק את מרחב המחייה שלהן, ואת המשאבים עם קבוצות אחרות.

או כמו שיסמין אמרה “כל אחד בעולם צריך לבלות יום עם להקת תרנגולות כדי להבין איך מתנהלים יחסים בין קבוצות”.

הימים הראשונים היו די דרמטיים, כשאחת התרנגולות החדשות (פנינית) תקפה את אחת התרנגולות הותיקות (דבורה), והאחרונה אף נפצעה עד זוב דם. מכיוון שתרנגולות יכולות לאכול אחת את השנייה עם סימן הפציעה הראשון, הפרדנו מייד כוחות – דבורה הועברה לבידוד בבית הבראה קטן שבנינו לה, והקמנו גדר זמנית בין ארבע התרנגולות החדשות ללהקה הישנה.

אחרי כמה ימים התרנגולות החדשות למדו איך לצאת מהמרחב שלהן, ולאט לאת התחברו עם הותיקות, ועכשיו הן כולן מסתובבות כלהקה אחת של חברות ותיקות.

למרבה הצער, איבדנו בתקופה הזו את שלג, שהיתה תרנגולות אהובה במיוחד, ואני מקדישה את הפוסט הזה לזכרה (משמאל).

********************

הרבעון האחרון של שנת הלימודים היה מאוד פעיל – גם במערכת הציבורית, וגם בחינוך הביתי.

תמרי סיימה את הפרויקט שהכינה בשיעורי נגרות – והביאה לי במתנה מתקן גדול לשתילת צמחים.

היא סיכמה את שנת הלימודים בכך שהיא לא ילדת בית ספר קלאסית, אבל שבסך הכל היא קיבלה דברים טובים מהשנה הזו – חברויות, תחומי עניין חדשים, והרבה הזדמנויות להתנסות בדברים שונים.

היא פחות התלהבה מתרבות המתבגרים/ות, ומכך שמתבגרים/ות לא תמיד לבביים/יות (בלשון המעטה), וגם לא מהאווירה התחרותית שלא תמיד מצאה חן בעיניה.

זה קצת מוזר נוכח ההישגים הלא מזהירים במיוחד של ניו זילנד מבחינה אקדמית בינלאומית, אבל בסוף שנת הלימודים מתקיימים בבתי הספר טקסים של חלוקת פרסים על כל מיני הישגים לימודיים. זה טקס מכובד שמזמינים אליו גם קרובי משפחה, וכולם מתלבשים בצורה מהודרת, כדי לראות את תלמיד/ת כיתה ט’ שלהם מקבלת תעודה על הציון הטוב בכיתה באנגלית (למשל).

אנחנו באופן אישי פחות מתחברים לענייני הפרסים. למרות שלא מעט קרובי משפחה של דני זכו בפרסי הצטיינות במערכת החינוך הסובייטית בשנות ה-50. אנחנו גם לא בטוחים שלסיים בהצלחה את כיתה ט’, למשל, זה הישג מדהים. יש לי תחושה שאחרי שניסו לחנך את הדור שלנו עם עודף ביקורת, בסגנון הסובייטי או האנגלי, בהקשר הנוכחי, עכשיו מנסים לתקן את העניין הזה אבל עם קצת הקצנה לכיוון ההפוך – הכל מדהים, מצוין, הישג משמעותי וכו’.

אם אני לא טועה, מחקרים מראים שמוטיבציה פנימית היא הרבה יותר יעילה ומועילה ללמידה על פני פרסים, וזה עורר אצלנו במשפחה כמה שיחות על תחרותיות, ולמה יש מי שזקוקים/ות להכרה הזו. דיברנו עוד על איך אפשר להנות מהכרה חיצונית, ושזה טוב ויפה, אבל שהתלות בה כמקור למוטיבציה וערך עצמי קצת פחות מוצלחת.

בזירת החינוך הביתי, גיליתי שיש חיים אחרי לימודי הבוטניקה עם יסמין, או ליתר דיוק – שאחד הדברים שהכי מעניינים אותי כרגע הם תרבויות המזרח הקדום – ובעיקר התרבות האינדו-פרסית והמסופוטמית.

********************

אחד האתגרים המשמעותיים שאני מגלה בשנים האחרונות עם ההסתגלות שלי לתרבות המקומית הניו זילנדית הוא הקושי שלי שלא לומר את דעתי על כל דבר. אני תוהה אם זה משהו שהבאתי איתי מהתרבות הישראלית, או ספציפית מהבית שגדלתי בוא. סביר להניח שמדובר בשילוב של השניים…

זה שיעור לא פשוט בכלל, ולשמחתי, שתי הנשים הצעירות (והמקסימות) שעובדות איתי בועד המנהל של בית הכנסת, עושות מאמץ גדול ללמד אותי שאפשר להשאיר אימיילים “קצרים ומתוקים”, או במלים אחרות, לא צריך לומר את דעתי על כל דבר שאני לא אוהבת. זה לא תמיד קל, אבל אני חושבת שזה קצת נדרש במקום שבו רוצים לשמור על יחסים טובים עם א/נשים, ולהימנע מעימותים. שזה מרכיב די בסיסי בחיים הניו זילנדים – לעשות הכל כדי לא, חלילה, להגיע למצב לא נעים.

אבל פרט ללמידה אני גם נהנית מטובות הנאה ומתנות לא צפויות שיש לי מהמעורבות בבית הכנסת. למשל, שמרתי על שולחן האוכל בבית אתרוג שמתפלל נלהב שכח לאסוף. יסמין היתה מאוד מופתעת מכך שיש אנשים שמשלמים הרבה מאוד כסף בשביל לימון גדול וקצת מוזר.

קצת אחרי סוכות צויין כאן יום גאי פוקס – חג בריטי קצת מוזר לזכרו של מורד שניסה להתנקש בחברי פרלמנט בריטיים ובמלך במאה השבע עשרה, וכמה א/נשים בשכונה שלנו הדליקו זיקוקים לציון החג. יסמין אמרה שהיא חושבת שבכל דת יש דברים מוזרים, או במילותיה – “כנראה שלכל דת יש את האתרוג שלה”.

********************

אחרי עשר שנים שאחד מנושאי השיחה החביבים על דני (שלא לומר היחידים) היה התקדמות תהליך האזרחות שלנו, מילוי וצירוף טפסים ואישורים שונים, קיבלנו סוף סוף אזרחות ניו זילנדית.

את הריק שנוצר בחייו של דני ממלאים עכשיו ארבעה דרכונים, יפים במיוחד, של המולדת החדשה.

הטקס לקבלת האזרחות היה אירוע די מכובד בבניין העירייה, שבו התבקשנו להישבע, או להצהיר אמונים (האתאיסטים/יות שבינינו) למלך צ’ארלס.

חלק מהאזרחים/יות החדשים/ות נשבעו/הצהירו אמונים במאורית, וזה היה ממש מרגש ומשמח לראות שרבים/ות מהם/ן ערים/ות למשמעות שיש לכך שגרים בארצו של עם אחר, ובצורך להכיר בכך. זה היה חשוב במיוחד השנה, היות ואחד ממניהגי מפלגות הימין, מין סמוטריץ’ מקומי, מנסה לערער על הסטטוס קוו הקיים ביחסים בין מאורים למתיישבים.

ראש העיר נכח בטקס, והעניק בעצמו את תעודות האזרחות. המוזמנים/ות התבקשו לבוא, במידה ורצו בכך, בבגדים מסורתיים של המדינה ממנה באו, ובכלל, כל הגישה היתה כזו שמסתכלת על האזרחים/יות החדשים/ות כנכס שיעשיר את התרבות המקומית ואת המדינה בכלל. ראש העיר ציין את הקושי שכרוך בכך שמשאירים מאחור חיים שלמים, ושהוא מקווה שהעיר והמדינה החדשה יאפשרו לנו חיים טובים ושמחים. זה היה מרגש מאוד.

ולסיום, כמה תמונות כריסמיסיות כמתבקש בזמן הזה של השנה.

זה העץ המרכזי שבכיכר העיר – שיש בו ברכות גם במאורית, וגם בשפת הסימנים.

ואלה הברכות שהבנות הכינו לנו.

חגים טובים, ושמחים. או כפי שחברה פלסטינית שלי אמרה – היכולת לשמוח, למרות הכל, היא גם סוג של התנגדות לכוחות האפלים.

למרות שתכננתי לפרסם את הפוסט הזה כבר בתחילת הסתו, שהיה אצלנו קצת אחרי פורים, קצת התמהמהתי, ואני שמחה לחזור בכוחות מחודשים. 

למרות שהצטרפתי ברוב יומרנותי לקבוצת הכותבים/ות של מילטון, לא כל כך כתבתי כאן כי הייתי עסוקה, או בעיקר מושקעת מאוד רגשית, בקורס בהנחיית קבוצות דיאלוג שלימדתי כאן עם חברתי היקרה (עוד מירושלים!) מרים. 

הקורס היה מרתק – קודם כל כי היה כיף גדול לעבוד עם מרים, וללמוד ממנה ומהרגישות והחכמה שלה.

שתינו נהנינו כל כך עד שלא הרגשנו בכלל שאנחנו עובדות אלא שאנחנו עושות את זה בשביל הכיף.

זכינו בקבוצת משתתפים/ות – שייצגו מגוון מרתק של תרבויות, שפות, עיסוקים ותחומי עניין, ופרט לכך שלמדתי מהם הרבה מאוד, הם/ן גם נסכו בי תקווה לעתיד טוב יותר לעולם הזה. 

יש לי הרבה מחשבות שעדיין לא לגמרי מעובדות לגבי ההבדלים בעבודה עם משתתפים/ות בקבוצה רב תרבותית בהקשר הניו זילנדי, לבין ההקשר הישראלי-פלסטיני. אלה עדיין שלבים מוקדמים מאוד בניתוח שלי של מה שהיה בקבוצה, אבל כן שמתי לב שהניו זילנדים הרבה פחות מוחצנים מאשר עמיתיהם במזרח התיכון ופחות עברו חשיפת יתר למתודות של עבודה קבוצתית. מצד שני, הם/ן מאוד מתמסרים/ות לתהליך, משתתפים/ות, ובונים/ות אינטימיות כשהערכים שמובילים אותם/ן הם כבוד הדדי, ורגישות לזולת. זה היה מרתק, ואיפשר דיון מעמיק בשאלות של תרבות, גזענות, אפלייה, וההקשר הפוליטי והכלכלי של כל זה. 

כאמור, למדתי הרבה מאוד – גם דברים משמחים ומעוררי תקווה, וגם דברים שמעלים שאלות די מעציבות בקשר לטבע האדם. לדוגמא, משתתף אחד שניצל מרצח עם בארץ המוצא שלו (הוא לא ניו זילנדי במקור) שיתף, למשל, שמה שהדהים אותו היה שבאותו המקום שבו חי א/נשים חיו בשלום, בשלווה ובשכנות טובה אלה עם אלה, ואז יום אחד, הם פשוט התחילו להרוג זה את זה. הוא הוסיף, שאחד הדברים שלמד מכך הוא שמי שאנחנו חושבים אותם לאנשים טובים, יכולים לפתע להתגלות כאכזריים ביותר, וההפך גם נכון. בקיצור, שהאדם הוא יצור מאוד לא צפוי. כמובן שפרימו לוי אמר את זה כבר קודם, אבל לשמוע את זה ממשהו שעבר את זה על בשרו, ולא מזמן כל כך, היה מאוד קשה (ממש שמתי לב שהפסקתי לנשום כשהוא דיבר). 

על כל פנים, ובמעבר חד מאוד, עכשיו כשהקורס הסתיים, אני יכולה לשתף קצת בכל הדברים שהצטברו אצלי בשלושת החודשים האחרונים. 

החורף התחיל עוד לפני שהספקתי לכתוב על הסתו, שהיה יפיפה כרגיל. 

ישר אחרי פורים, נסענו לחופשה קצרה בבית החופשה ה״רגיל״ שלנו – של המורה לכינור בקצה הדרומי של האי שלנו. 

היה שם יפה. 

מאוד. 

דני ותמרי התאמנו בטאי-צ’י ובאומנויות לחימה

ואחר כך חיפשנו אוצרות בשפע בריכות קטנות 

היה די קר, ומאחר שאין לנו עכשיו אח בבית, האח בבית החופשה התגלה כאטרקציה של ממש. 

בזמן שדני ותמרי הכינו את העצים יסמין הדליקה את האח, והסבירה שזו עבודה שהיא מאוד אוהבת, כי כיף שזה מסוכן, אבל מותר לעשות את זה, בשונה מטיסה, שהיא מסוכנת אבל ממש לא כיפית. 

אגב, חדות ההבחנה ביניכן ישימו לב שתמרי הסתפרה בפעם הראשונה מחוץ לידיו ברוכות הכשרונות של דני. לאחר שכנוע קצר, הלכנו שתינו למספרה המקומית ברחוב הראשי של מילטון. 

הספרית היתה צעירה, חמודה, ועניינית ובלי יותר מידי שואו או פוזה, ובמחיר שווה לכל כיס, היא סיפרה את תמרי ממש יפה. 

ובעוד תמרי יושבת לה מול המראה הבנתי פתאום שחלק מהעונג שלי בגידול שלה ושל אחותה הוא לראות אותן, שכל החיים לפניהן, ובתקווה יהיו להן חיים טובים, שמחים ועשירים, ולראות שהכל עוד הולך לקרות, שכל כך הרבה אפשרויות עוד פתוחות בפניהן, ושיש להן עוד כל כך הרבה ללמוד ולהפיק מהעולם. 

זה מילא אותי באושר. 

******

אחרי יומיים בחופשה (שאחד היתרונות בה היא העדר קליטה סלולרית) יסמין התלוננה שהיא לא מעודכנת במה שקורה בעולם. 

בתקופה האחרונה, יסמין מבקשת כמעט בכל יום לדעת אם יש “חדשות משפחתיות, או חדשות עולמיות בתוך או מחוץ לכדור הארץ”. אני מעדכנת אותה בחדשות משפחתיות, אם דיברתי עם מישהו/י מהמשפחה, וכשיש לנו קצת יותר זמן, אנחנו קוראות את חדשות החוץ (ולפעמים המדע) של “הארץ”, וגם את מדור החדשות העולמיות של ה- New Zealand Herald, ושל עיתון ה- Guardian. האחרון הוא העיתון המועדף על יסמין כי יש איזור נפרד לחדשות מכל יבשת. אני חושבת שבחיי לא עקבתי כל כך מקרוב אחרי כמה מערכות בחירות במקביל (תורכיה – ברזיל – קולומביה – יוון), וגם לא אחרי התפתחות תרבות הראפ הנשית בסנאגל. 

והנה הילדה כשהיא לא מאזינה לחדשות עולמיות.

*******

הזכרתי למעלה שיצאנו לחופשה ישר אחרי חג פורים. ולמרות שלא השתתפנו באף מסיבה או אירוע עם אחרים, טרחנו כמובן להתחפש כולנו – כי זה מאוד כיף!

דני ירש מאבא שלו יכולות אילתור די מדהימות בתחום הכנת התחפושות. בכל פעם כשהבנות אומרות למה הן מתכננות להתחפש אני עושה את עצמי כאילו שאני לא שומעות בעוד דני שולף נייר ועיפרון, צילום או ציור של התחפושת המבוקשת, לוקח את הבנות לחנות יד שניה, ותוך כמה ימים הכל מוכן. 

וכך למשל, תמרי הפכה לריה מהסרט “ריה והדרקון האחרון”

אגב, את החרב לתחפושת של תמרי יסמין הכינה בהפתעה מחרב ישנה שהן הכינו פעם בגן שעברה שידרוג. 

יסמין עצמה הפכה להיות אלזה מהסרט “לשבור את הקרח”.

יש להן תפקידים קבועים בכל חג ומועד – מה שמאוד מייעל את כל העניין.

פרט לתחפושות, חנויות יד שנייה ממלאות את כל הצרכים הצרכניים שלנו, והן מהוות מקור בלתי נדלה של אוצרות

במילטון עצמה יש כמה חנויות עתיקות נחמדות מאוד

אפרופו עתיקות – 

מהמסע שלנו לישראל הבאתי בשלוש מזוודות ענקיות גם את כל היומנים שלי, שהתחלתי בכתיבתם בגיל 8. כולנו ממש צחקנו מהחוויות שלי מבית הספר היסודי, לפחות כפי שהן משתקפות ביומנים. למשל, אחד האירועים המסעירים ביותר בכיתה ג’ היה הספירה לאחור לקראת הטיול השנתי, שהתבטל לבסוף ביום הטיול עצמו, כי לא נמצא מלווה עם נשק. 

היומנים מימי בחטיבת הביניים והתיכון קצת פחות מלבבים והעלו אצלי, וגם אצל הבנות, שאלות רבות סביב חדוות החיים שלי מהשנים האלה, כמו גם הערכים בחברה בה גדלתי. 

במבט לאחור, נדמה כי רוב ימי בחטיבת הביניים והתיכון סבבו סביב מערכות חברתיות, או ליתר דיוק – אילו ילדות דיברו איתי, ואילו לא, וגם הרבה סקרנות – וחוסר ידע מוחלט – בעניינים שקשורים בבנים. 

הבנות הופעתו לגלות (ואני הופתעתי מחדש לגלות) עד כמה היו לי תפיסות פסיביות ושמרניות בתחומים האלה, וכמה חלמתי שאחד מאלפי הבנים שהתעניינתי בהם רק יגידו לי שלום בבוקר. 

זה אפשר לנו לדבר על תפיסות מסורתיות של מערכות יחסים – כפי שהן משתקפות, למשל, בספרים וסרטים ישנים ועל השינויים שחלו בתחום ובפרט ביכולת ובצורך שלנו להיות אקטיביות לגבי הבחירות שאנחנו עושות בחיים שלנו. 

הבנות ציינו גם שהן התרשמו שהיה לי פשוט משעמם בשנים האלה, ואני נוטה להסכים. העולם אמנם היה אחר – לא היה אינטרנט, והיכולת להגיע למידע היתה די מוגבלת, אבל בהתחשב בכך שגדלתי בעיר גדולה, זה די מפתיע. 

אגב עניינים מגדריים – לאחרונה קראתי שניו זילנד מדורגת במקום הרביעי בעולם במדד השיוויון המגדרי. זה מאוד שימח אותי, אבל גם לא הפתיע – אני חושבת שכתבתי כבר לא פעם על כך שאני מרגישה כאן שהיחס כלפי נשים הוא הרבה יותר שיוויני ומכבד. 

בבדיקה קצרה שערכתי עם חברות למעבדה באוניברסיטה, גילנו גם שיש 58% חברות סגל בכיר באוניברסיטה שלנו, וזה גם היה משמח. 

אני לא יודעת איך זה בדיוק קשור לילדות ולחיים שלי בארץ, אבל אני חושבת שיש לי עוד עבודה פנימית לעשות בנוגע לתפיסות המגדריות שלי, ולחשיבה על ידע נשי והמקום שלו בעולם. לא מזמן שמעתי ראיון מאוד מעניין עם מחברת ספר על ידע נשי. אני מבטיחה לכתוב את רשמיי אחרי שאקרא את הספר. 

*****

ולסיום – עוד כמה אוצרות קטנים שהבאנו איתנו מהביקור בארץ של שתי נשים שאני מאוד אוהבת. 

הראשונות הן מפיות הבד החמודות האלה שאמא שלי רקמה אי שם בשנות “בית הספר העממי”. 

והשניים הם הציורים היפים האלה של דודתי לאה, שקיבלתי מבת דודתי כשביקרנו אותם במעגן מיכאל, והתאימו בדיוק למסגרות מחנות היד השנייה במילטון. 

מאחלת ימים טובים ושלווים. 

אני זוכרת שהבטחתי להמשיך את תיאור המסע שלנו לארץ, אבל חשבתי שלפי שעה קצת אסקפיזם ייטיב עם כולנו, אז אשתף הפעם בקורותינו מאז שחזרנו, והמשך רשמי המסע עוד יסופר בפירוט. 

אז חלפו כבר כמעט חודשיים מאז ששבנו מהביקור שלנו בארץ, ולמען האמת הבנות ואני עדיין קצת בעננים מהחוויה הטובה שהיתה לנו בזמן המשותף עם המשפחה שלנו והחברים/ות. 

אחד הדברים הראשונים שעשיתי אחרי שהגענו, ואמרתי שלום חטוף לדני, היה לבדוק את מצב הגינה שלי. 

כל מי שעוקב/ת אחרי הבלוג יודע/ת שעם כל המילים היפות על הורות וחינוך הביתי, הרי שבת טיפוחי האמיתית היא גינת הירק. 

לא מזמן דני סיפר לי שמומחה לאיכות הסביבה ממאלי, שמלמד אצלו בתכנית, שיתף אותו שבשונה מהתפיסה המערבית בנוגע למשבר האקלים, לפיה צריך “לשקם” את הטבע, הרי שהתפיסה האפריקאית גורסת שצריך פשוט להפסיק להפריע לטבע, והוא ישקם את עצמו. 

את יסמין ואותי זה די שיכנע, והיא אפילו הוסיפה שלפי דעתה, זה לא מספיק שכורתים עצים ושותלים אחרים במקומם, כי זה הרי לא יהיה אותו העץ. ובעיניה, הדבר דומה למחשבה שאפשר להחליף אדם אחד באדם אחר. 

על כל פנים, לפחות בכל מה שנוגע לגינת הירק שלנו, מדיניות ההזנחה, או אי ההתערבות, הוכיחה את עצמה. 

למרבה הפתעתי, במשך חמשת השבועות שדני העביר כאן בהעדרנו, הטלפון המיוחל בנוגע לבירור המקום בו אני שומרת את זרעי העגבניות, בושש מלהגיע, ונראה היה שהוא גם לא הרים את כפפות הגינה להכין לנו תבואה לחודשי הקיץ, אך נדמה לי שההזנחה דווקא עשתה לה טוב. 

לעומת זאת, הוא כן טבע תחת שפע הביצים, וחילק אותם לכל השכנים. וזה היה ממש במקום, בדיוק היה מחסור ארצי בביצים, וזה היה מאוד נחמד. המחסור בביצים נובע ברובו מאיסור גידול תרנגולות בכלובים שנכנס לתוקף לאחרונה בניו זילנד. למשבר תרמה גם החוצפה של צוות ספינת קרוז (חיפשתי ואין מקבילה בעברית, וספינת תענוגות נשמע לי קצת מפוקפק…) שבהגיעם לעיר פשטו על כל הסופרים ורוקנו אותם מביצים.  

השכנות הביאו לנו בתמורה שני ברוקולים ענקיים והמחווה הזו מילאה אותי בהרבה שמחה. 

אני חושבת שבאופן כללי אפשר לדעת המון על א/נשים דרך גננות. 

יש כאלה שממש מתלהבים/ות וקונים/ות המון דברים ואחרי הכישלון הראשון (והידוע מראש בתחום הזה, ובחיים בכלל…) מחליטים/ות שאין להם/ן ידיים ירוקות ומרימים/ות ידיים. 

ויש כאלה שממש נחושים/ות ועקשנים למרות כל הכשלונות המצטברים. 

אני כנראה שייכת לסוג העקשני, ולא מוכנה לוותר גם כשהכשלונות מצטברים. 

אחת הבעיות שלי שהבחנתי בה היא הורות מגוננת, וחוסר סבלנות כללית כשזה מגיע לענייני גננות. אם אני זורעת משהו, אני ניגשת כמה פעמים ביום לבדוק אם יש כבר נביטה, וזה קצת פחות מוצלח, כי התערבות היתר שלי לא עושה טוב לצמחים. ולכן, הדרך הטובה ביותר כדי לכפות את אי ההתערבות הוא להרחיק אותי מהאיזור לכמה ימים, ועל כך בהמשך. 

*******

אחת מנפלאות הקיץ הניו זילנדי שהקלה מאוד על החזרה שלנו היא התקופה של חג המולד, שהיא פשוט כיפית וחגיגית. 

כמתנה לחג, תמרי הכינה לי דגם מוקטן של הפתנאון, שבו ביקרנו לא מזמן, ויסמין הכינה לי תרנגולת חמודה וסימניות 

דני קיבל תמונה של דון החתול

ומתמרי ציור חגיגי של כוכבי לכת משחקים טניס.

אנחנו קנינו לבנות גלשני ים, שהתקבלו בשמחה רבה

גם על ידי

בעיקר עם הגלים העוצמתיים של האוקיאנוס.

המתנה שקיבלו הבנות של החברים שלנו היתה יצור שחור, פרוותי, קטן וחמוד, שהתארח אצלנו במשך 10 ימים כשהם היו בחופשה באי הצפוני. 

יש לי חולשה לקוקר ספניילים, ולגורים, ודי מהר הפכתי לראשת הלהקה. וזה היה די נחמד להרגיש מחוזרת. 

******

במקביל לביקור של פניקס הכלבלב הגיעה אלינו גם קרובת משפחה מקסימה במיוחד וברוכת כשרונות. 

זו המבקרת הראשונה שלנו ב-4 השנים האחרונות (!) מאז שאבי ודודתי היו בניו זילנד, והיה מאוד כיף. 

קודם כל, כי ריטה הפכה את האוטו המרופט שלנו לקרוואן מהודר 

(ואגב, מכאן והלאה הקרדיט לתמונות מגיע לריטה). 

היא קיפלה את כל הכביסה שעמדה עצובה בסלון

חשפה אותנו לסטנדרטים אחרים לגמרי של אפייה 

ובעיקר, שבתה את ליבנו.

אני ניצלתי את ההזדמנות להתלוות לריטה באחד הטיולים שלה באי הדרומי. 

ריטה היא מטיילת מנוסה, ואני, שגם בימי הזוהר שלי לפני 20 שנה לא בדיוק נמניתי עם מיטיבי הלכת, רציתי ללמוד איך היא עושה את זה. 

מהרגע הראשון ששמעתי על מסלול ה- Routeburn באלפים הדרומיים חלמתי לעשות אותו. 

אלה היו שלושה ימים יפיפיים. כאן יש סרטון של המסלול, למתעניינים במיוחד (זאת אומרת, ההורים שלי), וזה מה שראינו בפועל, מבין העננים וטיפות הגשם. 

יערות עשירים שנהנים מ- 7,000 מ”מ גשם בשנה

אין סוף מפלים 

ואחד דרמטי במיוחד (174 מ’) שהמסלול עובר מתחתיו 

המפל הספציפי הזה היה חוויות אקסטרים שהיא ממש לא הצד החזק שלי, אבל החיוך של ריטה לאחר שעברנו אותו היה שווה הכל

מבעד לגשם ולעננים זכינו לראות קצת נוף מרהיב

ישנו בבקתות עץ חמודות של רשות שמורות הטבע, והכרנו מטיילים/ות מאוד נחמדים/ות, ואוהבי/ות טבע. 

בבקתה הראשונה שישנו בה אפילו זכיתי בתואר המכובד של “בעלת יכולת השינה הטובה ביותר”. הסברתי לכולם שזה התחביב היחידי שלי שאני באמת טובה בו, ושאני מתאמנת בזה כבר שנים.  

בהליכה המרובה הבנתי שאחד הדברים שאני מאוד אוהבת בטיולים זה שיש הרבה זמן לחשוב. 

לא מזמן יסמין סיפרה לנו שכשהיא מתעוררת בבוקר היא שוכבת במיטה עד שאחותה מתעוררת. כששאלתי אותה מה היא עושה בזמן הזה היא אמרה שהיא חושבת. 

בטיול הבנתי שלמרות שהחיים שלי באמת נוחים ויש לי שפע של זמן, לכאורה, לחשוב, היומיום וכל הדברים שיש לעשות קצת מגבילים את הפניות לתחביב הזה, וטיול וניתוק מאוד עוזרים למצוא לכך זמן. 

היתה לי עוד מחשבה שאני חושבת שקשורה אף היא בהנאה שלנו מהטבע. חשבתי על כך שהרבה מחקרים מדברים על זה שבילוי של זמן בטבע קשור גם בשמירה על הבריאות הנפשית שלנו, ואני חושבת (ומניחה שיש לא מעט מאמרים בפסיכולוגיה שיאשרו את ההנחה הזו) שעצם הידיעה שהמפלים האלה זרמו הרבה לפני שאני ביקרתי כאן, וימשיכו לזרום גם אחרי, היא משהו מאוד מרגיע, ששם קצת את החשיבות העצמית המופרזת שלנו בצד. 

והתובנה האחרונה שהיתה לי היא עד כמה מילוי הצרכים הפיזיים והנפשיים שלנו חשוב גם עבור מי שאוהבים/ות אותנו. ובהרחבה: המחשבה שלי הייתה שהדבר הטוב ביותר שהורה יכול/ה לתת לילדיו/ה או מישהו/י יכול/ה לתת למי שיקרים/ות להם/ן הוא את הידיעה שאנחנו בסדר גמור ויודעים/ות לדאוג ולעזור לעצמנו. שאנחנו יכולים/ות לעמוד באתגרים, שאנחנו מקפידים/ות לקחת הפסקה מהכל, ולדאוג למה שעושה לנו טוב, ושאנחנו יודעים/ות לספק כמה שיותר מהצרכים שלנו בעצמנו. זה ממש נותן שקט נפשי, ותחושת רווחה כללית, גם לנו וגם לסביבה. 

וברוח ניו-זילנדית של רווחה נפשית ואיזון של חיים-עבודה נראה שגם ראשת הממשלה שלנו קלטה את הקאצ’ במקצוע שבחרה לעצמה, ואחרי חופשת הקיץ הבינה שהיא עייפה ונשחקה, ושהגיע הזמן שלה לפרוש. זה היה קצת עצוב וחבל, כי למרות שלא כל הצדדים של המדיניות של מפלגתה היו מוצלחים, היא פשוט מנהיגה נפלאה. 

הדבר הכי משמעותי, בעיני, שהיא השאירה אחריה הוא המורשת של טוב לב וחמלה, יחד עם נחישות והחלטיות. לכל אורך הטיול שלנו חשבתי על כך שטוב לב הוא דבר כל כך חשוב ומעצים, במיוחד כשיש מצב מאתגר. זאת אומרת, כשיורד גשם, ויש רוח חזקה, עצם היכולת למרות הקושי להיות מי שמפנה את השביל למי שבאים/ות ממולי ממלאת מייד בתחושה טובה של רוחב לב. 

כך שלמעשה האתגר הוא להיות רחבי/ות לב לא רק כשהכל טוב, ויש שפע, אלא, ובעיקר, כשקשה. 

המצב הכלכלי כאן, כמו בכל העולם כרגע, מאתגר למדי, וקראתי על לא מעט מקרים של “תעביר את זה הלאה” (Pay it forward), זאת אומרת, שמישהי/ו הולכ/ת לסופר או למלא דלק, וכשמגיע תורם המוכר/ת אומרת להם/ן שלקוח/ה הקודמ/ת כבר שילמ/ה עבורם/ן. זה מקסים בעיני וממלא את הלב. 

אז תפקיד ראשת הממשלה שלנו התפנה, ובאתר חיפוש העבודה הניו זילנדי כבר מייד פרסמו את המודעה הבאה:

וברוח דומה, דני לא מזמן דיבר עם תלמיד שלו, שמתקרב לגיל שישים, שהתנצל שהוא לא יכול לקחת עוד קורס בסמסטר הקרוב כי בדיוק מתחילה עונת הגלישה, ויש סדרי עדיפויות. 

שיהיו לכולנו ימים רגועים וטובים. 

תקופת חג המולד היא התקופה העמוסה ביותר בחיי החברה והמשפחה של הניו זילנדי/ת הממוצע/ת. במשך שבועות א/נשים מכינים את הבית, הגינה ואת עצמם/ן לאירוע המכונן של אירוח המשפחה לארוחת החג. כחלק מההכנות, נהוג, אצל המהדרין, לקשט את חזית הבית והחצר באורות צבעוניים. 

כמה ימים לפני חג המולד יסמין ביקשה שנעשה סיור לילי בשכונה, כדי לסקור את קישוטי החג. לאור מספר הכנסיות בעיירה, הגבוה יחסית לגודל האוכלוסייה, ציפינו לתצוגות מרשימות במיוחד. אך הסתבר לנו, שהקישוטים בסופו של דבר היו די צנועים, כמו שאמא של דני אוהבת לומר על דברים לא מושקעים במיוחד. 

מכיוון שאלה הימים הארוכים בשנה, היינו צריכים לחכות עד שעה מאוחרת יחסית לחשכה, ורק בעשר בערב יכולנו להתחיל. יסמין הצטיידה בפנקס ובמצלמה ויצאנו לדרך. דון, החתול הביתי, שתמיד שמח להרפתקאות בשכונה, הצטרף בסקרנות.

במסגרת ניסיונותי להבין את הנפש הניו זילנדית, היתה לי שיחה מעניינת עם אחות שבדקה אותי בערב החג (שום דבר רציני, אמא). היא כבר די מכירה את הבנות ותמיד שולחת להן דרישות שלום. לכן הרשיתי לעצמי לשאול אותה אם היא אוהבת את החג. היא אמרה שכן, אבל שזה בעיקר בגלל זכרונות הילדות. כיום, לנוכח המסחור שלו וההתמקדות במתנות, היא אפילו קצת נבוכה ומתביישת בזה.  

ואלה הכרטיסים שהבנות הכינו לחברים שארחו אותנו בערב החג, ולמורה שלהן לפסנתר. 

בבוקר חג המולד הבנות העירו אותנו בהתרגשות רבה. יחסית לגודל המאורע, אני חושבת שהן היו די סבלניות לנוכח שעת ההשכמה המאוחרת שלנו. 

אני לא יודעת אם כתבתי על זה פעם כאן, אבל אנחנו קונים לבנות מתנות שלוש פעמים בשנה (מלבד דמי חנוכה) – בימי ההולדת שלהן ובחג המולד. בחרנו שזה יהיה המועד היחיד חוץ מימי הולדת שקשור בנתינה חומרית, בעיקר כי חשוב לנו שהשמחה שבחגים היהודיים שאנחנו חוגגים תהיה קשורה בתוכן שלהם ובמנהגים – ולא במתנות. 

הבנות התרגשו מאוד ויסמין עמלה במשך כמה שבועות על המתנות שלה לכולם/ן. לתמרי היא הכינה מחזיקי ספרים מעץ. עם קצת עזרה מאבא.

אני קיבלתי ממנה ציור של תרנגולות פעילות במיוחד – 

ושקיק בד עם סימניות צבעוניות.

תמרי מאוד שמחה לקבל מאיתנו מילון ליטאי-אנגלי, כהכרה במאמץ שהיא עושה בלימודי הליטאית שלה ביחד עם דני. 

את המתנות כולן עטפנו בבדים – מטעמים סביבתיים ואסתטיים.

אחר כך ניגנו Jingle bells בארבעה כלים – יסמין בצ’לו, תמרי בכינור, אני בפסנתר ודני בחליל. אף פעם לא ניגנתי עם מישהו/י (שלא לומר, בקושי ניגנתי בכלל), וזו היתה חוויה מדהימה. 

בגלגול הבא בטוח אנגן בתזמורת קטנה חובבנית. 

******************

קצת לפני חג המולד, המורה לכינור של תמרי הראתה לי שבקצה הגינה שלנו צומח Elderflower או בעברית, פרח הסמבוק, וגם לימדה אותי איך מכינים סירופ ממותק לשתייה. יצאתי למסע חיפוש של שיחים בשכונה, ולשמחתי, חוואי חביב הפנה אותי לשדה של החבר שלו שהיה מלא בפרחים, ומהם הכנתי סירופ טעים ביותר. 

שלב א’ – פוסט קטיף

שלב ב’ – השריית לילה עם סירופ סוכר, מלח לימון, תפוזים ולימונים. 

שלב ג’ – סינון והכנת תרכיז

שלב ד’ – בילוי זוגי עם דני 

והמשקה הזה בא בזמן, כי התחיל להיות די חם, וכי כיף להיות בגינה שפורחת למדי

מכיוון שההצלחה שלי בגידול אוכל סובסטנטיבי, הווה אומר, לא רק פטרוזליה, עלי תרד ושני קישואים, די מוגבלת, אני משתדלת בינתיים לנסות ולהפיק את המיטב ממה שיש. 

עכשיו, כשהבנות בחופש גדול מהלימודים, שולחן הלימוד שלנו משמש אותי לייבש פרחי קלנדולה ולבנדר לשמן, עלי ורדים לקרם פנים, וקמומיל לתה. 

אני מניחה שגם זו סוג של פרודוקטיביות. 

הרשתות שפרוסות בגינה מעל הירקות מיועדות להגן קצת מציפורים, אבל בעיקר מהתרנגולות. ועכשיו, האיום הדמוגרפי מצד האחרונות גבר, בעיקר מאז שהצטרפו אלינו עוד ארבע תרנגולות חדשות. 

לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי לצרף את החמודות האלה לחבורה 

בעיני, ככל שלתרנגולת יש מראה יותר מגוחך, הרי זה משובח. 

אנחנו עדיין עסוקים בלעזור תרנגולות החומות הוותיקות להתרגל לחברותיהן החדשות. בנוסף, מכיוון ששתיים מהתרנגולות החדשות הן ממין קטן במיוחד, דון החתול חשב ביום הראשון שלהן שהן סוג של ציפור שכדאי לנסות ולצוד. למחרת בבוקר, קמתי לבדוק מה מצב התרנגולות, בעודי מצפה לגרוע מכל – חתול מחויך שלידו כרעי תרנגולת.  

למרבה המזל זה לא קרה, והוא הבין שהן חלק מהלהקה. 

שתיים מהתרנגולות היותר גדולות לא נוטלות סיכונים מיותרים, ותמרי מצאה אותן כבר בערב הראשון כשהן ישנות על העץ. 

ולא סתם על העץ, אלא די גבוה, קרוב לצמרת שלו

הבנות עקבו אחריהן בערב למחרת כדי להבין איך זה קורה, ולתדהמתן הן גילו שהתרנגולות החדשות משתמשות בגדר שדני בנה במאמץ רב כמדרגה לדילוג אלגנטי אל העץ. עכשיו רק נותר לנו לגלות איך הן יורדות משם מוקדם בבוקר, אבל לפי שעה אין מתנדבות/ים לעבודה הזו. 

התרנגולות הקטנות והחמודות גם מטילות ביצים חמודות. 

ובכלל, הן רכות ונעימות, ואני מאושרת לראות אותן מסתובבות כל היום להנאתן בגינה 

זה די מפתיע אותי עד כמה אני אוהבת תרנגולות, בעיקר לנוכח העובדה שעד לפני כמה שנים קצת פחדתי מעופות. יש לי תחושה של הזדהות איתן – הן אנושיות בסטריאוטיפים שיש להן אחת כלפי השנייה, ויכולות להיות עוינות למדי כלפי מי ששונה מהן, אבל ברגע שהתקבלת לחבורה, צפויים לך חיים נעימים של חברות אמיצה (ופטפטנית למדי) עם חברותייך ללהקה, ועיסוק רב בענייני ביוץ – גם אם בפועל יש להן סיכוי קטן לרבייה ממשית, בהעדר תרנגול זכר בסביבה.  

חוץ מזה הן נשיות, חכמות, חברותיות לבני האדם, ומאוד רגישות. 

בקיצור – חברות. 

*****************

לסיום, אשתף אתכם/ן בפעילות קלה ונחמדה שעשיתי עם יסמין בחורף. למעשה, זה היה יותר לקראת האביב, כי היה בניו זילנד מחסור בדפים צבעוניים שהיינו זקוקות להן. 

את ההוראות לכוכב מצאתי כאן, ולמעשה יש עוד המון גרסאות – וכבר עכשיו מצאתי אחת אחרת לחורף הקרוב. 

כל מה שצריך זה נייר עפיפונים צבעוני, ודבק פלסטי. 

מה שנחמד  זה שאפשר לשמור אותם משנה לשנה, ולתלות על החלונות בתחילת החורף – רק חבל שאני לא זוכרת איפה שמרתי את הכוכבים מהחורף שעבר… 

מאחלת בינתיים ימים טובים ובריאים.

תמרי שלנו הגיעה לגיל שהיא מוכנה לקבל על עצמה עול תורה ומצוות. או לפחות אמורה. 

האמת היא שהיא ילדה נפלאה וסופר-חרוצה. היא קמה כל בוקר, ובשלב שאני ודני עוד מתהפכים במיטה היא כבר משלימה את כל המטלות שלה (כולל האכלת תרנגולות, גם כשהטמפרטורה בחוץ מתחת לאפס), ואחרי העבודה היא מתאמנת בכינור ובפסנתר. כך שאפשר לומר שכל בוקר אנחנו מתעוררים לקול הנגינה שלה. רק אחרי שהיא מסיימת את התורנויות היא מוכנה להתחיל את היום, ללמוד ולשחק. 

אני די בטוחה שאת המשמעת העצמית הזו היא לא קיבלה ממני. 

תמרי לא רצתה לעשות אירוע בבית הכנסת לכבוד בת המצווה שלה, וגם לא מסיבה עם חברים/ות. היא הסבירה שלחגוג עם המשפחה זה משהו אחר מאשר עם א/נשים מחוץ למשפחה, ומבחינתנו זה הסבר מספיק משכנע. 

כך נראה השולחן החגיגי ערב לפני בת המצווה 

וכך נראתה כלת האירוע (ואחותה) עם כרטיס חגיגי במיוחד.

בתור מתנה היא ביקשה משחק ריסק, שהיה גם אחד המשחקים האהובים עלי בגילה. וקיבלה מאיתנו בהפתעה גם ציפורניים בעוביים שונים לעט הנובע שלה. ובמתנות שקיבלנו מהסבתות מימנו ביקור חגיגי בקרקס, וארוחה במסעדה (בקיצור, לא חפצים). 

מכיוון שהרעיון המקורי שלנו ליום ההולדת – ביקור בארץ וטיול בליטא – לא יצאו לפועל בשלב זה, הסתפקנו בביקור באי שאהוב מאוד על תמרי, וגם עלי. 

כתבתי כבר על האי הזה, שהוא למעשה שמורת טבע עם אכסניה קטנה, בפעם הראשונה שהייתי בו, לפני כמה שנים, וגם תמרי מכירה אותו מטיול כיתתי. אבל עבור דני ויסמין זו היתה הפעם הראשונה, ואני חושבת שהאי מצא חן בעיניהם. 

והוא אכן נשאר מקסים כפי שהיה. 

חוץ מאיתנו התארחו באי עוד זוג מבוגר ונחמד, שגר באיזור כפרי קטן ליד העיר. הם כנראה מאוד מחוברים לחיים הכפריים, כי הם סיפרו לנו שהביקור האחרון שלהם באוקלנד, היה בשנת 1987. 

אחד החסרונות באי הוא שהוא חשוף מאוד לרוחות, מכיוון שהוא נמצא באמצע המפרץ, וכי האכסניה שבו כמעט ולא שופצה מאז שנבנתה לצרכי בידוד של מהגרים שהגיעו עם מחלות בסוף המאה ה-19. כשנסענו לשם לסמינרים של המעבדה, העברנו בלילה את המזרנים ושקי השינה שלנו לסלון כדי לישון מול האח, כי הלינה בחדרים היא ממש כמו לינה באוויר הפתוח. וזה גם מה שעשינו הפעם. 

לעומת זאת, הזוג הניו זילנדי ישנו בשלווה ואמרו שהיה להם חם ונעים. מצד שני, הם הביאו שלוש מזוודות ללילה האחד שלהם באי – אחת מהן מיועדת לשמיכת פוך.

מה שהיה מאוד כיף הפעם זה ששאלנו את הקייקים של האתר, ומכיוון שכולנו אוהבים לקייק (בשלב הזה של חיי אני כבר לא בטוחה אם זו מילה אמיתית או עוד אחד מחידושי הלשון שלי – דני טוען שזה השני), זה היה פשוט נפלא להקיף את האי ולהיות מאוד קרובים לכל הציפורים המיוחדות שעליו. 

******

אחד הדברים המטרידים שקראתי לאחרונה הוא שהערך העצמי שלנו נמצא בשיאו כשאנחנו בני/ות 9, ומגיל 12 מתחיל לרדת בתלילות. בפעם הבאה שהוא יגיע לאותה הרמה בה היה בגיל 9, אנחנו כבר נהיה בני/ות 65. זה ציער אותי לחשוב שכך רוב בני האדם חווים את עצמם, בלי שום סיבה בעצם, וגם עורר אצלי את הרצון לעזור לבנות שלנו לשמר על הערך העצמי שלהן (לפחות אצל בת ה-9, לפי הסטטיסטיקה שלעיל, עבור הגדולה זה כבר מאוחר מדי). כל רעיון שתרצו להעלות בתגובות למטה, יתקבל בברכה.  

ביחס לדימוי העצמי הכללי של נשים, אני חייבת לציין שלמרות שלא כתבתי על זה כאן כמעט, התפיסה בניו זילנד של יחסי מגדר מאוד שונה מאשר בישראל. למרות שבניו זילנד שיעור האלימות בתוך המשפחה הוא מהגבוהים במדינות ה- OECD, עדיין היחס החברתי לנשים באופן כללי הוא די שונה. קודם כל, ברמה האישית, אני עדיין מופתעת שלא מטרידים אותי ברחוב. בהתחלה חשבתי שזה מכיוון שכבר יצאתי ממעגל הגיל הרלוונטי, אבל כששאלתי חברות צעירות מארצות אחרות, הן אמרו שגם הן שמו לב לזה. זה גם גורם להרגיש הרבה יותר נוח, ולהרגיש רמת ביטחון אישי יותר גבוהה גם כשאני הולכת ברחוב חשוך בשעת ערב מאוחרת. 

גם ברמה החברתית, יש כאן הרבה פחות לחץ חברתי על נשים סביב המראה החיצוני (לפחות, נשים בגילי, לגבי נשים צעירות, לצערי, נראה שהמצב די דומה לזה שבמדינות מערביות אחרות). כשאמא של דני באה לבקר אותנו היא הופתעה מכמה שנשים מבוגרות כאן לא צובעות את השיער. גם ניתוחים פלסטיים מאוד לא מקובלים, וכן, אני עדיין מופתעת לראות טכנאיות, שרברביות, בנאיות וכו’. נשים כאן גם לא מצופות לחזור לעבודה אחרי שיולדות אם הן אינן רוצות בכך, וגם לגיטימי לגמרי לכתוב בקורות החיים שבעשר השנים האחרונות הייתי עסוקה בגידול ילדים. פשוט ככה.  

לא מזמן חשבתי על כך שהחיים במדינה שבה יש ראשת ממשלה שהיא גם רכה, חמה, אמפטית ואכפתית, אבל גם נחושה, חזקה ומאוד לא קונפורמית, היא מאוד מעצימה עבור נשים צעירות. כאן, למשל, היא מובילה התנצלות רשמית בפני חיפושים בבתים של מהגרי עבודה פסיפיים בשנות ה-1970 – צעד מרשים ואמיץ בפני עצמו. 

בקיצור, משמח אותי להיות חשופה למודל כזה. 

ואגב כך, הזדמן אלי שיר מקסים, שגם העברתי לכמה חברות. 

אגב, מצב הגבריות בניו זילנד לא בהכרח מקביל לקידמה המאפיינת את מעמד האישה בניו זילנד. דני הבטיח לכתוב על זה פוסט אורח בהזדמנות.

******

המגורים בעיירה החדשה עדיין לא פשוטים לי. אני מרגישה קצת כמו דג מחוץ למים – אולי כי הרגשתי מאוד בבית בדנידין, ואני מאוד קשורה למקום ולרשתות החברתיות שלנו שם. כל ביקור בעיר מרגיש לי עכשיו כמו ביקור בארץ שבו אני מנסה לעבור ממקום למקום ולהספיק כמה שיותר דברים בזמן קצוב. 

בינתיים, הבנות ואני נוסעות יום בשבוע לפעילויות שלהן בעיר, ואני נוסעת יום או שניים נוספים בשבוע לעבודה, אם יש לי פגישות או משהו שאני צריכה להיות בשבילו בעיר. אבל זו בהחלט הסתגלות. 

לשמחתי מצאנו מישהי מהעיירה הסמוכה שעובדת גם היא בעיר, ואנחנו חולקים את הנסיעה איתה – מה שחוסך דלק, ופליטת פחמן וגם מעביר את הנסיעה בשיחה נעימה.

אחד הדברים המתגמלים במגורים בעיירה קטנה, חוץ מהשלווה המוחלטת, הוא הקרבה לטבע. כך למשל נראית השכונה שלנו

וזה הרחוב שלנו 

*******

לסיום, אתוודה, פעם בארבע שנים דני ואני חולקים את אותו התחביב. בתור מי שכמעט תמיד מחמיצה פנים על צפייה בספורט (״לא עדיף לעשות ספורט בעצמנו מאשר לשבת ככה מול המסך ולראות?״ – נסו לדמיין את המשפט הזה נאמר בטון מתלונן ומטיף, מוסיף דני), אני מוצאת את עצמי בקלות מתמכרת לשידורים מהאולימפידה. 

מאז שראיתי את מרי לו-רטון באולמפיאדת לוס-אנג׳לס בשנת 1984 אני יכולה להיצמד במשך שעות לשידורים החיים, ולהתרגש (עד כדי דמעות! באמת!) בשביל הספורטאים/יות. 

אני ערה לכל הביקורת כלפי המשחקים – מבני הענק שנשארים כערי רפאים אחרי המשחקים וההשלכות הסביבתיות והחברתיות שקשורות להקמתם, הלחץ על הספורטאים, הסמים הממריצים, הפציעות ועוד ועוד. ובוודאי שאפשר ליישם הרבה מההצעות שמועלות לפישוט והוזלת האירוע. יחד עם זאת, אני חושבת שהאפשרות להתפעם כל פעם מחדש מהיכולות המנטליות והפיזיות של בני אדם מכל העולם, הנחישות, וההתמדה שלהם, פשוט מעוררים השראה. 

הפעם, הפרש השעות בינינו לטוקיו (רק 3 שעות) מאפשר בקלות לעקוב אחרי גמר הקפיצה המשולשת לנשים מבלי להפסיד יותר מדי שעות שינה יקרות. 

כפי שכתבתי בעבר, ניו זילנדים משוגעים אחרי ספורט, ובבריכה הציבורית של דנידין יש לוח כבוד, שבו מוצגות תמונות של אלופים ואלופות אולימפיים שמוצאם בעיר. כך שכולם די עוקבים ומתעניינים. 

הגדיל לעשות הפוליטק בו דני ואני עובדים, שמשדר את המשחקים על מסך ענק לאורך כל יום העבודה. כשעברתי שם (ונעצרתי, כמובן, לכמה דקות לעקוב אחר ריצת 400 מטרים שליחים) פגשתי עוד מכורה לדבר, אישה סולידית בתחילת שנות השישים לחייה. ההיא אמרה משהו שמאוד מצא חן בעיני – שאולי בגלל הקורונה, והשנה וחצי האחרונות, יש משהו מרגש במיוחד באולימפיאדה הזו. ואני חושבת שיש בזה משהו – משהו בשנה הזו אולי יכול להזכיר קצת לבני האדם שכולנו בני ובנות תמותה, שנמצאים/ות כאן יחד, לתקופה מוקצבת בלבד, ושאולי אפשר לנצל את הזמן הזה לעשות טוב למען בני האדם והעולם. 

הלוואי. 

וכך נראה השיעור בנושא (כן, אנחנו עדיין לומדות על יוון העתיקה, אעדכן בעוד כמה שנים, כשנסיים את החומר), שיצא לנו בתזמון מצויין. 

הבנות גם הן מגלות עניין רב במשחקים האולימפיים, והן שאלו אם מדינת הוותיקן שלחה נבחרת, והוסיפו, בקריצה שהם היו יכולים לנצח בתפילה, אם היה ספורט כזה. 

וכך נראה האימון שלהן בבית – 

כמו שכתבתי כבר בעבר, עונת הקיץ בניו זילנד מאוד מיוחדת. קודם כל, האוניברסיטה מתרוקנת לגמרי, והשנה התחלתי להרגיש כמה קשה להיפרד בתקופה הזו מסטודנטים/יות שסיימו ללמוד, ומחברים/ות שנוסעים/ות למשפחה שלהם לחג.

היתרון הגדול בתקופה הזו, זה שכיף לראות מהצד איך כולם נלחצים מההכנות לחג, ולדעת שאנחנו לא צריכים להילחץ מהן (-:

חג המולד הוא גם היום היחיד בשנה שהחנויות סגורות בו, ואיתרע מזלי והתנדבתי ללכת לקניות בסופר בערב החג. האווירה הזכירה לי את החנות של רמי לוי באזור התעשיה תלפיות, ביום שישי בשעה 1:30 בצהריים.

טוב, נו, רק קצת הזכירה.

באופן כללי, אני לא בטוחה אם זה כל כך מוצלח לעם שרעב, מלחמות ומחסור טבועים לו בד.נ.א. לחוות סגירה מוחלטת של חנויות למצרכים בסיסים בכל סוף שבוע (מי אמר חוק המרכולים?) אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

חוץ מזה העיר לגמרי שוממה, ובכל הבניין הגדול של החוג לפסיכולוגיה אין עוד אף אחד חוץ ממני

וכך זה נראה מבפנים

*** *** ***

קצת לפני שיצאנו לחופשת חג המולד התקיים טקס הסיום הרשמי של הדוקטורט של דני. וזה היה יום מיוחד במינו!

הבוקר התחיל בקבלת פנים חגיגית באוניברסיטה, כשכל המרצים/ות והמסיימים/ות לבושים בגלימות חגיגיות, ונראים לא פחות מאשר דמות של ג’וקר בחפיסת קלפים. מכיוון שאנחנו ממש לא מבינים בכללי הטקס, למדנו שלכל תואר יש גלימה משלו, וגם כובע מתאים, ושעם הכובע והגלימה שמסיימים איתה דוקטורט, נתקעים לכל החיים. למשל, דני יישאר עם כובע הכרית המוזר הזה לנצח, ולעומת זאת ראש החוג לפסיכולוגיה הסתובב עם גלימה ססגונית מדהימה, והבנתי שהוא סיים באיזה שהיא אוניברסיטה מאוד נחשבת בארצות הברית.

למרות שהטקסים האלה מתקיימים בעיר 4 פעמים בשנה, ישנה התרגשות כללית בשבוע של טקסי הסיום. את העיר ממלאות משפחות של תלמידים מכל העולם – ואפשר לראות אנשים בתלבושות מסורתיות מאפריקה, הודו ואיים באוקינוס השקט. מסתבר שמשפחות של סטודנטים/יות מהאיים הפסיפיים אוספות נוצות במשך תקופה ארוכה ותופרות אותן על הגלימה במיוחד לכבוד הטקס.

וכך נראית חנות מזכרות בעיר בזמן שבוע טקסי הסיום.

החגיגית ממשיכות בתהלוכה חגיגית מהאוניברסיטה לבניין העירייה. בעוד שהבנות ואני השתרכנו מאחור, דני התחבר עם פרופסור לכלכלה שהספיק לספר לו על במהלך 20 דקות הצעידה על אלגוריתם שהוא עובד עליו כבר חמש שנים, על כך ששניים מהתלמידים שלו שסיימו את לימודיהם באותו יום באים מפקיסטן ומסעודיה ושכל אחד מהם עם משפחתו הזמין אותו לארוחת צהריים בנפרד, כך שהוא צריך לדלג מארוחה לארוחה ולכבוד הארוחות החשובות הללו, הוא הלך באותו הבוקר לטיפול שיניים והחלפת כתר. כתר אחר, לעומת זאת, שכבר יש לו מזה עשור, לא היה צריך להחליף ורופא השיניים אף שיבח את העמידות שלו ואת העבודה שעשה רופא השיניים שאחראי לכתר. כראייה, הוא הכניס שתי אצבעות לפה וחשף את הכתר כדי שדני יוכל להעריך את העבודה המרשימה.

דני הרגיש שהם התקרבו יותר מידי ומהר מידי עבור תהלוכת סיום לימודים, ונפרד ממנו באדיבות אך בתקיפות.

וכך נראה בניין העיריה בטקס חלוקת התעודות

מאז הטקס של דני חל שיפור כללי במצב אצלנו בבית. קודם כל, כל דבר שאני לא יודעת, אני אומרת לבנות לשאול את ד”ר דני, ובמקביל, הבנות מוכנות לעשות כל דבר ש”הדוקטור אמר”.

**********

לא מזמן היתה לנו שיחה במעבדה לגבי הורות. אחד הסטודנטים, בחור בתחילת שנות השלושים שלו, אמר שכשהוא חושב על הורות, הוא בעיקר מחכה לשלב שבו יהיו לו ילדים בגיל 18 – כי בגיל הזה הוא חושב שמרגישים פחות אחריות מלגדל את הילדים ו(בתקווה) נהנים יותר מחברתם.

אני אמרתי לו בתגובה, שאני כבר מרגישה ככה, ושהרבה פעמים כשאני נוסעת עם הבנות באוטו, ואחת מהן יושבת לידי (בניו זילנד ילדים יכולים לשבת בכל גיל מקדימה, כל עוד שהם עם מושב מתאים), אני מרגישה כאילו שאני נוסעת עם חברה, ולא עם ילדה שאני צריכה “לחנך”.

על כל פנים, שיא ההנאה שלי בתקופה האחרונה מההורות היתה כשתמרי ואני התחלנו לעבוד על האלבום ליום ההולדת של יסמין.

בעבר, כשגייסנו את הבנות “לעזור” בהכנת האלבומים האלה, בדרך כלל זה היה כרוך לתת להן עבודות יזומות (גזירה, צביעה, הדבקה), ואילו הפעם, גיליתי עד כמה העבודה עם תמרי היא משהו אחר לגמרי מהעבודה שלי עם עצמי.

זה לא שלא רבנו אי אלו פעמים (כן, שווה לבדוק האם עקשנות היא תכונה גנטית), ולא שלא התעצבנו אחת על השניה. אבל, גם גילינו חיבור מיוחד בינינו בעבודה המשותפת הזו. הילדה גילתה שכשהיא מוסיפה עיטורים לאותיות אפשר להוסיף גם עניין, שמחה ותוכן נוסף, ואני גילתי שהעץ שהצעתי לצייר היה ללא ספק הרבה פחות מעניין ללא הציפורים שתמרי הוסיפה לו.

שתינו כל כך התרגשנו מההנאה שבעבודה המשותפת, שעבדנו במרץ מידי יום על הספר עד שסיימנו. וכך זה נראה ביום עצמו

קצת אחרי יום ההולדת הכנו לבנות פינת עבודה חדשה

ומכיוון שעכשיו חופשת קיץ הן מבלות בה שעות על גבי שעות

בחופשת הקיץ אנחנו גם אחראים לבדוק את תיבת הדואר של בית הספר. מסתבר שהשנה חוגגים 100 שנה לחינוך שטיינר, או משהו בסגנון, ותיבת הדואר מלאה בגלויות שמגיעות מבתי ספר בכל העולם, והן כל כך צבעוניות ויפיפיות שאני נהנית לאסוף אותן ולראות מאיפה הן נשלחו

כך, למשל, נראית גלויה ששלחה ילדה מאיטליה

מקולומביה

פינלנד

וגרמניה

רעיון כל כך פשוט וכל כך יפה.

ולסיום כמה תמונות מהגינה שלנו שממלאת אותי בשמחה מידי בוקר

תבואה יומית ביום מוצלח במיוחד

את הימים האחרונים ביליתי קבורה מתחת לערמת עבודות בלתי נגמרת – תרגילים של סטודנטים במעבדה בפסיכולוגיה. בדקתי 26 כאלה, וזה היה לא קל, אבל אני גאה בעצמי על ההתמודדות. מסתבר שפה לומדים מאוד אחרת מאשר בישראל. סטודנטים/יות עובדים מאוד, אבל מאוד קשה. ניו זילנדים, באופן כללי, הם אנשים חביבים ונעימים, שאוהבים להנות מהחיים, ולא לעבוד יותר מידי. אבל אם כבר הם עובדים, אז הם עובדים בשיא הרצינות והיסודיות. וככה זה נראה גם אצלי במשך לא מעט שעות

בדיקת העבודות השאירה את חגיגות יום ההולדת של דני כזכרון עמום מאחור. אבל אלה היו חגיגות של ממש השנה. כבר הרבה מאוד שנים אני מנסה לשכנע את דני שמסיבת יום הולדת המונית, זה בדיוק מה שהוא צריך. יש בינינו הסכם לא כתוב שנמנעים הדדית ממסיבות הפתעה (למרות שאבא שלי ארגן לאמא שלי את מסיבת ההפתעה השווה ביותר שהייתי בה בדיוק ביום ההולדת ה-39, אבל גם זכרון הילדות הזה לא שכנע את דני). לשמחתי הרבה, ולהפתעתו, החברים והחברות שלו בעבודה לקחו יוזמה והוא קיבל המון עוגות, שירה ציבורית בקמפוס וארוחה במועדון הסגל של האוניברסיטה – שזה, למבוכתי, בית הקפה האהוב ביותר על דני.

כשדני חזר הביתה, אנחנו כבר הספקנו להכין את השולחן החגיגי, ואת המתנות שתמרי הכינה לו.

והיא השקיעה.

כבר לפני כמה חודשים היא חזרה הביתה מהגן עם דב קוטב שהיא תפרה עבורו.

עוד באותו היום, הילדה (ואני) הכנו המון קיפולי נייר שיתווספו לדב הקוטב, והכל נארז יפה ונשמר במגירה של תמרי במשך חודשיים שלמים.

עד הרגע שהיא הגישה את המתנות לחתן השמחה

כדי לקנח את ימי החגיגות, הלכנו כל המשפחה להחלקה על הקרח. הבעיה היחידה בתוכנית הזו היתה שדני ממש לא אוהב החלקה על הקרח.

אבל זה לא הפריע לנו להנות.

בעיקר כשבמרכז ההחלקה יש מזחלות חמודות לילדים צעירים, וגם להורים חסרי ניסיון מספק (או כישרון אתלטי מיוחד) שיכולים להסתיר את המגבלות שלהם במסווה של ילד/ה צעיר/ה ומועד לנפילות.

היה כיף!

החורף המתמשך גרם לי להרגיש סוג של געגוע למשפחה ולחברות שלי בישראל (אוקי, וגם לאוכל). מה שהבנתי שאני מאוד אוהבת עם משפחה וחברות ותיקות זה שהם יודעים/ות את כל הפרטים הביוגרפים הכי הזויים לגבי שגם אני כבר הספקתי לשכוח. לא צריך להשלים פערים, לא צריך ללמוד פרטים. הרבה מאוד כבר ידוע.

תמרי היטיבה לנסח את התחושה הבוקר –

“יש הרבה דברים שאני רוצה לעשות, אבל לא את כולם אני יכולה כבר. לדבר בסקייפ עם סבתא לידה, שאבא יכין פנקייק, לטוס לישראל ולחבק את סבתא לידה”.

סיכמנו שנעשה את מה שאפשר כבר – ניסינו להתקשר לסבתא, ודני כבר מכין פנקייק במטבח.

ולצד כל ההתרחשות הזו, ישנה ילדה צעירה בפעילות אופיינית – ממציאה לעצמה קלפים של Rush Hour בעיקר כי הקלפים שהגיעו עם המשחק כבר לא מספקים אותה.  מאחלת שנה טובה ונפלאה. השנה הזו היתה עבורי כל כך טובה ונהדרת במישור האישי (לגבי מה שקורה בעולם, זה סיפור אחר לגמרי). שרק ימשיך ככה. מאחלת לכולנו בריאות וחגים שמחים, טובים ומלאים באהבה.

בינתיים אני מתכוננת להיות חזנית אורחת בימים הנוראים. אני מלאת התרגשות מזה. פרטים בהמשך.