כשהייתי ילדה ממש רציתי להיות בלשית פרטית. חשבתי שזה ייעוד מקצועי מעולה בשבילי, ובמשך תקופה ארוכה רכבתי על האופניים שלי עם פנקס ועפרון מנסה לחפש – ועוד יותר מזה – לפתור תעלומות בעיר העתיקה.
האמביציה המקצועית הזו ידועה במשפחה שלי ודי מדוברת עד היום, אבל כנראה ששכחתי עד כמה היא היתה מפותחת וקונקרטית. וכך, אתמול לפני השינה כשתמרי הקריאה ליסמין ולי חידה בלשית מהספר דני ידעני – המוכר באנגלית כ- Encyclopedia Brown נזכרתי בעוד כמה פרטים, לכאורה שוליים, שבילדותי היו מאוד משמעותיים עבורי.
מסתבר שלדני ידעני היה מין “משרד” שבו היה לו שלט של שעות פתיחה וקבלת קהל, ועוד כל מיני דברים שבלשים צריכים. אני זוכרת שבתור ילדה זה ממש היה החלום שלי, ומשהו שהייתי חושבת עליו לפני השינה – על איך ייראה משרד הבלשות שלי – שולחן העבודה, טלפון שאצליח לחבר בחוט מאריך ממרכז הבית, כרטיסי הביקור שאכין, והשלט בכניסה. אני זוכרת שבמשך תקופה התעניינתי במיוחד במכר של ההורים שלי שהיה “בלשן” למרות שהם הסבירו לי שזה לא בדיוק אותו המקצוע.
שיתפתי את הבנות בפרטים של משרד הבלשים מהילדות שלי, והן הזכירו לי שהעבודה שאני עושה קצת דומה לעבודה בלשית – כל השאלונים שאני עסוקה בהם בפסיכולוגיה. את אחד השאלונים – שאלון שבודק את אופן ביטוי הרגשות – מילאנו לא מזמן כולנו יחד, סתם בשביל הכיף. באופן לא מפתיע, כל הבנות במשפחה דרגו את עצמן כ”מסכימה בהחלט” באופן די מובהק בתגובה לשאלות בסגנון “כשאני מרגישה משהו, אחרים יכולים לדעת זאת מהבעת הפנים שלי” או “אני תמיד מבטאת אכזבה כשדברים לא קורים כפי שאני רוצה”. זו היתה גם הזדמנות מצויינת לתרגל ממוצעים (אם כי נמנענו מלדבר על שונות בשלב זה – אולי כי אני עדיין לא לגמרי מבינה עד הסוף מה זה בדיוק אומר) ואולי גם להבין שכל אחד ואחת שונים באופן שבו הם/ן מביעים/ן את עצמם/ן בעולם.
מסתבר שגם אצל תמרי מתחילים לנצנץ סימנים ראשוניים של ייעוד מקצועי.
לפני כמה חודשים, ואחרי שנים שדני חלם על הרגע הזה, הוא התחיל ללמד את תמרי אומנות לחימה סינית, בה גואה, שמסתבר שתור הזהב שלה היה דווקא בנצרת עילית של שנות ה-90′.
הם מתאמנים באופן די קבוע בכל זמן פנוי של השניים, וגלגולים עם חרב שלופה הפכו להיות מחזה די נפוץ כאן בבית.
בנוסף, תמרי גם מאמנת את יסמין ואותי. אני תלמידה די מאתגרת, אבל לשמחתי זו הזדמנות טובה לתמרי לפתח את יכולות ההתמודדות שלה עם תלמידים/ות מתקשים/ות.
במקביל דני ותמרי גילו בעיירה הקטנה שלנו קבוצת טאי-צ’י לקשישים עם אוסטיאופורוזיס, והם מתאמנים גם שם. יש הפתעות אפילו בעיירות נידחות בקצה העולם. מה שכן, רוח הקבוצה קצת משפיעה על תמרי – השבוע התבטל שיעור במפתיע והילדה קצת חוששת שמישהו נפטר.
********
ועכשיו לסוציאליזם –
לא מזמן האזנתי בתוכנית הבוקר ברדיו לראיון עם מוציא לאור ניוזילנדי שהשתתף בשנות השבעים במאבק להכרה רשמית בתרבות המאורית. הוא אמנם ממוצא אירופאי אבל באותה התקופה הוא למד את השפה – מה שאני מניחה, היה דבר די חתרני לעשות.
אחד הדברים החזקים שתפסו אותי בראיון הזה היה דווקא האופן שבו הוא הציג את עצמו בתחילתו של הראיון – וללא כל בושה – כ”סוציאליסט”.
באופן כללי אני סולדת מכל מיני מילים שמשייכות אותנו לתנועות אידאולוגיות אלה ואחרות (והמרואיין עצמו אמר את אותו הדבר), אבל הוא מצא חן בעיני – לא רק בגלל העמדות הכלכליות-חברתיות שלו, אלא באופן כללי בגלל העבודה שלו בקידום ספרות שוליים ובעיקר ספרות מאורית.
אני כותבת את זה בדיוק בשנה שבה נחגג כאן לראשונה מאז הכיבוש הבריטי של ניו זילנד לפני כמעט מאתיים שנה, ראש השנה המאורי, כחג רשמי של המדינה.
כולם היו מאוד נרגשים, וניכר היה שיש רצון ליצור כאן מסורות חדשות, ולצקת משמעות לחג. אפילו ראיתי כתבה יפה שעיקרה היה שמרגש לראות שא/נשים לא התייחסו ליום הזה כאל עוד יום חופש, אלא באמת ניסו ללמוד עוד על המסורות המאוריות.
אני חייבת לציין שאפילו בשמונה השנים שאנחנו כאן אנחנו מרגישים הבדל משמעותי במודעות לשפה ולתרבויות המאורית והפסיפית, ובניסיון לקדם ולהנכיח אותן במרחב. עד עכשיו זה נושא שכמעט ולא כתבתי עליו, קצת כמו עולה חדשה שמתלהבת מזה שכולם חוגגים את החגים היהודיים בארץ, אבל עדיין לא לגמרי קולטת את המורכבויות של המקום. אני חוששת שעדיין קשה לי להבין איך בדיוק נראה הקולוניאליזם כאן, ומה המשמעויות שלו – שלוו, כנראה כמו בכל מקום, בשוד קרקעות ודיכוי תרבותי. אבל אני כן מתרשמת מהמאמצים שעושים כאן כדי לקחת אחריות על ההיסטוריה הלא מאוד מפוארת הזו, וגם יש לי תחושה שאצטרך בקרוב ללמוד מאורית, כי כפי שאמר המרואיין הסוציאליסט – גם אני מאמינה שבכל ארץ שיש בה מיעט ילידי, צריך ללמוד את שפתו ותרבותו.
בנוסף, ובעניין אחר, הוא סיפר משהו מאוד מעניין – שבשנות ה-70 היו בעלי בתים רבים שהתנהגו בחמדנות יתרה כלפי שוכרים, וכשאלה לא עמדו בתנאי השכירות, הם פשוט באו והחרימו להם חפצים. המרואיין שלנו, וכמה מחבריו מצאו את מקום אחסון החפצים, והחזירו אותם לבעליהם, ובהמשך גם הקימו ארגון לתמיכה וייצוג משפטי לשוכרים נעשקים.
כל זה התקשר לי עם נושא הנדל”ן, שאני מתרשמת שהוא מעורר עכשיו עוד יותר הדים בארץ מאשר כששכרנו במשך כ-10 שנים דירת 49 מ”ר ברחוב הפלמ”ח בירושלים עם בעלי בית הגונים וישרים.
השבוע שמעתי ראיון מעניין עם פרשן כלכלי שניתח את שוק הנדל”ן המקומי בניו זילנד, ואת מה שקורה איתו בשנים האחרונות – עליה מטורפת של כ30% (!!) במחירי הבתים רק בשנה האחרונה.
היו בשיחה הזו כמה דברים שמאוד דיברו אלי. ראשית, שנדל”ן, באופן טבעי, מעורר המון רגשות ועניין אצל כולם/ן כי הוא משלב בין שני דברים – הרבה מאוד כסף שמוציאים והצורך הקיומי שלנו שיהיה לנו איפה לגור.
כמו שבטח ציינתי בעבר, השקעות בנדל”ן הן התחביב הלאומי בניו זילנד וכששאלנו חברים/ות די מחוברים לפני כמה שנים אם הם יודעים איך משקיעים כאן בשוק ההון, הם/ן הסתכלו עלינו בתמהון ולא לגמרי הבינו על מה אנחנו מדברים. מאז, אגב, המצב כבר השתנה, והיום זו אופרציה קטנה ופשוטה שאפשר לעשות בלחיצת כפתור מכל מחשב ובלי עמלות אימתניות שהיו זכורות לי מהבנק בארץ. כל זה התקשר עם בדיחה, די חמוצה, שהמראיינת שתפה בה, לפיה אין בניו זילנד כלכלה, אלא רק שוק נדל”ן ועוד כמה דברים קטנים שמתווספים אליו.
למרות שלצערי מעולם לא עמדתי בפני הדילמה של “איפה להשקיע את ההון המצטבר שלי” אני באופן אישי לא מתחברת להשקעות בנדל”ן. אני מאמינה שדיור הוא זכות בסיסית – כמו הזכות שלנו לשירותי בריאות, חינוך, תחבורה, הכנסה בסיסית לכל, בטחון סוציאלי ועוד. אני חושבת שזה תחום שצריך שיהיה מנוהל על ידי המדינה, כי כשמשאירים את שוק הדיור לידיים פרטיות, החמדנות האנושית, לצערי, מרימה את ראשה בכל כיעורה.
אני תמיד נדהמת איך א/נשים קונים/ות משהו שיש בו מחסור וביקוש על, רק כדי להרוויח יותר על חשבון אחרים. או כמו שהמראיינת בתוכנית שהאזנתי לה אמרה – זה שוק שיש בו בבירור מפסידים ומרוויחים.
זה מתחבר לשאלה שנתקלתי בה בקבוצה שאני עוקבת אחריה בישראל – על ההבדל בין שאפתנות טובה ליציבות או שגשוג כלכלי, לבין “חזירות” או מה שאני הייתי אולי מכנה חמדנות. התשובות היו מאוד מעניינות, ורובן נגעו בסוגייה של “הצלחה על חשבון אחרים/ות”. למשל, אם דורשים מחירים מופקעים על מוצרים או שירותים, בעיני זה חמדני, ואותו הדבר קשור בעיני בנדל”ן – כשידוע לנו שהשקעות בנדל”ן יהיו על חשבון אחרים שלא יוכלו לקנות בית לעצמם בגלל זה, או בגלל המחסור המדומה שיווצר בשוק, זה מאוד בעייתי.
אולי כבר הזכרתי את זה, אבל בנושא הזה, אני חושבת שהגישה של יסמין לנושא היא מועילה – לדעתה “קודם כל, כל אדם צריך שיהיה לו בית אחד שהוא/היא גר/ה בו”. אני חושבת שזה בדיוק זה.
********
אז ציינתי כבר למעלה את ראש השנה המאורי, והוא מתקיים – איך לא – בתקופה שהימים בה הכי קצרים, וכמובן שהחג קשור בכוכבים ובאור. מסתבר שהמוטיב של חושך וחגי אור הוא ארכיטיפ חוצה כל תרבות ויבשת אפשרית.
מכיוון שהחורף לגמרי כאן, גם אנחנו עסוקות בנושאים האלה, והכנו את העששיות החמודות האלה
ההדרכה מכאן, וזה פרויקט מאוד כיפי ונחמד, אבל מצריך אימון מראש, אם רוצים להקל את חרדת הביצוע בזמן העבודה המשותפת.
הכנו את הכוכבים האלה – שהם גרסה משודרגת לכוכבים שהכנו בחורף שעבר.
ותמרי הכינה דלעת לגמד ולארנבון שלנו, לימות החורף
למרות שמאוד קר, אנחנו מקפידות להתחיל את יום הלימודים בטיול בוקר. שמעתי פעם ידיעה ברדיו מרמאללה, שבמחקר עם תלמידים/ות מג’נין (אני חושבת, אבל עברו מאז כבר הרבה שנים) גילו שילדים/ות שהלכו בבוקר לבית הספר היו במצב בריאותי טוב יותר והיו להם/ן הישגים טובים יותר בלימודים לעומת ילדים/ות שנסעו. למרות שהמחקר הזה נשמע לי כמו כזה שבודק מתאמים, ולא סיבתיות, החלטתי שבשבילנו האיכות שלו מספקת. וכך אנחנו מקפידות ללכת לטיול קטן כל בוקר, פרט לימים של גשם שוטף ממש.
לשמחתנו, באחד מטיולי הבוקר שלנו, גילנו במורד הרחוב שלנו משפחה שמגדלת אלפקות, וזה ממש נחמד לראות אותן כל בוקר.
וממול הבית שלהם יש בית טרומי, שזה הולך כאן חזק. הרבה פעמים כשנוסעים בכבישים הראשיים רואים משאיות ענקיות שעוברות עם חלקי בתים שמועברים ממקום למקום.
אגב בתים יצירתיים, לא מזמן גיליתי בחורה חמודה שעובדת כאחות בבית החולים בדנידין, ושבשנים האחרונות בכל סוף שבוע בנתה לעצמה בית קטן. יש לה ערוץ יו-טיוב עם המון סרטונים שבהם היא מראה את כל שלבי התהליך – מהרגע שבו שהיא קנתה עץ בחנות, ועד השלב שבו היא בונה לעצמה את המיטה עם הסקיילייט לשמיים. למי שאוהבת כל מיני בתים מינמליסטיים ונשים צעירות מלאות יוזמה וחריצות, ההנאה מהסרטונים מובטחת.
כבר כתבתי בעבר שניו זילנדים לא בוחלים בעבודה קשה, וזה כולל גם ניו זילנדיות. קודם כל, אקדים ואומר שכשעובדים/ות כאן, אז באמת עובדים/ות. למשל, רוב בעלי/ות המקצוע שאנחנו פוגשים/ות ומציעים להם קפה, כמקובל במחוזותינו, מסרבים/ות בנימוס ומעדיפים/ות ישר לגשת לעבודה.
כשהגענו לכאן זה ממש בלט לי – הייתי מגיעה למעבדה ומבלה את חצי שעה הראשונה בכל יום בלהכין לי כוס קפה ולמצוא את עצמי. מאז למדתי שזה לא עובד ככה – וכשבאים למקום העבודה באמת עובדים.
בנוסף, לפחות בסביבה שלנו, מה שמגדיר את האדם הוא לא בהכרח הקריירה אלא יותר האופן שבו הוא או היא חיים את חייהם. מה שעושים בסוף השבוע ובשעות הפנאי חשוב לא פחות. אני מתרשמת שא/נשים פחות מתעניינים/ות במה שא/נשים עושים/ות בעבודה ויותר ב”חיים עצמם”.
זה מוצא חן בעיני!
והנה למשל, עוד כתבה על סבתא חמודה מדנידין שבנתה לעצמה מכונית חשמלית , דבר שגם המורה לשעבר של יסמין בבית הספר עשתה.
**********
ולסיום, אני משתפת בשתי תמונות חורפיות מהחצר שלנו אחרי שלושה ימי גשמים רצופים. חוץ מהכרבולות של התרנגולות שקיבלו עיצוב מוצלח במיוחד, התחלתי לשקול את הרעיון של ברווזים.
הוא הרגיש כל כך ביתי, שהיה מאתגר להוציא את הבנות ממנו
.ומסביב יש אתרים גיאולוגים מעניינים, עם המון סלעים מיוחדים ומאובנים, זכר לים קדמוני
וכך, אחרי שמילאו את המצברים בחופשה, הבנות נכונו לפעילויות הביתיות הרגילות שלהן
המודל של נונו
אני מאוד מקווה שהן תזכרנה ברעיון הבנייה עצמה בזמן שדני איתן, ואני אהיה באותו הזמן בעבודה.
אנחנו מקווים שליאורה החתלתולה החדשה שלנו (פרטים אודות האימוץ שלה יגיעו בהמשך) לא תאכל את הקוקייה
וכן, גם הדברים האלה: 
הסתו הפגיש את הגן של תמרי עם סיפור-עם פולני על אביר ששמו מיכאל (לטובת קהל הקוראים/ות, השמטתי את התואר “קדוש” לפני שמו), שבעזרת חרב פלאית הציל ממלכה שלמה מדרקון יורק אש, שהשמיד את תבואת הסתו. לקראת חגיגת הסתו בגן, הילדים עמלו חודש שלם על הכנת חרבות (שיהיו כמו של האביר, כמובן). הגננים שאלו אותי אם לא מפריעה לנו הכנת החרב, והסבירו שהיא מהווה חלק מהסיפור, ושהמסר הוא למעשה בקשה להרחקת הרוע בעזרת החרב. אמרתי להם שבהקשר של ניו זילנד, ממש לא מפריעה לי החרב. ולמען האמת, האינטרנס הסמוי שלי היתה שהיא תשרת את תחפושת החתול במגפיים: 
אפרופו חתול, כך הוא שותה את החלב שלו בזמן האחרון (צולם בזמן שדני לא היה בבית): 
טקס הענקת תואר האבירות של תמרי, נערך כהלכתו, וזה היה הטקסט המרגש שהילדה היתה צריכה להתחייב לו:
לשמחתנו הרבה, האבירה התחייבה שהיא לא פוגעת בארנבים, וההתחייבות היתה לגמרי חיונית 
במקביל הזדמנה לי בתקופה האחרונה האפשרות להגשים חלום. כבר שנה שלמה שהבנות ואני קוראות 
בכל פעם שאנחנו מגיעות לעמוד של הסופר, הבנות נשאלות באיזו עגלה הן היו רוצות לסוע, והן עונות (כמובן) שבעגלת המכונית. לצערנו, מעולם לא נתקלנו בעגלת סופר כזאת, והיא נותרה בגדר מיתוס מערב אירופאי מתקדם. אבל, לפני כמה שבועות, עברתי ליד סופר בעיר אחרת (שאינו בעיר שלנו) שהיתה בו העגלה הנכספת, לא יכולתי לשקוט עד שאדע שהבנות שלי נסעו בה. וזו היתה התוצאה: 
ולסיום, כמה תמונות של ארץ הפיורדים, וגם של מת’יו, חבר חדש ממשפחת החתולים הגדולים, שהצטרף גם הוא למשפחתנו. 
