אני לא יודעת איך הצלחתי להגיע לגילי המופלג בלי שאי פעם ביקרתי בארצות הברית. מי ששומעים את זה בדרך כלל מרימים גבה.
אז לאחרונה זה קרה.
קיבלתי מהאוניברסיטה מענק לנסוע לכנס של האגודה למדעי הפסיכולוגיה בסן-פרנסיסקו. הכנס היה נהדר – שמעתי שני חוקרים בעלי שם עולמי, שמוכרים אפילו בניו זילנד, בתחומים של זיכרון והבעות פנים ורגשות, וגם זוכת פרס ישראל אחת. שמעתי עוד המון הרצאות מעניינות וחדשניות על זהות קבוצתית, תקווה, חיפצון (objectification), דה-הומניזציה, ועוד המון הרצאות על זיכרון וטראומה. בקיצור היה מעניין ומעשיר.
גם אני הצגתי בכנס – פוסטר שלא בדיוק זכה לתהילת עולם. כך זה נראה מאחורי הקלעים.
וחוץ ממעניין היה גם כיף. סן-פרנסיסקו מדהימה – ברגע שיוצאים מהמרכז העירוני הלא מאוד מרשים – או נקי – ושעמוס בחסרי בית (שמוכרים את מרכולתם על המדרכה!!) ובאנשים באופן כללי, השכונות שמסביב יפיפיות, ומלאות חן.
כמובן שגם מילאתי את חובותיי כתיירת
אבל עם כל הכבוד לכנס, ולעיר עצמה, ללא ספק שהשיא של הביקור היה הבילוי שלי בפאלו אלטו. בעיקר, כי היו לי שלושה ימים וחצי ברוטו עם שירה, חברת הילדות האהובה שלי, שלא ראיתי כבר ארבע שנים וחצי.
נראה שכל הפעילויות המעניינות ביותר בקליפורניה מתרחשות אצל שירה – ביומיים וחצי (נטו) שהייתי אצלה, הספקתי להשתתף ביום הולדת של ילד בן 8 בגינה הציבורית, לשחק כדורגל במשחק ידידות בין הורים וילדים (על תקן ההורים), ואפילו גייסתי את הבנים של שירה לעזור לי בעבודה השנתית של קישוט אלבום יום ההולדת של תמרי
הילדה, אגב, שחגה את יום ההולדת יום לאחר שובי הביתה, מאוד העריכה את המאמץ והתרגשה
הילדים של שירה (הבנים התאומים ואחותם הבכורה) מאוד חכמים, מושקעים וחשופים לעולם, ועוד לפני שהספקתי להניח את המזוודות הם כבר הספיקו לחשב את הפרש השעות בין ניו זילנד לארצות הברית, להמיר עבורי את הטמפרטורה מפרנהייט לצלזיוס ולשיר לי (ביפנית!) שיר על פריחת הדובדבנים.
החיים בפאלו אלטו נראו לי שלווים ונעימים ובאופן כללי הם יכולים להתנהל ממש על מי מנוחות. אולי פרט לריצת בוקר לא צפויה שלי בעקבות הילדים של שירה שדהרו במהירות עצומה על הקורקינטים שלהם לבית הספר. מסתבר שאני האמא (המלווה) היחידה שמתאמצת לרוץ בעוד ששירה עצמה צעדה לה בנחת מאחור ונהנתה מבוקר אביבי שלו.
היו גם כמה רגעים מפתיעים ולא צפויים עבורי בפאלו אלטו – כמו למשל, ביקור בגינה בחג השבועות, שהזכיר לי לגמרי את גינת בית אלישבע בשבת אחר הצהריים. לגינה הצטרפו משפחות דתיות (כן, עם כיפה וכיסוי ראש – מראה שאני לא מורגלת בו כבר בכלל!) מרובות ילדים, בבגדי חג ותוך כדי אכילת Bisli, במבטא אמריקאי. זה היה מפתיע, אבל הבנתי בדיעבד שזה לא בדיוק היה מדגם מייצג.
שירה לקחה אותי גם להופעה של יזהר אשדות, שהיתה נהדרת. גם שם ראיתי כמות ישראלים שלא נחשפתי אלה מאז הביקור שלי בארץ לפני שנתיים. בקיצור, נראה שעברית כשפה סודית שימושית יותר בדנידין.
זה די מדהים איזה כוח יש למוזיקה להחזיר אותנו בזמן. משהו באופן שבו היא נחווית גורם לאיבוד תחושת הזמן והמקום – ושירה ואני הרגשנו כאילו שאנחנו שוב בנות 16 שמרגישות שהשירים נכתבו במיוחד בשבילן.
היה קצת עצוב לראות את כמות הישראלים שגרה מחוץ לארץ, במיוחד כי רבים מהם מאוד הזכירו לי את הרקע שלנו. גם לאמי היתה התרשמות דומה כשראתה לא מזמן באנגליה כמה הרבה ישראלים חיים שם ולא מתכוונים לחזור. ומה אני אגיד?
שירה ומשפחתה פינקו אותי מאד. והנה עוד כמה תמונות מהמקומות היפיפים שהם לקחו אותי אליהם.
מלבד הכנס והביקור אצל שירה, הרשמים שלי מארצות הברית היו מעורבים. מצד אחד ראיתי הרבה יופי. מצד שני, אולי הם הושפעו מכך שהאזור של המלון הזול שהשתכנתי בו במהלך ימי הכנס, התברר כמצוי באחד מרחובות העוני והפשע הידועים בעיר…
אבל גם הרבה דברים אחרים בלטו לי לעין. קודם כל, אני לא חושבת שהשתמשתי בכל כך הרבה כלים חד פעמיים או מפלסטיק בארבע וחצי השנים האחרונות בניו-זילנד, כמו בתשעת הימים שלי בארצות הברית. בהתחלה ניסיתי למחזר את כוס הקפה החד פעמית, אבל היא נזלה לי בתיק. אחר כך פשוט השלמתי בשתיקה עם המצב. זה בעיקר בלט לעין מכיוון ששתי חברות שלי בניו-זילנד הן לגמרי Zero Waste – זאת אומרת, עושות כל מאמץ לא להשתמש בכלים מפלסטיק ולא לקנות דברים שארוזים בפלסטיק או ניילון. כמות הפלסטיק החד-פעמי שראיתי בביקור האירה באור קצת מגוחך את המאמצים הניו-זילנדיים להפחית את הזיהום הסביבתי.
התרשמתי שהחיים בארצות הברית יכולים להיות מאוד מפנקים למי שיש להם כסף – יש הכל, ומהכל – וכל דבר שקונים מיוצר באופן שיהיה הכי נוח לשימוש, וידרוש הכי פחות מאמץ מהמשתמש/ת (נזכרתי תוך כדי כך בערמת העצים שמחכה לנו בחנייה ושצריך להעביר לאחסון בסככה בחצר האחורית לקראת החורף). וכל זאת לעומת הניו זילנדים שלא מתביישים בעבודה פיזית וממאמץ באופן כללי, ושצניעות היא קוד חברתי מוערך אצלם. בארצות הברית התרשמתי שכסף הוא שם המשחק, ושאם אין לך מספיק ממנו, זה בטוח כי עשית משהו לא טוב. זה היה די מדהים כי כשביררתי מחיר בחנות למברשת איפור, ואמרתי למוכר שזה מעבר לתקציב שלי (מה שמאוד מקובל בניו זילנד ואפילו מוערך – יש תקציב, עומדים בתקציב, לא חיים מעבר לאמצעים וכו’…), הוא נראה היה מזועזע לגמרי.
ובחזרה לדנידין –
בשדה התעופה קידם את פני שלט שאומר שגם אם מגיעים לעיר לביקור קצר, יש סיכוי שכרטיס החַזוֹר ייוותר ללא שימוש. והאמת היא שיש לנו כאן כמה חברים שעברו בדנידין במהלך טיול ופשוט נשארו. התגעגעתי מאד להומור הניו-זילנד הקטן והפשוט שלא לוקח את עצמו ברצינות מדי.
וזה ציור על אחד המבנים של האוניברסיטה משנת 1990. ריגש אותי לראות אותו, והרגשתי שחזרתי למקום הנכון בשבילי לפחות בשלב הזה. רענן אותי להיזכר שהמוטיבציה לשמירה על כדור הארץ היא כי אכפת ממנו, ולא בגלל מה שעלול לקרות אם לא נשמור עליו, כמו שאנחנו רואים שכבר מתחיל לקרות.
