Category: ארצות הברית

  • מגלה את אמריקה

    אני לא יודעת איך הצלחתי להגיע לגילי המופלג בלי שאי פעם ביקרתי בארצות הברית. מי ששומעים את זה בדרך כלל מרימים גבה.

    אז לאחרונה זה קרה.

    קיבלתי מהאוניברסיטה מענק לנסוע לכנס של האגודה למדעי הפסיכולוגיה בסן-פרנסיסקו. הכנס היה נהדר – שמעתי שני חוקרים בעלי שם עולמי, שמוכרים אפילו בניו זילנד, בתחומים של זיכרון והבעות פנים ורגשות, וגם זוכת פרס ישראל אחת. שמעתי עוד המון הרצאות מעניינות וחדשניות על זהות קבוצתית, תקווה, חיפצון (objectification), דה-הומניזציה, ועוד המון הרצאות על זיכרון וטראומה. בקיצור היה מעניין ומעשיר.

    גם אני הצגתי בכנס – פוסטר שלא בדיוק זכה לתהילת עולם. כך זה נראה מאחורי הקלעים.

    וחוץ ממעניין היה גם כיף. סן-פרנסיסקו מדהימה – ברגע שיוצאים מהמרכז העירוני הלא מאוד מרשים – או נקי – ושעמוס בחסרי בית (שמוכרים את מרכולתם על המדרכה!!) ובאנשים באופן כללי, השכונות שמסביב יפיפיות, ומלאות חן.

    כמובן שגם מילאתי את חובותיי כתיירת

    אבל עם כל הכבוד לכנס, ולעיר עצמה, ללא ספק שהשיא של הביקור היה הבילוי שלי בפאלו אלטו. בעיקר, כי היו לי שלושה ימים וחצי ברוטו עם שירה, חברת הילדות האהובה שלי, שלא ראיתי כבר ארבע שנים וחצי.

    נראה שכל הפעילויות המעניינות ביותר בקליפורניה מתרחשות אצל שירה – ביומיים וחצי (נטו) שהייתי אצלה, הספקתי להשתתף ביום הולדת של ילד בן 8 בגינה הציבורית, לשחק כדורגל במשחק ידידות בין הורים וילדים (על תקן ההורים), ואפילו גייסתי את הבנים של שירה לעזור לי בעבודה השנתית של קישוט אלבום יום ההולדת של תמרי

    הילדה, אגב, שחגה את יום ההולדת יום לאחר שובי הביתה, מאוד העריכה את המאמץ והתרגשה

    הילדים של שירה (הבנים התאומים ואחותם הבכורה) מאוד חכמים, מושקעים וחשופים לעולם, ועוד לפני שהספקתי להניח את המזוודות הם כבר הספיקו לחשב את הפרש השעות בין ניו זילנד לארצות הברית, להמיר עבורי את הטמפרטורה מפרנהייט לצלזיוס ולשיר לי (ביפנית!) שיר על פריחת הדובדבנים.

    החיים בפאלו אלטו נראו לי שלווים ונעימים ובאופן כללי הם יכולים להתנהל ממש על מי מנוחות. אולי פרט לריצת בוקר לא צפויה שלי בעקבות הילדים של שירה שדהרו במהירות עצומה על הקורקינטים שלהם לבית הספר. מסתבר שאני האמא (המלווה) היחידה שמתאמצת לרוץ בעוד ששירה עצמה צעדה לה בנחת מאחור ונהנתה מבוקר אביבי שלו.

    היו גם כמה רגעים מפתיעים ולא צפויים עבורי בפאלו אלטו – כמו למשל, ביקור בגינה בחג השבועות, שהזכיר לי לגמרי את גינת בית אלישבע בשבת אחר הצהריים. לגינה הצטרפו משפחות דתיות (כן, עם כיפה וכיסוי ראש – מראה שאני לא מורגלת בו כבר בכלל!) מרובות ילדים, בבגדי חג ותוך כדי אכילת Bisli, במבטא אמריקאי. זה היה מפתיע, אבל הבנתי בדיעבד שזה לא בדיוק היה מדגם מייצג.

    שירה לקחה אותי גם להופעה של יזהר אשדות, שהיתה נהדרת. גם שם ראיתי כמות ישראלים שלא נחשפתי אלה מאז הביקור שלי בארץ לפני שנתיים. בקיצור, נראה שעברית כשפה סודית שימושית יותר בדנידין.

    זה די מדהים איזה כוח יש למוזיקה להחזיר אותנו בזמן. משהו באופן שבו היא נחווית גורם לאיבוד תחושת הזמן והמקום – ושירה ואני הרגשנו כאילו שאנחנו שוב בנות 16 שמרגישות שהשירים נכתבו במיוחד בשבילן.

    היה קצת עצוב לראות את כמות הישראלים שגרה מחוץ לארץ, במיוחד כי רבים מהם מאוד הזכירו לי את הרקע שלנו. גם לאמי היתה התרשמות דומה כשראתה לא מזמן באנגליה כמה הרבה ישראלים חיים שם ולא מתכוונים לחזור. ומה אני אגיד?

    שירה ומשפחתה פינקו אותי מאד. והנה עוד כמה תמונות מהמקומות היפיפים שהם לקחו אותי אליהם.

    מלבד הכנס והביקור אצל שירה, הרשמים שלי מארצות הברית היו מעורבים. מצד אחד ראיתי הרבה יופי. מצד שני, אולי הם הושפעו מכך שהאזור של המלון הזול שהשתכנתי בו במהלך ימי הכנס, התברר כמצוי באחד מרחובות העוני והפשע הידועים בעיר…

    אבל גם הרבה דברים אחרים בלטו לי לעין. קודם כל, אני לא חושבת שהשתמשתי בכל כך הרבה כלים חד פעמיים או מפלסטיק בארבע וחצי השנים האחרונות בניו-זילנד, כמו בתשעת הימים שלי בארצות הברית. בהתחלה ניסיתי למחזר את כוס הקפה החד פעמית, אבל היא נזלה לי בתיק. אחר כך פשוט השלמתי בשתיקה עם המצב. זה בעיקר בלט לעין מכיוון ששתי חברות שלי בניו-זילנד הן לגמרי Zero Waste – זאת אומרת, עושות כל מאמץ לא להשתמש בכלים מפלסטיק ולא לקנות דברים שארוזים בפלסטיק או ניילון. כמות הפלסטיק החד-פעמי שראיתי בביקור האירה באור קצת מגוחך את המאמצים הניו-זילנדיים להפחית את הזיהום הסביבתי.

    התרשמתי שהחיים בארצות הברית יכולים להיות מאוד מפנקים למי שיש להם כסף – יש הכל, ומהכל – וכל דבר שקונים מיוצר באופן שיהיה הכי נוח לשימוש, וידרוש הכי פחות מאמץ מהמשתמש/ת (נזכרתי תוך כדי כך בערמת העצים שמחכה לנו בחנייה ושצריך להעביר לאחסון בסככה בחצר האחורית לקראת החורף). וכל זאת לעומת הניו זילנדים שלא מתביישים בעבודה פיזית וממאמץ באופן כללי, ושצניעות היא קוד חברתי מוערך אצלם. בארצות הברית התרשמתי שכסף הוא שם המשחק, ושאם אין לך מספיק ממנו, זה בטוח כי עשית משהו לא טוב. זה היה די מדהים כי כשביררתי מחיר בחנות למברשת איפור, ואמרתי למוכר שזה מעבר לתקציב שלי (מה שמאוד מקובל בניו זילנד ואפילו מוערך – יש תקציב, עומדים בתקציב, לא חיים מעבר לאמצעים וכו’…), הוא נראה היה מזועזע לגמרי.

    ובחזרה לדנידין –

    בשדה התעופה קידם את פני שלט שאומר שגם אם מגיעים לעיר לביקור קצר, יש סיכוי שכרטיס החַזוֹר ייוותר ללא שימוש. והאמת היא שיש לנו כאן כמה חברים שעברו בדנידין במהלך טיול ופשוט נשארו. התגעגעתי מאד להומור הניו-זילנד הקטן והפשוט שלא לוקח את עצמו ברצינות מדי.

    וזה ציור על אחד המבנים של האוניברסיטה משנת 1990. ריגש אותי לראות אותו, והרגשתי שחזרתי למקום הנכון בשבילי לפחות בשלב הזה. רענן אותי להיזכר שהמוטיבציה לשמירה על כדור הארץ היא כי אכפת ממנו, ולא בגלל מה שעלול לקרות אם לא נשמור עליו, כמו שאנחנו רואים שכבר מתחיל לקרות.

  • שבועיים בעיר זרה – פוסט אורח 2

    אין לי מושג איך הסכמתי לרעיון המוזר הזה של לנסוע מעבר לים, בלי אהובותיי, קרן והבנות, כשהפרש השעות ביננו הוא כמעט של יממה, למשך שלושה חודשים.

    בזמן שהתכוננו (נפשית בעיקר) לתקופה הזו, הנחת העבודה הייתה שקרן לוקחת על עצמה משימה עצומה (מה שבאמת נכון) ושאני חוזר לתקופת הרווקות, מהבחינה שכל הזמן שלי יהיה פנוי לעבודה ולימודים (ומהבחינה הזו בלבד, כמובן).

    אבל האמת היא שזה לא הכי קל להיות לבד במקום זר עם מינימום אינטראקציה עם אנשים שאיננה קשורה לעבודה, עם כל כמה שאני מעריך את עצמי בתור אדם די חברותי, בסך הכל. כמאמר השיר שבכותרת: “מר הוא מר וזר הוא זר – הריקנות תמיד אותו דבר”. זה היה עד כדי כך מוזר, שביום שני אחד, כשחזרתי לעבודה לאחר סוף שבוע, פתאום קלטתי שיומיים לא הוצאתי מילה מהפה.

    אז אחרי תקופה של הסתגלות למצב הזה החלטתי להפיק מזה את המיטב, עד כמה שאפשר. וכך שכרתי רכב ונסעתי לטייל באורגון. המדינה כמובן יפיפייה, בדיוק כמו ששמעתי. מאות קילומטרים של עצים, מפלים, הרים וכמובן ים. וגם למי שבא מניו זילנד יש בהחלט מה לראות.

    1.jpg

    2.png

    אבל בין טיול לטיול (כולל נסיעה לפורטלנד למשחק של פורטלנד מול גולדן-סטייט, בתור מתנה מאוחרת לעצמי ליום הולדת 40) יש גם עבודה ובעצם הסיבה שבגללה הגעתי לאורגון היא כדי ללמד קורס סמסטריאלי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני (אלא מה…).

    למרות שאני מנחה קבוצות דיאלוג די מנוסה, קצת הלחיצו אותי במחלקה כשסיפרו לי שנרשמו לקורס שלי גם סטודנטים שפעילים בתנועת BDS וגם סטודנטים יהודים שפעילים באייפ”ק ושצפויות צרות. אבל האמת היא שכמה שאורגון בכלל ויוג’ין (העיר שבה נמצאת האוניברסיטה) נחשבות לשמאל מובהק בארצות הברית ותמכו באופן מובהק בברני סנדרס בבחירות לנציג/ת המפלגה הדמוקרטית, אין לזה שום זכר בכיתה. הסטודנטים מאד מנומסים ומאד נזהרים לא לפגוע באף אחד. מצד שני, הם מאד מתעניינים, קוראים את קריאת הרשות לשיעורים (דבר שלא יישמע אצל סטודנטים שאני הכרתי בארץ, כולל אני) ומבקשים עוד. אבל בעיקר, כולם כאן כל הזמן שואלים אותי מה יהיה והאמת היא שאין לי תשובות טובות. והזמן והמרחק מישראל לא גורמים לי, לצערי, לפתח אופטימיות. אולי אני צריך לקרוא פחות ‘הארץ’ ויותר ‘ישראל היום’…

    מצד שני, קמפיין הבחירות של הילרי ודונלד היה מרתק. בעלי הבית שלי, זוג חביב מאד בשנות השישים לחייהם, תומכים אדוקים של ברני סנדרס ואחר כך של הילרי, כברירת מחדל, כבר נשארו במהלכו ללא ציפורניים לכסוס. בכל אחד מהעימותים הטלוויזיוניים, ששודרו כמו משחק סופר-בול, כולל משדרים מכינים של שעות ואחר כך ניתוחים לתוך הלילה של כל משפט שנאמר, בעלי הבית שלי ארחו חברים עם אוכל, הפעילו לפחות שני ערוצי טלוויזיה במקביל (NBC הדמוקרטי ו-CNN שמנסה להיות מאוזן – את פוקס ניוז הם לעולם לא יפעילו) וערכו רשימות במחברת, ממש כמו שפעם, בשנות ה-80, היינו צופים באירוויזיון. במבט מהצד זה נראה קצת אובססיבי אבל עוד לפני היוודע תוצאות הבחירות הם התחילו להתעניין אצלי באפשרויות ההגירה לניו זילנד.

    החיים לתקופה קצרה ביוג’ין, אורגון, מעניינים גם מכיוון שהיא דומה מאד מהמון מבחינות לדנידין, שבה אנחנו גרים בניו זילנד. יש בשתיהן כמעט אותו מספר תושבים (סביב 130,000), שתיהן בנויות סביב אוניברסיטה, שהיא, פחות או יותר, סיבת קיומן היחידה, מאד ליברליות ודי בינלאומיות. הדמיון הזה בין הערים עוזר מאד בחידוד ההבדלים שבין ארצות הברית לניו זילנד. ארצות הברית יותר יקרה, באופן מפתיע, בכל דבר למעט הדלק. אנשים יותר קורקטיים בארצות הברית (למרות שכאן בכל זאת יותר לבביים באופן יחסי מאשר במיד-ווסט) אבל העיקר – היהודים כאן הרבה יותר נוירוטיים, בהכללה כמובן, ולמרות שמספרם לא רב ביוג’ין, הנוכחות שלהם מאד מורגשת גם באוניברסיטה וגם בכל אירוע ציבורי או פוליטי (בכל קצוות הקשת).

    אחד ההסברים האפשריים לנוירוטיות הזו, שמשותפת להרבה אמריקנים, והיהודים כמו תמיד מובילים את המגמה, הוא תובנה שלי שהתחזקה בתקופה הזו, לפיה האמריקנים ימצו לגמרי את אורח החיים והמחשבה שהם רואים בסיטקומים. אותן בדיחות, אותם משפטים קצרים עם פאנצ’ ליין בכל 25 שניות. לא שיש בזה משהו רע, כמובן. כל אחד יכול לחיות את חייו וכו’ אבל זה יוצר מצב שבו ההבחנה בין החיים (עצמם) לבין מה שרואים בטלוויזיה הולכת ומטשטשת.

    מכל הבחינות הללו, אני לומד להעריך (אפילו עוד יותר) את ההזדמנות שנפלה בחלקנו לחיות בניו זילנד, ולו לתקופה מסוימת. אבל, כמובן, כל האופציות פתוחות (-:

    3.png