בגוב האריות

בסוף השבוע אני יוצאת למסע שלי לארץ הקודש. ואני לא מאמינה כמה אני מתרגשת, באופן שאני כבר בקושי ישנה בלילות. וכשאני ישנה, אני חולמת על מזוודה שלא מספיק גדולה להכיל את כמות החפצים שאני לוקחת (כן, אמא, אני זוכרת שאמרת שהביקור המתוכנן קצר מידי). אבל זה בהחלט עדיף על החלום הקבוע שלי כשעברנו לכאן – שאנחנו מוחזרים לישראל אחרי שנה, וצריכים לנסות לראות איך מאריכים את השהות שלנו בניו זילנד.

גם הבנות מגיבות, בדרכן, לפרידה הצפויה. תמרי שוב הזכירה לי הבוקר כמה פעמים שמטוסים נופלים (גננת מבריקה במיוחד סיפרה לה את זה בגן בישראל לפני שלוש שנים), ושתי הבנות עמדו על היתרון הגדול שבנסיעה שלי – שהן תוכלנה לקנות עם דני לחם מהסופר, במקום לחם השאור הנוראי שאני אופה. כשאמרתי להן שאולי כדאי שאשקול מחדש את הנסיעה שלי לנוכח היעדר הלחם האהוב עליהן תוצרת בית, ראיתי שהן לא מעריכות את חוש ההומור המצויין שלי.

אני משאירה את דני להתמודד לא רק עם שתי בנות פעלתניות, אלא גם עם צמד אריות צעיר שמעמדם עלה מלהיות זרוקים בארון ישן, לאדוני הבית (כמעט). הצמד הוא סימבה וסקאר, וחדי האבחנה שבינכם/ן ישימו לב מיד שעד לפני כשנה וחצי (כשנכנס להקפאה בארון הבגדים) סימבה היה בסך הכל מת׳יו, אריה חביב, ומלא תושיה שטיפס איתנו כמה וכמה הרים, ומככב בתחתית הפוסט הזה.

הקשרים החברתיים החדשים של הבנות חושפים אותן לעולם חדש (ומוכחש למדי במחוזותנו) של סרטים. לפני המון שנים, כשדני ואני ראינו את הסרט שרק 2, הבנתי שעבורי סרטים חדשים הם מהירים מידי – יותר מידי גירויים, יותר מידי קפיצות, יותר מידי בדיחות שמיועדות להורים, ומדוברות מעל ראשן של ילדים. וכך, כמה ימים אחרי שהצטרפה אלינו תמרי לפני 7 שנים, נפרדנו מטלוויזית ה-14 אינץ׳ שקיבלתי לבת המצווה שלי, וחסל.

במשך כל התקופה הזו, עמדתי איתנה מול קולות שאמרו שצריך לחשוף את הבנות לסרטים כדי לחסן אותן, ולכאלה שטענו שיש ערך תרבותי-אומנותי-ערכי בחשיפה למסך הקטן.מכיוון שאני עקשנית עד כדי אטומה, צלחתי בלי מאמץ רב מידי את הקולות האלה. אבל, לאחרונה, הבנות החלו לצפות מפעם בפעם בכמה שירים מתוך הסרט מלך האריות. אני, שלא ראיתי את הסרט כשהייתי נערה, לא משתגעת על ההפקה שלו, המסרים, הקופצנות – אני לא מצליחה לראות בזה משהו שתורם לילדים פרט להנאה (שגם היא חשובה, אני לא מכחישה). ומה שאני כן מגלה, זה שככל שילדים רואים יותר, הם גם רוצים יותר. סוג של התמכרות (כן, כן, גם אני והפייסבוק, אני יודעת, אני באמת צריכה לקחת על זה אחריות).

בהיעדר אפשרות לצפיה חופשית, הבנות נאלצות לתעל את הצרכים שלהן מהסוואנה לדברים שהן מכינות בעצמן. זה התחיל בהתארגנות למופע לקהל הרחב שבינתיים עדיין לא התרחש (לרווחתנו), אבל שהתפאורה שלו כבר מוכנה בחדר העבודה שלנו

,המבוגרים המוזמנים למופע אמורים לשלם $1 כדי לצפות בו, ותמרי כבר אמרה את זה לכמה וכמה הורים של חבריה. ואילו עבור הצופים הצעירים, הוכנו הסימניות החינניות האלה:

האריות זוכים כמובן לטיפול מסור

וכמעט שנשלחו איתי לנסיעה לישראל – כדי לשמור עלי. אבל אז תמרי שינתה את דעתה בגלל החשש שהאוירון אכן ייפול. 

זה גרם לי להרגיש אמא אהובה במיוחד.