מכתב בבקבוק

כשהבנות היו קטנות, היה לנו מנהג שבכל פעם שמישהו מאיתנו נוסע, אנחנו משאירים מכתב לכל יום מהנסיעה, שההורה כתב ושלח ״באותו היום״.

וכך, למשל, כשאני נפרדתי (לראשונה) מהבנות ללילה למפגש של המעבדה בפסיכולוגיה, שהתקיים על אי במפרץ בדנידין, השארתי לבנות מכתב עידכון בתוך בקבוק שדני ״מצא״ במפרץ.

במשך שנים הסיפור הזה החזיק, אבל כשהן גילו את הבדיחה הן קצת התעצבנו.

תקופה ארוכה, מאז ה-7 באוקטובר, התבודדתי על האי שלי.

הרגשתי שמילים לא יצליחו לבטא את עוצמת הכאב, התסכול, האבל, הכעס והעצב שאני מרגישה.
ובטח שלא את רגשות האשמה והבושה.

אבל בסוף החלטתי שהשתיקה הזו היא הפנמה של ההשתקה. אז זהו המכתב שלי בבקבוק.

בעשר השנים שלנו כאן אנחנו מגלים, כפי שחלמנו גם כשחיינו בארץ, שאפשר אחרת, ושזה אפילו יכול להיות לא רק “הרע במיעוטו” אלא דבר טוב ומעשיר.

רב תרבותיות, ודו-לאומיות יכולות אפלו להיות דבר ממש מוצלח.

כשבאמת מבינים שאין שום יתרון לגזע אחד על פני גזע אחר, ושאין עם שהוא “אלים” יותר מעם אחר, או עם שיש לו זכות לחיות יותר מעם אחר, אפשר ליצור עולם שונה מאוד.

לכל אחד/ת מאיתנו יש את הפוטנציאל לעשות דברים רעים, ואפילו רעים מאוד, ואנחנו צריכים/ת להיות ערים/ות לכך, ולא להכחיש את הסכנה הזו. במקום להצדיק דברים איומים, צריך להפסיק לקבל אותם ולחפש להם צידוקים.
הצידוקים האלה כבר לא מתאימים לשום דבר, אנכרוניסטים, ובעיני נובעים ממשקעים של טראומות היסטוריות שהם אחרים מהקונפליקט הנוכחי.

ובעיקר, הם לא מאפשרים לחלום על עתיד אחר.

לקורא/ת העברית זה בטח נדמה קל לכתוב את זה ממקום כמו ניו זילנד שמייצג שקט וחוסר בעיות, שלא לומר “שעמום”.

אבל זה לא נכון.

לפני 100-150 שנה המצב בניו זילנד היה מאוד דומה למצב בישראל. היה כיבוש זר על שבטים ילידים, תביעות על אדמות, הרבה עליונות גזעית, ובתגובה מלחמות של המאורים בניסיון להדוף את כוחות הקולוניאליזם הבריטי.

ההבדל הוא שכאן נעשו בחירות מודעות אחרות, שכן, המשמעות שלהן בטווח הארוך היא שאין עם שהמקום “שייך לו” בלעדית (או שהובטח לו על ידי אלוהים של אף אחת מהדתות).

וכך למשל, ההסכם שמסדיר את היחסים בין כוחות הכיבוש הבריטיים לבין השבטים המאורים תלוי על לוח המודעות של החוג לפסיכולוגיה.
ההסכם מעגן זכויות בעלות על קרקעות, סוגיות של ריבונות והגנה ובעיקר שותפות בניהול המדינה.

הסיפור כמובן יותר מסובך, החל מניסוח וכלה ביישום (או היעדרו) לאורך השנים, אבל המהות והכוונות כנות, ובטווח הארוך הוא הוביל את ניו זילנד להיות המקום הבטוח והשקט שהיא היום

.

ולמי שרוצה לקרוא עוד איך בעיני זה רלוונטי לישראל, מוזמנ/ת לקרוא את הרשמים שלי מהביקור האחרון בארץ.

יש לזה הרבה מאוד ביטויים ביומיום שלנו. החל משימוש שהולך וגובר במאורית, וכלה בתרבות ובהומור. והנה למשל כמה שלטים שנתקלתי בהם היום במטבח של החוג לפסיכולוגיה. השלטים האלה תלויים שם כבר תקופה, אבל הבוקר חשבתי לעצמי איזו אלטרנטיבה מוצלחת הם מציעים.

השלט הזה למשל, משתף באוצר המילים של הכנת קפה במאורית. בשבוע השפה המאורית, שמתקיים בכל שנה, יש בתי קפה שמגישים קפה בהנחה אם מזמינים אותו במאורית.

ואלו מילים שימושיות בפגישה און ליין:

אני ערה לכך שמראית עין של העצמה וחיזוק על ידי שימוש בשפת המיעוט היא לא מספיקה. צריך שוויון אמיתי ושותפות ועוד הרבה תהליכים של פיוס, העצמה ולקיחת אחריות על פשעי העבר, וחלוקה אחרת מאוד של המשאבים ועמדות הכוח. והדברים האלה מתקיימים כאן ברמות שונות, ובשלבים שונים של התפתחות.

אבל זו ההתחלה, וזה בעיקר עושה תחושה טובה ונעימה.

אני עוצרת כאן, כי קשה לי לכתוב עוד על הנושאים האלה בהקשר הפלסטיני-ישראלי, אבל חשוב לי לשלוח את כל זה מהאי שלנו בבקבוק לצד השני של העולם, בתקווה שהפקק לא יהיה קשה מידי לחילוץ.