כבר תקופה ארוכה שהבנות שואלות אותי מתי אחזור לכתוב באהבות חדשות.
הכתיבה בעברית, ולקוראי/ות עברית, נעשתה לי מאוד קשה לאחרונה.
היא חושפת עבורי יותר מידי עצבים רגישים, ובמידה רבה גם חשבתי על הקוראים/ות של הבלוג, ועל הסבל היומיומי שחווים כל מי שחיים בין הים לנהר, והרגשתי שהדבר האחרון שאני רוצה זה להתנהל בחוסר רגישות מולם/ן.
או במילים אחרות, פחות מתחשק לי לכתוב על כמה החיים במקומות אחרים נפלאים ושקטים וטובים, כי המציאות כמובן הרבה יותר מורכבת.
לא מזמן קראתי בפינה של הטיסות הנכנסות והיוצאות ב”הארץ” מישהי שכתבה שהחיים בישראל יותר אינטנסיביים לא רק מבחינת קצב האירועים, אלא מבחינת המשפחה והחברות שמקיפות אותה, ושזה כיף ומיטיב. זה מאוד נגע בי, כי כל ביקור שלי בארץ הוא כמו הוריקן של פעילויות, אבל אני כל כך נהנית מזה, וזה ממלא אותי לתקופה ארוכה מאוד בשמחה ובאהבה.
בקיצור, מה שאני מנסה לומר בכל זה הוא שלמרות שהבנתי שהגירה היא משהו שמעסיק רבים/ות בישראל היום, המחיר שמשלמים עבור הדבר הזה הוא מאוד מאוד גבוה, ואני לא רוצה להתווסף לסדרת הבלוגים ב”הארץ” שמשתפים כמה החיים בחו”ל נפלאים, אבל שההלב של הכותבות נקרע מגעגועים.
המלחמה היא עדיין שיחת היום כאן. לא/נשים אכפת מאוד ממה שהם/ן רואים/ות, שומעים/ות וקוראים/ות על הנעשה, ואין אדם שלא שומע/ת שאנחנו מישראל ולא מביע/ה ישר הרבה אמפתיה לנו ולמי שיקרים לנו.
בעיני ישראלים, הפוסטר שמתחת אולי יתפרש כאנטישמי, אבל כאן מי שמבקשים/ות הפסקת אש באמת רוצים/ות שאנשים יפסיקו למות. כמה שזה נשמע אולי נאיבי.
דני הוזמן לא מזמן להרצות על המחשבות שלו על שלום ויישוב סכסוכים בפורום מכובד למדי שמזמין מידי שנה על בסיס מתחלף, מרצה יהודי/ה או נוצרי/ה או מוסלמי/ת לשתף בתובנות שלהם/ן מהעיסוק בתחומים האלה.
לראשונה האירוע התקיים במראה (Marae) – מקום כינוס לטקסים מאורים, והוא היה מוצלח מאוד.
אם אתם/ן רוצים/ות להתרשם, כאן יש הקלטה של ההרצאה.
אני חושבת שהתובנות שלו בנוגע ליישוב סכסוכים ושלום לא פשוטות לאוזן הישראלית וגם לא לפלסטינים, כמו גם ההפגנות בעיר והמודעות שפזורות בה. ואני חושבת שא/נשים שמגיעים/ות לכאן מישראל מופתעים/ות אולי מעוצמת ההתגייסות של התושבים/ות לקייס הפלסטיני, וקשה לשכנע אותם שלא מדובר באנטישמיות.
**********
במעבר חד אחזור לחיים שלנו כאן, כי הם העוגן שלי בעשר השנים האחרונות, וביתר שאת בשנה האחרונה.
אתחיל מלשתף שבשנה האחרונה אחת מתלמידות החינוך הביתי החרוצות במיוחד נפרדה מהמסגרת הזו לטובת בית ספר תיכון בעיר הגדולה.
זה היה שינוי גדול ודרמטי שדרש הרבה אומץ ונחישות. תמרי עצמה קיבלה את ההחלטה – מתוך רצון להכיר ילדים וילדות חדשות, ומרצון ללמוד במסגרת בית ספרית.
למרות שדרכי ההתנהלות של מתבגרים ומתבגרות היו קצת זרים לה, היא מצאה את המקום שלה בבית הספר, והיא מרוצה ושמחה.
מתוך התיאורים שלה, התפקיד הנחשק ביותר בקרב מורי בית הספר שהיא חשופה אליהם הוא של המורה למתמטיקה. הוא מצטייר כדמות צעירה ואנרגטית, שאוהב לחיות את החיים הטובים. הוא מעביר את היום במשחק קלפים עם התלמידים/ות או מקרין להם/ן שידורים חיים מהאולימפידה בפריז.
אם מתחשק לו קצת לגוון את היומיום האפרורי הזה, הוא מציע לעשות יום שבו הילדים/ות יביאו כיבוד לחלוק בקבוצה, ובכך נהנה ממנעמי החיים.
לפעמים הוא גם מלמד מתמטיקה.
תמרי התרשמה שלילדים ולילדות בכיתה שלה מאוד אכפת מערכים שחשובים לה – זכויות אדם, סולידריות חברתית ושמירה על הסביבה, והרבה מהשיחות שלנו עוסקות בהתנהלות היומיומית של בני ובנות נוער – בצורך שלהם להרשים אחרים, ובקושי, לפעמים, להיות אותנטיים ונאמנים לעצמם/ן.
לי אישית יש תובנה על מתבגרים/ות, שזה אגב אחד הגילאים שתמיד מאוד עניינו אותי. אני מתרשמת שלמרות שהם/ן מנסים להקרין חזות עצמאית ובוגרת, בפנים הם/ן עדיין ילדים/ות ומנסים/ות למצוא את דרכם/ן בתוך עולם שלפעמים דוחף אותם/ן להתבגר קצת יותר מידי מהר.
אני נותרתי בבית עם תלמידה חרוצה וחייכנית.
בילינו את החודשים האחרונים בעיסוק בבוטניקה. אחד התחומים האהובים עלי בחינוך ביתי.
***********
בחודשים האחרונים גם אנחנו הצטרפנו לתחביב ניו זילנדי מצוי – לשמחתי לא זה של הפרידות והגירושין – אבל כן מכרנו את הבית שלנו בכפר, ועברנו לבית חדש בחזרה בעיר.
זה היה תהליך ארוך שלימד אותנו הרבה מאוד על סבלנות, התמדה ונחישות.
קצת לפני המעבר, בשעת ערב די שיגרתית, תמרי נכנסה לחדר שלנו בשאלה הדחופה של ״כמה אנשים גרו בשטייטל?״.
דני ואני חשבנו על הערכה גסה של משהו סביב האלפיים איש – כמו העיירה הקטנה שגרנו בה בשלוש וחצי השנים האחרונות. מין מצב שבו כולם מכירים את כולם ואת כל סיפורי המשפחות של כולם כבר כמה וכמה דורות.
היתרונות של השטייטל הם שיש תחושה של אכפתיות וערבות הדדית. החסרונות הם, שאם לא גרים שם לפחות ארבעים שנה, נחשבים לחדשים, וגם שכולם מכירים את כולם.
לשמחתנו זכינו לשנים מאוד יפות בעיירה הקטנה שלנו. היה לנו שפע של זמן משותף כמשפחה – כששנינו עובדים באופן כמעט מלא מהבית, והבנות למדו בו בחינוך ביתי. החיים במקום קטן לימדו אותנו המון – על הערך של הזמן שלנו ביחד, ולחוד, וגם על היכולת ליצר עניין בעצמנו בעיקר בהיעדר גירויים או מקורות עניין חיצוניים.
באופן מפתיע, זה גם לימד אותנו למצוא את השמחה שלנו בבית ובינינו, ולהסתפק במה שיש.
מצאנו כמה חברות בקבוצת הטאי-צ’י לגיל הזהב, וגם בקבוצת הכתיבה של מילטון, שיש בה א/נשים נפלאים/ות שכותבים מאוד יפה.
ויסמין מצאה חברה טובה, שהכינה לה את המתנה המקסימה הזו לקראת הפרידה.
בתחתית הבית יש פתח סודי, ובתוכו היה מכתב מהחברה (סמנתה) ליסמין.
כל מי שמכירה את הבלוג הזה יודעת שמעברים הם ממש לא הצד החזק שלי. באופן עקרוני, יש לי תחושה שהייתי שמחה מאוד להיוולד ולמות באותו הבית.
אבל מאז שתמרי התחילה תיכון בעיר, הנסיעות היומיומיות לא ממש הסתדרו עם אורח החיים שאנחנו מאחלים לעצמנו.
לשמחתנו אחרי תקופה ארוכה (מאוד) של המתנה, הבית שלנו נמכר, ומצאנו בית חמוד בדיוק בשכונה שגרנו בה לפני שעזבנו את דנידין ושבה השארתי חתיכה גדולה מלבי כשעברנו למילטון.
בשבילי זה לגמרי בית החלומות, עם עץ תפוחים, מספיק מקום לתרנגולות, לקצת ירקות, ובמרחק רכיבה ממרכז העיר.
המעבר איפשר לנו גם לדלל באופן משמעותי את כמות החפצים שאנחנו מתנהלים איתם בעולם. לא מזמן ראיתי את הקריקטורה הבאה –
וחשבתי לעצמי שהגיע הזמן להיפרד מהרבה דברים שאין לנו בהם צורך.
לשמחתי, הגענו לשלב שבו הבנות גדלו, וצריכות הרבה פחות דברים, וגם הן שמחות לתת או לתרום חפצים.
מייד כשהגענו לבית החדש, דני התבוננן בתצוגת הארגזים המרשימה בסלון, ואמר שיש לו מתוך כל הדברים האלה רק ארגז אחד בבעלותו, ואין לו מושג מה יש בכל היתר.
זה הוביל אותנו לשיחה מעניינת שבהמהלכה שמנו לב שהתחביבים של דני בדרך כלל הם תחביבי חוץ (טניס), לעומתי שגדלה לאהוב לצייר ולכתוב, ולאורך השנים התווספו לתחביבים האלה גם צבעי מים, הכנת נרות, גננות, תפירה, רקמה וסריגה.
על כל פנים, בעודנו מבלים את הימים בניקיון, פריקת ארגזים וטיפול בבית הגעתי למסקנה כי למרות שזו עבודה מאוד שוחקת, יש משהו מאוד מספק בעבודות בית שהן פיזיות ושאפשר לראות באופן מוחשי את התוצאה שלהם (בשונה, למשל, מעריכת מאמרים אקדמיים). אבל שקשה מאוד לעשות אותם בלחץ של זמן.
למשל, אי אפשר לזרז את הזמן שלוקח לתלות כביסה, או לקפל אותה וכמובן לא את הזמן שדרוש לה להתייבש, ושככל שמנסים לייעל את התהליכים כדי שיהיה יותר זמן לדברים ש”צריך” לעשות (ע”ע עבודה בשכר), כך פחות ופחות נהנים מלעשות אותה.
בנוסף, הבנתי בגילי המתקדם שכל דבר בחיים לוקח זמן – ללמוד להכיר את עצמנו, לאהוב את מי שאנחנו, ולקבל את החיים כפי שהם לוקח הרבה מאוד זמן, בדיוק כמו שלמכור בית, ללמוד מקצוע ולנהל מערכות יחסים לוקח הרבה מאוד זמן.
מיד אחרי שסיימנו לפרוק, התפנינו כולנו לעבודות החשובות ביותר –
דני הלך לשחק טניס.
תמרי הכינה לעצמה מטרה לאימוני הקשתות
יסמין החלה להכין סביבת מגורים לחיות העתיקות שלה
ואני התחלתי לטפל בחברים שהבאתי איתי מהבית הקודם
לשמחתי, גישת הגננות שאני מנסה לעבוד לפיה (Permaculture) מציעה להתחיל בקטן, ולאט לא לגדול. זה מאוד טוב לא/נשים כמוני שרוצים שהגינה תהיה מוכנה מיד.
וכך התחלתי מגינת תבלינים
חברתי אנה הגיעה גם היא והחלפנו זרעים. שתינו צחקנו שזה ממש כמו חשיפה של אוסף המפיות שלנו או המדבקות.
ועכשיו אני מחכה שהכל קצת יגדל
באיזורים הביצתיים של הגינה שתלתי כמה צמחים ילידים – או מה שקרוי Harakekeke במאורית
כי ראיתי שהתרנגולות מאוד נהנות מהם
הפרוייקט הבא הוא תיקון החממה, כי כבר יש בבית לא מעט מלפפונים ועגבניות קטנים שמחכים למרחב משלהם.
**********
לסיום, אשתף במחשבה שמאוד מדברת אלי בתקופה האחרונה.
לפני כמה חודשים קראתי את הראיון המרתק הזה עם הסופר סבסטיאן פוקס.
מאז גם קראתי את הספר שלו על ראשית הפסיכיאטריה המודרנית (“ארץ השלג” בעברית).
הספר עצמו יכול להיות קצת מדעי מדי או מייגע לפרקים, אבל אני מאוד נהניתי ממנו.
בראיון איתו הסופר מזכיר איך, כדור שגדל אחרי מלחמת העולם השנייה, המטרה של ההורים בבריטניה היתה שהילדים/ות שנולדו אחרי המלחמה יחוו חיים שלווים ושקטים.
זה מאוד נגע ללבי – הבחירה המודעת לא להעביר את הטראומה הלאה, או לפחות את החלקים שלה שבשליטתנו.
זו ממש החלטה לחיות אחרת, לבנות אמון אחר בעולם ובבני האדם ולא להמשיך את החוויה של אימה וסבל אנושי, ולטפח דור צעיר שמפנים ומתרפק על אותה חווית סבל.
ולקראת השנה החדשה, אני מאחלת שנה הרבה יותר טובה. הרבה שמחה, בריאות ובנייה של עתיד יותר טוב לכולם/ן
הכרטיס, שהוא במקור מ-1929 משוויץ, מכאן, ויש שם עוד כמה אוצרות מעניינים.
Leave a Reply