לב בחורף

כשתמרי היתה בבית ספר יסודי, המורה המיתולוגית שלה, שהיתה גם אירית ומאוד קתולית, לימדה אותם/ן לשקול, לפני שהם/ן אומרים/ן משהו את הקרטריונים הבאים – 

הם האמירה מיועדת לעשות טוב

האם זה חכם

האם זה חיוני

והאם זה מועיל

לאורך השנים, דני הוסיף את הקרטריון החמישי ״האם זה מצחיק״, ושנינו החלטנו שהקרטריון הזה גובר על כל היתר. 

על כל פנים, זו היתה התשובה של דני כששאלתי אותו אם הוא ירצה לכתוב פוסט על הביקור המשפחתי הקצר שלו בישראל, שהסתיים שבוע לפני שישראל החליטה שגם איראן היא זירה טובה למתקפה. ולכן, הפוסט מעולם לא נכתב.

כשדני יצא לדרך, יסמין הבינה שדרך כמעט ודאית לפתוח בשיחה פוליטית היא לשתף את החברים/ות שלה בבית הספר שאבא שלה עכשיו בישראל. תמרי ואני, לעומת זאת, מנסות לאחרונה קצת יותר לטשטש את ארץ המוצא שלנו, ומסתפקות בתשובה ״מהמזרח התיכון״ כששואלים אותנו מהיכן באנו. 

מלחמה, לפחות מהצד הזה של העולם, נראית כמו דבר לא הכי מוצלח או אידיאלי (וכך גם לא ״ניצחונות מוחלטים״) ולכן כשדני חזר, תמרי אמרה לו בשיא הרצינות שהיא ממש שמחה שהוא לא נפטר בביקור. 

אני רק אוסיף מהצד שלי שיש מעט מאוד רגעים ביום שאני לא חושבת על המלחמה. ומכיוון שאני חשופה למה שישראל מחוללת בעזה ובגדה המערבית, הרגעים הנדירים האלה נדרשים כדי לשמור על מעט השפיות שנותרה. אני מודעת לזה שבישראל הולכת וגדלה ההתנגדות למלחמה, או לפחות התמיכה בסיום שלה, וזו נחמה קטנה, גם אם זה לא ֿבהכרח מהסיבות הנכונות.

******

במעבר חד, אבל עם רלבנטיות מסויימת, אשתף בסרטון קצר של הכיתה של יסמין משחקת ב- Te Rakau -משחק מקלות מאורי – בסיום הרבעון בבית הספר, שבו הם ציינו את ראש השנה המאורי. 

גם כאן, יש הרבה בעיות עכשיו ביחס של המדינה למאורים, בעיקר כי המפלגה השמרנית בשלטון, והערכים שלהם מצעידים את ניו זילנד אחורה מהעבודה הקשה של השנים האחרונות לבסס את הדו-תרבותיות במדינה. 

יחד עם זאת, זה מאוד ריגש ועודד אותו לראות את השימוש בשפה המאורית, ואת המאמץ להכיר את התרבות. אני מרגישה שברגע שמדברים את השפה של ה״אחר״, ומכירים קצת את התרבות, ה״אחר״ הזה הופך להיות חלק ממי שאנחנו. כך, למשל, ההכרות המאוד בסיסית שלי עם השפה הערבית והתרבות גורמים לי להרגיש שזה חלק ממי שאני. למעשה, זה משהו שנשאר בזהות שלי משנות חיי במזרח התיכון. ולכן, כל פגיעה בפלסטינים/יות היא גם פגיעה אישית בי. 

*******

באופן אישי, החורף השנה הוא ככל הנראה אחד החורפים הטובים יותר שחוויתי. אני חושבת שסוף סוף הבנתי את המשמעות העמוקה של תרדמת חורף – או כמו שכולם אומרים פה – מהשדרנים/יות ברדיו, ועד לחשמלאי שהיה צריך לבוא לבדוק אצלנו משהו, ש״זה הזמן להתכרבל עם ספר״. 

וזה מה שהחלטתי לעשות. 

בחופשת החורף תמרי הכריזה שהיא לא יוצאת מהבית עד החזרה לבית הספר. בסך הכל היא עמדה ביעד הזה היטב, ואני בעקבותיה. 

חוץ מכמה דברים קטנים, את רוב הזמן היא בילתה בציור, וכתיבה, ואני בילתי בקריאה.

אז הנה שתי המלצות לספרים מוצלחים שגיליתי: 

1. הספר הזה, ששמעתי גם ראיון מאוד מעניין עם המחבר שלו, עוסק במחקרים האחרונים בנוירופסיכולוגיה על איך הטכנולוגיה ואורח החיים המודרני משפיעים על איכות החיים שלנו. אחד הדברים הכי משמעותיים שנשארו איתי מהספר הזה (וגם מהראיון עם המחבר) הוא שכבני אדם אנחנו חווים סיפוק הרבה יותר עמוק ותחושה טובה (ע״ע כמות יפה של דופמין) דווקא במטלות שדורשות הרבה זמן ומאמץ. לעומת זאת, ההצפה המתמדת שלנו בגירויים גורמת לעלייה מאוד מהירה בדופמין, וירידה דרמטית שלו (מין האנג-אובר) אחר כך. המחבר ממליץ, ואני אימצתי את ההמלצה, להתחיל את היום בסידור המיטה ולא בגלילה אינסופית בטלפון, בדיוק כדי להעלות את הדופמין בצורה ״יצרנית״ לעומת משהו מהיר ופאסיבי. ההקבלה היא לאוכל מהיר ועשיר בשומנים וסוכרים, וכולנו יודעים איך מרגישים אחר שאוכלים אותו, לעומת ארוחה בריאה ומאוזנת שדורשת זמן הכנה אבל שמרגישים טוב אחריה.
   
2. חבר יקר המליץ לי לא מזמן על הספר עזאזל מאת יוסף זיידאן, שגם זכה בפרס הבנלאומי לספרות יפה בערבית ב-2009. הספר מתאר את חייו של נזיר נוצרי קופטי במאה ה-5 לספירה. הוא כתוב מאוד יפה וחושף לתרבות ותקופה היסטורית שלא ידעתי דבר לגביה.

מאחלת ימים טובים יותר