אפטאר ושיעור בנורמאליות

בשבת האחרונה הוזמנו לארוחת איפטאר של הקהילה הפלסטינית בדנידין. 

בהתחלה התלבטנו אם ללכת – בעיקר לנוכח הפרת הפסקת האש על ידי ישראל. הדבר האחרון שהרגיש לנו נכון לעשות הוא שפלסטינים/יות יגישו לנו אוכל, במצב הדברים הנוכחי. 

בצהריי אותו היום, הלכנו תמרי ואני לכמה סידורים בעיר, כשנתקלנו בעצרת המקומית להפסקת המלחמה.

בדרך כלל אני לא הולכת לעצרות – בעיקר כי אני מרגישה שכל מה שקשור בקונפליקט הישראלי-פלסטיני נוגע במקומות כל כך עמוקים בלבי, שקשה לי להיות חלק מהפגנה שיש בה א/נשים שמאוד אכפת להם/ן והם/ן מחויבים/ות לזכויות אדם ולצדק, אבל שכל הנושא הזה לא נוגע ישירות בבלוטות הדמעות שלהם/ן באותה עוצמה ובאותו עומק של כאב שהוא נוגע בי. 

אבל מעבר לכך, אני לא כל כך רואה את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני כשאלה של ״בעד פלסטין״ או ״בעד ישראל״. אני חושבת שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת, ואני לא מתכוונת לעשות האדרה לאף צד בסכסוך, כי אם לטעון שאלימות, לחימה, ודיכוי הם לא הדרך לשום חיים שמכבדים אף אדם, מכל אחד מצידי הקונפליקט. 

על כל פנים, תמרי ואני החלטנו הפעם להצטרף. ההפגנה היתה מאוד לא קלה לעיכול – בעיקר בשלב שבו הוקראו שמות של כמה מהילדים/ות שנהרגו מאז יום שלישי האחרון. 

מה שהיה מאוד מרגש הוא שבסוף כל הפגנה כזו, כולם שרים את השיר המאורי (Waiata) הזה – 

Te aroha

Te whakapono

Te rangimarie

Tatou tatou e

זה התרגום לאנגלית

It is love

It is faith

It is peace

That will bind us all together

וכך זה נשמע במאורית.  

בסוף העצרת ניגשתי לומר שלום, ולחזק חברה שלנו מעזה שאיבדה עשרות קרובי משפחה בשנה וחצי האחרונות. היא ביקשה שנבוא לארוחת האיפטר, ואמרה שזה מאוד יחזק אותה אם נהיה שם. 

וכך, באותו הערב נסענו תמרי ואני למרכז קהילתי יפה בעיר שקושט וארח כ-150 א/נשים מהקהילה הפלסטינית בעיר, ומשתתפי העצרות. 

מאוד התרגשתי כשהיתה תפילת הערב ושברו את הצום. התגעגעתי מאוד לתרבות הזו, שכל כך מוכרת לי מקרוב. האולם עצמו היה חם ורועש עד שבאיזשהו שלב זה הרגיש לי כבר קצת אינטנסיבי מדי בשביל היכולות שלי. 

בשולחן שלנו ישבו חבורה חמודה מאוד של פליטות מסוריה, ואישה מבוגרת אחת, שנראה היה שעברה לא מעט בחיים שלה. כולן דיברו בערבית, והיו מאוד נחמדות, וצחקניות, והתלבטו אם מותר לגשת לאכול לפני המוזמנים הלא-מוסלמים או בלשונן, ״האורחים״. 

באיזה שהוא שלב הן הבינו שאני מבינה ערבית והתחלנו לדבר. במהלך השיחה, כששאלתי את האישה המבוגרת מאיפה היא, והיא ענתה מעזה, וכששאלתי מאיפה בעזה, היא ענתה ״ח׳אן יונס״, חשבתי שאני מתה בו במקום. שאלתי אותה מתי היא עברה לדנידין, והיא אמרה שהגיעה לפני שנה – כמה חודשים אחרי שהמלחמה הנוכחית התחילה, בזמן שמעבר רפיח עדיין היה פתוח. 

ואז היא שאלה אותי אם אני מלבנון, וכשעניתי שאני יהודיה מירושלים, היא נראתה כאילו שהיא לא מאמינה למשמע אזניה. בהתחלה אני חושבת שהיא לא קלטה שאם אני באירוע הזה, אז כנראה שאני לא חושבת שהשמדת עם היא דבר כל כך טוב. היא התחילה לומר לי דברים קשים – בסגנון ״מה אתם עושים לנו״, ו״איך אתם עושים לנו את זה״. 

באותו רגע התחרטתי לגמרי שבאתי לערב הזה, ואפילו כעסתי על החברה שלי מעזה שחשבה שזה יהיה רעיון טוב בכלל להזמין אותנו. 

תמרי ואני הלכנו לקחת לנו אוכל, וכשחזרנו לשבת על השולחן, ניסיתי, בערבית המאוד חלודה שלי, להסביר איך אני רואה את הדברים, ובעיקר להתנצל על כך שבטח זה לא היה לה כל כך נעים לגלות בארוחת האפטאר, שהיא יושבת מול מישהי מישראל. התנצלתי על הכל – על הדברים הנוראיים שקורים, ועל מה שהיא עברה. 

לאט לאט התחלנו להרגיש יותר בנוח אחת עם השנייה. אני מניחה שזו היתה הפעם הראשונה שהיא ראתה מישהי ישראלית שלא מצידו השני של טיל. סיפרתי לה למה למדתי ערבית בישראל, למה בחרנו לבנות שמות שעובדים גם בעברית וגם בערבית, ושאלתי אותה אם היא מתגעגעת הביתה. היא אמרה שמאוד, אבל שהבינה שאי אפשר לחיות במקום שבו כל שנה או שנתיים יש מלחמה.

כל הסיטואציה הזו לא היתה פשוטה, והכרתי תודה על כך שעבדתי עם המון קבוצות של יהודים/יות ופלסטינים/יות לאורך השנים, ושאני לא כל כך מפחדת מלשמוע דברים קשים. שמחתי גם שתמרי נכחה בשיחה ושגם אם היא לא הבינה הכל, היא ראתה שניתן להתמודד עם שיחות קשות מהסוג הזה. 

יחד עם זאת, חשבתי על הכתם הענקי הזה שלצערי כל ישראלי/ת (ולצערי, גם יהודי/ה) ישאו איתם כל חייהם. 

הערב עצמו היה מקסים – היתה אוירה חגיגית, וכמו שחברתי אמרה לי – אחת הסיבות שהקהילה ארגנה את האירוע היא כדי להיזכר קצת בנורמאליות, ולהיזכר בכך שלקהילה הזו, שעברה כל כך הרבה סבל בשנה וחצי האחרונה, יש גם הרבה לתת לאוכלוסיה הכללית בעיר.

חשבתי על זה שיש הרבה מאוד כוח ביכולת להתעלות מעל הקורבנות וההתקרבנות ולדעת שיש הרבה כוחות ויכולת לתת בנדיבות רבה לאחרים/ות. אני חושבת שלנו, כישראלים/יות לא יזיק ללמוד מזה.