Tag: יצירה

כשהייתי ילדה ממש רציתי להיות בלשית פרטית. חשבתי שזה ייעוד מקצועי מעולה בשבילי, ובמשך תקופה ארוכה רכבתי על האופניים שלי עם פנקס ועפרון מנסה לחפש – ועוד יותר מזה – לפתור תעלומות בעיר העתיקה. 

האמביציה המקצועית הזו ידועה במשפחה שלי ודי מדוברת עד היום, אבל כנראה ששכחתי עד כמה היא היתה מפותחת וקונקרטית. וכך, אתמול לפני השינה כשתמרי הקריאה ליסמין ולי חידה בלשית מהספר דני ידעני – המוכר באנגלית כ- Encyclopedia Brown נזכרתי בעוד כמה פרטים, לכאורה שוליים, שבילדותי היו מאוד משמעותיים עבורי. 

מסתבר שלדני ידעני היה מין “משרד” שבו היה לו שלט של שעות פתיחה וקבלת קהל, ועוד כל מיני דברים שבלשים צריכים. אני זוכרת שבתור ילדה זה ממש היה החלום שלי, ומשהו שהייתי חושבת עליו לפני השינה – על איך ייראה משרד הבלשות שלי – שולחן העבודה, טלפון שאצליח לחבר בחוט מאריך ממרכז הבית, כרטיסי הביקור שאכין, והשלט בכניסה. אני זוכרת שבמשך תקופה התעניינתי במיוחד במכר של ההורים שלי שהיה “בלשן” למרות שהם הסבירו לי שזה לא בדיוק אותו המקצוע. 

שיתפתי את הבנות בפרטים של משרד הבלשים מהילדות שלי, והן הזכירו לי שהעבודה שאני עושה קצת דומה לעבודה בלשית – כל השאלונים שאני עסוקה בהם בפסיכולוגיה. את אחד השאלונים – שאלון שבודק את אופן ביטוי הרגשות – מילאנו לא מזמן כולנו יחד, סתם בשביל הכיף. באופן לא מפתיע, כל הבנות במשפחה דרגו את עצמן כ”מסכימה בהחלט” באופן די מובהק בתגובה לשאלות בסגנון “כשאני מרגישה משהו, אחרים יכולים לדעת זאת מהבעת הפנים שלי” או “אני תמיד מבטאת אכזבה כשדברים לא קורים כפי שאני רוצה”. זו היתה גם הזדמנות מצויינת לתרגל ממוצעים (אם כי נמנענו מלדבר על שונות בשלב זה – אולי כי אני עדיין לא לגמרי מבינה עד הסוף מה זה בדיוק אומר) ואולי גם להבין שכל אחד ואחת שונים באופן שבו הם/ן מביעים/ן את עצמם/ן בעולם. 

מסתבר שגם אצל תמרי מתחילים לנצנץ סימנים ראשוניים של ייעוד מקצועי. 

לפני כמה חודשים, ואחרי שנים שדני חלם על הרגע הזה, הוא התחיל ללמד את תמרי אומנות לחימה סינית, בה גואה, שמסתבר שתור הזהב שלה היה דווקא בנצרת עילית של שנות ה-90′. 

הם מתאמנים באופן די קבוע בכל זמן פנוי של השניים, וגלגולים עם חרב שלופה הפכו להיות מחזה די נפוץ כאן בבית. 

בנוסף, תמרי גם מאמנת את יסמין ואותי. אני תלמידה די מאתגרת, אבל לשמחתי זו הזדמנות טובה לתמרי לפתח את יכולות ההתמודדות שלה עם תלמידים/ות מתקשים/ות.

במקביל דני ותמרי גילו בעיירה הקטנה שלנו קבוצת טאי-צ’י לקשישים עם אוסטיאופורוזיס, והם מתאמנים גם שם. יש הפתעות אפילו בעיירות נידחות בקצה העולם. מה שכן, רוח הקבוצה קצת משפיעה על תמרי – השבוע התבטל שיעור במפתיע והילדה קצת חוששת שמישהו נפטר. 

********

ועכשיו לסוציאליזם – 

לא מזמן האזנתי בתוכנית הבוקר ברדיו לראיון עם מוציא לאור ניוזילנדי שהשתתף בשנות השבעים במאבק להכרה רשמית בתרבות המאורית. הוא אמנם ממוצא אירופאי אבל באותה התקופה הוא למד את השפה – מה שאני מניחה, היה דבר די חתרני לעשות. 

אחד הדברים החזקים שתפסו אותי בראיון הזה היה דווקא האופן שבו הוא הציג את עצמו בתחילתו של הראיון – וללא כל בושה – כ”סוציאליסט”. 

באופן כללי אני סולדת מכל מיני מילים שמשייכות אותנו לתנועות אידאולוגיות אלה ואחרות (והמרואיין עצמו אמר את אותו הדבר), אבל הוא מצא חן בעיני – לא רק בגלל העמדות הכלכליות-חברתיות שלו, אלא באופן כללי בגלל העבודה שלו בקידום ספרות שוליים ובעיקר ספרות מאורית. 

אני כותבת את זה בדיוק בשנה שבה נחגג כאן לראשונה מאז הכיבוש הבריטי של ניו זילנד לפני כמעט מאתיים שנה, ראש השנה המאורי, כחג רשמי של המדינה. 

כולם היו מאוד נרגשים, וניכר היה שיש רצון ליצור כאן מסורות חדשות, ולצקת משמעות לחג. אפילו ראיתי כתבה יפה שעיקרה היה שמרגש לראות שא/נשים לא התייחסו ליום הזה כאל עוד יום חופש, אלא באמת ניסו ללמוד עוד על המסורות המאוריות. 

אני חייבת לציין שאפילו בשמונה השנים שאנחנו כאן אנחנו מרגישים הבדל משמעותי במודעות לשפה ולתרבויות המאורית והפסיפית, ובניסיון לקדם ולהנכיח אותן במרחב. עד עכשיו זה נושא שכמעט ולא כתבתי עליו, קצת כמו עולה חדשה שמתלהבת מזה שכולם חוגגים את החגים היהודיים בארץ, אבל עדיין לא לגמרי קולטת את המורכבויות של המקום. אני חוששת שעדיין קשה לי להבין איך בדיוק נראה הקולוניאליזם כאן, ומה המשמעויות שלו – שלוו, כנראה כמו בכל מקום, בשוד קרקעות ודיכוי תרבותי. אבל אני כן מתרשמת מהמאמצים שעושים כאן כדי לקחת אחריות על ההיסטוריה הלא מאוד מפוארת הזו, וגם יש לי תחושה שאצטרך בקרוב ללמוד מאורית, כי כפי שאמר המרואיין הסוציאליסט – גם אני מאמינה שבכל ארץ שיש בה מיעט ילידי, צריך ללמוד את שפתו ותרבותו. 

בנוסף, ובעניין אחר, הוא סיפר משהו מאוד מעניין – שבשנות ה-70 היו בעלי בתים רבים שהתנהגו בחמדנות יתרה כלפי שוכרים, וכשאלה לא עמדו בתנאי השכירות, הם פשוט באו והחרימו להם חפצים. המרואיין שלנו, וכמה מחבריו מצאו את מקום אחסון החפצים, והחזירו אותם לבעליהם, ובהמשך גם הקימו ארגון לתמיכה וייצוג משפטי לשוכרים נעשקים. 

כל זה התקשר לי עם נושא הנדל”ן, שאני מתרשמת שהוא מעורר עכשיו עוד יותר הדים בארץ מאשר כששכרנו במשך כ-10 שנים דירת 49 מ”ר ברחוב הפלמ”ח בירושלים עם בעלי בית הגונים וישרים. 

השבוע שמעתי ראיון מעניין עם פרשן כלכלי שניתח את שוק הנדל”ן המקומי בניו זילנד, ואת מה שקורה איתו בשנים האחרונות – עליה מטורפת של כ30% (!!) במחירי הבתים רק בשנה האחרונה. 

היו בשיחה הזו כמה דברים שמאוד דיברו אלי. ראשית, שנדל”ן, באופן טבעי, מעורר המון רגשות ועניין אצל כולם/ן כי הוא משלב בין שני דברים – הרבה מאוד כסף שמוציאים והצורך הקיומי שלנו שיהיה לנו איפה לגור. 

כמו שבטח ציינתי בעבר, השקעות בנדל”ן הן התחביב הלאומי בניו זילנד וכששאלנו חברים/ות די מחוברים לפני כמה שנים אם הם יודעים איך משקיעים כאן בשוק ההון, הם/ן הסתכלו עלינו בתמהון ולא לגמרי הבינו על מה אנחנו מדברים. מאז, אגב, המצב כבר השתנה, והיום זו אופרציה קטנה ופשוטה שאפשר לעשות בלחיצת כפתור מכל מחשב ובלי עמלות אימתניות שהיו זכורות לי מהבנק בארץ. כל זה התקשר עם בדיחה, די חמוצה, שהמראיינת שתפה בה, לפיה אין בניו זילנד כלכלה, אלא רק שוק נדל”ן ועוד כמה דברים קטנים שמתווספים אליו.

למרות שלצערי מעולם לא עמדתי בפני הדילמה של “איפה להשקיע את ההון המצטבר שלי” אני באופן אישי לא מתחברת להשקעות בנדל”ן. אני מאמינה שדיור הוא זכות בסיסית – כמו הזכות שלנו לשירותי בריאות, חינוך, תחבורה, הכנסה בסיסית לכל, בטחון סוציאלי ועוד. אני חושבת שזה תחום שצריך שיהיה מנוהל על ידי המדינה, כי כשמשאירים את שוק הדיור לידיים פרטיות, החמדנות האנושית, לצערי, מרימה את ראשה בכל כיעורה. 

אני תמיד נדהמת איך א/נשים קונים/ות משהו שיש בו מחסור וביקוש על, רק כדי להרוויח יותר על חשבון אחרים. או כמו שהמראיינת בתוכנית שהאזנתי לה אמרה – זה שוק שיש בו בבירור מפסידים ומרוויחים. 

זה מתחבר לשאלה שנתקלתי בה בקבוצה שאני עוקבת אחריה בישראל – על ההבדל בין שאפתנות טובה ליציבות או שגשוג כלכלי, לבין “חזירות” או מה שאני הייתי אולי מכנה חמדנות. התשובות היו מאוד מעניינות, ורובן נגעו בסוגייה של “הצלחה על חשבון אחרים/ות”. למשל, אם דורשים מחירים מופקעים על מוצרים או שירותים, בעיני זה חמדני, ואותו הדבר קשור בעיני בנדל”ן – כשידוע לנו שהשקעות בנדל”ן יהיו על חשבון אחרים שלא יוכלו לקנות בית לעצמם בגלל זה, או בגלל המחסור המדומה שיווצר בשוק, זה מאוד בעייתי. 

אולי כבר הזכרתי את זה, אבל בנושא הזה, אני חושבת שהגישה של יסמין לנושא היא מועילה – לדעתה “קודם כל, כל אדם צריך שיהיה לו בית אחד שהוא/היא גר/ה בו”. אני חושבת שזה בדיוק זה. 

******** 

אז ציינתי כבר למעלה את ראש השנה המאורי, והוא מתקיים – איך לא – בתקופה שהימים בה הכי קצרים, וכמובן שהחג קשור בכוכבים ובאור. מסתבר שהמוטיב של חושך וחגי אור הוא ארכיטיפ חוצה כל תרבות ויבשת אפשרית. 

מכיוון שהחורף לגמרי כאן, גם אנחנו עסוקות בנושאים האלה, והכנו את העששיות החמודות האלה

ההדרכה מכאן, וזה פרויקט מאוד כיפי ונחמד, אבל מצריך אימון מראש, אם רוצים להקל את חרדת הביצוע בזמן העבודה המשותפת.  

הכנו את הכוכבים האלה – שהם גרסה משודרגת לכוכבים שהכנו בחורף שעבר. 

ותמרי הכינה דלעת לגמד ולארנבון שלנו, לימות החורף

למרות שמאוד קר, אנחנו מקפידות להתחיל את יום הלימודים בטיול בוקר. שמעתי פעם ידיעה ברדיו מרמאללה, שבמחקר עם תלמידים/ות מג’נין (אני חושבת, אבל עברו מאז כבר הרבה שנים) גילו שילדים/ות שהלכו בבוקר לבית הספר היו במצב בריאותי טוב יותר והיו להם/ן הישגים טובים יותר בלימודים לעומת ילדים/ות שנסעו. למרות שהמחקר הזה נשמע לי כמו כזה שבודק מתאמים, ולא סיבתיות, החלטתי שבשבילנו האיכות שלו מספקת. וכך אנחנו מקפידות ללכת לטיול קטן כל בוקר, פרט לימים של גשם שוטף ממש.

לשמחתנו, באחד מטיולי הבוקר שלנו, גילנו במורד הרחוב שלנו משפחה שמגדלת אלפקות, וזה ממש נחמד לראות אותן כל בוקר. 

וממול הבית שלהם יש בית טרומי, שזה הולך כאן חזק. הרבה פעמים כשנוסעים בכבישים הראשיים רואים משאיות ענקיות שעוברות עם חלקי בתים שמועברים ממקום למקום. 

אגב בתים יצירתיים, לא מזמן גיליתי בחורה חמודה שעובדת כאחות בבית החולים בדנידין, ושבשנים האחרונות בכל סוף שבוע בנתה לעצמה בית קטן. יש לה ערוץ יו-טיוב  עם המון סרטונים שבהם היא מראה את כל שלבי התהליך – מהרגע שבו שהיא קנתה עץ בחנות, ועד השלב שבו היא בונה לעצמה את המיטה עם הסקיילייט לשמיים. למי שאוהבת כל מיני בתים מינמליסטיים ונשים צעירות מלאות יוזמה וחריצות, ההנאה מהסרטונים מובטחת. 

כבר כתבתי בעבר שניו זילנדים לא בוחלים בעבודה קשה, וזה כולל גם ניו זילנדיות. קודם כל, אקדים ואומר שכשעובדים/ות כאן, אז באמת עובדים/ות. למשל, רוב בעלי/ות המקצוע שאנחנו פוגשים/ות ומציעים להם קפה, כמקובל במחוזותינו, מסרבים/ות בנימוס ומעדיפים/ות ישר לגשת לעבודה. 

כשהגענו לכאן זה ממש בלט לי – הייתי מגיעה למעבדה ומבלה את חצי שעה הראשונה בכל יום בלהכין לי כוס קפה ולמצוא את עצמי. מאז למדתי שזה לא עובד ככה – וכשבאים למקום העבודה באמת עובדים. 

בנוסף, לפחות בסביבה שלנו, מה שמגדיר את האדם הוא לא בהכרח הקריירה אלא יותר האופן שבו הוא או היא חיים את חייהם. מה שעושים בסוף השבוע ובשעות הפנאי חשוב לא פחות. אני מתרשמת שא/נשים פחות מתעניינים/ות במה שא/נשים עושים/ות בעבודה ויותר ב”חיים עצמם”. 

זה מוצא חן בעיני! 

והנה למשל, עוד כתבה על סבתא חמודה מדנידין שבנתה לעצמה מכונית חשמלית , דבר שגם המורה לשעבר של יסמין בבית הספר עשתה. 

**********

ולסיום, אני משתפת בשתי תמונות חורפיות מהחצר שלנו אחרי שלושה ימי גשמים רצופים. חוץ מהכרבולות של התרנגולות שקיבלו עיצוב מוצלח במיוחד, התחלתי לשקול את הרעיון של ברווזים. 

מאז שהייתי ילדה, אחת הפעילויות האהובות עלי בשבת היתה להסתכל באלבומי התמונות מילדותם של הורי. יש להם אלבום אחד, לכל אחד, שמסכם את כל הילדות שלהם – בערך מגיל כמה שבועות, ועד תחילת שנות העשרים, ולא היה דבר יותר כיפי עבורי מלדמיין את הילדות ואת המציאות שהם גדלו בתוכה דרך התמונות. בעיקר זכורות לי תמונותיה של אמי מחופשת בחג פורים, תחפושות יפיפיות תוצרת בית. בעקבות אחת התחפושות הללו, רציתי במשך שנים להתחפש לנזירה. לצערי, יכולות התפירה הקצת פחות מפותחות של אמי – וכן האופי הלא מאוד נזירי שלי – לא איפשרו לזה להתממש.

למרות שלכל אחד היה רק אלבום אחד, זה עדיין היה הרבה יותר ממה שהיה לסבים שלי, או להורים של דני, וכמעט בכל פעם שביקרתי אצל ההורים של דני ביקשתי מהם לראות את התמונות שלהם, ולשמוע כל סיפור שקשור בהן.

בעולם הדיגיטלי של היום, לעומת זאת, כאשר יש לי אלפי תמונות במחשב, שמתעדות כל חיוך של שתי הבנות, יוצא לי מעט מאוד ממש להדפיס את התמונות. אני לא אוהבת להראות לילדים תמונות מול המסך, ולכן מאז יום ההולדת הראשון של תמרי, התחלנו להכין להן ספרי יום הולדת, שהמטרה שלהם היא גם שלבנות יהיה משהו לדפדף בו עם התמונות שלהן מכל גיל, אבל גם לציין שלבים מיוחדים והתפתחויות שחלו בשנה האחרונה.

הבעיה עם הפרויקט הזה היא שלא משנה כמה מראש אנחנו ערים ליום ההולדת המתקרב, כמה ערבים לפני המועד עצמו, המצב תמיד נראה כך:

וכעבור כמה ימים, ומעט מאוד שינה, הספר מוכן. זה למשל השער של הספר שהכנו השנה לכבוד יום ההולדת החמישי של נונו. האיור, אגב, מתוך הספר המקסים הפיל של אמילי.

עם ברכה מתמרי

וקישוטים משותפים לתמרי ולנו

את הספר עצמו נתנו לנונו בבוקר יום ההולדת, שהשנה, היה בתחילת החופשה שלנו בהר קוק:

החופשה היתה נפלאה. ראשית, כי הזמן המשפחתי והזוגי הזה היה נחוץ לנו לאחר התקופה הארוכה שדני נעדר בה.

אבל גם כי היינו במקום נפלא – ברכס הדרומי של הרי “האלפים” הניו-זילנדים.

החלק המזרחי של ניו-זילנד, שהיתה מחוברת פעם פעם לאוסטרליה, היה שקוע בים לפני מליוני שנים, עד לאירוע גיאולוגי (וכאן יש חוברת שמסבירה איך כל זה קרה) שגרם לחלק הזה להתרומם מעל פני הים. וכך, המוני האיים שהרכיבו את ניו זילנד, הפכו להיות הרים גבוהיים (עד 3,500 מ’) ויפיפיים, שמתרוממים מעל מישורים ענקיים.

בהרים עדיין יש לא מעט קרחונים – שנסוגים מידי שנה בקצב מדאיג ביותר. אחד הקרחונים, שנראה כמו הר אפור בתמונה שלמטה (אנחנו די הופתענו שקרחון לא נראה פשוט כגוש קרח), הוא אפילו הגדול ביותר בניו זילנד – והאורך שלו הוא 27 ק”מ.

ובין לבין בכל האיזור יש נהרות ואגמים יפיפיים

לרכסי ההרים האלה יש עוצמה מיוחדת, והם אכן נחשבים קדושים עבור השבטים המַאוֹרים. בכלל, החוויה הזו של הרים כל כך גדולים, ונוף מדהים ולא מיושב, מעוררת תחושות מיוחדות. אני ישר הרגשתי שאני רוצה פשוט להתמזג עם ההר, או לפחות להיות באיזור שלו כמה שיותר. כי יש בו משהו קסום ונפלא, ומין אופי והתנהלות משלו.

 הבנות לא תמיד חשו את אותו קסם מופלא. גילנו שצריך לעודד אותן לצעוד, ולקח זמן עד שהן גילו את הכיף שבדבר.

בכדי לעודד את תמרי שנרטבה עד לשד העצמות (במלוא מובן המילה) בטיול הראשון שעשינו בהר, נעזרתי בסיפורי גבורה מהעבר, כמו למשל כשנרטבתי לגמרי בטיול לפני 20 שנה, ועוד יותר מזה, בסיפורים מהטיול הבלתי נשכח שלי להודו עם חברתי עינת. שתינו היינו חוזרות בכל ערב מיום מלא הרפתקאות וכותבות ביומן המסע שלנו את כל מאורעות היום.

וכך, לפני שיצאנו לחופשה (ומתוך תחושה פנימית שאולי נזדקק לאיזה שהוא תמריץ) ציידנו את כולנו ביומנו מסע, שכל אחת מבנות המשפחה כתבה בהם את הרשמים שלה מהיום. הגבר שלנו הסתפק בלחרוט את הרשמים במוחו, בזמן שהוא מעיין במה התחדש בפיד של הפייסבוק שלו.

כך, למשל, נראה היומן של נונו – הבנות עצמן בטיול:

דני ואני בתמונות מחמיאות במיוחד

היומן של תמרי, לעומת זאת, הפך להיות גם משחק נייד לשעות הצורך, כשאת כל אחת ממשבצות המונפול מעטרת סצנה אחרת ממלך האריות

כפי שקוראות הבלוג בודאי שמו לב, אנחנו בדרך כלל משתדלים לתת יד חופשית במשחק של הבנות שלנו, וסומכים עליהן שהן תצלחנה לשעשע את עצמן בצורה בטוחה, והעיקר – שלא תצריך מעורבות כלשהי שלנו. זה עובד לנו ב- 99.99% מהמקרים – גם כשמדובר ברחצה של חיות בחדר האוכל של אתר הקמפינג

בבילוי של חיות איתנו בטיולים

אם כי יש כמה מקרים שבהם היעדר הפיקוח שלנו גובל בהזנחה – למשל, ממש כשכבר היינו באוטו בדרך לצאת לקמפינג, גילינו שלַאקִי, הכלבלב הקטן והחמוד בעל הפנים התמימות, עונד את טבעת הנישואין של דני, שתמרי חשבה שהיא יותר תתאים כצמיד לכלבלב.

לסיום החופשה, קבענו ללכת למרחצאות חמים – שזה סוג של צ’ופר כי זו האטרקציה היחידה בתשלום שהלכנו אליה (וגם היקרה שאי פעם שילמנו עליה – 200 ש”ח לכולנו), וגם כי הפעילות הזו הוקדשה בכל זאת, ליום ההולדת של נונו.

כשהייתי בת עשר, המשפחה שלי גרה שנה באנגליה. זו היתה השנה הנפלאה ביותר בילדות שלי. קודם כל, כי באותה השנה אמא שלי לא עבדה, והיתה הרבה בבית (ואפילו אפתה בעצמה חלות לשבת, כן, כן). אבל גם בגלל שהיה לנו שפע של טבע זמין, נחת, ושלווה, ובית ספר שאהבתי מאוד.  זה היה בית ספר רגיל למדי (בשביל העיר בה גרנו) אבל מיוחד מאוד בשבילי. בכיתה היו אולי 16 תלמידים, והמורה, שהיתה מקסימה במיוחד, ידעה לעשות הכל וללמד הכל בעצמה – ציור, נגינה, שירה, תפירה, בישול, ריצת שטח וכדורגל – כל הדברים החשובים באמת. המורה הזו היתה כל כך מקסימה, שהמשכנו להתכתב אחר כך במשך ארבע שנים.

מאז אותה שנה נפלאה, ידעתי בתוך תוכי שאני רוצה לגור, לפחות לתקופה, במקום אחר. וניו זילנד של העשור השני של המאה ה-21, ובעיקר העיר דנידין, והשכונה שלנו, הם לגמרי, אבל לגמרי אנגליה של שנות ה-80 (אוקי, בלי מרגרט תאצ’ר וההפגנות של מעמד הפועלים).

וכך, כשלפני כמה שבועות תמרי הסבירה לי שאבא של חבר אמר שכדי להיות קיווי אמיתי צריך לאכול וויטביקס, התמלאתי בהתרגשות, כי עברו אולי 30 שנה מאז שראיתי לאחרונה את המאכל (הדי טעים, אני חייבת להודות) הזה:

מאז שדני לא כאן, הרגלי האכילה והתזונה שלנו ירדו להם במדרון תלול. נתחיל מזה שבכל בוקר קריר, אני מביאה לבנות את האוכל שלהן לחדר השינה (מה שמייצר גל פירורים ענקי של וויטביקסים, והיה גורם לדני קוצר נשימה).

בנוסף, אם לא הייתי מגבילה את העניין, הילדה (ואחותה) היו יכולות להיות ניזונות מהביסקוויטים היבשים האלה מבוקר ועד ערב, בעיקר, מכיוון שהיה תמריץ טוב לאכול אותם – בכל קופסא של וויטביקס הסתתרו להם קלפים של הנבחרת הלאומית ברגבי:

שווה או לא?

היינו עסוקות לגמרי רק בענייני איסוף הקלפי האלה, אלמלא לפני שבוע זעזעה את החיים השלווים והבטוחים כאן רעידת אדמה שהתרחשה רחוק מאיתנו – 400 ק”מ צפונית אלינו, בעיירת נופש שנבנתה לקראת ציפייה לבום תירותי בשנת 2000. בום, שאגב, מעולם לא הגיע. במקרה הייתי ערה בשעה של רעידת האדמה. רק שמעתי רעש חזק ועמום אבל שיערתי שזו היתה רעידת אדמה.

אנחנו גרים מאוד קרוב למפרץ, והיו התרעות לגלי צונאמי. לשמחתנו אנחנו גרים על הר, אז ממש לא דאגתי, אם כי במשך כמה ימים ממש לפני שהלכתי לישון, דמיינתי מה עשוי לקרות לבית שלנו ברעידת אדמה. שכנעתי את עצמי בכל תוקף שהבית חזק מאוד, ושאני יכולה לישון בשקט. כשגרנו בירושלים, תמיד הייתי מדמיינת את הפסנתר של השכנים נופל לנו בדיוק על הראש בחדר השינה. הפעם הצלחתי רק לדמיין את התקרה נופלת עלינו, ומשפחת עכברים שמחה שמתגוררת בעלית הגג, יחד איתה. זה היה יחסית נסבל.

בבוקר שאחרי רעידת האדמה, התעוררתי בציפיה לשמוע מוזיקה עצובה ברדיו (בכל זאת נהרגו שני בני אדם), ודיווחים שוטפים בקול לחוץ וחרד, אבל כלום! הערוץ המקומי שידר עניינים כרגיל – מוזיקה שמחה, ודיווחים מידי פעם על נזקים או כבישים סגורים – אבל הכל בטון רגיל ושמח (כן, הקול הרגיל כאן ברדיו המקומי הוא שמח!). מאוד הופתעתי. שאלתי חברה במעבדה, שגרה עם משפחתה בקרייסטצ’רץ’ בזמן הרעידה הגדולה של 2011 (בה נהרגו 183 בני אדם) האם זה ככה תמיד, או שאז זה היה אחרת. היא אמרה שתמיד זה ככה, ושאנשים אוהבים לחזור מהר לשגרה. סיפרתי לה שבישראל זה היה עובד מאוד אחרת, והיא אמרה שלה, לפעמים, המעבר המהיר הזה קצת מפריע, כי היא מרגישה שאנשים לא אוהבים להתמודד עם דברים קשים. זה היה מעניין.

ביום שלמחרת רעידת האדמה, תמרי ואני נשארנו בבית. הילדה ביקשה יום עם אמא, ואני (למרות שרציתי מאוד את הזמן שלי, ואת העבודה) שמחתי מאוד על ההזדמנות לתת לה זמן של שתינו (דבר שאני מצליחה לאפשר פחות משהייתי רוצה, לצערי)

התחביב האחרון שלנו הוא לעשות מיניאטורות בפימו, וזה כיף ממש. הפעם, הן היו של אריות (כמובן) ודמויות אחרות מחבורת “מלך האריות”.

מכיוון שתמרי היתה באותו הבוקר בבית, לא הרגשתי צורך דחוף לדבר איתה על הנושא של רעידת האדמה, אבל בשעה שלוש, ישר כשהסתיים בית הספר, חברה של תמרי באה וסיפרה לה את החדשות, ובכללן – שהמורה לאמנות והמורה של כיתה אל”ף היו צריכות לפנות את הבית בלילה בגלל התרעות לצונאמי…

תמרי היתה נסערת, וממש לפני השינה שאלה אותי בדאגה אם המורות עדיין בחיים (!) הרגעתי אותה שכן, ודמיינתי לעצמי אותה במשך רבע שעה בירושלים. זה היה לא פשוט לדמיין.

להפתעתי, הילדה כן הסתדרה בגבורה עם צפיה בסרט של מלך האריות (אפרופו רטרו ). אני, שהייתי מבוגרת מידי כשהסרט יצא, מעולם לא ראיתי אותו, ורק שמעתי מאחיי הצעירים, ומאחותי, שהסרט מפחיד נורא, וכדברי אחותי שזו היתה “אחת האכזבות הגדולות שלה מדיסני”.

אני יודעת שכתבתי כבר בעבר על הלבטים שלי לגבי חשיפה למסכים, ועל האפקט הממכר שיש לצפיה בעיני (גם עלינו, המבוגרים, ע”ע השעות שאני מבזבזת בקריאת בלוגים כגון זה). על כל פנים, אחרי התייעצות עם אמא מבית הספר, החלטנו שנעשה אירוע הקרנה חגיגי, וכך זה נראה:

הסרט עצמו היה בסך הכל בסדר גמור, והילדה שלי נמסה לגמרי מהסצנות הרומנטיות (וגם שחזרה אותן בעצמה):

בינתיים, כבר הופק אצלנו ספר עם דיסק, בשלב זה במהדורה עברית בלבד:

הדיסק, היה השקעה של ממש, כולל ליווי מוזיקאלי ושאגות של הילדה ברקע בזמן הקראת הסיפור. אני מוכנה לשתף אתכם בקטע מהספר בקישור הזה. כשנתחיל את פרוייקט ההד-סטארט שלו, אני מבטיחה שקוראי/ות הבלוג יהיו הראשונים לדעת.

הילדה כל כך נהנתה מכתיבת הספר, ובמיוחד היתה מסופקת אם הצליחה לכתוב משהו מצחיק במיוחד. זה היה פשוט נפלא לראות כמה סיפוק יש לה מהדבר הזה.

בנוסף, מתוכננים גם קלפי אריות שניתן לאסוף, וכמובן שעוד ספרים בסדרה, בכללם הספר המדובר “אורי”:

ומשחק שהבנות שלי מבלות שעות (!!) בלשחק אותו, ושאני משתדלת לחמוק מהחדר בדיוק ברגע שהרעיון עולה – בעיקר כי לקראת ההגעה למטרה (סלע הגאווה) יש לא מעט משבצות שדורשות לחזור לתחילת המסלול.

אה, כן, כמעט שכחתי, עוד 24 ימים והגבר שלי כאן!

בפעם הבאה, אני מבטיחה לשתף בטיפים להתמודדות עם הורות 24/7, על חווית ההמלטה של פרינסס החתולה של השכנות, ועל הצעדים האמיצים לעצמאות של בתי הבכורה.

בסוף השבוע אני יוצאת למסע שלי לארץ הקודש. ואני לא מאמינה כמה אני מתרגשת, באופן שאני כבר בקושי ישנה בלילות. וכשאני ישנה, אני חולמת על מזוודה שלא מספיק גדולה להכיל את כמות החפצים שאני לוקחת (כן, אמא, אני זוכרת שאמרת שהביקור המתוכנן קצר מידי). אבל זה בהחלט עדיף על החלום הקבוע שלי כשעברנו לכאן – שאנחנו מוחזרים לישראל אחרי שנה, וצריכים לנסות לראות איך מאריכים את השהות שלנו בניו זילנד.

גם הבנות מגיבות, בדרכן, לפרידה הצפויה. תמרי שוב הזכירה לי הבוקר כמה פעמים שמטוסים נופלים (גננת מבריקה במיוחד סיפרה לה את זה בגן בישראל לפני שלוש שנים), ושתי הבנות עמדו על היתרון הגדול שבנסיעה שלי – שהן תוכלנה לקנות עם דני לחם מהסופר, במקום לחם השאור הנוראי שאני אופה. כשאמרתי להן שאולי כדאי שאשקול מחדש את הנסיעה שלי לנוכח היעדר הלחם האהוב עליהן תוצרת בית, ראיתי שהן לא מעריכות את חוש ההומור המצויין שלי.

אני משאירה את דני להתמודד לא רק עם שתי בנות פעלתניות, אלא גם עם צמד אריות צעיר שמעמדם עלה מלהיות זרוקים בארון ישן, לאדוני הבית (כמעט). הצמד הוא סימבה וסקאר, וחדי האבחנה שבינכם/ן ישימו לב מיד שעד לפני כשנה וחצי (כשנכנס להקפאה בארון הבגדים) סימבה היה בסך הכל מת׳יו, אריה חביב, ומלא תושיה שטיפס איתנו כמה וכמה הרים, ומככב בתחתית הפוסט הזה.

הקשרים החברתיים החדשים של הבנות חושפים אותן לעולם חדש (ומוכחש למדי במחוזותנו) של סרטים. לפני המון שנים, כשדני ואני ראינו את הסרט שרק 2, הבנתי שעבורי סרטים חדשים הם מהירים מידי – יותר מידי גירויים, יותר מידי קפיצות, יותר מידי בדיחות שמיועדות להורים, ומדוברות מעל ראשן של ילדים. וכך, כמה ימים אחרי שהצטרפה אלינו תמרי לפני 7 שנים, נפרדנו מטלוויזית ה-14 אינץ׳ שקיבלתי לבת המצווה שלי, וחסל.

במשך כל התקופה הזו, עמדתי איתנה מול קולות שאמרו שצריך לחשוף את הבנות לסרטים כדי לחסן אותן, ולכאלה שטענו שיש ערך תרבותי-אומנותי-ערכי בחשיפה למסך הקטן.מכיוון שאני עקשנית עד כדי אטומה, צלחתי בלי מאמץ רב מידי את הקולות האלה. אבל, לאחרונה, הבנות החלו לצפות מפעם בפעם בכמה שירים מתוך הסרט מלך האריות. אני, שלא ראיתי את הסרט כשהייתי נערה, לא משתגעת על ההפקה שלו, המסרים, הקופצנות – אני לא מצליחה לראות בזה משהו שתורם לילדים פרט להנאה (שגם היא חשובה, אני לא מכחישה). ומה שאני כן מגלה, זה שככל שילדים רואים יותר, הם גם רוצים יותר. סוג של התמכרות (כן, כן, גם אני והפייסבוק, אני יודעת, אני באמת צריכה לקחת על זה אחריות).

בהיעדר אפשרות לצפיה חופשית, הבנות נאלצות לתעל את הצרכים שלהן מהסוואנה לדברים שהן מכינות בעצמן. זה התחיל בהתארגנות למופע לקהל הרחב שבינתיים עדיין לא התרחש (לרווחתנו), אבל שהתפאורה שלו כבר מוכנה בחדר העבודה שלנו

,המבוגרים המוזמנים למופע אמורים לשלם $1 כדי לצפות בו, ותמרי כבר אמרה את זה לכמה וכמה הורים של חבריה. ואילו עבור הצופים הצעירים, הוכנו הסימניות החינניות האלה:

האריות זוכים כמובן לטיפול מסור

וכמעט שנשלחו איתי לנסיעה לישראל – כדי לשמור עלי. אבל אז תמרי שינתה את דעתה בגלל החשש שהאוירון אכן ייפול. 

זה גרם לי להרגיש אמא אהובה במיוחד.

אז גם בניו זילנד חוזרים לשגרה, אחרי שבועיים של חופשת סתו מבורכת.

באופן כללי, יש כאן מעט מאוד חופשות בבתי הספר לחגים דתיים או לאומיים – חג המולד, שהוא באמצע חופשת הקיץ, פסחא, יום הזכרון לחללי הצבא הניו זילנדי והאוסטרלי, יום ההולדת של מלכת אנגליה, ועוד יום לציון ההסכם ההיסטורי בין המלכה ויקטוריה לתושבים המאורים. ולכן, כל שלושה חודשים בערך יש שבועיים חופש, וזה נחמד, טוב ומאוורר. והאמת, שהרגשתי שמבחינת תלמידת כיתה א’ הנלהבת שלנו, החופשה הזו הגיעה בדיוק בזמן, וגם בחפיפה לחג הפסח.

כמעט כל מי שאני פוגשת בניו זילנד, לא משנה מאיזה מקום הם בעולם, מספרים בערגה על המשפחה היהודית שגרה לידם כשהיו ילדים ועל האוכל והמנהגים המיוחדים שהיו להם.

לאחרונה הבנתי שאנחנו הפכנו להיות המשפחה הזו.

העניין התחיל לבלוט לי במיוחד בערב פסח, כשהשכנות הגיעו ותמרי הסבירה להם מיד שזה ערב פסח, שעל המקרר יש קופסאות עם מצות, ושהן חייבות לעזור, ומיד, בהכנת כרטיסי הושבה לאורחים.

בכל שנה מתפרסמים מאמרים שדנים בשאלה אם יציאת מצרים התרחשה באמת, וגורמים לנו להרגיש קצת מטופשים בלספר סיפור שלא ברור אם הוא בכלל התרחש.

השנה, ממש לפני החג, קראנו את המאמר של אילון גלעד על המקורות ההיסטוריים של החג, וגם כתבנו לו לשאול מה באמת הטעם?

הוא ענה לנו בצורה רצינית ויפה, ודעתנו נחה להמשיך את המסורת ארוכת השנים, לפחות עוד שנה.

חוץ מלעסוק במשמעויות החג, אחת הדרכים להתמודד עם געגועים בחגים היא לארח אצלנו חברים. השנה היה זה גם המנחה שלי ומשפחתו, שרצו להביא איתם חבר חוקר טקסים מאוניברסיטה שכנה שיתעד את הערב.

מכיוון שהמחקר הקודם שלו עסק במנהגי קורבן אדם באיים באוקינוס השקט, הרגשנו בטוחים למדי שנשאיר עליו רושם חיובי.

ברגע האחרון הוא כנראה קיבל רגלים קרות, כי הוא ביטל בלי להסביר. השתדלנו מאוד שלא להעלב.

וככה זה היה נראה בשקט שלפני הסדר.

***

בהשראת שני דברים שקראתי לא מזמן, על חופשות ביתיות, ועל חופשות איטיות, החלטנו שאת חופשת הסתו נעשה בבית, עם גיחות לטיולי יום באזור. וזה היה מוצלח מאוד. קודם כל, כי זה אפשר לנו למצות את האוצרות הנפלאים שהגיעו מהגינה שלנו השנה:

בזכות תפוחי העץ הדבר הפופולארי ביותר אצלנו עכשיו הוא קראמבל תפוחי עץ ואגסים – פשוט ומוצלח.

בנוסף, זכינו לכמה טיולי יום נחמדים באיזור שלנו: 

והבנות עמלו במשך בקרים שלמים על הפרויקט החדש שלהן – תערוכת חתולים.

מפת סוגי החתולים לפי מיקומם בעולם

וספר המבקרים, שכל מי שנכנס אלינו הביתה מתבקש לחתום בו, לאחר סיור מודרך של צוות האוצרות.

אגב, אפשר גם לערוך ביקור וירטואלי באמצעות הסקייפ, אם אתם מעוניינים

***

התקופה הזו היתה גם מאוד עמוסה כי בנוסף למחקר שלי, להוראה, ולמחקר קטן שאני כותבת על חינוך לשלום בישראל – הכנתי גם ילד (מקסים במיוחד!) לבר המצווה שלו. זו הייתה חוויה טובה, מרגשת ומלמדת מאוד. 

אפשר לומר שזו היתה סוג של סגירת מעגל מכיוון שלי לא היתה בת מצווה. אבא שלי הציע בזמנו שאקרא את ההפטרה בבית הכנסת האורתודוקסי שהיינו שייכים אליו, אבל זה היה יותר מידי חדשני ומהפכני, כמו רבים מהרעיונות של אבא שלי.

וכך, בדומה ולהבדיל מרבי עקיבא, זכיתי לקראת גיל ארבעים, להכיר את טעמי המקרא, לראות מקרוב את ספרי התורה הבאמת מדהימים מתור הזהב של הקהילה היהודית בדנידין ובעיקר, לחוות את  המשמעות הנפלאה של טקס המעבר הזה.

וזה היה כיף וזכות גדולה!

***

ולסיום, לקראת החזרה ללימודים, תמרי הכינה למורה שלה מתנה בסימן סתו:

חצי מהחופשה הגדולה כבר מאחורינו. לא להאמין.

את תחילת החופשה – הימים שלפני חג המולד, ועד אחרי השנה החדשה, בילינו ממש כמו המקומיים. בתקופה הזו האוניברסיטה נסגרת לגמרי לשבועיים של חופשה כללית, וכך, ממש בסוף היום שלפני ערב חג המולד, רגע לפני שמכונת הקפה יוצאת לפגרה של שבועיים, פגשתי במקרה את אחד העובדים ליד המכונה כדי לשתות את כוס הקפה האחרונה שלנו של שנת 2015. לא היתה עוד נפש חיה בבניין, וכך היה עד שכולם התחילו לחזור בטפטופים מהחופשות שלהם, לכל המוקדם ב-5 בינואר.

גם בניו זילנד יש אוירה צרכנית נמרצת בעונה הזו של השנה. לשמחתנו, אפשר קצת לברוח מהאוירה הזו באזורים יותר נידחים של המדינה והעיר (השכונה, ובית הספר שלנו) אבל אני עדיין מופתעת עד כמה חזק הצורך הזה לקנות מתנות, ואיזה מקום זה ממלא במהות החג.

אם יש משהו שהיהודים התברכו בו זה ללא ספק חגים שווים ביותר, עם מנהגים מיוחדים, וכיף גדול לילדים. לא הייתי מחליפה את החגים שאני אוהבת בשביל שום “כריסמס” שבעולם.

יחד עם זאת, ממש מתחת לאפנו, הבנות החליטו לתרום תרומה משלהם לאווירת החג, ותחת ה- Hanukkah Tree הידוע, הן הכינו Christmas Menorah.

מה שמאוד כיף באוירת חג שאיננו שלי הוא שכולם, חוץ ממני, לחוצים להספיק את הקניות שלהם רגע לפני שהכל יסגר (היום היחידי בשנה שבו הסופר סגור).

בתוך ההמולה הכללית, אנחנו היינו רגועים לגמרי. הוזמנו לערב החג למנחה שלי שעשה מפגש אצלו של כל המי ומי בחוג לפסיכולוגיה ובאוניברסיטה. איכשהו גם אנחנו השתחלנו לכך. וליום עצמו הוזמנו לחברים המקסימים שלנו שגרים בחווה, והיה כיף איתם. מאוד.

בדומה לכל תושבי האי הדרומי, החלטנו לצאת לחופשה ישר אחרי חג המולד, מין ורסיה צנועה למדי של החופשה של המקומיים. מכיוון שאנחנו לא תושבים, ולא זכאים לתנאים הסוציאליים, וכן למשכורות המקומיות, הסתפקנו לעת עתה בשני לילות, והם היו נפלאים.

מסתבר שמה שעושים כאן בעונה הזו זה שנוסעים בקרוואן, או עם אוהל מצוייד כהלכה ומתמקמים באתרים בטבע שנקראים – Holiday Parks.

באתרים האלה יש את כל מה שצריך כדי להתקיים תקופה ארוכה בתנאים נעימים ביותר, ובתשלום נמוך יחסית (משהו כמו 100 ש”ח ללילה) אפשר לקבל חלקת אדמה מרווחת לאוהל ולמכונית למשפחה כולה ובנוסף לכך – שירותים ומטבח מצויידים לעילא, חדר כביסה, מגרש משחקים, נחל עם שתי בריכות טבעיות, חדר משחקים לימים גשומים, כמה סוגים של אומגה ועוד ועוד.

אנחנו שאלנו אוהל מהגן

הוא הרגיש כל כך ביתי, שהיה מאתגר להוציא את הבנות ממנו

ממש כמו בבית האמיתי…

מה שאיפשר לדני ולי הרבה זמן רק לשנינו. וזה היה מצויין.

וכשהבנות סוף סוף יצאו הן היו עסוקות בדברים של עצמן

ניוזילנדים מגיעים מצויידים בכל מה שצריך לתקופה הזו, בונים להם אוהל נעים עם כל ההרחבות הנדרשות, ומארגנים אותו באופן מושלם (כולל פח עם שקית בתוכו, שולחן עם מפה ואגרטל, ואפילו קישוטי חג מולד) ומבלים בשלווה ובנחת את הימים או השבועות באתר.

אנחנו לא יודעים אם זה מייצג את יתר האתרים במדינה, אבל כל השכנים שלנו היו שקטים להפליא. רק לקראת סוף היום השני גילינו שזוג הנופשים שלידנו שומעים מוזיקה ליד האוהל. היא היתה כל כך חרישית, שרק לגמרי במקרה שמנו לב כשעברנו לידם.

אנחנו נפלנו על אתר שאפשר לומר שהוא של חובבי ציון, וברגע שהתגלה שדני הגיע מהיכן שהגיע ועוסק בתחום שהוא עוסק המעמד שלו עלה למשהו שבין שליח ציבור מכובד לקדוש למשך השהות שלנו.

זה התחיל בזה שכשדני התקשר להזמין מקום יומיים מראש (שזו חוצפה שרק ישראלים היו מוכנים לה כאן כנראה) שאלו אותו אם אנחנו לא במקרה מישראל. בהפתעה ובחשדנות הוא אמר שהאמת היא שכן, בחשש מטריקת טלפון. להפתעתו אמרו לו שאם כך, השהות שלנו היא בחינם (בעלת המקום אמרה שבעלה יהודי ויש לו סנטימנטים).

אחרי שהגענו והתמקמנו, והודנו כמובן לזוג המארחים, והתחלנו להרגיש בבית, הסתבר לנו שבמקום נופש שבט עם 1/8 דם יהודי (שלוש אחיות, בני זוג וילדים לרוב, והסבתא בראש) שכולו מנהל בפועל ארגון שנקרא “ידידי ישראל”. הנשיא שלו כרגע הוא בן זוג של אחת האחיות, שלקח על עצמו את התפקיד כי חשב שזה צעד פוליטי נכון עבור השתלבות טובה במשפחה שהוא התחתן לתוכה, וכדי למצוא חן בעיני החותנת. ומסתבר שזה עבד.

הם היו כמובן מאוד ידידותיים אלינו, והעלו זכרונות בערגה מהפלאפל והשווארמה שהם אכלו בביקור האחרון שלהם בארץ בשנת 1998.

בכדי לא להעכיר את האווירה, שמרנו על עמימות בנוגע למידת חיבת הציון שלנו בימים אלה.

וככה נראה האתר עצמו

.ומסביב יש אתרים גיאולוגים מעניינים, עם המון סלעים מיוחדים ומאובנים, זכר לים קדמוני

וכך, אחרי שמילאו את המצברים בחופשה, הבנות נכונו לפעילויות הביתיות הרגילות שלהן

לפני כמה ימים קיבלנו מחברה אוצר בלום – ארגז מלא בספרי ילדים בעברית במצב מצויין. ומכל הערימה הנפלאה הזו, הבנות משום מה נדבקו לספר שהוא קצת פדגוגי בעיני, אבל אותן הוא מסעיר לגמרי: “פליקס במנהרת הזמן“. הספר כל כך מסעיר שאפילו נאלצתי להקריא אותו בתרגום סימולטני לילדי השכנים.

תמרי הספיקה כבר לחפש את נונו לאביר מימי הביניים

ושתיהן הכינו מודלים של ספינת ויקינגים שאנחנו אמורים לבנות

המקור:

המודל של נונו

והמודל של תמרי

אני מאוד מקווה שהן תזכרנה ברעיון הבנייה עצמה בזמן שדני איתן, ואני אהיה באותו הזמן בעבודה.

בינתיים, ובמקום ספינת הויקינגים, תמרי בנתה היום שעון קוקייה:

אנחנו מקווים שליאורה החתלתולה החדשה שלנו (פרטים אודות האימוץ שלה יגיעו בהמשך) לא תאכל את הקוקייה

ללא ספק נמצאה המקבילה הניוזילנדית ל״אחרי החגים״ ובגן של הבנות זה ״אחרי היריד של בית הספר״ כי התקופה הזו כרוכה בעבודת פרך ממש.

בישראל הרגשתי שאם מבקשים מתנדבים למשהו, מספיק להגיד שאת מוכנה להתנדב בשביל לקבל המון הערכה על עצם הנכונות והאמירה. אבל, ניוזילנדים, הם אנשים שעובדים קשה, וממש קשה. אם מתנדבים למשהו, זה אומר עבודה של ממש. דני, למשל, התנדב לעזור לא מזמן להעביר עצים לאח של אחת מכיתות בית הספר. הוא עבד קשה מאוד עם עוד 4 הורים, במשך שעתיים, וחזר הביתה עייף רצוץ ועם כאבי גב, אך הספיק לציין לפני שקרס שהוא היה צעיר המתנדבים. 

 ההכנות ליריד השנה כללו מבחינתנו תפירה של אמא וגור עכברים שנמכרו בדוכן האמנות

הכנת מיונז טבעוני למכירה

וברגע האחרון נודבתי, באופן שלא ניתן היה לסרב לו, לארגן את תחנות המשחקים לילדים הצעירים.

אבל כל העבודה הקשה הזו היתה גם לגמרי כיפית.

בבוקר של היריד יש מין אוירה חגיגית, מגיעים הרבה הורים, מקשטים יפה את בית הספר והגן, וכולם שמחים ומתרגשים.

השנה אפילו שברנו שיא וגייסנו יותר מ-13,000$.

הבנות נהנו מאוד, והתרגשו מהמעורבות של כל ההורים, ומהאופן שבו בית הספר נראה, והן אפילו מככבות בעלון בית הספר.

#34 3 November 2015

ועכשיו, כשהיריד אחרינו, תמרי לא נחה על זרי הדפנה לרגע אחד, והפנתה אותנו מיד לארוע החשוב הבא – חג הפילים. 

החג, שהינו מעין וריאציה על ליל הסדר, מציין את הולדתה של הממותה הראשונה, נחגג במשך ערב אחד ארוך במיוחד בביתנו.

כך נראה השולחן אחרי שהבנות טרחו עליו במשך זמן מה

הקישוטים לאירוע

והאורחים המכובדים

כן ארע נס אחד באותו הערב, והוא שהבנות הסתפקו ב”מה נשתנה”, “די-דיינו” מצונזר ו”אחד מי יודע”. זה היה ממש מחטף שהצלחנו לשנות את נושא השיחה ברגע שהתבקשתי לספר את סיפור חג פסח.

אחת השאריות של החג הוא ששיר הערש המועדף על נונו בימים אלה הוא “חסל סידור פסח”.

במקביל לכל הדברים האלה, העונה הזו מחייבת עבודה רצינית בגינה. שתילה, ניכוש עשבים, וכיסוח הדשא שגדל פרא מרגע לרגע. בין לבין, דני מצא זמן לשני פרויקטים חביבים ברוח ה”עשה זאת בעצמך” שניו זילנדים פשוט משוגעים עליו.

פרויקט ראשון:

מתקן לייבוש מגפיים מגשם שנכנס לתוכן

פרויקט שני:

שדרוג הנדנדות בחצר

ולסיום, נסיכה בבגדי חול קבועים ברגע של מנוחה והכרת תודה לנפלאות הטבע.

אז גם אנחנו, בקצה חצי הכדור הדרומי, עוסקים קצת באסקפיזם בתקופה הזו.

או, ליתר דיוק, כבר חודשיים שאנחנו מנהלים את חיינו בציר שבין וינה ומינכן. מקום מגוריהן של אורה ולי, גיבורות הספר “אורה הכפולה”.

תקציר העניינים: שתי התאומות בנות התשע הופרדו בגיל שנתיים, בעקבות גירושי הוריהן, והן אינן יודעות אחת על השנייה. האב, לודוויג פלפי, מנצח תזמורת בית האופרה של וינה, מגדל את לי, ואילו האם, מגדלת את אורה במינכן.

השתיים נפגשות במקרה במחנה קיץ, ומחליטות להתחלף, ולאחר הרפתקאות שונות ומשונות, הן (זהירות, ספויילר) מצליחות להחזיר את ההורים הגרושים ולהרכיב את המשפחה מחדש, רגע לפני שמר פלפי עומד להינשא לעלמה גרלך הידועה לשמצה.

התרגום של מיכאל דק נפלא, ויש בו כמה משפטים שלפעמים אני מצטטת לעצמי (ברגעים היותר יפים שלי), כמו למשל (אחרי שבני הזוג פלפי חוזרים זה לזו): “כמה גדול האושר” היא מתרפקת עליו. “מכל מקום יותר משאנו ראויים לו,” הוא אומר בכבד ראש, “אבל לא יותר משאנחנו יכולים לשאת”. זה לגמרי תפס אותי.

יש בספר גם כמה הפתעות שלא זכרתי מילדותי, כמו למשל, הסבר מפורט למה בני הזוג החליטו להיפרד – כשנודע לגברת קרנר שמר פלפי לא רק כותב תוים בדירת הסטודיו שלו, אלא גם נתן שיעורי זמרה לזמרות צעירות שהביטו אליו בהערצה.

על כל פנים, ככה הן נראות במקור:

וזו הגרסא שיש לי בבית:

 מכיוון שחוברות הפעלות ביצירה עצמית הולכות אצלנו חזק, הן גם בסגנון אורה הכפולה בתקופה הזו.

למשל – חברי את הנקודות של התאומות

מצאי את ההבדלים בין חדר הילדים המפואר של לי בוינה

ועזרי למר פלפי למצוא את דרכו לאמא ולתאומות, ולא לעלמה גרלך

הז’אנר הזה של חוברות פעילויות הולך כל כך חזק אצלנו, עד שגם נונו התחילה להכין כאלה. למשל, מצאו את ההבדלים  בין שתי דמויות הלורקס (מדוקטור סוס):

* * * * *

מכיוון שמזג האויר באביב הפכפך במיוחד, יש לנו גם הזדמנויות לעבודה בבית.

אני הרגשתי מאוד אמיצה בפעילות הזו (בעיקר כשאנחנו מעל השטיח מקיר לקיר)
 

והתוצרים:

ואחרי שעתיים עבודה, זה רק חלק מההספק:

אבל בימים שמשיים יותר, אנחנו נהנים מהאטרקציה החדשה בחצר

מהתבואה

ומהפריחה

ימים טובים ושמחים

בתקופה האחרונה חסרה לי קצת נחת.

אולי בגלל זה בחרתי להקדיש את הרשימה הזו לנושא הזה.

כמה חברות יקרות ביותר הזכירו לי שחודש אלול בפתח, וזה גרם לי געגוע עז, אבל הרבה כאב סביב מה שקורה בישראל. למרות שלכאורה נראה שעיקר המתח קצת נרגע, אני מרגישה הרבה דאגה ממה שמתרחש שם, מכל התהליכים שראיתי אותם מתפתחים בשנים שעבדתי עם בני נוער, והדאגה שלי מהכיוון הכללי של הדברים. כנראה שדאגה שמשותפת לעוד רבים אחרים, לפחות ממה שאני קוראת. דני ואני מדברים על זה הרבה – על זהות לאומית, על שייכות, על המחיר של החיים בישראל ושל החיים מחוצה לה. שאלות לא פתורות.

על כל פנים, בגלל שאני לא מצליחה להצחיק את עצמי מספיק בזמן האחרון, החלטתי להקדיש את הרשומה הזו לנחת – מקורות של נחת וסיפוק בחיי בתקופה הזו.

אז הראשון והמשמעותי בינהם הוא החברות הנפלאה בין הבנות שלי, שמאפשרות לי לקום בבוקר בשעה 10 (!!!!) בימים שאין לנו מחוייבות לשום דבר. וכשאני יורדת לקומה הראשונה בבקרים האלה, אני מוצאת אותן אוכלות כריך עם חמאת בוטנים (מטוסטים שתמרי הכינה ומרחה) ושותות חלב שהיא חיממה.

הן מגלות הרבה דאגה ואהבה הדדית, וזה לא קל כשיש ילדה בת שנתיים ושמונה חודשים שמתעקשת על הרבה דברים, ואחות עם הרבה עקרונות חשובים.

אבל בקיצור, הן נפלאות. ומכיוון שהן כבר תקופה אחיות רפואויות (בחירה שאני מאוד שלמה איתה, למרות שקלטתי את דני אומר היום לתמרי שהיא תוכל “להיות אפילו רופאה”) אני מאוד מרוצה מזה שאני מגדלת שתי בעלות מקצועות חיוניים בבית – והנה הן במדים שלהן  (שתמרי ארגנה בקפידה אתמול בלילה כדי ללבוש דבר ראשון לפעילות שהלכנו אליה היום בבית הכנסת).

מקור הנחת השני הוא שלאט לאט מתגבשות אצלנו כל מיני קהילות, ומסגרות שייכות שאנחנו בונים לעצמנו, ומרגישים בהן טוב ושמחים. ואחת מהן היא בבית הכנסת. כתבתי כבר פעם, שהגיל הממוצע של המתפללים כאן הוא של אנשים שהכירו אישית קפטן ג’יימס קוק, שגילה את ניו זילנד.

ובכן, מאז השתנה המאזן הדמוגרפי – אנחנו הגענו, ועוד משפחה עם 4 ילדים, בדרך לחמישי, והיום הגיעה לבית הכנסת עוד משפחה עם 3 ילדים.

לאור השינויים האלה , התחלתי היום עם חברה ללמד עברית לקבוצה של ילדים בני 3-8 וההענות היתה יפה מאוד.

בבית הכסת גם פגשנו זוג חברים עם שתי בנות בגיל שלנו. הם בדיוק עברו דירה לחווה. כן, כן, בבעלותם  15 אלף (!!!) דונם שבהם שוכן הר, יער, שטחי מרעה וגידולים חקלאיים, וגם שלוש כבשים. וכל זה במחיר שחברה טובה שלי לא הצליחה למצוא בו דירת 4 חדרים בירושלים.

אחד הדברים הנפלאים בבית שלהם הוא הנוף שנשקף מחלון המטבח.

והדבר השני הוא הנכונות והנדיבות שלהם לחלוק את האושר הזה איתנו.

בימי חמישי, כשלנונו אין גן, אנחנו הולכות (יחד עם תמרי, שהחליטה שביום הזה היא מעדיפה להיות איתנו) למרכז משחק, שזה פשוט גן עדן להורות, אין לי מילה אחרת. מדובר בהמצאה ניו זילנדית – קואופרטיב מקסים של הורים לגילאים 0-7 שמסובסד במידה רבה על ידי משרד החינוך, ומספק מקום מפגש עם אינסוף פעילויות, מידי בוקר, להורים ולילדים, בעלות סמלית ובבקשה להתנדבות חלקית (זאת אומרת, במקום המשחקייה היוקרתית שהיינו הולכות אליה בירושלים, אנחנו מבלות שם בוקר שלם, כמעט בחינם, אבל מנקות אחרינו – אני לגמרי בסדר עם סידורים כאלה).

ושם, נונו הפיקה את היצירה הענקית הזו שמקשטת לנו את קיר המסדרון.

חלק מהפעילויות שהמרכז מציע

שני הדברים האחרונים קשורים בחיי הלילה ועולם הבילויים של העיר שלנו

לפני שבועיים חגגנו לדני את יום ההולדת שלו. תמרי ואני הכנו לו במתנה “סופר ירח” אולי כדי לפצות את עצמנו על כך שמראה הירח המופלא נמנע מאיתנו בגלל עננים.

וביקשנו מבן של חברה לשמור לנו על הבנות ויצאנו בתשע בערב לקרוע את העיר.

אלא שמסתבר שבתשע בערב, כל מה שהיה פתוח היה בר קטן ונידח. על כל פנים, הוא היה חמים ונעים ועשה את העבודה.

לעומת זאת, בשעות היום, אני מוכנה לחרוג מהטבעונות שלי לטובת השגעון המשפחתי הנוכחי – האהבה הגדולה לפיש (ובעיקר) צ’יפס.

והנה ילדה אחת ממתינה בכליון עיניים למנה שלה.

בהחלט מצאתי נחת בפוסט הזה. תודה שהייתם איתי.