Category: טבע

הסתו התחיל השנה מוקדם מהרגיל, ועם קור קיצוני.

ובימים קרים, המקום המועדף עלינו לבילוי הוא הספרייה העירונית.

בכל עיירה נידחת שעברנו בה בינתיים בניו זילנד תמיד ראינו שלט במרכז העיר שמכוון לכיוון הספרייה, ובעיר “גדולה” כמו שלנו, שגם נבחרה על ידי אונסק”ו להיות עיר ספרות, יש כמה ספריות עירוניות, ואוטובוס ספרייה שעובר בין השכונות השונות פעם ביום.

מה שכיף בספרייה זה שיש בה הכל ובשפע. הספרים מסודרים בה בצורה שמאוד מושכת לקרוא – יש ספריית ילדים מזמינה ונעימה, ספריית עיון וספרות יפה למבוגרים, אזור לבני נוער, קומה עם כתבי עת, סרטים ודיסקים להשאלה, תווים לנגינה, ספרי שמע (Audio books) וכל מה שרק אפשר לרצות.

הצד שאנחנו הכי אוהבים של הספרייה העירונית היא שכולם, אבל כולם הולכים אליה. אפשר לראות שם, למשל בנאים וצבעים בסוף יום עבודה באים לשאול ספרים, ובכלל, זה אחד המקומות הכי שוקקי חיים בעיר. כששאלנו ידידה תיכוניסטית איפה הצעירים מבלים בעיר אחרי בית הספר היא אמרה לנו שבספרייה.

כתבתי כבר בעבר עד כמה ניו זילנדים מגויסים לפרויקטים קהילתיים, ציבוריים ועדיף בחינם, והספרייה היא ממש דוגמה לכך. כי אפשר לשאול ספרים יפיפים, בחינם, ובלי הגבלה על כמות הספרים, ואנשים לגמרי מנצלים את האפשרות הזו. אפשר גם להמליץ לספריה לרכוש ספרים (וניצלתי את האפשרות הזו פעמיים בזמן האחרון – זו היתה ממש תחושה של אזרחות טובה!).

************

ממש לפני שמזג האוויר התחיל להתקרר, הספקנו לצאת לחופשה קטנה שהתחילה בשמורת טבע יפיפייה

המסלול היפה הזה הוביל לקרחון שנראה ככה לפני קצת יותר ממאה שנים

וזה המצב שלו היום

כן, עדות די מבעיתה להתחממות כדור הארץ והשלכותיה.

וככה נראו שתי ילדות מרוצות, וחיות הסוואנה הראשונות בעולם שעשו את המסלול הזה.

ציפור Tomtit ניו-זילנדית חמודה

אחרי הביקור בשמורה עברנו לקווינסטאון, שהיא יעד תיירותי מבוקש, בעיקר בגלל שהנוף בה פשוט מדהים

להודות על האמת, למרות שקווינסטאון באמת מאוד יפה, עד עכשיו לא מאוד אהבתי אותה. כי המרכז העירוני שלה דומה לכל מרכז תיירותי אחר בעולם – מין שדרה עם חנויות מעצבים על חוף של אגם באמת יפיפה.

לדני היתה אבחנה מעניינת שהתיירים שיושבים לצד האגם באותו המקום בדיוק לא נראים כל כך שמחים. חשבתי על זה שזה מזכיר לי קצת שדות תעופה, או מלונות ,שנראים אותו הדבר בדיוק, ושיש מין הנחה ש”ככה אמור להיראות אתר תיירות”, ואתו בא סט של ציפיות בנוגע למה שמגדיר “מה עושים תיירים” ושתיירים אמורים בעיקר לשמוח, ליהנות ולקנות, כי זו בעצם פסגת הציפיות שלנו כ”תיירים”.

הפעם, ממש הצבתי לעצמי מראש אתגר של ללמוד לאהוב את העיר הזו. מה שהקל על העניין הוא שנסענו לשמור על בית קיץ של חברה, והרגשנו הרבה פחות תיירים, והרבה יותר תושבים.

זה היה נחמד מאוד, וגיליתי שאפשר ליהנות מהנוף גם כשהוא משתקף מחלון של בית מושקע, ולא רק כשהרגליים שקועות בתוך הבוץ.

קצת אחרי שחזרנו לדנידין התקיימה בעיר כיתת אמן של הכנר שלמה מינץ, שביקר בניו זילנד.

הצטרפו אלי שני ילדים צעירים ונלהבים – תמרי וחבר מהכיתה – שבדיוק התחילו ללמוד לנגן בכינור והיינו שלשותינו מרותקים במשך שעתיים וחצי.

קודם כל, כי אני לא מבינה כלום, אבל ממש כלום במוזיקה. וזה היה מרתק ללמוד, למשל, כמה חשובה הבנת הרקע התרבותי והאישי הספציפי למלחין (לצערי, בלשון זכר באופן די גורף), לפרשנות שנדרשת לביצוע של היצירה.

היה גם ממש מעניין לראות כמה חשובים ההיבטים הטכניים הקשורים בנגינה בכינור – לאן מפנים אותו, איך מפעילים את שרירי הכתף כדי שיתמכו בכינור באופן שייצור התנגדות ביחס ללחיצה של הקשת, הקצב, הרטט, ההבדל בין העליה האטית והדרמטית של הקשת לירידה שלה ועוד ועוד.

אחד הרגעים המרשימים ביותר היה כשמינץ לקח את הכינור של אחת הנגניות הצעירות בכיתת האמן, ו”חרק” עליו עם הקשת במשך כמה דקות ארוכות, כדי להשביח את עומק הצליל שהוא מפיק. וזה באמת עבד. היה קצת מביך כשהוא אמר לה שאת זה כנראה היא לא תלמד מהמורה שלה (שישבה בקהל)… בכל זאת ישראלי.

בקיצור, בשעתיים וחצי למדנו ה-מ-ו-ן.

כשגרים בעיר קטנה ונידחת, הזדמנות כזו היא ממש כמו חלום. והיינו ממש מאושרות לזכות להיות בה.

כיתת האמן הזו גרמה לי להתגעגע למשהו שקיים עבורי רק בירושלים – איזה שהוא עומק אינטלקטואלי, רגשי ויצירתי שנוגע לי ישר עמוק ממש בתוך הלב.

חזרתי הביתה מלאת התרגשות וגעגועים רבים. היה לי קשה לשים את האצבע בדיוק לְמָה. אולי לרקע התרבותי האירופי-צנטרי שאנחנו כל כך רחוקים ממנו כאן, אולי לידע הרחב שקושר בין מוזיקה, אמנות, היסטוריה, ונפש האדם, ואולי למקום שבאתי ממנו.

ובתקופה הזו של השנה, סביב כל ימי הזיכרון והעצמאות בישראל אני מוצאת את עצמי תמיד מאוד אבודה.

אולי כי כל כך בלתי אפשרי לי נפשית להתמודד עם כל הכאב שישראל מייצרת עבורי שאני בוחרת להרחיק את עצמי ממנו. אולי זה מנגנון ההגנה הכי טוב שעובד לי בשלב זה של החיים. כל כך הרבה כאב סביב הסבל ההיסטורי ומה שהטראומה הזו ייצרה.

ובשביל לא לסיים בנימה כזו, רציתי להמליץ על ספר ילדים שאמי שלחה לנו, שהוא פשוט נפלא בכל מובן ואפילו תפסתי את דני מעיין בו אחרי שהשכבתי את הבנות אתמול.

לקישור לביקורת שכתב יהודה אטלס, בצורה הרבה יותר טובה ממה שאני יכולה להתיימר לו: https://www.haaretz.co.il/literature/1.1246283

הנאה מובטחת!

הקיץ הזה היה מיוחד ומאוד שונה מהקודמים לו כאן.

קודם כל, ביקרו אותנו שני בני דודים שלי, וזה היה נורא כיף שהם היו איתנו. זה נורא מעניין לשמוע את הרשמים של מי שמבקר במקום, לעומת מי שגרים בו. למשל, בן דודי ובת זוגתו שמו לב שהניו-זילנדים אוכלים אוכל מאוד לא בריא, ושבמקומות שהם לא עיר אוניברסיטאית, תופעות של השמנת יתר מאוד נפוצות. בן הדוד השני שלי התגלה כיצור חברותי ביותר (בכל זאת, קיבוצניק…), ומסתבר שהוא הכיר יותר אנשים בעיר ביומיים שהיה אצלנו מכל הרשתות החברתיות שאנחנו עמלנו עליהן במשך ארבע שנות מגורים כאן. על כל פנים, הבנות התרגשו מאוד מהמבקרים ומאז הן שואלות מתי כבר יבואו אלינו האורחים הבאים.

מעבר לכך מזג האוויר השנה היה חם בצורה בלתי רגילה.

באחד הימים הטמפרטורות בעיר שלנו הגיעו ל- 35 מעלות, שזה שיא של כל הזמנים. כל המאווררים אזלו בחנויות, והנהלת האוניברסיטה המליצה למי שלא חייבים להגיע לעבודה להישאר בבית. הייתי נשארת בכיף, אבל כשגרים בבית מעץ, עם שטיחים עבים מקיר לקיר ווילונות תרמיים מיוחדים זו לא אופציה מפתה במיוחד. כבר בשעה אחת וחצי בצהריים, כל האמיצים שכן הגיעו לעבודה התחילו לאט לאט לנזול החוצה לכיוון הים, וגם אני מצאתי את עצמי יוצאת לחוף עם חברות. זו היתה בסך הכל הפעם השנייה ששחיתי במי האוקיינוס מכיוון שהיה מספיק חם בחוץ. אבל האוקיינוס קר. ממש. ומרגישים את הלב פועם בחוזקה מרוב קור מתחת למים, אבל הגלים כל כך גבוהים והמים צלולים ונפלאים שזו חוויה מדהימה לשחות בהם.

חוץ מזה, גילינו מסלולים נחמדים בקרבת העיר, והבנות הלכו (כמעט בלי להתלונן) 15 ק”מ. סוף סוף הרגשנו קצת קיווים.

אכלנו המון תותי פטל בדרכים

בקיצור, היה כיף.

מה שכן, יום אחרי החום הגדול התחילה סערה טרופית. כך נראתה ברכת השחייה העירונית שליד הים שהוצפה על ידי הגלים

,

(תצלום של צוות Saint Clair Salt Water Pool)

כך (בתמונה העליונה) נראה הנהר במרכז הקמפוס אחרי גשם של 103 מ”מ שירד בשלוש שעות – קצת יותר משישית מהכמות הממוצעת בשנה רגילה במרכז הארץ. וכך (בתמונה התחתונה) הוא נראה ביום רגיל…

 אלו היו תהפוכות קיצוניות ביותר. אבל פרט לכך, התענגנו על כך שהיו שפע של ימים שמשיים יפיפים וקיציים באמת.

בימים שבהם היינו בבית, הבנות מצאו עניין מבוקר ועד ערב במשחקי סוואנה בלתי נגמרים.

הסלון שלנו מתמלא מידי יום בשאגות, דהרות רגליים שועטות, ומאבקים בין אריות וחיות בר אחרות, וזה יכול להימשך בעוצמות גבוהות, עד שעות מאוחרות מאוד.

המערכת האקולוגית של הסוואנה החלה לגדול בצורה אקספוננציאלית בדיוק כשאני הייתי בעיצומה של קריאת ספר על חינוך ילדים להתנהלות כלכלית נבונה.

פרט לכך שהכותבים הם נוצרים מאמינים (ולכן, הספר כולל כמה אזכורים על כך שהרכוש שלנו ממילא שייך לאלוהים), ושיש להם תפיסה קצת סמכותנית של הורות, בעיני, אני חושבת שהספר הזה מעניין ומועיל מאד.

כבר תקופה שאני עסוקה בנושא של חינוך ילדים להתנהלות כלכלית נבונה ואיך בכלל מסבירים לילדים את המושג הזה של כסף, במיוחד מכיוון שזו אחת המטרות ששמתי לנגד עיני ברשימת הדברים שצריך ללמד ילדים עד גיל 18.

לפני כשנה החלטנו לתת לבנות דמי כיס, כי רצינו שיהיה להן כסף משלהן, וגם כדי שהן תתרגלנה מה עושים עם כסף, איך מחלקים אותו בין הוצאות וחסכונות וכן הלאה. אבל מהר מאוד שמנו לב שהבנות בכלל לא הבינו מהו הערך של כסף. מידי חודש היה “נוחת” עליהן סכום של כסף (צנוע מאוד, אמנם), ובאותו האופן שבו הוא הגיע, היה גם סיכוי שהוא יתאדה, והבנו שקשה להמשיג את הערך של כסף אם לא מתנסים במשמעות של עבודה כדי להרוויח אותו.

וכך החלטנו לשלב את הרצון להתנסות חינוכית בתחום, עם המשאלה שלנו למיקור חוץ של חלק ממטלות הבית.

החלטנו שאנחנו משלמים 10 סנט לכל מטלה שהבנות מבצעות בבית, והגדרנו את המטלות ככאלו שלא קשורות בדברים בסיסיים שהחיים בעולם הזה דורשים מאיתנו. למשל, אנחנו לא משלמים על סידור של החדר, או על לשים דברים במקום, בישול, עריכה או או הורדה מהשולחן וכל מה שקשור בהתארגנות אישית אלא רק על עבודות שקשורות בניהול משק הבית שלנו, שנשמח להעביר לאחרים (מיקור חוץ, כבר אמרנו?).

וכך, לכל ילדה יש טבלה, שמידי יום היא מסמנת בה את המטלות שהיא מילאה, ובסוף סוף-השבוע – ביום ראשון אחרי ארוחת הערב – הבנות מקבלות את המשכורת השבועית שלהן לפי העבודות שהן ביצעו.

אצל תמרי העניין הזה תפס מיד. היא קמה כל בוקר ודבר ראשון מאכילה את דוּן החתול, בודקת שיש מספיק גלילי נייר טואלט בשירותים, ובכלל, היא מדקדקת וממלאה בחריצות ובהגדלת ראש את כל העבודות שלה.

זה למשל פתק שהיא השאירה לנו על המקרר באחד הימים

אחותה לעומת זאת, מצאה את הדרך הנוחה ביותר להתמודד עם האתגר החדש – היא לקחה על עצמה מעט מאוד מטלות, שגם אותן היא ממלאה רק בימים שנחה עליה רוח טובה במיוחד, אבל סידרה את העסקה המשתלמת ביותר: חסכונות משותפים יחד עם אחותה. בתמורה, תמרי חכרה מנונו חלק מחיות הסוואנה שלה.

כל עוד זה בסדר מבחינת תמרי, זה מקובל גם עלינו.

האתגר הפיננסי הבא היה תרגול חסכנות. בדיוק אז התגלה בסוואנה שהחיה שבדיוק חסרה להמשך העלילה היא צבוע. מסתבר שזו לא החיה הנפוצה ביותר שילדים אוהבים שתהיה להם ולכן גם קשה למצוא אותה בחנויות, אבל הצלחנו למצוא איזשהו סט שאפשר להזמין מסין, ושמצריך תקופה ארוכה יותר של עבודה וחסכון. זה הולך להיות אתגר לא פשוט לבנות, ואני מקווה שיאפשר ללמוד קצת סבלנות, נחת והכרת תודה על מה שכבר יש בעולם שבו בלחיצת כפתור, ובחוב לחברת אשראי (או לבנק) אפשר לקנות הכל בשפע מטורף.

בינתיים הן מנסות להפעיל את כל האמצעים לשכנע אותנו להתגייס כלכלית לעניין הדחוף הזה. כך, למשל, תמרי ניסתה להסביר לי מה דרוש להן כדי להגיע לסכום היעד.

בינתיים לא השתכנעתי.

הדמות הבאה שהבנות רוצות אחרי הצבועים היא כלב בר אפריקאי. תאחלו לנו הצלחה עם הפרויקט הזה.

ציור של Harrison Weir מתוך: http://www.reusableart.com/tag/harrison-weir

אני רוצֶה לדבר קצת על תרנגולות. יצורים מוזרים מאד ודי מגוחכים למראה.

החיים של התרנגולות שלנו נראים די פשוטים, במבט ראשון. הן מבלות את היום שלהן בחיפוש אוכל, הטלת ביצים מדי פעם ורביצה על המרפסת שלנו בניסיון לנצל דלת שמושארת פתוחה כדי לגנוב לדוּן החתול את האוכל שלו.

אבל במבט שני, תצפית ממוקדת על אורח החיים שלהן (שהחופש הגדול של הבנות אפשר לי עד עכשיו) יכולה להעלות תובנות מעניינות לא רק על חיי החברה שלהן אלא גם על של בני אדם.

נתחיל בקצת היסטוריה.

לפני כמעט שנה קיבלנו מהגננת של יסמין שש תרנגולות – את זה הקוראים והקוראות המתמידים והמתמידות של הבלוג הזה כבר יודעות. חמש מהתרנגולות היו גדולות ושחורות (אחת אפורה אבל לא עשו מזה עניין גדול) ואחת מזן אחר – חומה וקטנה יותר מכולן, אשר על שום צבעה נקראה קשת. היא ללא ספק חכמה וזריזה מכולן ויכולה לקפוץ הכי גבוה – גם על גג הלול. והיא גם הכי נוירוטית – לא יושבת לרגע במקום, הראשונה לזנק בבוקר מתוך הלול ולזהות שאריות אוכל שאנחנו מוציאים לקומפוסט.

מהר מאד ראינו איך כל היתר מתייחסות אליה כאל אזרחית סוג ב’. כשחילקנו אוכל הן איפשרו לה לאכול רק אחרי שהן כולן אכלו; בתוך הלול, למרות שהיה מקום לכולן לישון על מוט מיוחד שהתקנו עבורן, היא תמיד ישנה על רצפת הלול מתחתן. על כל זה התווספה העובדה שדוּן מדי פעם רדף אחריה בחצר בשביל לחלץ עצמות (שלו, לא שלה) אבל את האחרות לא הטריד. בקיצור, החיים שלה לא היו תותים.

הדבר המעניין שקרה הוא שעם הזמן, קשת, שהרשימה כנראה בכישוריה המנטליים, התחבבה על מנהיגת התרנגולות – התרנגולת הגדולה ביותר ששמה היה ג’ירף על שום צווארה הארוך. מכאן ואילך, קשת חסתה תחת כנפיה תרתי משמע ומעמדה הלך והתחזק.

לימים, נפטרו לצערנו ג’ירף, האפורה ותרנגולת שחורה נוספת. באופן מדהים, קשת מינפה את המעמד המיוחד שזכתה לו אצל ג’ירף ז”ל והפכה למנהיגת שארית הפליטה.

במעבר מהיר להווה, עם תחילת החופש הגדול הגננות ביקשו שניקח מהגן את שתי התרנגולות למשך תקופת הקיץ. התרנגולות – אחת שחורה ואחת חומה (גדולה יותר מקשת ולכן זכתה לשם קשת ענקית) התקבלו בשמחה רבה על ידנו, גם כי היה לנו קצת עצוב עם לכתן של שלוש התרנגולות וגם כי הן גמלו לנו בהטלות תכופות על הנדיבות שלנו בזרעונים, בשאריות מזון ובגישה אקראית לאוכל של דוּן.

עכשיו, סביר אמנם לצפות לקשיי קליטה מסויימים. במיוחד, היה ניתן לשער שקשת, כמי שחוותה על בשרה התעללות על בסיס גזעי, תגלה חמלה לאחותה לגזע. לעומת זאת, מה שקרה באמת הוא שבעוד שהתרנגולת השחורה החדשה (ששמה ג’ירף קטנה, על שם ג’ירף ההיסטורית) לא חוותה קשיי קליטה משמעותיים, קשת ענקית, לעומת זאת, סבלה מהתעללות ממושכת וממוקדת של קשת. הבחירה של קשת לעשות את המוות דווקא לתרנגולת שנראית הכי דומה לה מעלות מחשבות על שוני ודימיון ועל מי אנחנו רואים כמתחרים.

הרפרנסים המיידיים שעולים אצלי הם מערכון גלי העלייה של לול והסרט “השעה ה-25” עם אדוארד נורטון, ובמיוחד העצה שקיבל לפני שנכנס לכלא לגבי איך לשרוד שם: “תמצא את מי שאין לו חברים ותכסח אותו במכות ואז כבר אף אחד לא יציק לך” (תרגום חופשי שלי מהזיכרון). אגב, אחת הפרשנויות לאמירה הזו היא שהסרט שיצא לאחר אירועי ספטמבר 2001 מסביר כך את הפלישה האמריקנית לעיראק.

אז מה היה לנו כאן, לסיכום? תרנגולת שחוותה שעבוד בגלל השוני שלה הופכת למנהיגה שלילית שמתנהגת באותה צורה לתרנגולת אחרת ומכוונת את עיקר החיצים שלה לתרנגולת מהקבוצה שלה, שכנראה (וזו פרשנות שלי בלבד) מאיימת על הייחודיות שלה ועל המעמד העדיף שלה על פני התרנגולות האחרות (השחורות, כבר אמרתי?); תרנגולת חדשה שסופגת תוקפנות ומבליגה, למרות שהיא יותר גדולה וחזקה מהתוקפת שלה אבל כנראה שהפנימה את יחסי הכוח. ואולי זה רק עניין של זמן עד שתבין שקשת קטנה ממנה ואז כבר לא יעמדו לקשת היוזמה ההתקפית והעליונות האווירית שלה.

במקום לעשות סקירת ספרות, לבנות מתודולוגיה, לראיין, לשקלד ראיונות ולנתח אותם, יכולתי פשוט לשבת במרפסת ולהוציא תחת ידי עבודה טובה לא פחות בפסיכולוגיה פוליטית.

כבר תקופה שאנחנו רוצים לסוע לקאטלינס. איזור של טבע בראשיתי שבקושי מיושב, ובקושי מתויר – ונמצא במרחק של שעת נסיעה מהבית שלנו – מה יכול להיות טוב יותר מזה?

וכך, כשאת העיר שלנו פקד גל חום של 24 מעלות במשך שבוע רצוף (!!!  !! !!) החלטנו שנוסעים.

בהרבה מקומות בקאטלינס, אין מים נקיים זורמים, יש מעט מאוד מקומות לקנות בהם מצרכים, והרבה מאוד טבע. בקיצור, כל מה שצריך בשביל להרגיש על אי קטן ומבודד בקצה העולם.

ישנו באתר קמפינג של רשות שמורות הטבע – שהוא הכי בסיסי שיש (שירותים וברז עם מים שצריך להרתיח כדי לשתות) בלב יער מקסים.

בניו-זילנד אי אפשר סתם להקים אוהל בכל מקום, אלא רק באתרים מסודרים. כשמגיעים לאתר צריך למלא טופס עם הפרטים, לצרף תשלום די סמלי, ולשלשל לתיבה שנמצאת באתר. לטופס יש גם ספח של קבלה שתולים אותו על האוהל, וזה הכל. מאוד פשוט, מאוד זול ומבוסס על השיטה שאני הכי אוהבת – אֶמוּן – בלי שער עם שומר/ת בכניסה, בלי פקח/ים, בלי תשלום מופקע, בלי טכנולוגיה מסובכת ובשרות עצמי. אני לגמרי בעד.

קודם כל, כי יש בזה משהו שמאוד מעצים – למשל, בסופר ובחלק מהחנויות הגדולות כאן יש קופות לתשלום עצמאי – קצת כמו המערכות האוטומטיות להשאלת ספרים בספריות, וגם לרופא/ה הולכים רק אם באמת לא מסתדרים לבד – כי יש קו חירום שאפשר להתקשר אליו ומסבירים מה לעשות.

חברה שלי ואני דיברנו על זה שמצד אחד יש בזה משהו מאוד מעצים – כי על דברים קטנים שאפשר לטפל בהם לבד בכלל לא הולכים לרופא/ה, וכאן למשל, אני חושבת שאנחנו לא רואים רופא/ה יותר מפעם בשנה. ושכך זה יימשך. טפו, טפו ,טפו.

הצד הפחות מוצלח של “ההעצמה” הזו הוא שלפעמים אם לא דורשים בתוקף להיבדק, לרופאים/ות זה נוח לשלוח הביתה מטופלים, כי גם כאן יש עומס עצום על המערכת הרפואית. וכך, למשל, אצל אותה חברה אובחן סרטן חצי שנה (!!!) אחרי שהיא נבדקה.

שתינו דיברנו על זה שבגרמניה (ארץ המוצא שלה) ובישראל זה בחיים לא היה קורה.

אבל לפחות בעניינים של קמפינג, אני לגמרי בעניין של חינוך לאחריות אישית ומערכת של אֶמוּן.  וזה היה נושא לשיחה ארוכה אצלנו – בעוד שהמכונית מתגלגלת לאיטה בשבילי העפר שמהווים את מרבית דרכי הגישה בקאטלינס – על איך בכלל מייצרים נורמה כזו של אֶמוּן, שאין בה רצון לתחמן את המערכת, ושיש תחושה כללית של אכפתיות ואהבה כלפי המקום. רצון לשלם דברים בזמן, רצון לשמור על הארץ נקייה וכו’ וכו’.

הדיון שלנו נסב סביב השאלה האם זה תוצר של תרבות שיש בה הכל – זאת אומרת, ביטחון אישי ושפע, ותחושת “עושר” שמאפשרת להיות ישרים, וללכת לפי החוקים. צריך לזכור שגם  לניו זילנד יש היסטוריה (רחוקה אמנם) של מלחמות, קושי כלכלי והגירה. ושגם כיום יש כאן לא מעט א/נשים שיש להם התמודדויות חומריות לא פשוטות, אבל הנורמה היא עדיין של יושר ויושרה, ככלל.

אני חושבת שמשהו שמקביל לזה בארץ הוא כל מיני פעילויות חברתיות שחברים/ות שלנו מעורבים בהם – כמו ספריות קהילתיות, או תחנות קריאה – שהן באמת למען הכלל ומבוססות על אֶמוּן. אבל אולי גם אותן אנחנו יכולים לעשות ממקום “שבע”. אין לי תשובה לכך. אבל מה שכן, דיברנו הרבה על כך שישראל ללא ספק היתה יכולה להיות גן עדן לכל מי שגרים בה – כן, וזה כולל גם א/נשים שחיים עכשיו במחנות פליטים ותחת כיבוש. כי יש מספיק שטח לכולם (או לפחות פעם היה לכך פוטנציאל), יש ים וטבע נפלאים, אוצרות טבע, וא/נשים עם רצון לחיים טובים. אגב, את השיחה הזו בדיוק – על האפשרות של ישראל להיות מקום מדהים לחיות בו – כבר ניהלנו כמה וכמה פעמים גם כשנסענו בכביש החוף, ולא רק בשמורה מרוחקת בניו זילנד.

על כל פנים, אחרי שמונה וחצי שנים של מאמץ ודאגה (מצדי) הבנות סופסוף התגלו כיצורי חוץ. או מה שחברה שלי במעבדה מכנה outdoorsy.

וכך, צלחנו מסלול שבו הן – אולי לראשונה – רצו לפנינו, טיפסו, שכשכו רגלים במיים ועשו כל דבר שרק אפשר.

אתר הקמפינג שבו היינו נמצא ליד מסלול הליכה שאפשר ללכת בו במשך יומיים לאורך נהר עם המון מפלים מקסימים, אבל מצריך מכונית 4 על 4 בגלל דרכי הגישה המאתגרות.

באיזור יש עוד מפלים

וחופי ים קסומים

הבנות מאוד נהנו, ויסמין כבר ביקשה שבפעם הבאה ניסע לחודש של חופשה. היא גם גילתה עוד יתרון בחופשות – שכשאוכלים על שמיכת פיקניק לא צריך לבקש רשות לרדת מהשולחן, כי אין שולחן.

ואנחנו נזכרנו שוב כמה חשוב לתפוס מרחק מהיומיום, מהעבודה בגינה, ומהציביליזציה (כן, אין שם קליטה לטלפון הנייד או אינטנרנט), ולהנות מהזמן שלנו יחד כמשפחה. זה עושה את כל ההבדל, והאיכות של הזמן ממש שונה.

*********

בינתיים, בדנידין, הקיץ עשה פלאים לגינה שלנו – כך נראים הקישואים שעוד מעט יהיו מוכנים לאכילה

והערוגות מאושרות מהשמש והחום

הבוטנאית הצעירה שלנו מאוד התרגשה שחבורת צמחים ילידים – כאלה שהיו בניו זילנד לפני שהבריטים הביאו לכאן אקליפטוסים ואורנים – נותרה מיותמת אחרי יריד בית הספר וחיפשה בית חם ואוהב.

היא בחרה את הצמחים החלושים ביותר, שזקוקים להכי הרבה עזרה וטיפוח, והתחילה כבר לתכנן איפה נשתול כל אחד מהם אחרי שהם ישתקמו

מאחר שהילדה הזו לא מבזבזת דקה, היא הראתה לי איזה צמח מאלה שהיא הביאה דומה לאיזה סוג שגדל בחצר שלנו, או בדרך לגן. למען האמת, אני בכלל לא שמתי לב להבדלים ביניהם, עד שהיא הסבירה לי איך היא ממששת את העלים וככה יודעת אם הם מאותו הסוג.

ולסיום, הילדה וציפור השמש שלה יוצאות לחופשת קיץ מהגן

ימים טובים

כשגרנו בירושלים היה לי משחק מחשבתי שהייתי עושה עם עצמי. שכרנו דירת שני חדרים, ותמיד שאלתי את עצמי האם הייתי מוכנה לוותר על חדר אחד אם זה היה מה שהיה פותר את בעיית הרעב בעולם (או לחילופין, מאפשר קורת גג לכל מי שאין לו/ה). התשובה היתה תמיד שכן.

לפני חודש וחצי – כשנודעו תוצאות הבחירות בניו זילנד – נתקלתי בדילמה דומה.

מצד אחד, רציתי מאוד שמפלגת ה”עבודה” המקומית (שלה ולמפלגה המקבילה בארץ משותף, בשלב זה, רק השם) תצליח להרכיב קואליציה עם מפלגת הירוקים (ועם מפלגת ימין נוראית שהיא סוג של צפרדע  שצריך היה לבלוע מכיוון שהיא היתה לשון המאזניים בהרכבת הקואליציה). ומצד שני, מתעורר החשש שמתוך דאגה לאוכלוסיה המקומית שכבר גרה כאן ממשלה כזו תקשה על האפשרות של אנשים כמונו להישאר לעבוד כאן לתקופה קצובה אחרי תום הלימודים.

גם בדילמה הזו הכרעתי לטובת מפלגת העבודה והירוקים, והייתי ממש מאושרת שהם הצליחו להרכיב קואליציה, בעיקר כי אכפת לי מהמקום הזה, ואני רק רוצה שחלקת האלוהים הקטנה הזו תישמר כמו שהיא גם אם אני לא אהיה חלק ממנה. וגם, כמובן, כי ראש מפלגת העבודה, שהפכה לראש הממשלה, היא אישה צעירה, מקסימה ומרשימה ביותר. דברים טובים קורים לפעמים.

חשוב לציין שמכיוון שאין לנו כאן זכות בחירה, לא באמת היתה לנו השפעה, ונשארנו עם המשחק המחשבתי בלבד.

*********

כמדי שנה בתקופה הזו התקיים יריד בית הספר שבו גייסנו ביום עבודה מאומץ אחד סכום השקול ל-30,000 שקלים! זה היה כל כך מרגש וכיף. כרגיל, ביקשתי לעבוד בבית הקפה – כי בעיני זו העבודה הכיפית ביותר ביריד. אין כמו להכין קפה לאנשים, לפרוס עוגות (יפיפיות באמת!) שהכינו ההורים, ולפטפט. תמיד מרשימה אותי ההתגייסות ביום היריד. ההורים נותנים מזמנם ותורמים מוצרים ממש מכל הלב, ויש אוירה חמה, נעימה וחייכנית. כיאה לניו זילנד.

בינתיים הבנות קרעו את היריד

תמרי רכבה על דולי הפוני

הבנות הכינו נרות משעוות דבורים וצבעו אותם

בקיצור, היה שווה

*******

סוף האביב מאפשר להתחיל להנות קצת מהתבואה בחצר

כל יום אני מבלה לפחות שעה בעבודה בחוץ, וזה פשוט תענוג. אני מבטיחה תמונות של הערוגות ברגע שאוכל לתפוס קצת זמן מחוץ לעבודה שלי בתוכן.

וכשיש מזג אויר טוב, אנחנו זוכים לטייל קצת בחופים שמסביב לעיר שלנו

הדרך לים

שפל בחוף הראשון

בדרך לחוף השני

ים

***********

ליסמין היתה תובנה מעניינת לאחרונה לגבי תחומי העניין שלה ושל אחותה. היא אמרה שבכל פעם הן חוזרות לדברים שהן אהבו בעבר. ואני חשבתי שזה מעניין שאנחנו באמת חוזרים בחיים לאותם הדברים רק ממקומות קצת אחרים בכל פעם. וכך, בזמן האחרון הבנות שוב חזרו לענייני המתולוגיה ההינדית ותמרי הכינה סט חדש של דמויות מהמיתולוגיה

ובאופן מקרי או לא, בדיוק שהמהברטה זוכה אצלנו לעדנה, חגגו בעיר את חג הדיוואלי.

לכבוד האירוע סגרו את הכיכר המרכזית של העיר לתנועת כלי רכב, והקומה הראשונה של גלריית האמנות העירונית קושטה כולה בחגיגיות

הכנת ציור רצפה מחול צבעוני

מבחינת הבנות זו היתה הגשמת חלום מכל בחינה אפשרית

נו, טוב גם מבחינתי

מאוד מצא חן בעינינו האופן שבו כל העיר התגייסה לחגיגה והיו גם הרבה מאוד לא-הינדים שבאו לאירוע. בכלל, זה די יפה לראות שיש כאן לפחות ניסיון ליצור חברה שהיא עם צביון רב תרבותי.

********

כבר תקופה שהבטחתי לכמה חברות בארץ לשלוח רעיונות לתליית ציורים של ילדים. מכיוון שאצלנו הבית מתפקע לגמרי מעבודות, אנחנו משתדלים לתלות כמה מובחרות על מין “חבל כביסה” פנים ביתי, ולהחליף מידי פעם.

זה נחמד כי זה שומר את התמונות בגובה העיניים של הילדים/ות, ובכל מקרה נראה יותר מכבד מאשר ציורים מחוברים עם מגנטים למקרר.

בנוסף, אנחנו גם תולים ציורים בתוך מסגרות, כקישוטים של ממש לבית. ואני מבטיחה דוגמא לזה בפוסט הבא.

מה שכן בניו זילנד בונים בתים עם המון חלונות במקום קירות, כדי שתמיד תכנס כמה שיותר שמש לבית, כך שתמיד אנחנו קצרים במקום לעומת קצב הייצור של האמניות הצעירות.

ולסיום, שתי ילדות עובדות בקליגרפיה – אחת עם עט של חובבים, והשנייה עם נוצה של אחת התרנגולות

התקופה שלפני הביקור של אמא שלי כאן היתה עמוסה בענייני תרבות, או בעיקר רב תרבותיות.

מכיוון שהבנות היו עדיין לגמרי מוקסמות מענייני המיתולוגיה ההודית, בוקר סטנדרטי נראה בערך כך

אחרי שקראנו לא מעט ספרים בנושא, והכרנו לפרטי פרטים חלק ממאות (ואולי אפילו אלפי) האלים ההודים, הבנות הקימו מקדש משלהן בחדר, ותמרי תיעדה את כל האלים שהיא כבר הכירה

כשהייתי בהודו לפני אלפי שנים בערך, עינת שותפתי לטיול, ואני היינו מאוהבות באל עם ראש הפיל – גאנש. עכשיו למדתי שהוא סמל למזל טוב והתגברות על מכשולים, למשל, כשילד/ה הינדי/ת עומד/ת בפני התמודדות מאתגרת, אפשר לפנות בתפילה לגאנש, ובתקווה הוא יעזור. כשבונים בית חדש, נהוג לשים פסל שלו ביסודות הבית, כדי שיביא מזל טוב והצלחה לבית וכשעסק פושט רגל, מסמלים זאת באמצעות הפיכת גאנש על ראשו.

בדיוק באותה התקופה, התקיים פסטיבל פרינג’ בעיר שלנו, וזוג רקדנים הגיעו מבנגלור להופעה, עם סגנון ריקוד שמבוסס על ריקוד הודי מסורתי, והוא ממש מיוחד. ממליצה להציץ כאן ולהתרשם.

כדי לפצות על כך שדנידין נמצאת בפריפריה של הפריפריה של העולם, יש בעיר הזו פסטיבלים על בסיס יומיומי כמעט וכמעט כולם בחינם או במחיר סמלי. וכך, למחרת ההופעה בפסטיבל הפרינג’, השתתפנו אנחנו בפסטיבל מספרי סיפורים מהעולם.

שמענו סיפורים מאיראן, ערב הסעודית (כן, הבחירה שלנו בסיפורים מהמזרח התיכון לא היתה מקרית), אבל גם מיפן, ברזיל ואפילו סיפור בשפת הסימנים.

שמענו מקהלה בשירים מאורים מסורתיים, וצפינו בריקוד דרקונים סיניים

וגם אני סיפרתי סיפור . מפאת קוצר הזמן להתכונן לדבר הזה, ושמלה לבנה שהיתה חייבת להילבש באיזה שהוא שלב, בהיעדר כל אפשרות אחרת, בחרתי את חנהלה’ ושמלת השבת.

כל מספרת סיפרה סיפור שאורכו לא יותר מחמש דקות בשפת המקור, ואחר כך באנגלית, ועל כל זה חזרה פעמים, כדי שהקהל יוכל לעבור ממספרת למספרת.

הבנות (וגם אני) די התרגשנו מהעניין. ותוך כדי ההתארגנות לצאת, שמעתי את תמרי מפזמת את הפזמון הבא: “דיל דיל דָל, האם לאמא יהיה קהל”. מזל שיש מישהי שמצליחה לקחת אחריות על כל החרדות האפשרויות בסביבה.

וכך נראתה ילדה נרגשת בדרך לאירוע

וכאן יש סיקור חדשותי קצרצר של הארוע.

הפסטיבל כבר הוכתר בהצלחה, וצפוי להתפתח למשהו עוד יותר גדול בשנה הבאה.

*** *** ***

פעם בשנה, ראש המעבדה שלנו, שהוא גם המנחה שלי לדוקטורט, משכנע את ראש החוג שלנו שהמעבדה ממש חייבת סוף שבוע ביחד. וזה סוף שבוע נהדר. כי אנחנו גם מדברים על עבודה, גם מטיילים בטבע, והדבר הכי כיף הוא שאנחנו צוחקים המון.

אז השנה בטיול שלנו פגשנו את חבורת המתוקים הזו, שהיו קפצניים ושמחים במיוחד.

וכאן אפשר לראות את החמודים האלה בפעילות (והקרדיט לסרטון, למנחה שלי, ג’יימין הלברשטט).

ואחר כך את הצמד הזה

וזה היה הנוף מהמקום שישנו בו

ובלילה, אחרי כמה כוסות יין, ומשחקי קלפים, התפננו לתחביב שלנו מידי שנה בשנה – ניסיונות תקשורת עם כוחות עליונים. חשוב לציין שבמעבדה שלנו חוקרים חרדת מוות, דתיות ועוד כל מיני תהליכים קוגנטיביים שקשורים בשניהם. לכן אנחנו מנסים מתודות שונות בתקשורת עם רוחות רפאים, ולוקחים את העניין הזה ברצינות מוחלטת.

כשחזרתי הביתה, חיכתה לי הפתעה לכבוד יום האם, שכאן הוא דבר גדול. בשנה שעברה הבנות ודני הכינו לי ארוחת בוקר במיטה, השנה כבר היתה ירידה בסטנדרט, ואני הייתי צריכה לגלגל לעצמי את הסושים, אבל עדיין היה כיף ומשמח.

כרטיס משתי הבנות

וציור של תמרי של העיר מוסקבה, אליה היא רוצה שנעבור אחרי ניו זילנד.

אמרתי שזה יכול להיות בסדר, למרות שאני לא לגמרי בטוחה בזה….

אמא שלי היתה אצלנו בחודש האחרון. זו אולי אחת הסיבות שלי לחוסר הכתיבה בבלוג.

הסיבה השניה היא שאמא שלי היא הקוראת מספר אחת של הבלוג הזה, והיחידה שחושבת שהבדיחות שלי מצחיקות אז הסתפקתי בלהצחיק אותה כאן.

היה לי כל כך כיף שהיא כאן. בשנים האחרונות, בכל פעם שאני מבלה זמן עם כל אחד מההורים שלי, אני מרגישה תחושה טובה של בטחון, אהבה, פרגון לבחירות שלי ותמיכה. זה לא תמיד היה ככה, וכולנו עבדנו קשה כדי להגיע לשם. וזה כיף ומתגמל. ולכן, כשאמא שלי כאן אני הכי מאושרת בעולם. וגם הבנות.

התקופה הזו היא כבר ממש סתו אצלנו

, מה שאומר שצריך להכין המון דברים לחורף – לאסוף את שרידי הירקות שגדלו בקיץ, להכין את הגינה לגידולי חורף, והכי חשוב, להכין עצים לאח.

יש נשים שבן הזוג שלהן יוצא בעצמו לכרות עצים לקראת החורף. אני, לעומת זאת, בורכתי בכזה שמתקשר לחברת העצים ומוסר את מספר כרטיס האשראי. ואחרי יום מונחת הערמה הגדולה הזו בחניה שלנו

וזו עבודה פיזית טובה של כמה שעות להעביר את כולם למחסה שלהם לקראת החורף, ובעיקר, לא לעשות יותר מדי בלאגן בסדר שדני מנהיג שם בקפדנות

ניו זילנדים, כפי שכבר כתבתי בעבר, לא אוהבים לזרוק כלום. ולכן, ערמת עלים גדולים שלא מתכלה בקומפוסט, הופכת לחומר בערה מצויין לאח

לאחרונה גם התגשם חלום ישן שמלווה אותי כבר כמה שנים, והצטרפו אלינו 3 תרנגולות שחורות, מקסימות ומשמחות.

החלק הראשון של הסיפור הזה היה קצת דרמאטי-טראומטי. לפני הגעתה של אמי, קיבלנו 4 תרנגולות קטנות ומתוקות להפליא, אבל ראשן נכרת בזו אחר זו במשך שלושה ימים רצופים על ידי סמור אכזרי. זה היה ממש סיפור מתח, שבמהלכו קראתי המון עמודים באינטרנט על קניבליזם אצל תרנגולות (ואמי ואני חיפשנו כל יום עדויות לאחריות לפשע אצל החשודות השונות, שהתנהגו בתמימות מוגזמת לטעמנו). כשאחרונת החשודות נרצחה גם היא באישון ליל, וכשדני (תוספת בלתי צפויה, ומועילה ביותר, לצוות החקירה) גילה סימני דם על הגדר מחוץ ללול, כבר לא היה ספק בנוגע לזהות המפגעים.

וכך, למדנו בדרך הקשה (מאוד מאוד) שצריך לאטום לול של תרנגולות בלילה לגמרי, כדי ששום טורף פוטנציאלי לא יגיע.

בימים הראשונים היינו כולנו בטראומה, חוץ מדני, שהיה הראשון שהבין שזה חלק ממה שכרוך בלגדל בעלי חיים. למרות טקס הקבורה הצנוע שערכנו לתרנגולות, לא ידענו איך להתאושש. אה, כן, אמא שלי הציעה שפשוט נוותר על כל העניין…

אבל בדיוק אז, הגננת של יסמין סיפרה שהיא רוצה למסור חלק מהתרנגולות שלה, ושהן מחונכות, ומבית טוב. היא הגיעה אלינו הביתה לבדוק שהלול אטום כמו שצריך, ולמחרת הופיעה עם שק יוטה גדול ובתוכו שלוש החברות הנפלאות האלה

התרנגולות האלה אכן מחונכות היטב, ויודעות לחכות בלול לארוחת הערב, ואז אנחנו נועלים אותו ובודקים כמה פעמים שאין שום חריץ ברשת שסביבו, וכך הן נשארות מוגנות עד הבוקר.

במשך היום הן מסתובבות בשמחה בגינה, ואני מאושרת כל כך לראות את החיוניות הזו סביבנו.

אגב, מסתבר שתרנגולות הן השריד הקרוב ביותר לדינוזאורים (באמת!!!). וכשמסתכלים מקרוב על היצורים האלה, ועל איך שהם מתהלכים, הקשר ברור לגמרי.

הבנות עדיין שואלות כל בוקר אם התרנגולות עדיין שלוש, ותמרי הסבירה לי (עם נימה של צחוק, תודה לאל) שהתרנגולות שלנו הן חיות בסכנת הכחדה, אבל אנחנו מקווים שהקשר החדש עם המתוקות האלה, ישקם קצת את נזקי הטראומה.

ובחזרה לביקור של אמי – היא הגיעה כל כך נמרצת (דני אומר שהיא צריכה לקצץ בכמויות הקפה שהיא צורכת), שחרשתי איתה את החלק הדרומי של האי הדרומי. נהגתי 2,200 ק”מ במשך שבעה ימים, שתיתי המון קפה, וראיתי כל זרזיף מפל אפשרי. וזה היה כיף. מאוד.

במאמר מוסגר אני אשתף כאן שאני תמיד מתלבטת בין היענות למי שמבקשים/ות לראות תמונות לבין מי ששונאים/ות שמכריחים אותם/ן לצפות במצגות תמונות מטיולים של אחרים/ות. אני משתדלת לשמור על האיזון הזה ועם הקוראים/ות המתוסכלים/ות (משני הצדדים) סליחה.

מפגש ראשון עם החוף המערבי של ניו זילנד

ציפור Weka חמודה

שפע של מים

ועוד מים

חוף מלא בחלוקי נחל

באחת האבנים שלקחתי למזכרת מהחוף יש נקודות של זהב, זכר לבהלה לזהב שהיתה באי הדרומי לפני כמאתיים שנה. אני שומרת אותה למקרה שהעניין של הדוקטורט לא יסתדר…

****

הקושי היחידי בביקור של אמי הוא בפרידה ממנה כי כבר בשניה שאנחנו נפרדות בשדה התעופה, והיא נכנסת לשער שמוביל למטוס, אני מתחילה להתגעגע. וכל הדרך לאוטו מקללת את כל שדות התעופה בעולם, באשר הם.

אולי היתרון היחידי בלהקפיץ אותה לשדה התעופה ב-4 בבוקר, זה שאפשר לחזור לישון אחר כך. וכשקמים, כבר יום חדש, ונראה שכל הביקור שלה כאן היה סוג של חלום. זו כנראה האפשרות המועדפת עלי בשלב זה להתמודד עם כאב המרחק והגעגועים.