תרנגולות או לא להיות – פוסט אורח 3

ציור של Harrison Weir מתוך: http://www.reusableart.com/tag/harrison-weir

אני רוצֶה לדבר קצת על תרנגולות. יצורים מוזרים מאד ודי מגוחכים למראה.

החיים של התרנגולות שלנו נראים די פשוטים, במבט ראשון. הן מבלות את היום שלהן בחיפוש אוכל, הטלת ביצים מדי פעם ורביצה על המרפסת שלנו בניסיון לנצל דלת שמושארת פתוחה כדי לגנוב לדוּן החתול את האוכל שלו.

אבל במבט שני, תצפית ממוקדת על אורח החיים שלהן (שהחופש הגדול של הבנות אפשר לי עד עכשיו) יכולה להעלות תובנות מעניינות לא רק על חיי החברה שלהן אלא גם על של בני אדם.

נתחיל בקצת היסטוריה.

לפני כמעט שנה קיבלנו מהגננת של יסמין שש תרנגולות – את זה הקוראים והקוראות המתמידים והמתמידות של הבלוג הזה כבר יודעות. חמש מהתרנגולות היו גדולות ושחורות (אחת אפורה אבל לא עשו מזה עניין גדול) ואחת מזן אחר – חומה וקטנה יותר מכולן, אשר על שום צבעה נקראה קשת. היא ללא ספק חכמה וזריזה מכולן ויכולה לקפוץ הכי גבוה – גם על גג הלול. והיא גם הכי נוירוטית – לא יושבת לרגע במקום, הראשונה לזנק בבוקר מתוך הלול ולזהות שאריות אוכל שאנחנו מוציאים לקומפוסט.

מהר מאד ראינו איך כל היתר מתייחסות אליה כאל אזרחית סוג ב’. כשחילקנו אוכל הן איפשרו לה לאכול רק אחרי שהן כולן אכלו; בתוך הלול, למרות שהיה מקום לכולן לישון על מוט מיוחד שהתקנו עבורן, היא תמיד ישנה על רצפת הלול מתחתן. על כל זה התווספה העובדה שדוּן מדי פעם רדף אחריה בחצר בשביל לחלץ עצמות (שלו, לא שלה) אבל את האחרות לא הטריד. בקיצור, החיים שלה לא היו תותים.

הדבר המעניין שקרה הוא שעם הזמן, קשת, שהרשימה כנראה בכישוריה המנטליים, התחבבה על מנהיגת התרנגולות – התרנגולת הגדולה ביותר ששמה היה ג’ירף על שום צווארה הארוך. מכאן ואילך, קשת חסתה תחת כנפיה תרתי משמע ומעמדה הלך והתחזק.

לימים, נפטרו לצערנו ג’ירף, האפורה ותרנגולת שחורה נוספת. באופן מדהים, קשת מינפה את המעמד המיוחד שזכתה לו אצל ג’ירף ז”ל והפכה למנהיגת שארית הפליטה.

במעבר מהיר להווה, עם תחילת החופש הגדול הגננות ביקשו שניקח מהגן את שתי התרנגולות למשך תקופת הקיץ. התרנגולות – אחת שחורה ואחת חומה (גדולה יותר מקשת ולכן זכתה לשם קשת ענקית) התקבלו בשמחה רבה על ידנו, גם כי היה לנו קצת עצוב עם לכתן של שלוש התרנגולות וגם כי הן גמלו לנו בהטלות תכופות על הנדיבות שלנו בזרעונים, בשאריות מזון ובגישה אקראית לאוכל של דוּן.

עכשיו, סביר אמנם לצפות לקשיי קליטה מסויימים. במיוחד, היה ניתן לשער שקשת, כמי שחוותה על בשרה התעללות על בסיס גזעי, תגלה חמלה לאחותה לגזע. לעומת זאת, מה שקרה באמת הוא שבעוד שהתרנגולת השחורה החדשה (ששמה ג’ירף קטנה, על שם ג’ירף ההיסטורית) לא חוותה קשיי קליטה משמעותיים, קשת ענקית, לעומת זאת, סבלה מהתעללות ממושכת וממוקדת של קשת. הבחירה של קשת לעשות את המוות דווקא לתרנגולת שנראית הכי דומה לה מעלות מחשבות על שוני ודימיון ועל מי אנחנו רואים כמתחרים.

הרפרנסים המיידיים שעולים אצלי הם מערכון גלי העלייה של לול והסרט “השעה ה-25” עם אדוארד נורטון, ובמיוחד העצה שקיבל לפני שנכנס לכלא לגבי איך לשרוד שם: “תמצא את מי שאין לו חברים ותכסח אותו במכות ואז כבר אף אחד לא יציק לך” (תרגום חופשי שלי מהזיכרון). אגב, אחת הפרשנויות לאמירה הזו היא שהסרט שיצא לאחר אירועי ספטמבר 2001 מסביר כך את הפלישה האמריקנית לעיראק.

אז מה היה לנו כאן, לסיכום? תרנגולת שחוותה שעבוד בגלל השוני שלה הופכת למנהיגה שלילית שמתנהגת באותה צורה לתרנגולת אחרת ומכוונת את עיקר החיצים שלה לתרנגולת מהקבוצה שלה, שכנראה (וזו פרשנות שלי בלבד) מאיימת על הייחודיות שלה ועל המעמד העדיף שלה על פני התרנגולות האחרות (השחורות, כבר אמרתי?); תרנגולת חדשה שסופגת תוקפנות ומבליגה, למרות שהיא יותר גדולה וחזקה מהתוקפת שלה אבל כנראה שהפנימה את יחסי הכוח. ואולי זה רק עניין של זמן עד שתבין שקשת קטנה ממנה ואז כבר לא יעמדו לקשת היוזמה ההתקפית והעליונות האווירית שלה.

במקום לעשות סקירת ספרות, לבנות מתודולוגיה, לראיין, לשקלד ראיונות ולנתח אותם, יכולתי פשוט לשבת במרפסת ולהוציא תחת ידי עבודה טובה לא פחות בפסיכולוגיה פוליטית.