Category: יומיום

יש לי חברה מאוד חכמה במעבדה, שלמרות גילה הצעיר (יחסית) אמרה לי שבעיניה מה שמשפיע מאוד על איכות החיים אלה סדרי עדיפויות נכונים. נכונים לא גלובלית, כן? אלא ספציפית – לאדם עצמו.

האמירה הזו מאוד דיברה אלי.

כבר כתבתי פעם כמה קצב החיים בניו זילנד מתאים לי בשלב הזה של החיים – אולי ספציפית בקהילה שאני חיה בה יותר מאשר במקומות אחרים כי נראה שהמודרנה מתחילה לאט לאט להגיע גם לכאן. אבל באופן כללי, סדר העדיפויות נשאר כזה שמעריך שעות פנאי ומשפחה, ופחות משועבד, עדיין, לעבודה סביב השעון כדי לעמוד בעלויות המחיה.

כך למשל בשעה חמש בערב אין אף אחד במקום העבודה שלי (חוץ ממני, כמובן. והמנקים) כי בשעה חמש וחצי או מקסימום שש, אוכלים כאן ארוחת ערב משפחתית. כשרק הגענו, חברה מקומית הסבירה לי שזה נחשב לא מנומס להתקשר למישהו אחרי השעה שש. כן כן, שש בערב.

מכיוון שאנחנו אורחים כאן, הסטטוס שלנו דומה לשל עובדים זרים (מיוחסים במיוחד) בישראל. ביחס לסביבה שלנו, אנחנו עובדים  קשה (ואנחנו לא עובדים כל כך קשה, לומר את האמת). למשל, מאוד מקובל כאן שבשנים שיש ילדים צעירים, המשפחה מתקיימת ממשכורת אחת (ואפשר לעשות את זה לא רע) ואחד/ת מבני הזוג נשאר בבית עם הילדים עד שהם מגיעים לגיל בית ספר. כמובן שחיים יותר בצמצום.

אני מתרשמת שאלה שאריות מהעולם הישן שהיה כאן עד לא מזמן, ושהתנאים הסוציאלים הנפלאים שמאפשרים את זה, והיחס שבין המשכורות לעלויות המחיה, גם הם בתהליך של שינוי (לרעה, לצערי), הודות ל״מודרנה״.

ולכן, כשסיפרתי לאחת האמהות בגן שאני משתדלת לקום מוקדם בבוקר כדי להגיע לעבודה, היא שאלה איך אני מסתדרת עם רק  שבע וחצי שעות שינה בלילה. כלומר, היא הניחה, שאני שוכבת לישון בתשע וחצי בערב, לכל המאוחר.

במקרה יצא לי להסתכל במערכות חינוך אנתרופוסופיות מקבילות בארצות הברית, ובאוסטרליה, והייתי המומה מעלויות שכר הלימוד שעמדו על עשרות אלפי (!) דולרים בשנה. זה היה נראה לי לא רק הזוי, ואליטיסטי, אלא גם לא ערכי. זה גרם לי להעריך את כך שכאן (וגם בישראל, במידה רבה) יש סבסוד כמעט מלא של מערכת החינוך הציבורית, ושיש אפשרות לכלול במערכת הזו גם מסגרות מ״זרמים״ שונים.

כדי לקיים בית ספר קטן כמו שלנו (כל בית הספר הוא 39 תלמידים, מכיתה א׳ ועד ז׳) הנורמה המקובלת היא שמתנהלים בצניעות  מקסימאלית ועובדים הרבה בקהילה. למשל, בגן לעולם לא ייזרקו  פירור של אוכל, והייתי ממש מופתעת כששלחנו קופסת אוכל עם נונו כשהיא היתה יותר קטנה, וכל מה שלא נאכל הוחזר במלואו הביתה, בלי שכלום נזרק.

בנוסף, אנחנו ההורים מנקים את כיתה א׳ בתורנות פעם בחודש, מנקים את בית הספר נקיון יסודי פעם ברבעון, ועוזרים בכל דבר אפשרי. מזל שיש בין ההורים הרבה אנשים שיודעים לבנות, לשתול, לגדל ולתקן. אני לא בטוחה שתחומי העיסוק של דני ושלי כל כך שימושיים, אז אנחנו מנסים לעשות רושם של יעילות כללית, ולהסוות את נקודת התורפה הזו.

לשם השוואה, אחד ההורים בנה לאחרונה את הכיתה שמשמשת את תלמידי כיתות ב׳ וג׳. כמעט כולם מגדלים בעצמם את הירקות שלהם לאכילה, מתקנים את המכוניות שלהם ומנהלים משק פעיל. לדוגמא, המורה של תמרי, בנוסף למשרה המלאה שלה בבית הספר, מנהלת גם חווה עם 150 כבשים, אי אלו סוסים ופרות, ושמונה חתולים.

כמו שכבר סיפרתי לפני כמה פוסטים, גם אנחנו צרפנו למשפחה בעל חיים קטן –

מי שעוקב/ת אחרי הבלוג הזה, יודעת שכבר לפני כמעט שנתיים, תמרי הכינה פינת מגורים לחתול

בחודשים האחרונים, היא ונונו היו עמלות על בית חתולים. מה שאמר שתמרי ציירה וגזרה קרוב למאתיים (!!) חתולי נייר, נונו ישבה מבוקר עד ליל לגזור להם ״אוכל״ ו״מים״ וכל החבורה גרה בארגז גדול שעמד בסלון שלנו, ורק לאחרונה הצלחנו להיפרד ממנו.

באיחור מסויים, הבנו אנחנו את הרמז, אלא שלמצוא חתול/ה לאימוץ זה לא דבר פשוט. חתולים הם חייה שהגיעה לכאן מאירופה, ואין כאלה שסתם חיים ברחוב. ולכן, חיכינו בסבלנות לגורה משלנו. וביקשנו גורה ולא גור, כי לדני ולי יש באופן כללי העדפה לבנות במשפחה שלנו. קל וחומר כשיש לנו שליטה במין הילוד.

והיא הגיעה, חמודה, ג׳ינגית ומלאת חיים, וזכתה לשם ״ליאורה״. על שם אמא של לי ואורה מהספר “אורה הכפולה“.

וכך היא נראתה בדרכה הבית ביום האימוץ, מתפנקת על רגליה של המגדלת הראשית שלה:

ובעודה מחזיקה אותה כך, תמרי הכריזה ״אני אעשה הכל כדי שיהיה לחתולה טוב״.

מאז זרמו הרבה מים בנהר שליד מקום העבודה שלי, ובביקור אצל הוטרינארית הסתבר שבמקום ליאורה החמודה והעדינה אנחנו בכלל מגדלים חתול זכר דינאמי ושובב. אחרי דיונים ממושכים, שמו בניו זילנד נקבע כ״דוּן״.

תמרי החליטה ללמוד את נושא החתולים לעומק, והוציאה מהספריה חמישה ספרים בנושא.

אחד הספרים הוא מאוד יסודי ומתאר את מוצא החתולים, את המחקרים האחרונים אודות מאובני החתולים, התפתחות הגזעים והמינים השונים ועוד ועוד.

בחיים שלי לא חשבתי שאלמד כל כך הרבה על חתולים.

יתר הספרים קצת יותר פרקטיים, ועוזרים ללמוד איך לטפל ביצורים החמודים. אחד מהם כלל גם הצעות להתמוודות עם פטירתו של חתול, והציעו בו להכין ספר שמתעד את חיי היומיום של החתול, כדי לזכור כל פרט מחייו.

מאז שקראנו את ההמלצה הזו, תמרי בלתה שבוע שלם בהכנת הספר של דוּן, כי מועד פטירתו המשוער הוא רק בעוד 13 שנים. ממש מעבר לפינה.

הסברים כלליים על גוף החתול:

תמונות של כל חתולי השכונה (שמבקרים אצלנו באישון לילה, לארח לו לחברה, ולאכול משהו קטן)

מאז שדוּן גר איתנו הבנות מגלות הרבה עניין בבעלי חיים, ובעיקר, בטחון מול בעלי חיים.

דוּן  גם עוזר לבנות לצאת מהקונכיה החברתית שלהן, ולפני שהבנו מה קורה תמרי כבר הזמינה את כל חברי הכיתה שלה ומשפחותיהם למסיבת יום הולדת חמישה וחצי חודשים לדוּן שהתקיימה אצלנו ביום ראשון האחרון.

והנה, החברים בטקס הקראת כרטיסי הברכה (שהוכנו מראש, כמובן) ופתיחת המתנות

יום הולדת שמח דוּן. עד מאה ועשרים וחצי!

 

אז גם אנחנו, בקצה חצי הכדור הדרומי, עוסקים קצת באסקפיזם בתקופה הזו.

או, ליתר דיוק, כבר חודשיים שאנחנו מנהלים את חיינו בציר שבין וינה ומינכן. מקום מגוריהן של אורה ולי, גיבורות הספר “אורה הכפולה”.

תקציר העניינים: שתי התאומות בנות התשע הופרדו בגיל שנתיים, בעקבות גירושי הוריהן, והן אינן יודעות אחת על השנייה. האב, לודוויג פלפי, מנצח תזמורת בית האופרה של וינה, מגדל את לי, ואילו האם, מגדלת את אורה במינכן.

השתיים נפגשות במקרה במחנה קיץ, ומחליטות להתחלף, ולאחר הרפתקאות שונות ומשונות, הן (זהירות, ספויילר) מצליחות להחזיר את ההורים הגרושים ולהרכיב את המשפחה מחדש, רגע לפני שמר פלפי עומד להינשא לעלמה גרלך הידועה לשמצה.

התרגום של מיכאל דק נפלא, ויש בו כמה משפטים שלפעמים אני מצטטת לעצמי (ברגעים היותר יפים שלי), כמו למשל (אחרי שבני הזוג פלפי חוזרים זה לזו): “כמה גדול האושר” היא מתרפקת עליו. “מכל מקום יותר משאנו ראויים לו,” הוא אומר בכבד ראש, “אבל לא יותר משאנחנו יכולים לשאת”. זה לגמרי תפס אותי.

יש בספר גם כמה הפתעות שלא זכרתי מילדותי, כמו למשל, הסבר מפורט למה בני הזוג החליטו להיפרד – כשנודע לגברת קרנר שמר פלפי לא רק כותב תוים בדירת הסטודיו שלו, אלא גם נתן שיעורי זמרה לזמרות צעירות שהביטו אליו בהערצה.

על כל פנים, ככה הן נראות במקור:

וזו הגרסא שיש לי בבית:

 מכיוון שחוברות הפעלות ביצירה עצמית הולכות אצלנו חזק, הן גם בסגנון אורה הכפולה בתקופה הזו.

למשל – חברי את הנקודות של התאומות

מצאי את ההבדלים בין חדר הילדים המפואר של לי בוינה

ועזרי למר פלפי למצוא את דרכו לאמא ולתאומות, ולא לעלמה גרלך

הז’אנר הזה של חוברות פעילויות הולך כל כך חזק אצלנו, עד שגם נונו התחילה להכין כאלה. למשל, מצאו את ההבדלים  בין שתי דמויות הלורקס (מדוקטור סוס):

* * * * *

מכיוון שמזג האויר באביב הפכפך במיוחד, יש לנו גם הזדמנויות לעבודה בבית.

אני הרגשתי מאוד אמיצה בפעילות הזו (בעיקר כשאנחנו מעל השטיח מקיר לקיר)
 

והתוצרים:

ואחרי שעתיים עבודה, זה רק חלק מההספק:

אבל בימים שמשיים יותר, אנחנו נהנים מהאטרקציה החדשה בחצר

מהתבואה

ומהפריחה

ימים טובים ושמחים

סוף השבוע הזה היה קיצי באופן מפתיע. כבר התחיל הסתו, גם באופן רשמי (הבנתי שמתחילת מרץ) וגם מבחינת העלים שהתחילו להאדים ולהצהיב בכל מקום. החלטנו לנסוע לים. הביקור הקודם שלנו כלל בעיקר התמודדות עם רוחות עזות, אבל הפעם – היה נפלא. תמרי החליטה לקחת איתה את יאסו, והוא השתלב מצויין עם המון כלבים מקומיים על החוף. כולם מתלהבים כאן מיאסו, ואנחנו קולטים לא מעט אנשים שמסתכלים פעם או פעמיים לוודא שהוא לא אמיתי. דני אמר שמזל שאין כאן איקיאה, כך שיאסו החמוד נשאר ממש מיוחד.

אחרי עבודה ממושכת בחול, ומנוחה על הספסל מול הים, החלטנו לשלוח את דני ותמרי לקנות נעליים. במצב הנוכחי, אנחנו לא ממש יכולים להרשות לעצמנו הוצאה על דברים מיותרים, אבל הגעתי להבנה שתמרי צריכה זוג “נעליים יפות” – כאלה שאפשר ללבוש עם שמלה. שמתי לב שהיא גם התחילה קצת להתעניין בנעלים בסגנון, ואפילו שאלה על נעלי עקב אחרי שראתה ילדה קרובה לה בגיל עם נעליים כאלה. החלטתי שאקח יוזמה לפני ואקדים את הבקשה שלה. בקיצור, תמרי התלהבה מהנעליים שביקשה לנעול אותן כבר באוטובוס הביתה, התיישבה לתרגל איך לנעול אותן בבית  מדדה, שאלה אם הן יותר יפות עם גרביים או לא ובלילה סידרה אותן בקפידה ליד המיטה שלה.

  ולסיום, דיוקנאות חדשים של דני של אמא שלי ושלי. למען הסר ספק, אמא שלי עם הכיתוב למעלה .

הגעתי לכמה תגליות מעניינות ביממה האחרונה.

הראשונה, ואולי המשמעותית ביותר, זה שמה שנראה בעיני כיום רגיל בלי הרבה התרחשויות, עבור הבנות הוא יום מלא פעילות ועניין. למשל, אתמול בבוקר, שהיה נראה לי בוקר מרוח למדי – היה עבור הבנות מלא פעילות עשירה – הזדמנות לעשות אמבטיה ליאסו בחצר, ואחר כך הצגה בסלון – שכללה גם בניה של איזור מיוחד לצופים (כלומר אני, ועוד איזה 6 חיות פרווה) שהופרד בעזרת קוביות עץ מהבמה של ההופעה.

יאסו מתאושש

כל זה, על כל פנים היה אתמול, אבל היום התחברו ביחד הרצון שלי לקבור את שאריות המזון שלנו איפה שהוא (כן, אני קצת מתקמצנת בשלב זה על רכישת פח מיוחד לקומפוסט ב- 36$), לבין הרצון של תמרי להכין מלכודת לפיל נפיל שתכלול גם אוכל עבורו. באופן הזה, הצלחתי למשוך קצת זמן להכנת קארי הודי מורכב, בעוד הבנות חופרות בור לפיל נפיל, ומחכות בשיא הסבלנות לכך שאכין עבורן עוד שאריות מקליפות ירקות.

תמרי גם הכינה שלט מיוחד שמסביר שזה בור לפיל נפיל.

אגב המתכון ההודי  (שהיה מוצלח למדי) הבנתי שיש לי שיטת בישול חדשה – אני לא טורחת לקרוא מתכונים עד הסוף, ואז, תוך כדי הבישול מתברר שחסרים לי כמה מרכיבים (חלקם משמעותיים במידה מסוימת לתבשיל) או ששלבי הבישול קצת יותר מורכבים ממה שתכננתי או לא צפויים – כך למשל קרה כשהכנתי עם תמרי אזני המן בריאות במיוחד, וגיליתי תוך כדי שהבצק הוא בכלל ללא אפייה, אלא רק תערובת קצת משונה של אגוזי קשיו טחונים.

בשבועיים האחרונים, בארוחת ערב, התחלנו במנהג חדש בהשראת אייטם מעניין שקראתי באיזה שהוא בלוג. הרעיון הוא, שבתרבות שלנו, שהרבה דברים נמדדים בה בצרכנות ובעושר חומרי, קשה לזכור להעריך את הדברים הקטנים. הרעיון היה שבכל ערב נעשה סבב במשפחה וכל אחת בתורה (או תורו) יגידו במה הם הרגישו היום שמחים, אהובים וגאים. מאז שהתחלנו לבנות היו כמה דברים מעניינים לספר, למשל – תמרי היתה גאה בעצמה שלקחה לבד לחמנייה בקבוצת משחק, וגם היתה גאה שהצליחה לדבר אחרי שהתביישה. נונו לעומת זאת חזרה כל יום על כך שהייתה שמחה שהלכנו לקבוצת משחק (למרות שזה היה אירוע שקרה כבר כמה ימים קודם). בקיצור, הבנות החליטו לקחת גם הן אחריות על העניין הזה, והדבר הכי מצחיק בעולם, הוא לשמוע את נונו מנהלת את הדיון (בקול מתנגן) – “במה הרגשת היום גאה”?.

השכונה שבה אנחנו גרים נודעת לשמצה כ”איזור הסטודנטים” שנוהגים בזמנם החופשי לשרוף ספות, לרוץ ערומים ברחוב (ראינו מקרה כזה, ונונו ציינה שזה “מאוד מצחיק”) ובעיקר לשתות הרבה, להרעיש ולזרוק זבל ברחובות. כל זה נשמע מפתה למדי במעבר לעיר חדשה. על כל פנים, מה ששמתי לב אליו, זה שלפחות באיזור הסמוך לנו, נראה שהסטודנטים בוודאי שמים לב שאנחנו הבית הכי רועש בשכונה.