לא כתבתי הרבה מאוד זמן. אני חושבת שהחורף של חצי הכדור הדרומי, כמו גם תחילת עבודה על דוקטורט שעוסק בחרדת מוות, לא מועילים לנטיות כלליות לדיכאון חורף. ואחת הסיבות שאני כותבת כאן (חוץ מאשר הקוראות הנאמנות שלי), היא להצחיק את עצמי.
ולא הצלחתי להצחיק את עצמי בזמן האחרון, למרות שהיו הרבה סיבות טובות לצחוק (אבל גם לדאוג, בהתחשב בחדשות שהגיעו מישראל).
אני מניחה שמי שחווה את גלי החום בישראל עכשיו לא יכול לגלות אמפטיה רבה להתלוננות על קור של חורף. החורף בדנידין לא נוראי בכלל (למרות שכולם נהנים לקטר עליו). אחרי כמה ימים אפורים, תמיד מגיעים לפחות יומיים שמשיים, ובהירים. אבל הבעיה העיקרית היא שכמעט שאין בידוד בבתים. זה מחייב חימום די רציני (וחשבונות חשמל בהתאם), ובאופן כללי מייצר תחושת קור בכל חלל שחורג מהאיזור המחומם.
ההישארות הממושכת בבית הביאה את נונו לנהל בבית טורנירים שלמים של המשחק Rush Hour.
הילדה נדבקת לחימום (או לאח), כשהמשחק לצידה, ומבלה שעות בלנסות לפצח את כל אחד מהכרטיסים.
מה שקורה אחרי שנונו משחקת במשחק הזה שעות, זה שהיא מתחילה לראות את העולם כאילו שהוא ״Rush Hour״ אחד גדול. הילדה מזיזה חפצים בבית לפי חוקי המשחק – דוחפת מזלג, כדי לפנות מקום למפית, ואז מזיזה בהתאם את הצלחת. זה די מוזר.
במקביל להתבצרות הזמנית בבית הקר, ההכנות לחגים בקהילה היהודית הקטנה תופסות תאוצה באופן חשוד. התפילות עלו בתדירות ועכשיו פעם בחודש ישנה פגישה לקבלת שבת וארוחת ערב משותפת (שזה, אגב, ממש נחמד!). הקהילה, שמורכבת מקבוצת אתאיסטים עם קשר רופף למדי ליהדות, לא יודעת הרבה על המנהגים והמסורות, אבל דבקה בכמה מנהגים מקומיים שהשתרשו מאוד חזק. למשל, חברי הקהילה מקפידים מאוד על תפילת “עלינו” ויחפשו במשך שעה ארוכה את המפתחות לארון הקודש כי הם נוהגים לומר את התפילה רק מול ארון פתוח (מנהג שאני לפחות לא מכירה, ונראה לי שנשאר שריד מתפילת יום כיפור לפני כמה שנים). בשבת האחרונה, לא הספקתי להסביר להם בזמן מה עושים כשאין חלה בערב שבת, כי הם היו כל כך להוטים לברך “המוציא” על חתיכת תפוח אדמה.
ולסיום – ילדה שסוף נפרדה משן ראשונה.
מבטיחה לסקר בקרוב את חגיגות יום ההולדת של דני, ואת המתנה המיוחדת שקיבל מתמרי. 
Leave a Reply