Category: יומיום

לאחרונה הבנתי שבשנה וחצי שעברו עבדתי הרבה יותר מידי.

העבודה על הדוקטורט היתה תובענית מאוד, ונראה שהשיטה שלי מימי התיכון של עבודה בלילות כבר קצת פחות יעילה אחרי גיל ארבעים. במקום החריצות והמיקוד של בת 16 שיכולה ללמוד רק כשהחברות שלה ישנות ואי אפשר לדבר איתן בטלפון, בשלב הנוכחי של החיים, כל ניסיון לעבוד אחרי חצות מתגלה כטעות מרה ביום למחרת ומלווה בתופעות ג’ט לגיות שונות ומשונות.

הדבר העיקרי שהבנתי שקרה בשנה וחצי הזו הוא שאיבדתי זמן יקר שאני אוהבת לבלות בבית ועם הבנות. כן, אני שמחה שהדוקטורט הסתיים, ומרוצה מהגשמת החלום הזה, ומהאפשרויות שאולי זה יפתח בהמשך. אבל לא, אני לא בנויה לקצב החיים שהעבודה הזו דרשה ממני. אני לא מצליחה לאזן את זה כל כך טוב עם הדברים האחרים שחשובים לי בחיים, גם אם הם פחות רווחיים כלכלית.

וכך, לשמחתי הרבה, עכשיו אני יכולה קצת להאט את הקצב, לפחות בתקופה הקרובה, ולחזור לדברים שחשובים לי באמת – המשפחה שלי, הבית, הגינה וכל הדברים המשמחים האחרים.

ובתזמון הזה בדיוק הגיעה בת-דודתי, יעל, לעירנו הקטנה והנידחת.

אחד האתגרים שלנו בקבלת אורחים הוא שמאז האורחת האחרונה שביקרה אותנו במרץ, בת של חברים מישראל, חדר האורחים הפך לממלכת החיות. זה התחיל בכמה חיות שבדקו את השטח, ועוד לפני ששמנו לב שנתנו אצבע, כל היד הזו כבר נלקחה מאיתנו.

כל חיה חדשה שמצטרפת לסוואנה מתקבלת בטקס חגיגי, שכולל תרועות רמות של החיות, ארוחות חגיגיות ושלל פעילויות.

בשגרה, בסך הכל שורר דו-קיום עדין אך נסבל בין הדרמות המתחוללות בממלכת החיות לבין פינת העבודה שלי, שנמצאת באותו החדר. אבל המצב הופך להיות הרבה יותר מסובך כשהחיות צריכות לפנות את המרחב שלהן, רחמנא ליצלן, לטובת אורחים/ות.

ואחרי תקופה מסוימת, הן אפילו נעשות חסרות סובלנות לשינוי הזה. כך, למשל, בימים האחרונים לשהותה של בת דודתי אצלנו, היא החלה להרגיש שרגליה נדחקות החוצה מפאת שעטות הרגליים וקוצר הרוח של עדרים שלמים, עם פקלאות על גבם, שהתכוננו להתפנות המרחב הביתי שלהן.

למרות שהסטיגמה של מי גרמה לחיות שלהן להתפנות מהחדר דבקה ביעל, מה שהציל את המוניטין שלה היה מקום העבודה החדש שלה – מושבת הפינגווינים שנמצאת ממש ממולנו – בצידו השני של המפרץ.

לאחר שביקרנו שם, הבנות השתכנעו שזו ללא ספק העבודה הטובה ביותר בעולם.

ואני האחרונה שיכולה לחלוק עליהן.

זו חוויה די מדהימה לראות את החבורה הזו עולה ככה מתוך הים לפתע פתאום.

הפינגווינים במושבה הזו הם פינגוונים כחולים, הסוג הקטן ביותר שיש (גובה של כ-30 ס”מ, ומשקל של 1 ק”ג). בערב שהיינו בו עלו לחוף 121 פינגווינים, אבל בשיא העונה, המספר יכול להגיע ל-600!

איכות התמונה לא משובחת, כי החברים האלה מאוד רגישים לאור, ולכן אי אפשר להשתמש בתאורה מלאכותית בצילום.

******

למרות שאנחנו עדיין זקוקים נואשות לכלב/ת רועים גרמנית לדעתה של תמרי, העולם של בנותיי מתרחש בחודשים האחרונים בממלכת חתולים.

הכל התחיל מסדרת ספרים בשם Warriors (בעברית, לוחמי הפרא), שהילדה החלה לקרוא, ושגורמת לה להישאר עד 1 בלילה כדי לסיים כל ספר.

אני לא מצליחה לעקוב יותר מידי אחרי מגוון הדמויות, והיחסים בין חבורות החתולים השונות, אבל הרושם שלי הוא שזה מעין משחקי הכס לילדים.

העיסוק הזה מספק לא מעט שעות משחק אצלנו ומהווה מקור השראה מרענן לעולם הכלבים וחיות הסוואנה.

כך נראים חתולי משחק תוצרת בית של תמרי

והנה אחד חמוד של יסמין

******

את הזמן שהתפנה לי בבית, אני מנצלת להכין את הגינה שלנו לקיץ.

השנה השתתפתי בקורס מיוחד לחקלאות בת-קיימא. זה נושא שמעניין אותי כבר כמה שנים, ובארץ אפילו בילינו כמה לילות בחוות אדאמאמא שמדגימה יסודות של פרמה-קלצ’ר. הכרתי גם הרבה מהנושאים מהחוברת המעולה הזו של הגינות הקהילתיות בירושלים, אבל עדיין למדתי המון דברים חדשים, בעיקר על החשיבות של האדמה לתנובה החקלאית.

למשל, מסתבר שהרבה שיטות שבהן משתמשת החקלאות המודרנית – כמו להפוך את האדמה כדי לזרוע זרעים חדשים – היא הרסנית, גם עבור האדמה וגם עבור הצמחים. כי האדמה נשחקת והרבה ממנה פשוט הופך לאבק ואובד, והצמחים מאבדים קשרים עמוקים עם מערכת מורכבת של פטריות שמזינה אותם מתחת לפני הקרקע.

בנוסף, ישנם קשרים חשובים בין צמחים, ובין חרקים שמגיעים ומפרים אותם.

התמונה מכאן: https://i.imgur.com/sdqOreU.jpg

בהשראת הסדנה הזו, והסרט המדהים הזה על זוג שהקים יער מזון בבית ניו זילנדי די שגרתי לפני 23 שנים, החלטתי השנה להתמקד בהתחלה של שתילה מתחת לעצי פרי.

בחרתי שני עצי תפוחים באיזור קצת פחות שימושי של החצר שלנו, והתחלתי לשתול שם, נראה לאן זה יתפתח.

בעיקרון לחצר שלנו יש הרבה יותר פוטנציאל, כי יש לה אזורים עם הרבה עצים ועצי פרי, מין “מיני יערות” קטנים, ובקצה יש גם אפיק של נחל, אבל זה ידרוש עוד הרבה השקעה, ולא בטוח ששלנו…

זו אולי תוכנית פעולה טובה ל-23 השנים הבאות. אני רק צריכה לוודא שדני מבין שפנינו מועדות לשם.

מה שכן, שינויי האקלים כבר מאוד מורגשים כשעובדים באדמה. החורף שהיה קל ויבש בצורה מדאיגה, גרם להרבה צמחים לפרוח הרבה לפני שהגיע המועד לכך, ואילו האביב השנה מאוד קר וגשום, וכל זה משפיע את תוכניות השתילה והפיתוח האמביציוזיות שלי.

האביב הלא צפוי הזה גם הביא לכך שפסטיבל האביב של בית הספר התקיים בתוך הכיתה של תמרי, ולא, כרגיל, בחוץ.

כך נראתה ההזמנה של תמרי לאירוע

והגרסה החתולית של יסמין

והארוע עצמו שהיה פשוט מקסים, ופשוט…

מדהים כמה דברים פשוטים כמו סרטים צבעוניים, פרחים, ריקוד ונגינה (של התלמידים עצמם) יכולים למלא בשמחה.

קצת אחרי הפסטיבל האביבי הזה, התארחנו ביום הולדת מיוחד. לנורמה, העוגב הענקי שבבניין העיריה, מלאו 100 שנים, מאז שנבנתה לראשונה בלונדון ב-1919, והגיעה לדנידין ב-1930.

חגיגת יום ההולדת היתה למעשה קונצרט מיוחד של יצירות לעוגב, שביניהם גם יצירה של ריכרד וגנר. הכל היה מאוד יפה, כולל היצירה הזו. ברק לא הכה בנו מהשמיים, אבל זה כן היה עצוב לחשוב שבני אדם שיכולים ליצור דברים כל כך יפים יכולים גם לשנוא באופן כל כך עמוק אנשים אחרים.

עוגב בן מאה, וחוגגת בת שבע וחצי

אבל כל זה לא העיב כלל על שמחת יום ההולדת כולל על עוגת השוקולד עם מאה הנרות שהודלקו לכבוד החגיגה.

ימים טובים ושמחים!

הקיץ הזה היה מיוחד ומאוד שונה מהקודמים לו כאן.

קודם כל, ביקרו אותנו שני בני דודים שלי, וזה היה נורא כיף שהם היו איתנו. זה נורא מעניין לשמוע את הרשמים של מי שמבקר במקום, לעומת מי שגרים בו. למשל, בן דודי ובת זוגתו שמו לב שהניו-זילנדים אוכלים אוכל מאוד לא בריא, ושבמקומות שהם לא עיר אוניברסיטאית, תופעות של השמנת יתר מאוד נפוצות. בן הדוד השני שלי התגלה כיצור חברותי ביותר (בכל זאת, קיבוצניק…), ומסתבר שהוא הכיר יותר אנשים בעיר ביומיים שהיה אצלנו מכל הרשתות החברתיות שאנחנו עמלנו עליהן במשך ארבע שנות מגורים כאן. על כל פנים, הבנות התרגשו מאוד מהמבקרים ומאז הן שואלות מתי כבר יבואו אלינו האורחים הבאים.

מעבר לכך מזג האוויר השנה היה חם בצורה בלתי רגילה.

באחד הימים הטמפרטורות בעיר שלנו הגיעו ל- 35 מעלות, שזה שיא של כל הזמנים. כל המאווררים אזלו בחנויות, והנהלת האוניברסיטה המליצה למי שלא חייבים להגיע לעבודה להישאר בבית. הייתי נשארת בכיף, אבל כשגרים בבית מעץ, עם שטיחים עבים מקיר לקיר ווילונות תרמיים מיוחדים זו לא אופציה מפתה במיוחד. כבר בשעה אחת וחצי בצהריים, כל האמיצים שכן הגיעו לעבודה התחילו לאט לאט לנזול החוצה לכיוון הים, וגם אני מצאתי את עצמי יוצאת לחוף עם חברות. זו היתה בסך הכל הפעם השנייה ששחיתי במי האוקיינוס מכיוון שהיה מספיק חם בחוץ. אבל האוקיינוס קר. ממש. ומרגישים את הלב פועם בחוזקה מרוב קור מתחת למים, אבל הגלים כל כך גבוהים והמים צלולים ונפלאים שזו חוויה מדהימה לשחות בהם.

חוץ מזה, גילינו מסלולים נחמדים בקרבת העיר, והבנות הלכו (כמעט בלי להתלונן) 15 ק”מ. סוף סוף הרגשנו קצת קיווים.

אכלנו המון תותי פטל בדרכים

בקיצור, היה כיף.

מה שכן, יום אחרי החום הגדול התחילה סערה טרופית. כך נראתה ברכת השחייה העירונית שליד הים שהוצפה על ידי הגלים

,

(תצלום של צוות Saint Clair Salt Water Pool)

כך (בתמונה העליונה) נראה הנהר במרכז הקמפוס אחרי גשם של 103 מ”מ שירד בשלוש שעות – קצת יותר משישית מהכמות הממוצעת בשנה רגילה במרכז הארץ. וכך (בתמונה התחתונה) הוא נראה ביום רגיל…

 אלו היו תהפוכות קיצוניות ביותר. אבל פרט לכך, התענגנו על כך שהיו שפע של ימים שמשיים יפיפים וקיציים באמת.

בימים שבהם היינו בבית, הבנות מצאו עניין מבוקר ועד ערב במשחקי סוואנה בלתי נגמרים.

הסלון שלנו מתמלא מידי יום בשאגות, דהרות רגליים שועטות, ומאבקים בין אריות וחיות בר אחרות, וזה יכול להימשך בעוצמות גבוהות, עד שעות מאוחרות מאוד.

המערכת האקולוגית של הסוואנה החלה לגדול בצורה אקספוננציאלית בדיוק כשאני הייתי בעיצומה של קריאת ספר על חינוך ילדים להתנהלות כלכלית נבונה.

פרט לכך שהכותבים הם נוצרים מאמינים (ולכן, הספר כולל כמה אזכורים על כך שהרכוש שלנו ממילא שייך לאלוהים), ושיש להם תפיסה קצת סמכותנית של הורות, בעיני, אני חושבת שהספר הזה מעניין ומועיל מאד.

כבר תקופה שאני עסוקה בנושא של חינוך ילדים להתנהלות כלכלית נבונה ואיך בכלל מסבירים לילדים את המושג הזה של כסף, במיוחד מכיוון שזו אחת המטרות ששמתי לנגד עיני ברשימת הדברים שצריך ללמד ילדים עד גיל 18.

לפני כשנה החלטנו לתת לבנות דמי כיס, כי רצינו שיהיה להן כסף משלהן, וגם כדי שהן תתרגלנה מה עושים עם כסף, איך מחלקים אותו בין הוצאות וחסכונות וכן הלאה. אבל מהר מאוד שמנו לב שהבנות בכלל לא הבינו מהו הערך של כסף. מידי חודש היה “נוחת” עליהן סכום של כסף (צנוע מאוד, אמנם), ובאותו האופן שבו הוא הגיע, היה גם סיכוי שהוא יתאדה, והבנו שקשה להמשיג את הערך של כסף אם לא מתנסים במשמעות של עבודה כדי להרוויח אותו.

וכך החלטנו לשלב את הרצון להתנסות חינוכית בתחום, עם המשאלה שלנו למיקור חוץ של חלק ממטלות הבית.

החלטנו שאנחנו משלמים 10 סנט לכל מטלה שהבנות מבצעות בבית, והגדרנו את המטלות ככאלו שלא קשורות בדברים בסיסיים שהחיים בעולם הזה דורשים מאיתנו. למשל, אנחנו לא משלמים על סידור של החדר, או על לשים דברים במקום, בישול, עריכה או או הורדה מהשולחן וכל מה שקשור בהתארגנות אישית אלא רק על עבודות שקשורות בניהול משק הבית שלנו, שנשמח להעביר לאחרים (מיקור חוץ, כבר אמרנו?).

וכך, לכל ילדה יש טבלה, שמידי יום היא מסמנת בה את המטלות שהיא מילאה, ובסוף סוף-השבוע – ביום ראשון אחרי ארוחת הערב – הבנות מקבלות את המשכורת השבועית שלהן לפי העבודות שהן ביצעו.

אצל תמרי העניין הזה תפס מיד. היא קמה כל בוקר ודבר ראשון מאכילה את דוּן החתול, בודקת שיש מספיק גלילי נייר טואלט בשירותים, ובכלל, היא מדקדקת וממלאה בחריצות ובהגדלת ראש את כל העבודות שלה.

זה למשל פתק שהיא השאירה לנו על המקרר באחד הימים

אחותה לעומת זאת, מצאה את הדרך הנוחה ביותר להתמודד עם האתגר החדש – היא לקחה על עצמה מעט מאוד מטלות, שגם אותן היא ממלאה רק בימים שנחה עליה רוח טובה במיוחד, אבל סידרה את העסקה המשתלמת ביותר: חסכונות משותפים יחד עם אחותה. בתמורה, תמרי חכרה מנונו חלק מחיות הסוואנה שלה.

כל עוד זה בסדר מבחינת תמרי, זה מקובל גם עלינו.

האתגר הפיננסי הבא היה תרגול חסכנות. בדיוק אז התגלה בסוואנה שהחיה שבדיוק חסרה להמשך העלילה היא צבוע. מסתבר שזו לא החיה הנפוצה ביותר שילדים אוהבים שתהיה להם ולכן גם קשה למצוא אותה בחנויות, אבל הצלחנו למצוא איזשהו סט שאפשר להזמין מסין, ושמצריך תקופה ארוכה יותר של עבודה וחסכון. זה הולך להיות אתגר לא פשוט לבנות, ואני מקווה שיאפשר ללמוד קצת סבלנות, נחת והכרת תודה על מה שכבר יש בעולם שבו בלחיצת כפתור, ובחוב לחברת אשראי (או לבנק) אפשר לקנות הכל בשפע מטורף.

בינתיים הן מנסות להפעיל את כל האמצעים לשכנע אותנו להתגייס כלכלית לעניין הדחוף הזה. כך, למשל, תמרי ניסתה להסביר לי מה דרוש להן כדי להגיע לסכום היעד.

בינתיים לא השתכנעתי.

הדמות הבאה שהבנות רוצות אחרי הצבועים היא כלב בר אפריקאי. תאחלו לנו הצלחה עם הפרויקט הזה.

ציור של Harrison Weir מתוך: http://www.reusableart.com/tag/harrison-weir

אני רוצֶה לדבר קצת על תרנגולות. יצורים מוזרים מאד ודי מגוחכים למראה.

החיים של התרנגולות שלנו נראים די פשוטים, במבט ראשון. הן מבלות את היום שלהן בחיפוש אוכל, הטלת ביצים מדי פעם ורביצה על המרפסת שלנו בניסיון לנצל דלת שמושארת פתוחה כדי לגנוב לדוּן החתול את האוכל שלו.

אבל במבט שני, תצפית ממוקדת על אורח החיים שלהן (שהחופש הגדול של הבנות אפשר לי עד עכשיו) יכולה להעלות תובנות מעניינות לא רק על חיי החברה שלהן אלא גם על של בני אדם.

נתחיל בקצת היסטוריה.

לפני כמעט שנה קיבלנו מהגננת של יסמין שש תרנגולות – את זה הקוראים והקוראות המתמידים והמתמידות של הבלוג הזה כבר יודעות. חמש מהתרנגולות היו גדולות ושחורות (אחת אפורה אבל לא עשו מזה עניין גדול) ואחת מזן אחר – חומה וקטנה יותר מכולן, אשר על שום צבעה נקראה קשת. היא ללא ספק חכמה וזריזה מכולן ויכולה לקפוץ הכי גבוה – גם על גג הלול. והיא גם הכי נוירוטית – לא יושבת לרגע במקום, הראשונה לזנק בבוקר מתוך הלול ולזהות שאריות אוכל שאנחנו מוציאים לקומפוסט.

מהר מאד ראינו איך כל היתר מתייחסות אליה כאל אזרחית סוג ב’. כשחילקנו אוכל הן איפשרו לה לאכול רק אחרי שהן כולן אכלו; בתוך הלול, למרות שהיה מקום לכולן לישון על מוט מיוחד שהתקנו עבורן, היא תמיד ישנה על רצפת הלול מתחתן. על כל זה התווספה העובדה שדוּן מדי פעם רדף אחריה בחצר בשביל לחלץ עצמות (שלו, לא שלה) אבל את האחרות לא הטריד. בקיצור, החיים שלה לא היו תותים.

הדבר המעניין שקרה הוא שעם הזמן, קשת, שהרשימה כנראה בכישוריה המנטליים, התחבבה על מנהיגת התרנגולות – התרנגולת הגדולה ביותר ששמה היה ג’ירף על שום צווארה הארוך. מכאן ואילך, קשת חסתה תחת כנפיה תרתי משמע ומעמדה הלך והתחזק.

לימים, נפטרו לצערנו ג’ירף, האפורה ותרנגולת שחורה נוספת. באופן מדהים, קשת מינפה את המעמד המיוחד שזכתה לו אצל ג’ירף ז”ל והפכה למנהיגת שארית הפליטה.

במעבר מהיר להווה, עם תחילת החופש הגדול הגננות ביקשו שניקח מהגן את שתי התרנגולות למשך תקופת הקיץ. התרנגולות – אחת שחורה ואחת חומה (גדולה יותר מקשת ולכן זכתה לשם קשת ענקית) התקבלו בשמחה רבה על ידנו, גם כי היה לנו קצת עצוב עם לכתן של שלוש התרנגולות וגם כי הן גמלו לנו בהטלות תכופות על הנדיבות שלנו בזרעונים, בשאריות מזון ובגישה אקראית לאוכל של דוּן.

עכשיו, סביר אמנם לצפות לקשיי קליטה מסויימים. במיוחד, היה ניתן לשער שקשת, כמי שחוותה על בשרה התעללות על בסיס גזעי, תגלה חמלה לאחותה לגזע. לעומת זאת, מה שקרה באמת הוא שבעוד שהתרנגולת השחורה החדשה (ששמה ג’ירף קטנה, על שם ג’ירף ההיסטורית) לא חוותה קשיי קליטה משמעותיים, קשת ענקית, לעומת זאת, סבלה מהתעללות ממושכת וממוקדת של קשת. הבחירה של קשת לעשות את המוות דווקא לתרנגולת שנראית הכי דומה לה מעלות מחשבות על שוני ודימיון ועל מי אנחנו רואים כמתחרים.

הרפרנסים המיידיים שעולים אצלי הם מערכון גלי העלייה של לול והסרט “השעה ה-25” עם אדוארד נורטון, ובמיוחד העצה שקיבל לפני שנכנס לכלא לגבי איך לשרוד שם: “תמצא את מי שאין לו חברים ותכסח אותו במכות ואז כבר אף אחד לא יציק לך” (תרגום חופשי שלי מהזיכרון). אגב, אחת הפרשנויות לאמירה הזו היא שהסרט שיצא לאחר אירועי ספטמבר 2001 מסביר כך את הפלישה האמריקנית לעיראק.

אז מה היה לנו כאן, לסיכום? תרנגולת שחוותה שעבוד בגלל השוני שלה הופכת למנהיגה שלילית שמתנהגת באותה צורה לתרנגולת אחרת ומכוונת את עיקר החיצים שלה לתרנגולת מהקבוצה שלה, שכנראה (וזו פרשנות שלי בלבד) מאיימת על הייחודיות שלה ועל המעמד העדיף שלה על פני התרנגולות האחרות (השחורות, כבר אמרתי?); תרנגולת חדשה שסופגת תוקפנות ומבליגה, למרות שהיא יותר גדולה וחזקה מהתוקפת שלה אבל כנראה שהפנימה את יחסי הכוח. ואולי זה רק עניין של זמן עד שתבין שקשת קטנה ממנה ואז כבר לא יעמדו לקשת היוזמה ההתקפית והעליונות האווירית שלה.

במקום לעשות סקירת ספרות, לבנות מתודולוגיה, לראיין, לשקלד ראיונות ולנתח אותם, יכולתי פשוט לשבת במרפסת ולהוציא תחת ידי עבודה טובה לא פחות בפסיכולוגיה פוליטית.

כמו שכתבתי כבר בעבר, עונת הקיץ בניו זילנד מאוד מיוחדת. קודם כל, האוניברסיטה מתרוקנת לגמרי, והשנה התחלתי להרגיש כמה קשה להיפרד בתקופה הזו מסטודנטים/יות שסיימו ללמוד, ומחברים/ות שנוסעים/ות למשפחה שלהם לחג.

היתרון הגדול בתקופה הזו, זה שכיף לראות מהצד איך כולם נלחצים מההכנות לחג, ולדעת שאנחנו לא צריכים להילחץ מהן (-:

חג המולד הוא גם היום היחיד בשנה שהחנויות סגורות בו, ואיתרע מזלי והתנדבתי ללכת לקניות בסופר בערב החג. האווירה הזכירה לי את החנות של רמי לוי באזור התעשיה תלפיות, ביום שישי בשעה 1:30 בצהריים.

טוב, נו, רק קצת הזכירה.

באופן כללי, אני לא בטוחה אם זה כל כך מוצלח לעם שרעב, מלחמות ומחסור טבועים לו בד.נ.א. לחוות סגירה מוחלטת של חנויות למצרכים בסיסים בכל סוף שבוע (מי אמר חוק המרכולים?) אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

חוץ מזה העיר לגמרי שוממה, ובכל הבניין הגדול של החוג לפסיכולוגיה אין עוד אף אחד חוץ ממני

וכך זה נראה מבפנים

*** *** ***

קצת לפני שיצאנו לחופשת חג המולד התקיים טקס הסיום הרשמי של הדוקטורט של דני. וזה היה יום מיוחד במינו!

הבוקר התחיל בקבלת פנים חגיגית באוניברסיטה, כשכל המרצים/ות והמסיימים/ות לבושים בגלימות חגיגיות, ונראים לא פחות מאשר דמות של ג’וקר בחפיסת קלפים. מכיוון שאנחנו ממש לא מבינים בכללי הטקס, למדנו שלכל תואר יש גלימה משלו, וגם כובע מתאים, ושעם הכובע והגלימה שמסיימים איתה דוקטורט, נתקעים לכל החיים. למשל, דני יישאר עם כובע הכרית המוזר הזה לנצח, ולעומת זאת ראש החוג לפסיכולוגיה הסתובב עם גלימה ססגונית מדהימה, והבנתי שהוא סיים באיזה שהיא אוניברסיטה מאוד נחשבת בארצות הברית.

למרות שהטקסים האלה מתקיימים בעיר 4 פעמים בשנה, ישנה התרגשות כללית בשבוע של טקסי הסיום. את העיר ממלאות משפחות של תלמידים מכל העולם – ואפשר לראות אנשים בתלבושות מסורתיות מאפריקה, הודו ואיים באוקינוס השקט. מסתבר שמשפחות של סטודנטים/יות מהאיים הפסיפיים אוספות נוצות במשך תקופה ארוכה ותופרות אותן על הגלימה במיוחד לכבוד הטקס.

וכך נראית חנות מזכרות בעיר בזמן שבוע טקסי הסיום.

החגיגית ממשיכות בתהלוכה חגיגית מהאוניברסיטה לבניין העירייה. בעוד שהבנות ואני השתרכנו מאחור, דני התחבר עם פרופסור לכלכלה שהספיק לספר לו על במהלך 20 דקות הצעידה על אלגוריתם שהוא עובד עליו כבר חמש שנים, על כך ששניים מהתלמידים שלו שסיימו את לימודיהם באותו יום באים מפקיסטן ומסעודיה ושכל אחד מהם עם משפחתו הזמין אותו לארוחת צהריים בנפרד, כך שהוא צריך לדלג מארוחה לארוחה ולכבוד הארוחות החשובות הללו, הוא הלך באותו הבוקר לטיפול שיניים והחלפת כתר. כתר אחר, לעומת זאת, שכבר יש לו מזה עשור, לא היה צריך להחליף ורופא השיניים אף שיבח את העמידות שלו ואת העבודה שעשה רופא השיניים שאחראי לכתר. כראייה, הוא הכניס שתי אצבעות לפה וחשף את הכתר כדי שדני יוכל להעריך את העבודה המרשימה.

דני הרגיש שהם התקרבו יותר מידי ומהר מידי עבור תהלוכת סיום לימודים, ונפרד ממנו באדיבות אך בתקיפות.

וכך נראה בניין העיריה בטקס חלוקת התעודות

מאז הטקס של דני חל שיפור כללי במצב אצלנו בבית. קודם כל, כל דבר שאני לא יודעת, אני אומרת לבנות לשאול את ד”ר דני, ובמקביל, הבנות מוכנות לעשות כל דבר ש”הדוקטור אמר”.

**********

לא מזמן היתה לנו שיחה במעבדה לגבי הורות. אחד הסטודנטים, בחור בתחילת שנות השלושים שלו, אמר שכשהוא חושב על הורות, הוא בעיקר מחכה לשלב שבו יהיו לו ילדים בגיל 18 – כי בגיל הזה הוא חושב שמרגישים פחות אחריות מלגדל את הילדים ו(בתקווה) נהנים יותר מחברתם.

אני אמרתי לו בתגובה, שאני כבר מרגישה ככה, ושהרבה פעמים כשאני נוסעת עם הבנות באוטו, ואחת מהן יושבת לידי (בניו זילנד ילדים יכולים לשבת בכל גיל מקדימה, כל עוד שהם עם מושב מתאים), אני מרגישה כאילו שאני נוסעת עם חברה, ולא עם ילדה שאני צריכה “לחנך”.

על כל פנים, שיא ההנאה שלי בתקופה האחרונה מההורות היתה כשתמרי ואני התחלנו לעבוד על האלבום ליום ההולדת של יסמין.

בעבר, כשגייסנו את הבנות “לעזור” בהכנת האלבומים האלה, בדרך כלל זה היה כרוך לתת להן עבודות יזומות (גזירה, צביעה, הדבקה), ואילו הפעם, גיליתי עד כמה העבודה עם תמרי היא משהו אחר לגמרי מהעבודה שלי עם עצמי.

זה לא שלא רבנו אי אלו פעמים (כן, שווה לבדוק האם עקשנות היא תכונה גנטית), ולא שלא התעצבנו אחת על השניה. אבל, גם גילינו חיבור מיוחד בינינו בעבודה המשותפת הזו. הילדה גילתה שכשהיא מוסיפה עיטורים לאותיות אפשר להוסיף גם עניין, שמחה ותוכן נוסף, ואני גילתי שהעץ שהצעתי לצייר היה ללא ספק הרבה פחות מעניין ללא הציפורים שתמרי הוסיפה לו.

שתינו כל כך התרגשנו מההנאה שבעבודה המשותפת, שעבדנו במרץ מידי יום על הספר עד שסיימנו. וכך זה נראה ביום עצמו

קצת אחרי יום ההולדת הכנו לבנות פינת עבודה חדשה

ומכיוון שעכשיו חופשת קיץ הן מבלות בה שעות על גבי שעות

בחופשת הקיץ אנחנו גם אחראים לבדוק את תיבת הדואר של בית הספר. מסתבר שהשנה חוגגים 100 שנה לחינוך שטיינר, או משהו בסגנון, ותיבת הדואר מלאה בגלויות שמגיעות מבתי ספר בכל העולם, והן כל כך צבעוניות ויפיפיות שאני נהנית לאסוף אותן ולראות מאיפה הן נשלחו

כך, למשל, נראית גלויה ששלחה ילדה מאיטליה

מקולומביה

פינלנד

וגרמניה

רעיון כל כך פשוט וכל כך יפה.

ולסיום כמה תמונות מהגינה שלנו שממלאת אותי בשמחה מידי בוקר

תבואה יומית ביום מוצלח במיוחד

יש כל כך הרבה לכתוב ואני מרגישה שהמוח לפעמים כבר אטום אצלי מרוב כתיבה. מאחר ונשאר לי עוד לא הרבה מדי זמן (זו הדרך החדשה שלי להגיד מעט מאוד זמן) לסיים לכתוב את הדוקטורט, אני מנצלת כל זמן עבודה אפשרי לכתוב ולכתוב. זו חוויה מדהימה, השקיעה הזו בעולם של הטקסטים, המילים, החשיבה והיצירה. אבל זה גם תהליך שיכול להיות מאוד בודד ומפרך. וכשאף אחת מהחברות שלי לחדר לא מגיעה למעבדה אני לפעמים לא יכולה לשאת את זה שאני לבד בלי אף אחד שאפשר אפילו לומר לו או לה לבריאות אחרי התעטשות. ושבוע אחד שמתי לב שעברו 6 שעות לפחות מאז שפתחתי את הפה לאחרונה (ולא כדי לאכול או לשתות קפה).

ולכן, למרות שאני כל כך נהנית לכתוב כאן, לפעמים המילים פשוט נעלמות לי, דווקא כשאני רוצה כל כך לשתף.

אצלנו בצד הנידח הזה של העולם הלא יאומן קורה, ובטווח זמן של חודש אחד הולכים לבקר אותנו שני בני דודים מהארץ. התרגשות בעיצומה. האמת היא שיש לי משפחה די גדולה בארץ. תמרי הסבירה שאם כל המשפחה מהקיבוץ (שאחד מבני הדודים שלי גר בו) מתכוונת לבוא, אנחנו נצטרך לשכור שני מטוסי בואינג 787 כדי לטייל איתם בהם. שתי הבנות הסכימו שזה יהיה רעיון מצויין אם חדר האורחים שלנו ישמש בעתיד לארח מטיילים, ושזו תהיה הזדמנות להכיר מטיילים מכל העולם. אני בעניין. דני עדיין מעכל את הרעיון.

אנחנו נורא אוהבים שבאים לבקר אותנו. קודם כל, כי זה מאוד בודד להיות כל כך הרבה זמן רחוקים מהמשפחה שלנו, והחברים/ות. אבל גם כי מאוד כיף להראות את החיים כאן לאורחים/ות, והבנות מאושרות לדבר בעברית עם עוד א/נשים. ביום-יום יש לנו רק עוד משפחה אחת שאנחנו בקשר איתה שדוברת עברית, ובקהילה היהודית אנחנו היחידים מישראל. בדרך כלל אנחנו ממש לא בעניין של הקמת קומונות או התאגדויות ישראליות, וכשהשגריר הישראלי בא לבקר בעיר, לא ממש היינו הראשונים שיקשטו את בית הכנסת לכבודו בדגלים כחולים ולבנים, אבל בכל זאת, השימוש בשפה, והקשר לתרבות מאוד מאוד חסרים לנו.

לא מזמן דיברתי על זה עם חברה מגרמניה שנשואה למקומי, והבנו שתינו שכשגרים בארץ אחרת מוותרים על חלק גדול ומשמעותי בזהות שלנו. הכוונה היא לאו דוקא על ויתור על קשר לתרבות – כי היום אפשר לגור פה בדנידין, להיות מעודכנת בספרים האחרונים שיצאו בהוצאת מגנס (בזכות אבי), ועל השערוריות האחרונות בשלטון הישראלי (כן, צפיתי במקרה באיך שמתנהל דיון בועדה בכנסת לא מזמן, והתחלחלתי). אבל מה שחסר אלה החברים והחברות ובני המשפחה שהכירו אותנו שם –  מאז הילדות שלנו. כנראה שממש אין תחליף למשפחה וחברי ילדות.

*** *** ***

מי שקורא/ת את הבלוג יודע/ת שקיימות היא אחד התחביבים המובילים שלי. אנה, חברתי למשרד, שהיא במקור ממקדוניה וכמוני עסוקה בלהפוך לספקית אוטונומית של הצרכים שלה ושל משפחתה, התחילה עכשיו להכין סבונים כמתנות לחג המולד, והיא כבר כינסה אותנו שלוש פעמים באופן דחוף למה שהבנות ואני מכנות “סדנת סבונים” במטרה שהם יהיו יבשים ומוכנים לשימוש עד אז.

 התהליך עצמו כולל שלב כימי מורכב ביותר של ערבוב סודה קאוסטיק ומים מזוקקים – בשלב הזה חברות צוות הכנת הסבונים לא משתתפות, ורק אנה האמיצה חובשת משקפי מעבדה ומערבבת במרחק בטוח את התמיסה התוססת והמוזרה הזו. לדני השלב הזה הזכיר רקיחה של שיקויי כישוף, קצת אחרי שהוא הספיק להתלונן על כמות האסטרוגן שהיה בחדר בהיותו הגבר היחיד באיזור, כשהיה תורנו לארח את הסדנא.

בשלב הבא כבר מותר לכולנו להשתתף, וכאן אנחנו ממיסות שמן זית, שמן קוקוס ושמן דקלים (כמובן, מסוג שמאושר ככזה שלא פוגע ביערות הדקל הנחוצים לקופי אורנגוטנג).

אנחנו מערבבות את השמנים עם תערובת הכימיקלים

מוסיפות קצת כורכום לצבע

ומעבירות לכלים מתאימים

אחרי יום-יומיים אנחנו חותכות (או מבקשות מבני הזוג שלנו שיעשו את השלב הזה)

ואחרי 4 שבועות, הסבון מוכן לשימוש!

כמה שניסיתי לשכנע את דני שהסבון טבעי, הוא עדיין מזועזע מכך שהתרכובת הכימית שדרושה להכין סבון כזה כרוכה בשימוש בסודה קאוסטיק – שהוא היה משתמש בה לנקות את הצנרת בארץ.

על כל פנים, אני מרוצה מהתוצאה.

אנה ואני כל כך עסוקות בליצר את הדברים בעצמנו, ששמתי לב שהמנחה שלי התחיל להתנצל בכל פעם שהוא מביא למעבדה משהו קנוי. מדי יום אנחנו מחליפות עדכונים על מצב הגינה, והחרקים שתוקפים את העגבניות שלנו.

מסתבר שאנה ובן הזוג שלה גידלו ירקות עוד במקדוניה – ואפילו הגיעה למצב שבו היה להם עודף של מלפפונים שהתקלקלו מחוסר שימוש. הלוואי עלינו. וכך, למרות שאני מבלה לילות כימים בגינה, מגדלת את השתילים שלי מזרעים במשך חודשים ארוכים בסלון הבית המחומם היטב, לומדת את כל טכניקות חיפוי האדמה האפשרויות – עיתון, ומעליו קש, וכמובן שדשא מהמכסחת, ובכל שבת מכינה במיקסר תערובת מזוויעה של קליפות בננות, קליפות ביצים, שאריות של קפה מהפרסר ומלח במיוחד כדי להזין את העגבניות ועוד ועוד הגינה שלי עדיין מדשדשת.

לעומת זאת, אצל אנה, שיוצאת לחצר שלה רק פעם בכמה ימים, ובדרך כלל לא מספיקה אפילו ללכלך את הידיים, העגבניות והפלפלים כבר התחילו לפרוח, ויש לה לפחות ארבעה תותים אדומים.

למרות שהגינה שלה ללא ספק ירוקה יותר משלי, כך נראית בשלב זה החממה שלנו (בהדרכת הבוטנאית הצעירה)

העבודה בגינה היא התנסות מעניינת בעיני בלמידה על עצמנו, ועל איך שאנחנו מתייחסים לאתגרים חדשים. מכיוון שהתחביב הזה דורש הרבה התמדה, סבלנות ועבודה קשה, זו הזדמנות מאוד מעניינת ללמוד על איך מתמודדים עם כולם. למשל, אני שמה לב לגבי עצמי שמרוב שעסקתי רוב חיי הבוגרים בללמוד להנות מהתהליך, ולא בהכרח מהתוצאה, אני נהנית מכל דבר שקשור בגינה בלי שום קשר למה שבאמת ש”יצא מזה”. יש לזה כמובן יתרונות – ההנאה שלי לא תלויה בדבר, למשל, אבל שמתי לב שיש בזה גם חיסרון – כי בכל זאת זה גם כיף לקטוף את הפירות (תרתי משמע) של העבודה הקשה וההשקעה.

בנוסף, התחביב הזה לימד אותי הרבה על חוסן נפשי או יכולת התאוששות (או בקיצור, כל דרך שבה אפשר לתרגם את המושג העמום – Resilience), מכיוון שבגינה (ומסתבר שגם בגידול תרנגולות) קורים תמיד דברים לא צפויים, ואף פעם אי אפשר לדעת אם מה שזרעתי ועמלתי עליו בזיעת אפי באמת יפיק תוצאות רצויות.

מעניין לחשוב על זה בהקשר של הורות. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

בכל אופן, התחלתי להשתמש בכלי האבחוני הזה כדי לשאול חברות/ים איך הם/ן מתמודדים/ות עם הגינה שלהם/ן, ומה הם לומדים/ות על עצמם/ן בתהליך הזה. חברה אחת, למשל, אמרה לי שהיא לא יכולה לדחות סיפוקים, ואם היא רוצה שמשהו יצמח, היא תלך מיד ותקנה שתיל כמה שיותר מפותח כדי שיהיו לה את מירב הסיכויים להצלחה כמה שיותר מהר. חברים אחרים אמרו שהם שמו לב שאחרי התלהבות ראשונית ועבודה מאומצת, הם פשוט התעייפו וזנחו את הפרוייקט.

בקיצור, אשמח לכל תובנה או מחשבה בנושא…

*** *** ***

מכיוון שאני 96% טבעונית (פרט לביצים של התרנגולות שלנו, וכל מיני מקרים מוזרים של דחף לכריך עם סלמון או גלידה) אני משתדלת להשלים חלבונים וברזל מהטבע, וכך אני מכינה סלט שאפשר להכין מכל מה שגדל בגינה או שיש במקרר או מה שזול בעונה. אז אני משתפת בסלט כיפי וסופר משביע שאני מאוד אוהבת להכין. הסלט מבוסס על המתכון הזה – מתוך אחד הבלוגים הנפלאים ביותר (בעיני) לבישול טבעוני.

במונחים ניו-זילנדים (שאני מאתרת בהם שורשים קולינאריים בריטיים חזקים ביותר, והכוונה לבריטניה שלפני גלי ההגירה מהודו והמזרח התיכון והמטבחים העשירים שהגיעו איתם) סלט כזה הוא ארוחה מלאה. במונחים מזרח תיכוניים, זו תוספת נחמדה לארוחה.

מתכון לסלט קינואה לכל השנה

מצרכים לסלט:

כוס פלוס-מינוס של קינואה מבושלת קרה – הסבר מצויין שעזר לי סוף סוף לצלוח את תהליך ההכנה של הקינאה יש בבלוג המקסים והצנוע הזה. אבל בקיצור נמרץ: משרים את הכמות הרצויה לפחות ל-8 שעות במים ומסננים. בסיר מוסיפים בדיוק אותה כמות של מים כמו כמות הקינואה (כוס קינואה = כוס מים), מביאים לרתיחה בסיר מכוסה, ומבשלים 10 דקות. מכבים את הכירה, ומניחים מגבת בין הקינואה למכסה הסיר. כל כך פשוט. אני באופן אישי מכינה כוס קינואה פעם בשבוע ושומרת במקרר לכל דבר שרק יבוא.

עלים ירוקים – כל מה שיש בבית – תרד, קייל, עלים של ברוקולי או ברוקולי עצמו, רוקט, אולי אפשר גם חסה אם כי לא יצא לי לנסות

אגוזים: מה שרוצים מהמבחר הבא, או שילוב של כמה מהם – זרעי חמניה, גרעיני דלעת, שקדים קצוצים, אגוזי מלך קצוצים

 בצל: לבן, סגול, ירוק – מה שרוצים ויש

פרי מתוק ובשל: בדרך כלל אני מוסיפה חמוציות מיובשות, אבל יכול בכיף להיות גם תפוח, אגס, תות, ובקיץ: שזיפים, רימון, אפרסקים, נקטרינות

עשבי תיבול: פטרוזיליה ונענע בכמות מכובדת

רוטב:

1/3 צנצנת קטנטנה של שמן זית

1/6 צנצנת קטנטנה חומץ בלסמי

כפית סילאן, או מייפל (או דבש)

כפית חרדל

מלח, פלפל

לעבודה: 

  קולים במחברת ללא שמן את האגוזים תוך כדי השגחה מלאה – כי יש להם נטיה להחרך בדיוק ברגע שמוסבבים את הראש – עד שהם קצת קצת חומים בהירים, ויש להם טעם קלוי

קוצצים דק את הבצל, את הירוקים (כולל את עשבי התיבול) ומערבבים עם הקינואה

מוסיפים חמצויות או פרי בשל חתוך

את חומרי הרוטב מערבבים בצנצנת קטנטנה

וממש לפני ההגשה מוסיפים את האגוזים ואת הרוטב לסלט, וכך זה נראה שניה לפני הרוטב

וכך נראית צנצנת הרוטב הקטנה (אני מעדיפה את כמות הרוטב הזו אבל אם אוהבים יותר רוטב, אפשר לשנות לכלי יותר גדול ולשמור על הפרופורציות שלמעלה…)

בתיאבון!!!

נ.ב.

כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, אני מצרפת דוגמא לתליית ציורי ילדים במסגרות. לשמחתי הרבה בחנויות יד שניה כאן יש מסגרות יפיפיות וזולות מאוד, שאפשר לפתוח ולהחליף בהן את הציור בכל פעם.

כך נראה הציור של יסמין בתוך מסגרת. בעיני זה “משדרג” ומכבד.

כשגרנו בירושלים היה לי משחק מחשבתי שהייתי עושה עם עצמי. שכרנו דירת שני חדרים, ותמיד שאלתי את עצמי האם הייתי מוכנה לוותר על חדר אחד אם זה היה מה שהיה פותר את בעיית הרעב בעולם (או לחילופין, מאפשר קורת גג לכל מי שאין לו/ה). התשובה היתה תמיד שכן.

לפני חודש וחצי – כשנודעו תוצאות הבחירות בניו זילנד – נתקלתי בדילמה דומה.

מצד אחד, רציתי מאוד שמפלגת ה”עבודה” המקומית (שלה ולמפלגה המקבילה בארץ משותף, בשלב זה, רק השם) תצליח להרכיב קואליציה עם מפלגת הירוקים (ועם מפלגת ימין נוראית שהיא סוג של צפרדע  שצריך היה לבלוע מכיוון שהיא היתה לשון המאזניים בהרכבת הקואליציה). ומצד שני, מתעורר החשש שמתוך דאגה לאוכלוסיה המקומית שכבר גרה כאן ממשלה כזו תקשה על האפשרות של אנשים כמונו להישאר לעבוד כאן לתקופה קצובה אחרי תום הלימודים.

גם בדילמה הזו הכרעתי לטובת מפלגת העבודה והירוקים, והייתי ממש מאושרת שהם הצליחו להרכיב קואליציה, בעיקר כי אכפת לי מהמקום הזה, ואני רק רוצה שחלקת האלוהים הקטנה הזו תישמר כמו שהיא גם אם אני לא אהיה חלק ממנה. וגם, כמובן, כי ראש מפלגת העבודה, שהפכה לראש הממשלה, היא אישה צעירה, מקסימה ומרשימה ביותר. דברים טובים קורים לפעמים.

חשוב לציין שמכיוון שאין לנו כאן זכות בחירה, לא באמת היתה לנו השפעה, ונשארנו עם המשחק המחשבתי בלבד.

*********

כמדי שנה בתקופה הזו התקיים יריד בית הספר שבו גייסנו ביום עבודה מאומץ אחד סכום השקול ל-30,000 שקלים! זה היה כל כך מרגש וכיף. כרגיל, ביקשתי לעבוד בבית הקפה – כי בעיני זו העבודה הכיפית ביותר ביריד. אין כמו להכין קפה לאנשים, לפרוס עוגות (יפיפיות באמת!) שהכינו ההורים, ולפטפט. תמיד מרשימה אותי ההתגייסות ביום היריד. ההורים נותנים מזמנם ותורמים מוצרים ממש מכל הלב, ויש אוירה חמה, נעימה וחייכנית. כיאה לניו זילנד.

בינתיים הבנות קרעו את היריד

תמרי רכבה על דולי הפוני

הבנות הכינו נרות משעוות דבורים וצבעו אותם

בקיצור, היה שווה

*******

סוף האביב מאפשר להתחיל להנות קצת מהתבואה בחצר

כל יום אני מבלה לפחות שעה בעבודה בחוץ, וזה פשוט תענוג. אני מבטיחה תמונות של הערוגות ברגע שאוכל לתפוס קצת זמן מחוץ לעבודה שלי בתוכן.

וכשיש מזג אויר טוב, אנחנו זוכים לטייל קצת בחופים שמסביב לעיר שלנו

הדרך לים

שפל בחוף הראשון

בדרך לחוף השני

ים

 

***********

ליסמין היתה תובנה מעניינת לאחרונה לגבי תחומי העניין שלה ושל אחותה. היא אמרה שבכל פעם הן חוזרות לדברים שהן אהבו בעבר. ואני חשבתי שזה מעניין שאנחנו באמת חוזרים בחיים לאותם הדברים רק ממקומות קצת אחרים בכל פעם. וכך, בזמן האחרון הבנות שוב חזרו לענייני המתולוגיה ההינדית ותמרי הכינה סט חדש של דמויות מהמיתולוגיה

ובאופן מקרי או לא, בדיוק שהמהברטה זוכה אצלנו לעדנה, חגגו בעיר את חג הדיוואלי.

לכבוד האירוע סגרו את הכיכר המרכזית של העיר לתנועת כלי רכב, והקומה הראשונה של גלריית האמנות העירונית קושטה כולה בחגיגיות

הכנת ציור רצפה מחול צבעוני

מבחינת הבנות זו היתה הגשמת חלום מכל בחינה אפשרית

נו, טוב גם מבחינתי

מאוד מצא חן בעינינו האופן שבו כל העיר התגייסה לחגיגה והיו גם הרבה מאוד לא-הינדים שבאו לאירוע. בכלל, זה די יפה לראות שיש כאן לפחות ניסיון ליצור חברה שהיא עם צביון רב תרבותי.

********

כבר תקופה שהבטחתי לכמה חברות בארץ לשלוח רעיונות לתליית ציורים של ילדים. מכיוון שאצלנו הבית מתפקע לגמרי מעבודות, אנחנו משתדלים לתלות כמה מובחרות על מין “חבל כביסה” פנים ביתי, ולהחליף מידי פעם.

זה נחמד כי זה שומר את התמונות בגובה העיניים של הילדים/ות, ובכל מקרה נראה יותר מכבד מאשר ציורים מחוברים עם מגנטים למקרר.

בנוסף, אנחנו גם תולים ציורים בתוך מסגרות, כקישוטים של ממש לבית. ואני מבטיחה דוגמא לזה בפוסט הבא.

מה שכן בניו זילנד בונים בתים עם המון חלונות במקום קירות, כדי שתמיד תכנס כמה שיותר שמש לבית, כך שתמיד אנחנו קצרים במקום לעומת קצב הייצור של האמניות הצעירות.

ולסיום, שתי ילדות עובדות בקליגרפיה – אחת עם עט של חובבים, והשנייה עם נוצה של אחת התרנגולות

יו, כמה זמן שלא כתבתי…

האביב כבר כאן, מה שאומר שהימים מתחילים יחסית קרים (7 מעלות), מתחממים ל-16 מעלות (חולצה קצרה וכפכפים – יום חם  במונחים מקומיים), ואז אחר הצהריים מתחיל גשם חזק שיכול לכלול גם סופות רעמים וברקים. לשמחתי זה אידיאלי לגינה – כי יש מספיק חום לתת כוח לצמחים, ומספיק מים להרוות אותם בהמשך היום. ולכן יש המון עבודה בגינה, וכמעט כל רגע פנוי אני מבלה שם (מה שמחייב אותי לבקש מהבנות שיקראו לי הביתה,  אחרת אני בקלות שוכחת לגמרי את עצמי בחוץ), מה גם שהשקיעה עכשיו כבר עברה לתשע בערב ועוד היד נטויה.

כמו כדי להכחיש את האפשרות שנצטרך אולי לעזוב את המקום המדהים הזה שאנחנו גרים בו, אני מכינה בקצב את השתילים לקיץ. אני לא מאמינה שאי פעם אצטרך לעזוב את הגינה הזו שאני כל כך אוהבת ואת החיים האלה שמתאימים לי כמו כפפה ליד. בינתיים אני עסוקה בשתילי הברוקולי, והעברת התותים לתוך החממה. נראה לי שזו דרך טובה להתמודד עם הדאגה הזו בנוגע לעתיד.

וככה נראים השתילים הקטנים רגע לפני השתילה

השנה למדתי להכין עציצי שתילה קטנים מגלילי נייר טואלט שהיתרון בהם הוא שאפשר לשתול שתילים קטנטנים ישר באדמה בתוך העציצון הקטן והוא יתפרק בהמשך לאדמה ויזין אותה. גם החלטתי ביני לביני שאני מקימה את הגינה בלי להוציא על זה כסף בכלל – לשמחתי יש לי המון זרעים שאספתי מהצמחים בשנה שעברה, ושפע של קומפוסט מלא בתולעים (רק שהתרנגולות ואני מתחרות על התולעים…)

החווה הקטנה שלנו גם היא מאוד פעילה, ואפילו התרנגולות מטילות עכשיו בקצב מסחרר

הביצים שלהן ממש טובות וטעימות. כן, החלטתי שטבעונות היא לא דת, ואפשר מפעם לפעם לאכול ביצים של תרנגולות שגדלות בשמחה.

התרנגולות שלנו מאוד גדולות וכבדות, חוץ מהצעירה ביותר – קשת – שיש לה את האופי הכי קופצני ופעיל בחבורה.

היא הראשונה שקופצת מחוץ ללול בבוקר, וכמובן שהראשונה שנכנסת לקופסה שבה הן מסתדרות לשינה בלילה

קשת מאוד אמיצה ביחס ליתר החבורה, והרשתה לעצמה אפילו להיכנס הביתה שלוש פעמים בשבועות האחרונים ולאכול מהאוכל של דון החתול.

לצד החיונית של קשת, והלול בכלל, לצערנו בחודשיים האחרונים נפטרו שתיים מהתרנגולות שלנו – ג’ירף – שחלתה במחלה שלא ניתנת למניעה וקשורה ברטיבות, ואפרודיטה, שייתכן ונפטרה בנסיבות דומות. כך שעכשיו נוספה לנו דאגה חדשה, וכל בוקר אנחנו הולכים עם חשש מסויים לבדוק את הלול.

למרות שאני משתדלת באופן כללי לא לחשוף את הבנות שלנו יותר מידי לכמה שהעולם יכול להיות נורא ואיום, ולכך שיש בני אדם שיכולים להיות יותר גרועים מזאב ביער, או מכישוף של אל הינדי, דווקא ממוות של חיה אהובה אפשר ללמוד משהו על החיים. אני חושבת שחשוב שילדים/ות ידעו שזה חלק מהחיים, ושלמרות העצב והאבדן , תמיד יתחילו חיים חדשים, ותמיד תהיינה אפשרויות לקשרים חדשים (אה, כן, גם הדוקטורט שלי עוסק בדרכי התמודדות קוגניטיביות עם חרדת מוות).

וכך, קברנו את ג’ירף ואחר כך את אפרודיטה מתחת לאחד מעצי האקליפטוס בחצר, והסברנו לבנות שהגוף שלהן יהפוך לקומפוסט שיחזק את העץ.

כן. ככה זה קצת בחיים.

******

הבנות יצאו בינתיים לחופשת אביב מבית הספר והגן, וזה השתלב מצויין עם הפעילויות שלנו סביב החגים.

אני חושבת שבתקופה האחרונה הפעילות בקהילה היהודית כאן הגיעה אולי לרמה של ימי הזוהר של שלה במאה ה-19.

אז הוקם בית הכנסת הישן, שנראה כך:

(התמונה מכאן)

(התמונה מכאן)

ושהוחלף, אחרי קצת יותר ממאה שנים, בבניין החמוד והפרקטי הזה – שיש בו את כל מה שצריך בשביל קהילה – ספרי תורה מדהימים, אוירה נעימה, ומטבח מצוייד ונוח.

אחד המאפיינים של בית הכנסת הזה, שהוא הדרומי ביותר בעולם, ומורכב רובו ככולו מאתאיסטים (או כמו שדני עונה לאחרונה כשהוא נשאל האם הוא בן הדת היהודית, שהוא בן התרבות היהודית), הוא שכל אחד/ת יודע/ת לעשות דבר אחד, ורק אותו בלבד: למשל, ראש הקהילה שלנו הוא שף מקצועי, תוקע השופר שלנו הוא נגן חצוצרה בדימוס ועוד ועוד.

וכך, בחודשיים האחרונים, זכינו לארח שני חוקרים מהחוג לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית – שגילו במחסן של המוזיאון העירוני אוצר של לוחות בארמית מתקופת גלות בבל, והקריאו לנו תרגום מרגש מאוד של הלוחות, כולל של שמות היהודים הגולים שכתבו אותם. וגם במאי פולני שמפיק סרטים על יהדות פולין, ובעיקר על היהודים שגרו בעיר שלו – ביאליסטוק.

הוא הקרין לנו כמה סרטים מרתקים, שהעיקרי, והקשה ביותר לצפייה, הוא של קשישים פולנים שסיפרו על העדויות שלהם בתור תושבים שחיו ליד פסי הרכבת במהלך מלחמת העולם השניה. הקישור לסרט (16 דקות) כאן, אבל הוא ממש מצריך בטן חזקה.

בנוסף, התארחה אצלנו בחגים רבה רפורמית מארצות הברית, והתפילה היתה בהחלט שונה, והיה מעניין להיחשף לכיוונים אליהם מתפתחת היהדות הרפורמית בארצות הברית.

בימים שבהם אנחנו לא עובדים בגינה, אנחנו עדיין עסוקים בהפקת הסרט מרי הלנה – המבוסס, כזכור, על הסרט צלילי המוזיקה, ומרי פופינס, אבל כולל לביאה בשם מרי הלנה בתפקיד הראשי (תמרי, כמובן).

כך למשל נראות ההכנות לצילום סצנה בהרי הגן הבוטני של נגינה ושירה בטבע (למזלי, המפיקות לא ששות לנסיעות ארוכות)

כשהסרט ייצא לאקרנים אעדכן.

*****

באיחור אופנתי, וסביב תחילת השנה השנייה שלי בתוך העשור החדש, תקפה אותי ההבנה של משמעות המעבר לעשור הזה. הרבה  פעמים אני אומרת לדני שאני רוצה פשוט להקפיא את הזמן. שהכל יישאר בדיוק כפי שהוא מעכשיו ולתמיד. שההורים שלנו  תמיד יישארו בריאים, שהבנות תשארנה איתנו בהרמוניה (פחות או יותר…) ככה לתמיד, שנישאר תמיד בריאים ועם הרבה כוחות.

אבל אולי חלק מההבנה שבאה עם הגיל היא שכנראה שזה בלתי אפשרי. שהחיים יזמנו עוד הרבה אתגרים, וגם עוד הרבה נחת ודברים טובים.

וכך עם הרגשות המעורבים האלה, חגגתי את יום הולדתי ה-41.

דני והבנות הכינו לי אלבום מקסים עם תמונות מילדותי ומהשנים האחרונות, תמונות של המשפחה שלי, וחברות הילדות, והמון ברכות שהוא אסף מבני משפחה וחברות ילדותי. התרגשתי מאוד!

ברכה מדולי הכלבה

תמרי היתה אחראית על האיורים והבדיחות באלבום, ושתיהן הכינו לי במתנה משחקים. נונו דמויות משחק של המשפחה שלנו

ובעזרת תמרי של הלול והתרנגולות

מבוכים, תווים

ודפי צביעה למבוגרים

יאללה, אכתוב עוד בקרוב, את האמת, התגעגעתי!

 

אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצל חמותי, לידיה, זה שחוץ מזה שהיא אחת מהנשים הכי מדהימות בעולם, היא גם יודעת לראות את היופי בכל דבר קטן (אולי זה גם מה שהופך אותה לאחת הנשים הכי מדהימות בעולם, בקיצור, לא ברור מה הביצה ומה התרנגולת).

וכך, למשל, בכל שלולית של בוץ, היא תמצא איזה פרח יפה ותצלם אותו, וכשהיינו פעם יחד בחופשה, ושמעתי אותה מתארת את המקום שאנחנו נמצאים בו, הכל קיבל פתאום אור אחר, וראיתי המון דברים קטנים שבכלל לא שמתי אליהם לב קודם.

כמו שכבר כתבתי כאן פעם, גם אנחנו גילינו לאחרונה את העולם הקסום של הדברים הקטנים. בעיקר אלה שאנחנו יכולות לעשות בעצמנו. הרבה מהתעוררות התשוקה שלי למיניאטורות היתה בהשראת הבלוג המקצועי הזה. אז אנחנו הרבה פחות מקצועיות בעבודה בפימו, ודיוק הוא לא תמיד הצד החזק שלנו, אבל הדברים הקטנים האלה כפיים ממש!.

וכך בנינו לא מזמן דגם של שוק האיכרים שליד תחנת הרכב בעיר שלנו

ותמרי הכינה לאחותה מתנה של חווה מלאה בחיות

 

והבנות עיבו את אוסף חיות הג’ונגל שלהן בעצמן

ולכן, כאשר כמה ימים לפני יום ההולדת של תמרי, קראתי פוסט על פעילות של עיר מקרטון בטבעון, ידעתי מיד שזה מה שתמרי מאוד תאהב ליום ההולדת שלה.

מצאנו לא מעט קרטונים, וגילינו שגם ילדים ניו זילנדים הם לגמרי בעניין (מאז, שמענו על עוד יום הולדת בהשראת יום ההולדת של תמרי, שבו בנו גן חיות מקרטון).

בסוף החגיגה היו לנו לא מעט בתים מקרטון, מגרש כדורגל

וגן בוטני

עם לול תרנגולות, כמובן

כמה חודשים לפני יום ההולדת של תמרי, הקרנו בהקרנה ביתית חגיגית באורך מלא (שהיה הרבה יותר ארוך ומייגע מכפי שזכרתי) את הסרט מרי פופינס. תמרי, כמובן, מאוד התלהבה, והדמות של מרי החלה למלא חלק פעיל בחיי המשפחה שלנו. זה היה מאוד נוח, מכיוון שיסמין מילאה את התפקיד של ג’יין ומייקל הילדים, ומרי המקומית ארגנה אותה ואת החדר שלהן בצורה מושלמת.

לגמרי במקרה, בשבוע  של יום ההולדת של תמרי התקיימה בעיר שלנו הפקת ענק (במונחים מקומיים) של גרסת ברודווי של מרי פופינס. לדני היה זיכרון מתוק מהצגה (של דודו טופז…) שההורים שלו לקחו אותו אליה בנצרת עלית לכבוד יום ההולדת השמיני שלו, והוא חשב שזה גיל מושלם לחוויה שכזו

תמרי היתה כל כך נרגשת מההצגה, שמיד היא החלה לעבוד על הגירסא שלה למחזמר – שנקראת – “מרי הלנה” ומככבת בו לביאה שנושאת את השם הזה.

*** *** ***

אני יודעת שחינוך יהודי לילדים/ות זה נושא בוער בימים אלה בישראל. לשמחתנו, לא מזמן התגלגל לידנו הספר המקסים הזה

שהוא הגרסה המוצלחת ביותר שהייתי יכולה לייחל לה מבחינת חשיפת ילדים לסיפורי המקרא. קודם כל, האיורים יפים ומכבדים – גם את הילדים, וגם את הסיפורים. אבל מעבר לכך, הסיפורים כתובים בשפה יפה וברורה, ומשמיטים בדיוק את מה שאני הייתי משמיטה, הם עדינים מאוד, ובנוסף, יש הקדמה להורים לפני כל סיפור, שמסבירה מה יכול למשוך ילדים לסיפור.

כתשובה אפשרית להדתה שספרים כאלה עלולים לייצר, יסמין, שמתעניינת באבולוציה ובחיות פרה-היסטוריות, אמרה שחבל שבישראל לא מלמדים מספיק היסטוריה קדומה (כי אני ציינתי שלא למדתי כלום בבית הספר על היסטוריה קדומה וחיות קדמוניות), ולעומת זאת מלמדים הרבה “היסטוריה מומצאת”.

הבנות, שמאוד נהנות בסך הכל מהספר, התלוננו שבשונה מהמיתולוגיה ההינדית, בסיפורים התנ”כיים הללו כמעט כל הגיבורים המרכזיים הם גברים. זה התווסף לתלונה האחרונה של יסמין, שלעומת השפה האנגלית, עברית היא שפה שמעדיפה בנים, ולתלונה נוספת של שתי הבנות, שכמעט בכל הספרים שאנחנו קוראות הגיבורים המרכזיים הם גברים.

בדיוק אז הגיע אלי הפוסט של חברתי נעמה על ספרים עם גיבורות בנות, וקראנו בשמחה את אחד הספרים הממולצים

שמחתי מאוד לקרוא על גיבורה בת, והיו הרבה רגעים שממש התפקענו מצחוק. שמחתי שאני זו שהקראתי את הספר כי יכולתי לדלג על כמה קטעים שחשבתי שהם מאוד לא מעצימים לבנות (כמו למשל, אמא שאומרת לבת העשר שלה לשים לב לכמות הקלוריות שיש בקצפת).

ולסיום, כמה תמונות מטיול עירוני חורפי. אני חושבת שסוף סוף אנחנו מתחילים ללמוד לטייל כמו המקומיים – זאת אומרת, הפנמנו את העובדה שכנראה לא חייבים תיק גב לכל טיול, ובטוח שלא בקבוק עם שני ליטרים של מים לאדם באמצע החורף…