אחת המשימות שממש סרבתי למלא בתקופת הגלות של דני היתה כיסוח הדשא. זה נראה לי בזבוז זמן מוחלט, היות שבקיץ גשום, ועוד לפני ששמים לב, הדשא חוזר להיות בדיוק באורך שהיה לפני הקיצור.
אבל, ממש בשבוע האחרון לפני חזרתו של דני, קולות מן העבר הזכירו לי את החולצה האהובה עלי מכיתה ז’- חולצה ורודה עם הדפס צבעוני שהיה כתוב עליו “whatever boys can do, girls can do better” ואין כמו תחרותיות טובה כדי להוציא אותי לפעולה.
בשלב הזה המצב בחצר האחורית כבר היה בכי רע, וכמובן שהמכסחה הממונעת, שבקה חיים, וסרבה להתאושש גם אחרי שלקחתי אותה לתיקון. ואז, עלה במוחי רעיון גאוני – להשתמש במכסחה ידנית עתיקה שנחה לה בשקט בצריף שבחצר, ושלא יכולנו להיפטר ממנה מכיוון שאנחנו חתומים עליה מול בעלי הבית.
במשך יותר משלוש שעות התרוצצתי איתה בכל רחבי החצר והאמת – זו פעילות גופנית מעולה. תוך כדי כך שאני נאבקת במכסחה, פינטזתי על הביקור של בן דודי, בן המשק החסון, באביב הבא, ודמיינתי אותי ואת דני יושבים על הדֶק ולוגמים בירה צוננת בעוד שהבחור הצעיר מכסח את הדשא במיומנות מדהימה בתמורה למיטה שאנחנו מקצים לו בחדר האורחים.
אבל גם חשבתי על העולם הזה של פעם, על הקצב האיטי של הדברים. על כך שבמקום להתרוצץ עם מכסחה רועשת, המכסחה הידנית היא שקטה ונותנת זמן ונחת לחשוב, וגם מאפשרת להיות בתנועה, ולהיות מחוברים לאדמה, ולהכיר כל ענף ועלה שנופל ונתקע בדרך. אז מה אם זה לא היה הכי יעיל, זו היתה פעילות מאומצת וכיפית ממש.
*** *** ***
אגב העולם של פעם, הבנות (ובעקבותיהן אני) התמכרנו בצורה רצינית לסיפורי המַהַאבָָּארַטָה שהגיעו אלינו בסדרה של שישה דיסקים וספר שמספרים בצורה יפיפיה את סיפורי המיתולוגיה ההינדואיסטית לילדים, כולל הסברים של מושגים כמו מָנֶטְרַה, ומדיטציה באופן ברור ונהיר.
הסיפורים מאוד מורכבים ודורשים בשלב הראשון ללמוד לעומק את הגניאולוגיה של משפחת המלוכה הקדמונית
בנוסף, הם מצריכים גם חשיבה מופשטת – לפחות בחלקים שמסבירים על השפעת המודעות על החוויה האנושית, ועל הצורך לזכך את הנפש מהתכונות האנושיות של קנאה, נקמנות וכעס לטובת חמלה אנושית, צניעות והתחברות רוחנית ליופי הבריאה. עם משפטים בסגנון “הפחד בא מן התודעה, והאומץ מגיע מה’עצמי’”. לפעמים אנחנו ממש קוראות פרק של עמודים ספורים במשך שעה ארוכה ומנסות להבין למה הכוונה.
הבנות ביקשו מיד ללבוש סארי בהשראת הסיפורים, אבל די מהר גילו שזה לא כל כך נוח.
לסיפורים האלה יש הרבה ערך של למידה תרבותית. אבל לפעמים אני חוששת שזה יוצר את האפקט ההפוך. למשל, הבנות הופתעו מאוד לגלות שגברים היו צריכים לבקש את ידיהן של נשים שרצו להינשא להן מאביהן. כשהסברתי שבעולם העתיק אנשים חשבו שגברים נחשבים ליותר חשובים מבנות, הן ממש צחקו, וחשבו שזה רעיון טפשי ביותר. לא סיפרתי להן שעד היום יש מקומות שבהם זה עדיין עובד ככה, שלא לדבר על מקומות אחרים שבהם זו רק הצרה הקטנה של נשים.
בנוסף, הן נחשפו באופן תיאורי למדי לפרטים (הדי אכזריים) של המלחמות בין בתי המלוכה הפָּנְדָבַה והקוֹרָבַה בסיפור. דני, שלכאורה זה התחום שבחר לעסוק בו (ואולי בגלל זה), התחלחל מהסיפורים, ומאז פחות או יותר מחרים את כל האפוס, למחאת הבנות. יסמין, בתגובה לתיאורי האלימות המפורטת, הסבירה שהיא שונאת מלחמות.
אני לא זוכרת אם הזכרתי את זה בעבר, אבל שכשגרנו בירושלים, פסיכולוג ילדים שאנחנו מאוד מעריכים ומכבדים היה משועשע כשתמרי (בגיל 4) חשבה שחייל פלסטיק שמחזיק רובה הוא למעשה איש שמנגן בחליל. הוא אמר לנו שזה לא הכי מתאים למציאות שבה אנחנו חיים, ושאנחנו לא גרים בשבדיה ושכדאי אולי שתמרי תתחספס. כששמעתי את זה, עברו לי בראש שתי מחשבות. הראשונה, שאני לא חושבת שזה בריא לחשוף ילדים בגיל כל כך צעיר למלחמות, גם אם יש פוטנציאל שהן תפרוצנה בכל רגע. איכשהו, אני מרגישה שזה מייצר מצב של נבואה שמגשימה את עצמה. זאת אומרת, אם מגיל צעיר צריך להרגיל ילדים/ות לחיות על החרב (“כי אין ברירה” וכי “אין לנו עסק עם שווייצרים”), יש מעט סיכויים שהם/ן יתבגרו להיות א/נשים שחושבים/ות שאפשר לחיות אחרת.
המחשבה השניה היתה שאני רוצה לגדל ילדים בשבדיה.
אבל עכשיו, כשהבנות יותר גדולות, הן יכולות לאט לאט להכיל את הדברים האלה במציאות ובחוויה האנושית. לא מזמן הן שמעו דיסק לילדים של פיץ העכבר (למי שזוכר/ת או מכיר/ה), שהסביר על “הניצחון על הערבים במלחמת העצמאות” והזכיר כל מיני דברים כמו “פצצות” ו”מצור”. הן היו מאוד נרעשות מזה – כי זו היתה החשיפה הבאמת ראשונה שלהן לקונספט של מלחמה, ועוד מלחמה שהן קשורות לאחד הצדדים שבה. הסברנו להן שבמלחמה היו שני צדדים, ושלצד אחד המלחמה היתה ניצחון ושמחה גדולה, ולצד השני זה היה ממש אבדן ואסון. ושאם אנחנו לא רוצים להעליב אף אחד, הדרך הטובה ביותר לקרוא למלחמה הזו זו “מלחמת 48”. מאז הן שפשוט קוראות לזה המלחמה עם השם המסובך. וחוץ מזה, מכיוון שרצינו למנוע נזקים במקום אחר כך לנסות ולתקן (כמו שהיינו צריכים לעבור בעצמנו) דני הסביר להן שלמרות שהיתה מלחמה היום אנחנו יכולים גם להיות חברים ולנסות לתקן את מה שהמלחמה עשתה. והכל נהיה להן ברור כשהוא סיפר להן ששתי חברות טובות שלנו כאן, שהן מאוד אוהבות, שייכות לעם השני, שאיתו היתה המלחמה.
** ** **
מכיוון שאנחנו מגיעים ממקום שיש בו צרות אחרות לגמרי מהצרות של תושב דנידין ממוצע, נראה שאנחנו היחידים שלא ממש מתלוננים על הקיץ הקר שפקד את העיר שלנו. הקיץ היה כל כך גשום וסגרירי, שאפילו מצאנו את עצמנו מדליקים את האח כמה פעמים. את הגינה שלנו זה טיפה בלבל, וכל מיני כרוביות נתקעו בשלב של כרובית קטנה שלא יודעת איך להתנהל. אבל עדיין, יש לא מעט תבואה לארוחות שלנו, וזה משמח וטעים.
בגלל שמחירים של זרי פרחים בניו זילנד מטורפים, השתכנעתי, בהמלצה של חברה, שזה גם משהו שכדאי להשקיע בגידול שלו
הקיץ החורפי משהו, חייב אותנו לבלות הרבה בפנים. לשמחתנו, במוזיאון העירוני יש תערוכת קבע יפיפיה של פרפרים טרופיים. מה שאומר שגם הטמפרטורה שם גבוהה לפחות ב- 15 מעלות ממה שקורה בחוץ, וזה מקום מפלט מצויין בחופש גדול חורפי.
אבל שום תערוכה טרופית לא השתוותה לקייטנת האומנות והמשחק שתמרי מנהלת ביד רמה בבית. בשביל יסמין, חזרה לגן היא ירידה משמעותית באיכות ההוראה ובאינטנסיביות שלה.
אלה התוצרים של התלמידה החרוצה שלה
ויצירה של תמרי “חתול מעל ירושלים”.
אבא של דני התעניין לדעת היכן בתי הכנסת, ומה בדיוק אנחנו מלמדים את הילדה בבית.
*** ***
כמובן שבדיוק ביום האחרון של חופשת הקיץ, השמש יצאה ובגדול, עם 28 מעלות ובלי רוח. הללויה!!!
החלטנו שהמקום הראוי לבלות בו את היום הוא כמובן הים.
חשוב לציין שמכיוון שהמים מקפיאים גם בקיץ, זה הכי עמוק שאנחנו מעיזים להיכנס אליהם, אבל זה לא מפריע לבנות ללבוש חליפת צלילה.
ציפור Shag מלכותית ניו זילנדית
הורֶה של גור/ת אריה ים מתקדם/ת בצעדים בטוחים
אל כפיר/ת הים הצעיר/ה שלו/ה
המפגש המרגש
ימים טובים וחמימים
הסרט עצמו היה בסך הכל בסדר גמור, והילדה שלי נמסה לגמרי מהסצנות הרומנטיות (וגם שחזרה אותן בעצמה):
