Tag: תפירה

האביב לגמרי כבר כאן, והשנה הוא מלווה בסופות ובמזג אויר קיצוני. באחת הסופות נעקרו ממקומם עצים בני יותר ממאה שנה מהספריה שליד הארכיון של האוניברסיטה. זה היה מראה ביזארי ועצוב. מהסוג שאני מקווה שלא אחזה בו יותר מפעם אחת ב-49 שנים.

בדיוק לפני הסופה ביקרו אצלנו שני אורחים שמדורגים אצלנו גבוה ברשימה (כן, יש לנו דירוג של מי שמתארח/ת אצלנו, לפי הרושם שהוא/שהיא משאיר/ה) – תומר, בנה של בת דודתי, ובת זוגתו, יובל. שניהם מטיילים מנוסים, ובעלי חושים חדים לצרה מתקרבת. מה שמסביר, כנראה, את זה שהם הספיקו לעזוב את האי שלנו בדיוק לפני הסופה וביטול טיסות למשך יומיים.

הביקור שלהם אצלנו היה פשוט נפלא. קודם כל, כי תומר כבר היה אצלנו לפני כמה שנים, וכבר אז זכה לדירוג גבוה. לשמחתנו, יובל רק הוסיפה לדירוג הזה. שניהם היו מקסימים, אורחים כיפיים ומתעניינים, ועברו את המבחן של הבנות למבוגרים/ות שמתעניינים/ות ומדברים/ות עם ילדים/ות – הם נמנעו מהשאלה ״איך בית ספר?״, ובמקום זאת גילו עניין אמיתי בבנות. הבנות גם הראו להן את בית הספר של יסמין, ורק רצו להישאר כל ערב עד מאוחר ולדבר איתם.

היה לנו כל כך כיף איתם שהיה פשוט קשה ללכת לישון בלילה מרוב שהיה על מה לדבר. בערב האחרון שמענו מהם גם על המצב בישראל, ולשמחת כולנו הצלחנו לנהל שיחה פוליטית כנה ואמיתית, על אף הבדלי העמדות ביננו. אני מייחסת את זה קודם כל לכך ששניהם עמוקים וחושבים, וגם מקשיבים. זה היה מרגש ומשמעותי. אני חושבת שעבור שני הצדדים.

כשנפרדנו תומר אמר שאולי הם עוד יחזרו. אנחנו בהחלט מחכים!

********

אורח נוסף, שהפרידה ממנו קצת פחות העציבה אותנו, היה פאפי (או בשמו הרשמי ״קארל״) החתול של השכנות שלנו שעברו דירה. פאפי, המכונה כך על שם נטיותיו הכלביות – בדומה לחשמולי, החתול של אחי – הוא כדור צמר חמוד למדי, עם אזניים ורודות. והמראה הזה בהחלט פותח בפניו הרבה דלתות תרתי משמע.

בשנה שלנו בבית החדש, ולמורת רוחו של דון, החתול שלנו, ושל חלק מבני/ות המשפחה, פאפי הפך לבן בית אצלנו.

.היחסים בין השניים היו של חברות ושנאה, כשדי ברור לנו שדון לא מאוד התלהב מכך שפאפי אוכל מהצלחת שלו

אבל יותר מתחרות על משאבים, האופי של שני החתולים די שונה. בעוד שדון הוא חתול בוגר ומיושב בדעתו, פאפי הביא איתו משובת נעורים בלתי צפויה לביתנו.

מכיוון שהשכנות שביתן צמוד לזה שלנו היו שתי אמהות חד הוריות שחלקו בית אחד, הסכמנו לסידור הזה, מתוך תחושת מחוייבות חברתית ועזרה לזולת. אבל, להפתעתם של דני ויסמין, בכל בית בשכונה שבו הם ביקרו בחיפוש אחרי אומץ, ישב לו פאפי אחד חמוד, עם הפנים התמימות ביותר בעולם, ובעלי/ות הבית הציגו אותו כ״חתול שאוהב לבלות אצלנו״. באיזשהו שלב, תמרי התחילה להעיר שהקשר עם פאפי פוגע בבריאות הנפשית של דון, ואכן, מאז שפאפי עבר דירה, נרשמה רגיעה יחסית בגזרה שלנו.

אגב כך, אתמול דון חגג את יום הולדתו ה-10 והבנות הכינו לקראת החגיגה קולאז׳ מיוחד לכבודו.

**********

שנת הלימודים אצלנו מתקרבת לקיצה. תמרי סיימה כיתה י״א (מתוך י״ג). זו היתה שנה עמוסה וגדושה, ותמרי עבדה קשה ובחריצות. הלימודים בחלק מהתחומים היו ממש מקצועיים. כך, למשל, נראית מחברת האמנות שלה –

אחד הדברים ששמנו לב אליו, ככל ששנות התיכון מתקדמות, הוא הלחץ סביב עתידם/ן של הילדים/ות. צוות המורים והמורות בבית הספר, כמו גם כל מיני מבוגרים/ות עם כוונות טובות, עסוקים יומם וליל בלשאול את הילדים/ות מה הם/ן הולכים/ות לעשות כשבית הספר יסתיים, גם כשלפניהם/ן עוד מספר רב של שנים בבית הספר.

אני מתרשמת שגם הילדים/ות עצמם/ן מאוד נלחצים/ות מהשאלה. לא מזמן שמעתי ברדיו מישהו שערער על הצורך הזה בלשאול ילדים/ות מה התוכניות שלהם/ן, ובמקום זה להתעניין בכלל במה הם/ן אוהבים/ות לעשות, אילו מין בני אדם הם/ן רוצים/ות להיות, ואילו כישורים/ות ותכונות הם/הן צריכים/ות לפתח כדי להיות מי שהם/ן רוצים להיות.

חשבתי שזו גישה יפה, ושבאופן כללי, הלוואי שמישהו/י היה/היתה אומרת לי בגיל 16 וחצי שכל דבר בחיים מצריך עבודה קשה, והתמדה, ובעיקר זמן, עד שהדברים ״מסתדרים״. אני חושבת שזה היה חוסך לי די הרבה לחץ וסבל לאורך החיים.

גם ליסמין היתה שנה גדושה ביותר. טרישה, שהיתה גם המורה שלה בכיתה אל״ף, לא הכזיבה ואפשרה לשבעת תלמידי הכיתה להתנסות בתחומים רבים. במהלך השנה הם גייסו כספים, במכירת פולי קפה להורים, ומכירת שוקו בהפסקות כדי לממן נסיעה למחנה סקי – הספורט האהוב על המורה.

מאוד מצא חן בעיני המאמץ של הילדים/ות לגייס את הכסף בעצמם, וגם המסר שכשרוצים לעשות משהו שעולה כסף, לא ישר מבקשים מההורים אלא חושבים בדרכים יצירתיות איך אפשר לעשות את זה. יש בדבר הזה גם משהו יותר שוויוני שמאפשר לכל הילדים/ות להשתתף, בלי להכניס את ההורים להוצאות גדולות מידי.

מאחר ולצערנו זו השנה האחרונה של הכיתה של יסמין בבית הספר, הילדים/ות גם בנו בעצמם מתקן משחקים כמתנה לבית הספר. הם/ן היו אחראים על כל שלב בתהליך – החל מגיוס תרומות מארגונים וחברות, דרך חפירת בור ענקי, מילוי שלו בשבבי עץ, בניה, שיוף וצביעה.

אפילו במונחים ניו זילנדים זה פרויקט די מיוחד והוא זכה לכתבה בעיתון המקומי

********

אחת הסיבות לכך שלא הספקתי לכתוב בתקופה האחרונה הוא הצטרפותו של תחביב חדש וממכר לחיי – גיליתי את עולם הרקמה!

הכל התחיל בקבוצת עבודת היד של אמהות בית הספר של יסמין, שאני הולכת אליה בכל יום שלישי – בעיקר כדי לשתות כוס קפה ולשחק עם הילד החמוד של אחת האמהות. אבל, על הדרך, גם למדתי קצת לרקום, והחלטתי שזה נחמד ללמוד עוד קצת.
בעזרת הסרטונים המעולים האלה למדתי מה הציוד הנדרש, ומאפיינים שונים של רקמה בגדה המערבית וברצועת עזה.

כפרויקט ראשון הכנתי סימניה

ואחריו פס לקישוט מגבת ידיים

ועכשיו סיימתי רקמה לכרית סיכות

זה תחביב מעולה כי הוא מאוד מרגיע, דורש דיוק ושקדנות, ובעיקר, מפעיל את הידיים. וזה גם תחביב שדורש הרבה אהבה – גם לתרבות עצמה, וגם לעשייה.

בדומה לגננות, גם כאן יש מקום לטעויות ותיקונים, וגם חוסר מושלמות מתקבל בהבנה.

אבל היתרון הגדול שיש בגננות ואין ברקמה הוא העובדה שמבלים שעות על גבי שעות בחוץ ובטבע.

לאחרונה שמתי לב שבזכות הגננות, למדתי להיות יותר סלחנית ומקבלת, או במילותיה של יסמין
“It is what it is, isn’t it?”

דברים אף פעם לא יצמחו בדיוק כמו שחשבתי, ואני גם נוטה לשתול שתילים חמודים בכל מיני מקומות, ואז לשכוח איפה הם, ולשתול מעליהם דברים אחרים…

בנוסף, יש לי שיטה חדשה להתמודד עם מה שבעברית נקרא ״מזיקים״ ושאני קוראת להם ״הטבע״. החלטתי שהדרך שלי להתמודד עם החברים/ות האחרים/ות שאוהבים לאכול את מה שאני שותלת זה, ברוב המקרים, לחלוק אותו. למשל, כך נראה התרד שלי – יש מספיק לכולם, ואין שום בעיה לאכול תרד עם קצת סימני שיניים.

הרעיון מאחורי השיטה הזו הוא לזרוע בכמות הרבה יותר גדולה ממה שצריך. או במילים אחרות, לשלוח את דני לחממה עם צנצנת זרעים, ולתת לו יד חופשית בהחלטה על כמויות. זה עובד די טוב, וקצת גורם לי להבין איך אפשר לפתח שיטות כמו לקט, שכחה ופאה, כשיש פשוט שפע.

יש לי תחושה שזה יכול לעבוד גם בהקשרים אחרים.

על כל פנים, השנה החלטתי שמותר לחרוג מהסגפנות הכללית שלי בענייני גינה – אוכל בלבד – ולזרוע ולשתול גם פרחים. אני חייבת לומר שזה מוסיף הרבה שמחה לגינה, ולחיים.

תופעה חדשה שמאוד עוזרת בפיתוח הגינה הוא העניין שדני מגלה בשתילת עצים. וכך, בפעם האחרונה כשהיינו במין מרכז קניות של חומרי ביניין, והלכתי לשירותים, שמעתי את דני אומר ״אני אחכה לך באיזור הגננות״, וכשחזרתי הוא הצביע בהתלהבות על שקדיה. בזכותו של דני שתלנו השנה אגסים, תפוחים, שזיפים, דובדבנים, וגפנים.

ולסיום, כמה תמונות מיום הולדתי שהיה נחמד ביותר. אני חושבת שגיל 49 זה גיל סבבה. ובעיקר, יש לי תובנה שלקח לי הרבה מאוד שנים להגיע אליה בהקשר הזה. שבמקום לרדוף אחרי האושר אולי מספיק פשוט שיהיה טוב ונעים. זה גם לא מעט בעולם שלנו.

ממש לפני יום ההולדת קיבלנו כרטיסי כניסה חינם לשמורת ציפורים שנמצאת 15 דקות נסיעה מהבית שלנו, ושלא היינו בה כבר כמה שנים. אז זו היתה הפעילות שבחרתי לעצמי.

וגם ראינו שם את העץ הלא ילידי הכי גבוה בניו זילנד – Eucalpytus regnans שמתנשא לגובה 82 מטר

מאחלת ימים טובים ויפים

כמה עצובה הייתי הבוקר לקרוא את הדו״ח החדש של יונצ״פ על העליה בעוני של ילדים במדינות המפותחות, ובכללן ישראל. היה כל כך עצוב לראות סרטים קצרים על ילדים שחיים בחוסר וודאות תזונתית, ונערים שלא יכולים ללמוד ולא מוצאים עבודה, וכל זה באירופה. מה שמעורר הרבה מחשבה על המדינות שלא מכוסות בדו״ח. ממש עצוב.

התנחמתי בכך שבניו זילנד המצב יחסית סביר, ולא היתה עליה בעוני של ילדים אחרי המשבר הכלכלי של 2008. למרות שבאופן כללי, זו נחמה זוטא, לעומת העצב הכללי שהנושא הזה מעורר.

כדי לנחם את עצמי, ולשפר את תחושת האשמה המיידית על החיים הנפלאים שזכינו בהם אנחנו, הלכתי עם דני לאגודת הסטודנטים לקנות חבילת קפה שתשמש חלק מסלסלת שי גדולה שתוגרל ביריד הגן של תמרי ביום ראשון הקרוב. הקפה שקנינו במחיר סביר ביותר, ובהנחה נוספת לסטודנטים (זאת אומרת, דני) הוא מסחר הוגן – תחום שהולך כאן חזק, והחברה למוצרי סחר הוגן מאוד מצליחה בניו זילנד. לא מזמן קראתי בעיתון שהמנכ״ל של החברה בא להרצות כאן באוניברסיטה, ושהוא דיבר על איך שהעיסוק בסחר הוגן משפיע באופן כללי על יחסי העבודה בחברה עצמה. חשבתי שזה מאוד מעניין.

כולם בגן עכשיו נערכים לקראת היריד, אירוע גדול ומשמעותי לגיוס כספים לגן ולבית הספר. המימון כאן למערכות החינוך הוא בחלקו הגדול מהממשלה, אבל גם הקהילה תורמת, וכל פעם יש איזה שהוא אירוע לגיוס כספים, והרבה בקשה לעזרה ומעורבות הורים. זה היה לי קצת מוזר ביחס לישראל, ולומר את האמת, אני לא משתגעת על הערבוב הזה של גיוס כספים באופן הזה לחינוך ילדים, אבל כנראה שזה הכרח כשאין קהילות גדולות מחו״ל שתורמות.

התרומה הראשונה שלי ליריד בינתיים היא בכך שגייסתי משתתפים להגרלה שתהיה ביריד. תליתי מודעה קטנה בחדר הסגל של המחלקה לפסיכולוגיה, ודני אמר לי שהמודעה משקפת את הניו זילנדיות הפנימית שלי. אוקי, הוא השתמש במילים קצת אחרות, אבל רוח הדברים הכללית היתה שאני כבר כותבת כבת המקום. הוחמאתי, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר על ההשתלבות וההסתגלות. מבטיחה שיבוא.

על כל פנים, הרגשתי ממש שייכת ומקומית אחרי המחמאה שלו, אבל חברה ישראלית אמרה לי שאם הייתי ניו-זילנדית אמיתית, הייתי גם שמה כוס קטנה ליד, ואוספת ככה את התרומות, בלי לחשוש שמישהו ייקח את הכסף מהכוס. האמת שזה עבר לי בראש, ובשנה הבאה גם אעשה את זה בפועל.

החלק השני של התרומה שלי הוא בתפירת גמדים למכירה

גמד מצועף

והחלק השלישי יהיה בפתיחת דוכן ביריד עצמו ביום ראשון, וגם במכירת מזון. אני משוכנעת שהבורגרים הטבעוניים שלי, עם מיונז טבעוני תוצרת בית על לחם שאור ביתי יהיו הצלחה מסחררת. דני קצת מנסה למתן את הבטחון או ההתלהבות שלי מהעניין הזה, ורמז שיש סיכוי שנחזור הביתה עם קופסת בורגרים, שתוציא לי את החשק מהקציצות האלה לתקופה ארוכה.

ובזמן שאני נערכת לכל האירוע בהתלהבות רבה, גם לתמרי יש את ההכנות שלה. הבוקר היא ספרה את דמי הכיס שלה, והודיעה לי שיש לה 10 מטבעות (לא נעים לי לומר ששל 20 סנט כל אחד, זאת אומרת, סה״כ 10 מטבעות כפול שישים אגורות) לקנות לה משהו ביריד.

יש לי תחושה שנצטרך קצת לעזור בהשלמת הורים.

לפני כמה ימים הילדה עלתה על אחד ההבדלים התרבותיים משמעותיים שלא יכולתי לנסח אותו טוב יותר בעצמי – והסיפור הוא כזה –

בארוחת שבת הילדה שאלה: אמא, את יודעת מה ההבדל בין גן אולגי (הגן הקודם שלה בירושלים) לבין גן סנדרה?

אני: מה?

הילדה: בגן אולגי, היתה כיכר לחם על השיש ואם איזה ילד היה רוצה לחם, הוא היה קם, הולך למטבח ולוקח. בגן סנדרה, יש כלי עם לחם על שולחן האוכל, ואם ילד רוצה לחם, הוא מבקש שיעבירו לו את סלסלת הלחם”.

תפסה את העניין.

במקביל גם אנחנו נתקלים בהבדלים תרבותיים לא קטנים.

בעוד חודש אנחנו עוברים לבית חדש, וגדול (והכי חשוב, עם גינה וחממה) ומתחילים לקנות ריהוט יד שניה מאפס. דני הוא השליח שלנו לענייני משא ומתן על רכישת החפצים (וגם בדיקת איכות, כמובן). בשבועיים האחרונים אני חושבת שהוא ביקר בעשרות דירות או יש לומר כוכי סטודנטים/יות שמוכרים/ות עכשיו במרץ את הדברים שלהם/ן, ועוזבים/ות את העיר שלנו (בדרך כלל יש כאן 20,000 סטודנטים/יות, כך ששליש מהם/ן שעוזבים/ות משאירים מבחר לא רע של דברים לקניה).

העסק מתרחש דרך קבוצת פייסבוק, שבה מפרסמים את כל הדברים לקניה, ואז פשוט כותבים שמעוניינים במשהו, והמוכר שומר/ת את החפץ לקונה, והקונה בא/ה וקונה.

פשוט כך.

בלי סיבוכים, בלי דברים לא ברורים. ישר ופשוט.

דני אמר שזה מתחיל להחזיר לו את האמון בבני אדם.

בתוך הקבוצה עצמה יש גם כמה דברים די מצחיקים, כמו המודעה הזו:

והתיאור:

She’s been a beauty of a year sad to see her go. Few stains, but otherwise mint condition. Offers welcome hope to see the old girl off to a new home

ועד לפוסט הקרוב, אני משתפת מהתמונות של מסלול ריצת הערב החדש שלי

אני לא מתלוננת