הביקור שלי היה נפלא, אבל ממש. על ארץ הקודש עצמה, לא ארחיב את הדיבור, רק אציין כי התרשמתי מתנופת בניה רצינית בכל מקום שבו הייתי, ושכמו שתמיד סברתי, עבורי ישראל היא מעצמה תרבותית במובנים רבים. לאורך הביקור ליוותה אותי תחושה מוזרה ביותר – תחושה שאני במקום שהוא מצד אחד מאוד מוכר, הבית שלי, ועיר הולדתי, אבל מצד שני הוא מרגיש זר ומפתיע.
שנתיים וחצי הן לא זמן ארוך דיו כדי שדברים יישתנו, ולכן הכל נראה כמעט אותו הדבר, והכמעט הזה מייצר חוויה קצת לא נוחה. כי הרבה דברים קטנים, או סימנים שעזרו לי להרגיש את המוכרות של המרחב, קצת השתנו, כך שבו זמנית הכל גם מוכר וגם זר, וזו הרגשה מבלבלת למדי. למשל, חברה שהייתי מזהה את הבית שלה בזכות כמה עציצי קקטוס בכניסה, ושהללו כנראה הוזזו בזמן שעבר (או שועד הבית התחלף), וכך, המקום המוכר הפך קצת ללא-מוכר.
עדיין קשה לי לנסח את הטלטלה הרגשית שמלווה ביקור מולדת. במקרה, נתקלתי בכתיבה הנהדרת הזו, ומאוד התחברתי. הזדהיתי מאוד עם הכאב על הזמן שעובר, ועל החיים שנמשכים במקביל בשני מקומות, גם בארץ כשאני לא שם.
ולסיכום המסע עצמו:
הרגעים המרגשים ביותר – היו הרבה מאוד – בעיקר, החתונה של אחי הצעיר, כמובן, אבל גם כל פגישה עם בני משפחה וחברים/ות שגרמה לי לדפיקות לב נרגשות, ומלאה אותי באהבה רבה.
רגע השיא הקולנארי – התחרות היתה קשה – אבל ללא ספק כל מנה עם חצילים – וכל מי שידע על החסך שלי בחצילים בניו זילנד, דאג לספק את הצורך הזה במסירות ובמהירות רבה. בנוסף, כל מאכל שאכלתי בביתו של אבי נעשה ללא ספק ברגישות ובאהבה, וזה היה נפלא.
(תמונה שגורמת לדני להזיל ריר, ולניו זילנדים שמסביב לא להבין מה הקטע)
הרגע המביך של הביקור – תנומה שהיתה חזקה כל כך שלא שמעתי חברת ילדות נפלאה שבאה לבקר אותי ולהיפרד, דפקה בדלת, התקשרה, וצלצלה בפעמון.
הגילוי המפתיע – היו הרבה – אבל המפתיע ביותר היה לגלות שאחד מחבריי, אוכל בשר ותיק, הפך לצמחוני.
תחושת ה”שייכות” החזקה ביותר – באופן לגמרי לא צפוי הרגשתי אותה כשהלכתי לקנות זעתר בחנויות שבהן הייתי קונה מידי שבוע מצרכי מזון במזרח ירושלים. חלק מהסוחרים זיהו אותי והרגשתי התרגשות גדולה. נזכרתי עד כמה האיזור הזה היה לי בית בתקופה שגרתי בה בירושלים – את רוב הצרכים הצרכניים שלי מלאתי שם – מהחייט שתיקן לי את הבגדים, דרך חנויות הבגדים, ועד לדוכני הירקות והפירות. ללא ספק זה אחד המקומות האהובים עלי בעיר.
תחושת העצב החזקה ביותר – לראות את המצב במזרח ירושלים מילא אותי בעצב עמוק, תחושת ייאוש והיעדר תקווה.
התסכול – על הזמן, שכהרגלו עובר מהר מידי, על קרובי המשפחה והחברים/ות שלא הספקתי לפגוש, או שפגשתי רק פעם אחת, על כל מי שרציתי לבקר בביתם ולא הספקתי.
ההפתעה שלי מעצמי – שכשמדובר בלבלות כמה שיותר זמן עם משפחה וחברים/ות אני הופכת להיות סופר נויירוטית, ומתזזת בטירוף ממקום למקום.
ההפתעה שלי מאחרים – שלפעמים גם אמא שלי צודקת בכמה דברים.
רגעי נחת – כשראיתי איך האחיינים והאחייניות שלי גדלו, והפכו לילדים/ות נפלאים ומקסימים, וגם, לבלות עם הילדים והילדות של המשפחה והחברות שלי.
תחושת התודה הגדולה ביותר – כלפי ההורים שלי שהזמינו אותי למסע הזה, וקיבלו אותי כל כך יפה, וכלפי ההורים של דני, שהבית שלהם מרגיש לי לגמרי כמו הבית שלי.
חברת התעופה השווה ביותר – ללא ספק – סינגפור אירליינס.
האמירה המתוקה של המסע – הקברניט של הטיסה מאיסטנבול לסינגפור, שברך במבטא תורכי כבד את הנוסעים, ואת “הילדים היקרים”.
סרטי הטיסה הטובים ביותר – אלה רק הסרטים המומלצים מתוך רבים שראיתי – אני חושבת שהשלמתי צפייה בטלוויזיה עבור כמה שנים. ממליצה בחום על וואג’דה– סרט סעודי על ילדה שרוצה לקנות לעצמה אופניים, פטימה – סיפור על אמא מהגרת מאלג’יריה שגרה בצרפת עם שתי בנותיה, The long farewell – סרט איראני, רומנטי ורגיש. יש יתרונות לטיסה בחברת תעופה תורכית.
וקצת על המסע והדרך –
המסע שלי, ארך 39 שעות מפתח בית אחד, עד פתח בית אחר, וכלל 4 טיסות, ו-3 עצירות ביניים, 5 ארוחות על מטוסים, ובקבוקון יין אדום אחד לכל כיוון.
העצירה הראשונה שלי מחוץ לניו זילנד היתה בסינגפור, וזה היה קצת הלם תרבותי. הרגשתי שאו שכולם נעשו מאוד צעירים מסביב, או שלא שמתי לב לזמן שעבר והזדקנתי. אחרי שלקח לי אולי שעה להבין איך מפעילים את מסכי המגע החדשים במטוסים, הייתי המומה מזה שכולם, אבל כולם, בשדה התעופה בסינגפור היו מחוברים או לטלפון הנייד שלהם, או למחשב, וצילמו סלפים בכל פינה, ותחת כל שיח רענן (או רענן פחות, בהקשר המצועצע והאביך של המקום).
הרגשתי כמו עכבר כפר שיצא לרגע מהמחילה שלו.
המנחה שלי סיפר לא מזמן שהוא שמע על תיאוריה לפיה יש הבדל ביכולת ההסתגלות שלנו לטכנולוגיה לפי הזמן בחיים שבו אנו נחשפים אליה. למשל, מאחר והוא יליד ארצות הברית של שנות ה-60, הוא נולד לבית שבו היתה כבר טלויזה, ולכן זו היתה טכנולוגיה מובנת מעליה עבורו. אחר כך, הוא נחשף בגיל צעיר דיו לטכנולוגיה חדשה, ולכן הסתגל אליה בקלות (והוא תיאר בפירוט את המחשב שלו שעבד על קלטות). ויש דור של טכנולוגיה שאנחנו נחשפים אליו כשאנחנו כבר מבוגרים יותר ומתקשים ללמוד איך לתפעל אותה – והוא הדגים לגבי עצמו שאין לו מושג איך מתפעלים טלפון חכם, וגם לא איך משתמשים בפייסבוק. וכל הנושא הזה נידון באמצע שיעור בקורס שאנחנו מלמדים ביחד, והיה לרגל כך שהוא רכש באותו היום את הטלפון החכם הראשון שלו, ומיד ביקש מאחד התלמידים בכיתה שיתקשר אליו, כדי שילמד איך עונים לשיחה.
וכך, בעוד אני רואה את כל הטירוף הטכנולוגי שמסביבי, נזכרתי במנחה שלי, ובתיאוריה הזו, והתנחמתי בכך שיש גם אנשים שמצליחים להסתדר לא רע גם בלי להיות לגמרי בתוך המירוץ הזה.
בשדה התעופה בסינגפור, הבנתי שבעצם גם אין לי שמץ של מושג על סינגפור. היו לי כמה דעות קדומות על משטר נוקשה וקפדני, מודרנה מצוחצחת ומשהו בנוגע לזריקת זבל ברחובות.
אבל הסימן החשוד הראשון לפדנטיות קצת מוגזמת היה השלט הזה:
מכיוון שקראתי בדיוק שבאמת נקנסים בסינגפור ב-1000$ על הפעם הראשונה שזורקים זבל ברחוב, ובפעם השניה שעוברים על העבירה הזו, נשלחים ל-3 חודשים של עבודה בניקיון, התחלתי להסתכל על עובדי התחזוקה בשדה התעופה בעין קצת אחרת.
מעבר לחוקים הנוקשים הללו, מסתבר שביוש (שיימינג) עובד לא רע באי המדינה הקטן הזה. האתר הרביעי (!) בפופולאריות שלו בסינגפור הוא אתר שבו עושים שיימינג לכל מיני אנשים שהתנהלו באופן לא מתחשב. דוגמא שראיתי היתה למשל מכונית שקצת נדחפה בין נתיבים באור אדום. אגב, ההודעה הזו זכתה ל-4,000 צפיות. אם אתם רוצים להתרשם בעצמכם מהאתר, אתם מוזמנים.
האמת היא, שכשראיתי את האתר הזה, ועוד יותר כשקראתי שהעונש על החזקת סמים בסינגפור הוא יריה בראש (!!) הסתכלתי קצת אחרת על המקום הזה. מאחורי האימפריה הטכנולוגית והכלכלית הזו, החזות המצוחצחת להפליא של שדה התעופה, חברת תעופה שהשירות שלה באמת מדהים, ישנו כנראה סיפור לא פשוט של דיקטטורה עם שוק חופשי קפיטליסטי פרוע. וההבנה הזו עשתה לי תחושה לא הכי נעימה. אחורי הקלעים תמיד פחות נוצצים מהבמה.
ככל שהתקרבתי למזרח התיכון, המתח הכללי באויר עלה. מאז ניסיון ההפיכה בתורכיה, ופיגועי הטרור באסטנבול, הארץ הזו, שמאוד אהובה עלי, הפכה גם היא למחוז של התנהלות “בטחונית”. זה היה מוזר מאוד לראות מאוד אירופאים מתוסכלים עומדים בתור בלתי נגמר לבדיקות בטחוניות, ואת תחנות הבידוק הבטחוני הקפדני שקמו בכל מקום.
העמידה הזו בתור, כשכל אחד מחזיק בדרכון אחר, היתה לא פשוטה. הידיעה שמדי יום אנשים טובעים למוות, בדרך מהמזרח התיכון ואפריקה לאירופה הנכספת, עוררה רגשות לא פשוטים ביחס למי מחזיק איזה דרכון, ושההבדל יכול להיות עניין של חיים ומוות.
אבל מעבר לבדיקות הבטחוניות הקפדניות, היה מעניין לגלות במטוס עלון מיוחד שמודפס על נייר כרום איכותי, ושמתאר את ניסיון ההפיכה הכושל של חודש יולי, וקראתי את התפתחות ניסיון ההפיכה שעה אחר שעה.
********
מי שהתנהג יפה ובסבלנות במשך כל הטיסה והביקור היה סימבה. ממש ברגע האחרון תמרי הרשתה לסימבה לבוא איתי, וזה היה רעיון נפלא. לילדה שלי יש חושים טובים מאוד כלפי הצרכים הפסיכולוגיים שלה, ולמרות שהם לפעמים מעוררים תמיהה, הם עונים בצורה מדויקת ביותר על מה שהיא צריכה.
סימבה הוא מין ייצוג סמלי של הילדה, וכך היא זוכה להיות איתי בנדודים, בעוד שהוא זוכה לאסוף עבורה את החוויות, כמו גם להתפנק עם קרובים וחברים.
וכך, סימבה פגש איתי משפחה וחברים/ות, נסע איתי ברכבת, קנה איתי זעתר במזרח ירושלים, דיבר עם הבנות בסקייפ, והכי חשוב – ביקר אצלי הסבאים – מה שהמיס לגמרי את לבה של הילדה. וממש בשיחה האחרונה שלנו לפני שחזרתי, היא ביקשה שסימבה יישאר צמוד לאמא שלי ממש עד רגע הפרידה.
נונו, שהתביישה לומר כנראה שהיא חוששת שהחיות שלה ייפלו עם המטוס לים, רק הסבירה שהיא לא מאפשרת לחיות שלה לטוס בעצמן, ולשמחתי, התחברה מהר מאוד עם הטיגריס של אמי. והנה הצמד ברגע שקט, ללא מריבה משוחח עם הבנות משני צדדיו של העולם.
