יום ההולדת לתמרון היה חגיגי ונעים. בבוקר ערכנו לה שולחן עם אלבום תמונות וקצת הפתעות, והיא הסתובבה כל היום עם הכתר החגיגי שלה.
מיד אחרי החגיגה בבית מיהרנו לתור שקבענו בבית החולים לדובונים. תמרי לקחה איתה דובון שקיבל מכה ביד, ונונו – מגוון חיות קטנות (קוף, קרנף, פרה וזברה) שסבלו מכאבי גב.
אחרי הבדיקה הבנות והחיות קיבלו תעודת השתתפות, ויצאנו הביתה שמחים וטובי לב.
התוכנית שלנו להמשך היתה לנסוע לטייל כדי שאוכל לספק תמונות יפיפיות לבלוג הזה (וגם בשביל לטייל), אבל התוכנית הזו השתבשה כשראינו שמישהו עקר לנו את המראה הימנית של המכונית (זאת אומרת, המראה שמשמשת את הנהג/ת). זו היתה חוויה לא נעימה, וכמו שהסבירה לי השוטרת בתחנת המשטרה – אלה בטח היו כמה חברה’ שתויים שחזרו מבילוי בעיר, ועקרו לנו את המראה. כל אותו היום חששנו לנהוג, וכשדיברנו עם חברה מקומית על הנושא, היא אמרה שאפשר לנהוג ככה, ופשוט לספר לשוטרים, אם עוצרים אותנו, מה קרה, ושהם לא לוקחים את זה קשה מדי.
כנראה שגם מקרים של השחתת רכוש הם לא לוקחים קשה מדי.
בעבר כתבתי שאספר על השכונה שלנו, ובאופן לא מקרי אני נזכרתי בהתחייבות הזו שלי בהקשר למקרה הזה של מראת המכונית. אנחנו גרים באיזור שממש צמוד לאוניברסיטה, שהוא מאוד נוח מבחינת קרבה – אפשר, וכולם עושים את זה, ללכת עם טרנינג לספריה בשבת או ראשון בצהריים, להוציא ספר, או לשבת לעבוד שם, והכל במרחק של כמה דקות הליכה. הקמפוס עצמו מאוד יפה, ויש עוד כמה גינות נחמדות באיזור, מגרשי משחקים, וכל השירותים שצריך. אכן, ייתרון גדול. החיסרון הוא השכנים – שנוטים לחגוג עד שעה מאוחרת, לשתות הרבה, להתפרע ולהשאיר בלאגן ושברי בקבוקים ברחוב. התושבים המקומיים תמיד מחליפים בעדינות נושא כשאנחנו מזכירים היכן אנחנו גרים, או שואלים, איך זה היה ללכת שם ברחוב.
במשפחה שלנו כל אחד מאיתנו מגיב קצת אחרת לעניין. הפעם הראשונה שנחשפנו לנושא היתה בערך בשבוע הראשון שלנו כאן, כשראינו סטודנט שכנראה הפסיד באיזו שהיא התערבות, רץ ערום ברחוב לצהלת חברים. נונו ציינה שזה “די מצחיק”.
את תמרי כל הנושא הזה של סטודנטים פראיים די מלהיב. היא שאלה אותי למה הם אוהבים להתפרע, האם אבא מתפרע גם, ואם גם אני התפרעתי כשהייתי סטודנטית. כמובן שהתרברבתי בסיפורי גבורה שלא היו מעולם מימי באוניברסיטה העברית.
לגבי דני, פטרתי את הנושא בכך שהוא סטודנט קצת מבוגר.
אבל הילדה לא הרפתה. בדיוק באותם הימים, בעקבות ספר עתיק ימים שלי על הדואר הבנות נחשפו לקונספט של שודדים ושודדי ים.
נונו התחילה לכתוב בכל מקום “no שודדים”,
והבנות הסבירו לי שבארץ הדמיונית שבה מתנהלים הרבה מהחיים של נונו השודדים נחמדים, ולוקחים דברים ואחר כך מחזירים.
אחרי כמה ימים תמרי התרגשה לגלות שבאחת הדירות של הסטודנטים ברחובות הסמוכים לנו יש דגל של שודדי ים. היינו צריכות לעבור שם כמה פעמים כדי לוודא שאכן מדובר בבית, ולא בספינה אמיתית, וגם כאן הייתי צריכה לחזור על הקונספט ש”סטודנטים הם עם קצת פראי”. תמרי התעניינה איך האוניברסיטה מתמודדת עם ההתנהגות של הסטודנטים, וכשחזרה הביתה והתחילה לתפור דגל פיראטים משל עצמה, היא שאלה אותי אם מבחינת האוניברסיטה זה בסדר שהיא תופרת את הדגל.
ותמונת סתו, לסיום
