Tag: מתכונים

השנה חג המולד תפס תאוצה במחוזותינו. זה התחיל כשאת דני אסף משדה התעופה אייל צפוני שמח ונרגש במיוחד

ורק אחרי שנונו עברה בין כולם במשפחה, והתגאתה בכך שהיא מכירה הכי הרבה שירי חג מולד בבית, הבנתי שהזנחתי משהו בחינוך שלי.

וכך, בסוף השבוע של הנר הראשון של החג גייסנו את התותחים הכבדים –

שירי חנוכה הושמעו ברצף ברחבי הבית, הבנות התבקשו להכין בעצמן חנוכיות (עם שמשים בצורת אריה ולביאה, כמובן), והשקענו בטיגון מאסיבי של לביבות תפוחי אדמה.

נראה ילד/ה שעומד/ת בשילוב הקטלני הזה!

כשהתבקשתי לספר לפני השינה את סיפור חג חנוכה, אמרתי לדני שזהו, עכשיו אנחנו 1:0 מול חג המולד הזה.

כי הוא בהחלט כאן, נוכח וחגיגי, גם אם קיץ בחוץ, ואין שלגים וחשכה שמתאימה לרוח הכריסמסית המצוייה.

כך זה נראה במוזיאון:

וכך בכיכר המרכזית של העיר:

והתחרות קשה, כי מה זה כבר כד שמן קטן ואוריינטלי, אל מול סבא טוב שמחלק מתנות סתם כך, בלי סיבה.

לראשונה חרגנו ממנהגנו שלא לקשור אף חג יהודי למתנות, והכפלנו את דמי הכיס של הבנות בתור דמי חנוכה. וכבר בבוקר שאחרי חג המולד, הבנות ביקשו ללכת לחנות המוזיאון כדי לקנות דינוזאורים. ואחר כך הן שחקו איתם במשך שעות ארוכות בחצר המוזיאון. אני ניסיתי להתנמנם על הדשא, אבל התחיל להתקרר והרוח נשבה נמרצות. הבנות סרבו בתוקף ללכת הביתה, כי הן הסבירו שהדינוזאורים אוהבים להיות בטבע.

הדינוזאורים שלהן לא היו סתם דינוזאורים, אלא הם היו פליאנתולוגים, ומצאו בעצמם שאריות של חיות אחרות – מידי פעם הרמתי את הראש שלי מהנמנום על הדשא, למשמע צעקה “מצאנו נוצה של ציפור מוֹאָה!”.

וזה מקור ההשראה, או ליתר דיוק, התחביב האחרון של נונו

ולמי שמעוניין/ת להעמיק

אגב, בת הכמעט-חמש הזו הסבירה לי ברצינות תהומית שהיא לא מאמינה במפץ הגדול. שדני הפיזיקאי ישבור את הראש איך מסבירים את העניין הזה.

***

חג המולד מבשר שהקיץ כבר ממש כאן, מה שאומר – ימים שמתחילים עם שמש חמימה, ומסתיימים ברוחות וגשמים שלא היו מביישים חורף ירושלמי. וזה כיף, כי הגשם על פי רוב חם, ומשקה ושומר על הכל ירוק.

בגינה אנחנו מתחילים ליהנות מפירות העבודה שלנו. כך למשל, אנחנו בוחרים כל יום ממה להכין סלט. היום זה היה סלט רוקט. המתכון מכאן. ממש כמו באסקדיניה – מסעדה במזרח ירושלים שבתקופות אחרות נתנה לי תקווה וחלומות לעתיד אחר בירושלים.

וכך נראה הברוקולי שלנו, שיצא לפריחה (או פרישה) מוקדמת

לשמחתי, התבקשנו לטפל בגינה של כיתה אל”ף במהלך הקיץ, אז צפויה לנו אספקה שוטפת של חסה.

לכבוד חג המולד, התרנגולות של הגן חזרו הביתה – זאת אומרת, לחווה של הגננת. ואנחנו נשארנו נטולי ביצים. ככה זה נראה בימים שמחים יותר – כשהתורנות הקבועה שלנו להאכלת התרנגולות בסופי השבוע גם התחילה להיות כזו שמספקת לנו את החביתות של ארוחת הערב של יום ראשון

***

שנת הלימודים הסתיימה ממש שלושה ימים לפני חזרתו של דני מהגלות, ותמרי קיבלה חוברת שמפרטת לפרטי פרטים את היכולות שלה בכל תחום. לא ידעתי למשל, שהיא מצליחה טוב להבין מספרים זוגיים ואי זוגיים, אבל שהיא עדיין צריכה לעבוד על תפיסה של שקית שעועית ביד אחד.

כך נראית כריכת התעודה. בתמונה תמרי מטפלת ב- Omimi – גוזלית אווזה שאחד מילדי הכיתה מצא, ושהגיעה פעמיים לימי לימוד בכיתה, ולבסוף עברה לגור בחווה של המורה ג’יין.

מחברת לדוגמא

והכיתה עצמה

אחרי הקיץ הילדה הופכת לבת כיתה ב’, ויצטרפו לכיתתה 5 ילדים חדשים, והכיתה תהפוך רשמית לכיתה הגדולה ביותר בבית הספר עם 14 תלמידים.

ולסיום, תמונה מטיול קטן שעשינו לפתוח את העונה.

חגים טובים ושמחים!!!

אז גם בניו זילנד חוזרים לשגרה, אחרי שבועיים של חופשת סתו מבורכת.

באופן כללי, יש כאן מעט מאוד חופשות בבתי הספר לחגים דתיים או לאומיים – חג המולד, שהוא באמצע חופשת הקיץ, פסחא, יום הזכרון לחללי הצבא הניו זילנדי והאוסטרלי, יום ההולדת של מלכת אנגליה, ועוד יום לציון ההסכם ההיסטורי בין המלכה ויקטוריה לתושבים המאורים. ולכן, כל שלושה חודשים בערך יש שבועיים חופש, וזה נחמד, טוב ומאוורר. והאמת, שהרגשתי שמבחינת תלמידת כיתה א’ הנלהבת שלנו, החופשה הזו הגיעה בדיוק בזמן, וגם בחפיפה לחג הפסח.

כמעט כל מי שאני פוגשת בניו זילנד, לא משנה מאיזה מקום הם בעולם, מספרים בערגה על המשפחה היהודית שגרה לידם כשהיו ילדים ועל האוכל והמנהגים המיוחדים שהיו להם.

לאחרונה הבנתי שאנחנו הפכנו להיות המשפחה הזו.

העניין התחיל לבלוט לי במיוחד בערב פסח, כשהשכנות הגיעו ותמרי הסבירה להם מיד שזה ערב פסח, שעל המקרר יש קופסאות עם מצות, ושהן חייבות לעזור, ומיד, בהכנת כרטיסי הושבה לאורחים.

בכל שנה מתפרסמים מאמרים שדנים בשאלה אם יציאת מצרים התרחשה באמת, וגורמים לנו להרגיש קצת מטופשים בלספר סיפור שלא ברור אם הוא בכלל התרחש.

השנה, ממש לפני החג, קראנו את המאמר של אילון גלעד על המקורות ההיסטוריים של החג, וגם כתבנו לו לשאול מה באמת הטעם?

הוא ענה לנו בצורה רצינית ויפה, ודעתנו נחה להמשיך את המסורת ארוכת השנים, לפחות עוד שנה.

חוץ מלעסוק במשמעויות החג, אחת הדרכים להתמודד עם געגועים בחגים היא לארח אצלנו חברים. השנה היה זה גם המנחה שלי ומשפחתו, שרצו להביא איתם חבר חוקר טקסים מאוניברסיטה שכנה שיתעד את הערב.

מכיוון שהמחקר הקודם שלו עסק במנהגי קורבן אדם באיים באוקינוס השקט, הרגשנו בטוחים למדי שנשאיר עליו רושם חיובי.

ברגע האחרון הוא כנראה קיבל רגלים קרות, כי הוא ביטל בלי להסביר. השתדלנו מאוד שלא להעלב.

וככה זה היה נראה בשקט שלפני הסדר.

***

בהשראת שני דברים שקראתי לא מזמן, על חופשות ביתיות, ועל חופשות איטיות, החלטנו שאת חופשת הסתו נעשה בבית, עם גיחות לטיולי יום באזור. וזה היה מוצלח מאוד. קודם כל, כי זה אפשר לנו למצות את האוצרות הנפלאים שהגיעו מהגינה שלנו השנה:

בזכות תפוחי העץ הדבר הפופולארי ביותר אצלנו עכשיו הוא קראמבל תפוחי עץ ואגסים – פשוט ומוצלח.

בנוסף, זכינו לכמה טיולי יום נחמדים באיזור שלנו: 

והבנות עמלו במשך בקרים שלמים על הפרויקט החדש שלהן – תערוכת חתולים.

מפת סוגי החתולים לפי מיקומם בעולם

וספר המבקרים, שכל מי שנכנס אלינו הביתה מתבקש לחתום בו, לאחר סיור מודרך של צוות האוצרות.

אגב, אפשר גם לערוך ביקור וירטואלי באמצעות הסקייפ, אם אתם מעוניינים

***

התקופה הזו היתה גם מאוד עמוסה כי בנוסף למחקר שלי, להוראה, ולמחקר קטן שאני כותבת על חינוך לשלום בישראל – הכנתי גם ילד (מקסים במיוחד!) לבר המצווה שלו. זו הייתה חוויה טובה, מרגשת ומלמדת מאוד. 

אפשר לומר שזו היתה סוג של סגירת מעגל מכיוון שלי לא היתה בת מצווה. אבא שלי הציע בזמנו שאקרא את ההפטרה בבית הכנסת האורתודוקסי שהיינו שייכים אליו, אבל זה היה יותר מידי חדשני ומהפכני, כמו רבים מהרעיונות של אבא שלי.

וכך, בדומה ולהבדיל מרבי עקיבא, זכיתי לקראת גיל ארבעים, להכיר את טעמי המקרא, לראות מקרוב את ספרי התורה הבאמת מדהימים מתור הזהב של הקהילה היהודית בדנידין ובעיקר, לחוות את  המשמעות הנפלאה של טקס המעבר הזה.

וזה היה כיף וזכות גדולה!

***

ולסיום, לקראת החזרה ללימודים, תמרי הכינה למורה שלה מתנה בסימן סתו:

חודש פברואר הוא החודש הכי חם בניו זילנד. מין מקבילה לאוגוסט הישראלי. אפילו העיר שלנו שידועה לשמצה בשל מזג האויר ההפכפך שלה, והרוחות שמגיעות ישר מהקוטב הדרומי, ידעה כמה ימים חמים, ואפילו מאוד חמים. כשהטמפרטורה הגיעה ל-30 מעלות הפסקתי לתפקד. האויר לא זז, והשמש קופחת. לא יודעת איך שרדתי שנים של קייצים מזרח תיכוניים. אבל זה באמת היה קשה.

כשהגענו לכאן והיה לנו מאוד קר באמצע הקיץ, כן, כמעט בדיוק לפני שנתיים, אמרו לנו שלוקח כמה חודשים לדם להסמיך, ולגוף להתרגל לקור. אני זוכרת שהייתי המומה מאיך שהולכים פה בבגדים קצרים, ואני עם מעיל. היום אני מרגישה שכנראה שהדם שלי מאוד הסמיך. אני אפילו מזהה אנשים חדשים בעיר לפי עובי המעיל שהם לובשים בקיץ, ובחיוך גאה עוברת לידם עם כפכפי אצבע ושמלה קיצית.

וככה זה נראה בבוקר חמים ונעים, בדרך לאחת הבריכות העירוניות – בריכת מי ים מחוממים, שהיא פשוטה, כיפית ומקסימה. :

מה שכן, אחרי יום חם, יש לפחות גשם אחד, או יותר, ובקלות יכולים להיות רצף עד שבוע של ימים קרים, ממש ימי חורף של 11 מעלות וגשם.

מה שאומר שכמעט תמיד בחצר שלנו יש פטריות, והן גם מתאימות למאכל

וכך, בימים נטולי כל השראה בישולית, ומטבח חסר מזון זמין ומפתה, אפשר תמיד לאלתר ברגע האחרון חביתת פטריות טבעונית עם פטריות מהחצר.

פרט לפטריות, אני חוששת שהשנה אני מצניעה קצת את ההישגים שלי בתחום הגננות.

הסיבה הראשונה לצניעות הלא אופיינית הזו היא שלקחתי על עצמי השנה אתגר לא פשוט.

מי שמכירים אותי יודעים שיש לי חלום להכין הכל בעצמי, ומכלום. זאת אומרת, מין משק אוטרקי כזה, שבו בני המשפחה שלי לא מתרווחים להם ברכב ממוזג או מחומם בדרך לסופר, ועל הדרך קונים איזשהו ״מעדן״ (השם של הבנות לחטיף צ׳יפס מתפוחי אדמה), אלא נשלחים ברוחות הסוערות ובגשמים לאסוף את התבואה שבתקווה תספק להם ארוחת הערב.

ובכן, השנה אני חושבת שהרחקתי לכת קצת יותר מידי –

הבנתי שזה הרבה יותר כלכלי לשתול צמחים מזרעים לעומת שתילים שאני קונה בשוק, וחשבתי לעצמי שאם אחרים יכולים לגדל מזון מזרעים אז גם אני יכולה ללמוד איך לעשות את זה.

בהתחלה, ובהשפעת הספר הנפלא ״זרע של גזר״ זרעתי זרע אחד בכל פעם, ואז התחילה שורה של התלוננויות (בקול: ״כלום לא גדל לי השנה״, ובלב: ״למה לעזאזל גדלתי במשפחה של אקדמאים! אני לעולם לא אצליח בזה״ וכו׳ וכו׳), אבל לאט לאט התינוקות שלי מתחילים להרים את הראש.

״לשמחתי ההנאה של דני מנושא הגננות היא קצת פחות תכליתית משלי (״אני פשוט נהנה להעביר אדמה ממקום למקום).

כן בטח, נראה אותי אומרת משפט כזה.

הקטנים שלי גדלים בכלים קטנים צמוד לבית כדי שאוכל לטפל בהם באופן יומיומי, להעביר לנקודות שמש שונות לאורך היום, לבדוק מה קורה איתם, וכן, לתת איזה שהוא ליטוף, או מילה טובה.

אני חושבת ששמעתי משפט של התמרמרות מהבנות על העניין הזה.

שיא הגאווה שלי היה שאספתי זרעים מברוקולי ישן, והנבטתי אותם. אני לא יכולה לחכות לאכול את הברוקולי עצמו!

אבל, הסיבה השניה לתסכול מעניין הגננות השנה הוא התמודדות עם חבורת אפוסומים שיורדים מההר שמאחורי הבית שלנו וניזונים מהשתילים המתוקים שלי.

תמונה מתוך: http://www.possum-nz.com/aboutpossum.htm

החיה הנבזית הזו, ובחרתי תמונה חביבה למדי ועם פה סגור, כדי לא להבריח מכאן את הקוראות עדינות הלב שלי, מבלה את  הלילות שלה על הגג שלנו, ומשם ישר עוברת לערוגות ולתוך החממה (אם היא מוצאת פתח) ואוכלת ה-כ-ל. חוץ מבצל ושום, שהיא פחות אוהבת.

בהתחלה העברנו את הצמחים לחממה, אבל ללא הצלחה מרובה. או שלצמחים היה חם מידי, או שהמפלצות פלשו פנימה דרך פתחים קטנים בחממה.

המורה שלי ליוגה שגר בשכונה הסמוכה, הסביר לי את היתרונות בפיזור של מלכודות בחצר. הן תורמות באופן כללי לצמצום החיה הרעה הזו מהיערות הניוזילנדיים, וכשקוברים אותם באדמת החצר היא הופכת להרבה יותר פורייה.

הסברתי לדני בהתלהבות את העניין הזה, ותיארתי את התפקיד שיהיה לו אם זו תהיה הטקטיקה שנבחר, כי  שחרור החיה מהמלכודת, והקבורה הן ללא ספק תפקיד גברי מובהק. אבל הגבר שלי התחלחל, ודחה את האפשרות על הסף.

ואז גיליתי סרטון אוסטרלי ביו-טיוב שהסביר  שתי עובדות חשובות על אפוסומים – קודם כל, שהם די טיפשים, ולא לומדים מניסיון, ולכן תמיד ייכנסו דרך אותו הפתח.

והדבר השני – שבעזרת רשת ציפורים טובה, אפשר למנוע את הזלילזה.

וכך עשינו:

ואגב למידה –

יש משהי אחת בסביבה הקרובה שהיא תלמידה נלהבת.

כן, כן, אחרי שנה של המתנה נרגשת, קיץ שלם, ואלפי הקראות של סיפורים שמתארים את עולמן של ילדות בית הספר (״אורה הכפולה״, ״האסופית״, ״החיים המאושרים שלי״) וכמה סיפורים שהמצאתי (שאין שום קשר בינם לבין המציאות) על ימי הזוהר שלי וחדוות הלמידה במערכת החינוך הישראלית, בת ה-6.9 שלנו הצטרפה למערכת החינוך הניוזלנדית

וכך היא נראתה ביציאה מהבית (עם פרח למורה, כמובן):

בתחילת היום, כל ילדי והורי בית הספר השתתפו בטקס מעבר של ילדי הגן הבוגרים לכיתה א’. 

מחצר הגן ועד לכניסה לכיתה אל״ף עמדו כל ילדי בית הספר והמורים בשורה ארוכה שהכינה גשר לילדים, להורים ולגננת ללוות את התלמידים הצעירים.

זה היה מרגש.

מאוד.

בדרך הביתה, בסוף היום, הילדה סיפרה שזהו, עכשיו היא ״ילדת בית ספר״, וגם שבכיתה יש פסנתר ושהיא ניגנה בו את הרסיטל שלה ליתר התלמידים וכולם מחאו כפיים.

ומאז היא מתמידה מאוד בעניין הלימודים, לא מוכנה לפספס רגע ממה שקורה, וסיפרה לי בהתרגשות שמיום ליום ההפסקות מתקצרות (״ביום רביעי ההפסקה הראשונה היתה 50 דקות, והשניה 24 דקות״). כששאלתי אותה איך היא יודעת את כל נתוני הזמנים, היא אמרה שהיא שואלת בכל פעם את המורה.

ולסיום, הבבון שלנו בתחביב החדש שגילה:

בדרך כלל הוא גם מקפיד על אכילת בננה בפוזיציה הזו: