בתקופה האחרונה חסרה לי קצת נחת.
אולי בגלל זה בחרתי להקדיש את הרשימה הזו לנושא הזה.
כמה חברות יקרות ביותר הזכירו לי שחודש אלול בפתח, וזה גרם לי געגוע עז, אבל הרבה כאב סביב מה שקורה בישראל. למרות שלכאורה נראה שעיקר המתח קצת נרגע, אני מרגישה הרבה דאגה ממה שמתרחש שם, מכל התהליכים שראיתי אותם מתפתחים בשנים שעבדתי עם בני נוער, והדאגה שלי מהכיוון הכללי של הדברים. כנראה שדאגה שמשותפת לעוד רבים אחרים, לפחות ממה שאני קוראת. דני ואני מדברים על זה הרבה – על זהות לאומית, על שייכות, על המחיר של החיים בישראל ושל החיים מחוצה לה. שאלות לא פתורות.
על כל פנים, בגלל שאני לא מצליחה להצחיק את עצמי מספיק בזמן האחרון, החלטתי להקדיש את הרשומה הזו לנחת – מקורות של נחת וסיפוק בחיי בתקופה הזו.
אז הראשון והמשמעותי בינהם הוא החברות הנפלאה בין הבנות שלי, שמאפשרות לי לקום בבוקר בשעה 10 (!!!!) בימים שאין לנו מחוייבות לשום דבר. וכשאני יורדת לקומה הראשונה בבקרים האלה, אני מוצאת אותן אוכלות כריך עם חמאת בוטנים (מטוסטים שתמרי הכינה ומרחה) ושותות חלב שהיא חיממה.
הן מגלות הרבה דאגה ואהבה הדדית, וזה לא קל כשיש ילדה בת שנתיים ושמונה חודשים שמתעקשת על הרבה דברים, ואחות עם הרבה עקרונות חשובים.
אבל בקיצור, הן נפלאות. ומכיוון שהן כבר תקופה אחיות רפואויות (בחירה שאני מאוד שלמה איתה, למרות שקלטתי את דני אומר היום לתמרי שהיא תוכל “להיות אפילו רופאה”) אני מאוד מרוצה מזה שאני מגדלת שתי בעלות מקצועות חיוניים בבית – והנה הן במדים שלהן (שתמרי ארגנה בקפידה אתמול בלילה כדי ללבוש דבר ראשון לפעילות שהלכנו אליה היום בבית הכנסת).
מקור הנחת השני הוא שלאט לאט מתגבשות אצלנו כל מיני קהילות, ומסגרות שייכות שאנחנו בונים לעצמנו, ומרגישים בהן טוב ושמחים. ואחת מהן היא בבית הכנסת. כתבתי כבר פעם, שהגיל הממוצע של המתפללים כאן הוא של אנשים שהכירו אישית קפטן ג’יימס קוק, שגילה את ניו זילנד.
ובכן, מאז השתנה המאזן הדמוגרפי – אנחנו הגענו, ועוד משפחה עם 4 ילדים, בדרך לחמישי, והיום הגיעה לבית הכנסת עוד משפחה עם 3 ילדים.
לאור השינויים האלה , התחלתי היום עם חברה ללמד עברית לקבוצה של ילדים בני 3-8 וההענות היתה יפה מאוד.
בבית הכסת גם פגשנו זוג חברים עם שתי בנות בגיל שלנו. הם בדיוק עברו דירה לחווה. כן, כן, בבעלותם 15 אלף (!!!) דונם שבהם שוכן הר, יער, שטחי מרעה וגידולים חקלאיים, וגם שלוש כבשים. וכל זה במחיר שחברה טובה שלי לא הצליחה למצוא בו דירת 4 חדרים בירושלים.
אחד הדברים הנפלאים בבית שלהם הוא הנוף שנשקף מחלון המטבח.
והדבר השני הוא הנכונות והנדיבות שלהם לחלוק את האושר הזה איתנו.
בימי חמישי, כשלנונו אין גן, אנחנו הולכות (יחד עם תמרי, שהחליטה שביום הזה היא מעדיפה להיות איתנו) למרכז משחק, שזה פשוט גן עדן להורות, אין לי מילה אחרת. מדובר בהמצאה ניו זילנדית – קואופרטיב מקסים של הורים לגילאים 0-7 שמסובסד במידה רבה על ידי משרד החינוך, ומספק מקום מפגש עם אינסוף פעילויות, מידי בוקר, להורים ולילדים, בעלות סמלית ובבקשה להתנדבות חלקית (זאת אומרת, במקום המשחקייה היוקרתית שהיינו הולכות אליה בירושלים, אנחנו מבלות שם בוקר שלם, כמעט בחינם, אבל מנקות אחרינו – אני לגמרי בסדר עם סידורים כאלה).
ושם, נונו הפיקה את היצירה הענקית הזו שמקשטת לנו את קיר המסדרון.
חלק מהפעילויות שהמרכז מציע
שני הדברים האחרונים קשורים בחיי הלילה ועולם הבילויים של העיר שלנו
לפני שבועיים חגגנו לדני את יום ההולדת שלו. תמרי ואני הכנו לו במתנה “סופר ירח” אולי כדי לפצות את עצמנו על כך שמראה הירח המופלא נמנע מאיתנו בגלל עננים.
וביקשנו מבן של חברה לשמור לנו על הבנות ויצאנו בתשע בערב לקרוע את העיר.
אלא שמסתבר שבתשע בערב, כל מה שהיה פתוח היה בר קטן ונידח. על כל פנים, הוא היה חמים ונעים ועשה את העבודה.
לעומת זאת, בשעות היום, אני מוכנה לחרוג מהטבעונות שלי לטובת השגעון המשפחתי הנוכחי – האהבה הגדולה לפיש (ובעיקר) צ’יפס.
והנה ילדה אחת ממתינה בכליון עיניים למנה שלה.
בהחלט מצאתי נחת בפוסט הזה. תודה שהייתם איתי.