האביב לגמרי כבר כאן, והשנה הוא מלווה בסופות ובמזג אויר קיצוני. באחת הסופות נעקרו ממקומם עצים בני יותר ממאה שנה מהספריה שליד הארכיון של האוניברסיטה. זה היה מראה ביזארי ועצוב. מהסוג שאני מקווה שלא אחזה בו יותר מפעם אחת ב-49 שנים.
בדיוק לפני הסופה ביקרו אצלנו שני אורחים שמדורגים אצלנו גבוה ברשימה (כן, יש לנו דירוג של מי שמתארח/ת אצלנו, לפי הרושם שהוא/שהיא משאיר/ה) – תומר, בנה של בת דודתי, ובת זוגתו, יובל. שניהם מטיילים מנוסים, ובעלי חושים חדים לצרה מתקרבת. מה שמסביר, כנראה, את זה שהם הספיקו לעזוב את האי שלנו בדיוק לפני הסופה וביטול טיסות למשך יומיים.
הביקור שלהם אצלנו היה פשוט נפלא. קודם כל, כי תומר כבר היה אצלנו לפני כמה שנים, וכבר אז זכה לדירוג גבוה. לשמחתנו, יובל רק הוסיפה לדירוג הזה. שניהם היו מקסימים, אורחים כיפיים ומתעניינים, ועברו את המבחן של הבנות למבוגרים/ות שמתעניינים/ות ומדברים/ות עם ילדים/ות – הם נמנעו מהשאלה ״איך בית ספר?״, ובמקום זאת גילו עניין אמיתי בבנות. הבנות גם הראו להן את בית הספר של יסמין, ורק רצו להישאר כל ערב עד מאוחר ולדבר איתם.
היה לנו כל כך כיף איתם שהיה פשוט קשה ללכת לישון בלילה מרוב שהיה על מה לדבר. בערב האחרון שמענו מהם גם על המצב בישראל, ולשמחת כולנו הצלחנו לנהל שיחה פוליטית כנה ואמיתית, על אף הבדלי העמדות ביננו. אני מייחסת את זה קודם כל לכך ששניהם עמוקים וחושבים, וגם מקשיבים. זה היה מרגש ומשמעותי. אני חושבת שעבור שני הצדדים.
כשנפרדנו תומר אמר שאולי הם עוד יחזרו. אנחנו בהחלט מחכים!
********
אורח נוסף, שהפרידה ממנו קצת פחות העציבה אותנו, היה פאפי (או בשמו הרשמי ״קארל״) החתול של השכנות שלנו שעברו דירה. פאפי, המכונה כך על שם נטיותיו הכלביות – בדומה לחשמולי, החתול של אחי – הוא כדור צמר חמוד למדי, עם אזניים ורודות. והמראה הזה בהחלט פותח בפניו הרבה דלתות תרתי משמע.
בשנה שלנו בבית החדש, ולמורת רוחו של דון, החתול שלנו, ושל חלק מבני/ות המשפחה, פאפי הפך לבן בית אצלנו.
.היחסים בין השניים היו של חברות ושנאה, כשדי ברור לנו שדון לא מאוד התלהב מכך שפאפי אוכל מהצלחת שלו
אבל יותר מתחרות על משאבים, האופי של שני החתולים די שונה. בעוד שדון הוא חתול בוגר ומיושב בדעתו, פאפי הביא איתו משובת נעורים בלתי צפויה לביתנו.
מכיוון שהשכנות שביתן צמוד לזה שלנו היו שתי אמהות חד הוריות שחלקו בית אחד, הסכמנו לסידור הזה, מתוך תחושת מחוייבות חברתית ועזרה לזולת. אבל, להפתעתם של דני ויסמין, בכל בית בשכונה שבו הם ביקרו בחיפוש אחרי אומץ, ישב לו פאפי אחד חמוד, עם הפנים התמימות ביותר בעולם, ובעלי/ות הבית הציגו אותו כ״חתול שאוהב לבלות אצלנו״. באיזשהו שלב, תמרי התחילה להעיר שהקשר עם פאפי פוגע בבריאות הנפשית של דון, ואכן, מאז שפאפי עבר דירה, נרשמה רגיעה יחסית בגזרה שלנו.
אגב כך, אתמול דון חגג את יום הולדתו ה-10 והבנות הכינו לקראת החגיגה קולאז׳ מיוחד לכבודו.
**********
שנת הלימודים אצלנו מתקרבת לקיצה. תמרי סיימה כיתה י״א (מתוך י״ג). זו היתה שנה עמוסה וגדושה, ותמרי עבדה קשה ובחריצות. הלימודים בחלק מהתחומים היו ממש מקצועיים. כך, למשל, נראית מחברת האמנות שלה –
אחד הדברים ששמנו לב אליו, ככל ששנות התיכון מתקדמות, הוא הלחץ סביב עתידם/ן של הילדים/ות. צוות המורים והמורות בבית הספר, כמו גם כל מיני מבוגרים/ות עם כוונות טובות, עסוקים יומם וליל בלשאול את הילדים/ות מה הם/ן הולכים/ות לעשות כשבית הספר יסתיים, גם כשלפניהם/ן עוד מספר רב של שנים בבית הספר.
אני מתרשמת שגם הילדים/ות עצמם/ן מאוד נלחצים/ות מהשאלה. לא מזמן שמעתי ברדיו מישהו שערער על הצורך הזה בלשאול ילדים/ות מה התוכניות שלהם/ן, ובמקום זה להתעניין בכלל במה הם/ן אוהבים/ות לעשות, אילו מין בני אדם הם/ן רוצים/ות להיות, ואילו כישורים/ות ותכונות הם/הן צריכים/ות לפתח כדי להיות מי שהם/ן רוצים להיות.
חשבתי שזו גישה יפה, ושבאופן כללי, הלוואי שמישהו/י היה/היתה אומרת לי בגיל 16 וחצי שכל דבר בחיים מצריך עבודה קשה, והתמדה, ובעיקר זמן, עד שהדברים ״מסתדרים״. אני חושבת שזה היה חוסך לי די הרבה לחץ וסבל לאורך החיים.
גם ליסמין היתה שנה גדושה ביותר. טרישה, שהיתה גם המורה שלה בכיתה אל״ף, לא הכזיבה ואפשרה לשבעת תלמידי הכיתה להתנסות בתחומים רבים. במהלך השנה הם גייסו כספים, במכירת פולי קפה להורים, ומכירת שוקו בהפסקות כדי לממן נסיעה למחנה סקי – הספורט האהוב על המורה.
מאוד מצא חן בעיני המאמץ של הילדים/ות לגייס את הכסף בעצמם, וגם המסר שכשרוצים לעשות משהו שעולה כסף, לא ישר מבקשים מההורים אלא חושבים בדרכים יצירתיות איך אפשר לעשות את זה. יש בדבר הזה גם משהו יותר שוויוני שמאפשר לכל הילדים/ות להשתתף, בלי להכניס את ההורים להוצאות גדולות מידי.
מאחר ולצערנו זו השנה האחרונה של הכיתה של יסמין בבית הספר, הילדים/ות גם בנו בעצמם מתקן משחקים כמתנה לבית הספר. הם/ן היו אחראים על כל שלב בתהליך – החל מגיוס תרומות מארגונים וחברות, דרך חפירת בור ענקי, מילוי שלו בשבבי עץ, בניה, שיוף וצביעה.
אפילו במונחים ניו זילנדים זה פרויקט די מיוחד והוא זכה לכתבה בעיתון המקומי
********
אחת הסיבות לכך שלא הספקתי לכתוב בתקופה האחרונה הוא הצטרפותו של תחביב חדש וממכר לחיי – גיליתי את עולם הרקמה!
הכל התחיל בקבוצת עבודת היד של אמהות בית הספר של יסמין, שאני הולכת אליה בכל יום שלישי – בעיקר כדי לשתות כוס קפה ולשחק עם הילד החמוד של אחת האמהות. אבל, על הדרך, גם למדתי קצת לרקום, והחלטתי שזה נחמד ללמוד עוד קצת.
בעזרת הסרטונים המעולים האלה למדתי מה הציוד הנדרש, ומאפיינים שונים של רקמה בגדה המערבית וברצועת עזה.
כפרויקט ראשון הכנתי סימניה
ואחריו פס לקישוט מגבת ידיים
ועכשיו סיימתי רקמה לכרית סיכות
זה תחביב מעולה כי הוא מאוד מרגיע, דורש דיוק ושקדנות, ובעיקר, מפעיל את הידיים. וזה גם תחביב שדורש הרבה אהבה – גם לתרבות עצמה, וגם לעשייה.
בדומה לגננות, גם כאן יש מקום לטעויות ותיקונים, וגם חוסר מושלמות מתקבל בהבנה.
אבל היתרון הגדול שיש בגננות ואין ברקמה הוא העובדה שמבלים שעות על גבי שעות בחוץ ובטבע.
לאחרונה שמתי לב שבזכות הגננות, למדתי להיות יותר סלחנית ומקבלת, או במילותיה של יסמין
“It is what it is, isn’t it?”
דברים אף פעם לא יצמחו בדיוק כמו שחשבתי, ואני גם נוטה לשתול שתילים חמודים בכל מיני מקומות, ואז לשכוח איפה הם, ולשתול מעליהם דברים אחרים…
בנוסף, יש לי שיטה חדשה להתמודד עם מה שבעברית נקרא ״מזיקים״ ושאני קוראת להם ״הטבע״. החלטתי שהדרך שלי להתמודד עם החברים/ות האחרים/ות שאוהבים לאכול את מה שאני שותלת זה, ברוב המקרים, לחלוק אותו. למשל, כך נראה התרד שלי – יש מספיק לכולם, ואין שום בעיה לאכול תרד עם קצת סימני שיניים.
הרעיון מאחורי השיטה הזו הוא לזרוע בכמות הרבה יותר גדולה ממה שצריך. או במילים אחרות, לשלוח את דני לחממה עם צנצנת זרעים, ולתת לו יד חופשית בהחלטה על כמויות. זה עובד די טוב, וקצת גורם לי להבין איך אפשר לפתח שיטות כמו לקט, שכחה ופאה, כשיש פשוט שפע.
יש לי תחושה שזה יכול לעבוד גם בהקשרים אחרים.
על כל פנים, השנה החלטתי שמותר לחרוג מהסגפנות הכללית שלי בענייני גינה – אוכל בלבד – ולזרוע ולשתול גם פרחים. אני חייבת לומר שזה מוסיף הרבה שמחה לגינה, ולחיים.
תופעה חדשה שמאוד עוזרת בפיתוח הגינה הוא העניין שדני מגלה בשתילת עצים. וכך, בפעם האחרונה כשהיינו במין מרכז קניות של חומרי ביניין, והלכתי לשירותים, שמעתי את דני אומר ״אני אחכה לך באיזור הגננות״, וכשחזרתי הוא הצביע בהתלהבות על שקדיה. בזכותו של דני שתלנו השנה אגסים, תפוחים, שזיפים, דובדבנים, וגפנים.
ולסיום, כמה תמונות מיום הולדתי שהיה נחמד ביותר. אני חושבת שגיל 49 זה גיל סבבה. ובעיקר, יש לי תובנה שלקח לי הרבה מאוד שנים להגיע אליה בהקשר הזה. שבמקום לרדוף אחרי האושר אולי מספיק פשוט שיהיה טוב ונעים. זה גם לא מעט בעולם שלנו.
ממש לפני יום ההולדת קיבלנו כרטיסי כניסה חינם לשמורת ציפורים שנמצאת 15 דקות נסיעה מהבית שלנו, ושלא היינו בה כבר כמה שנים. אז זו היתה הפעילות שבחרתי לעצמי.
וגם ראינו שם את העץ הלא ילידי הכי גבוה בניו זילנד – Eucalpytus regnans שמתנשא לגובה 82 מטר
מאחלת ימים טובים ויפים
