יש לי חברה מאוד חכמה במעבדה, שלמרות גילה הצעיר (יחסית) אמרה לי שבעיניה מה שמשפיע מאוד על איכות החיים אלה סדרי עדיפויות נכונים. נכונים לא גלובלית, כן? אלא ספציפית – לאדם עצמו.
האמירה הזו מאוד דיברה אלי.
כבר כתבתי פעם כמה קצב החיים בניו זילנד מתאים לי בשלב הזה של החיים – אולי ספציפית בקהילה שאני חיה בה יותר מאשר במקומות אחרים כי נראה שהמודרנה מתחילה לאט לאט להגיע גם לכאן. אבל באופן כללי, סדר העדיפויות נשאר כזה שמעריך שעות פנאי ומשפחה, ופחות משועבד, עדיין, לעבודה סביב השעון כדי לעמוד בעלויות המחיה.
כך למשל בשעה חמש בערב אין אף אחד במקום העבודה שלי (חוץ ממני, כמובן. והמנקים) כי בשעה חמש וחצי או מקסימום שש, אוכלים כאן ארוחת ערב משפחתית. כשרק הגענו, חברה מקומית הסבירה לי שזה נחשב לא מנומס להתקשר למישהו אחרי השעה שש. כן כן, שש בערב.
מכיוון שאנחנו אורחים כאן, הסטטוס שלנו דומה לשל עובדים זרים (מיוחסים במיוחד) בישראל. ביחס לסביבה שלנו, אנחנו עובדים קשה (ואנחנו לא עובדים כל כך קשה, לומר את האמת). למשל, מאוד מקובל כאן שבשנים שיש ילדים צעירים, המשפחה מתקיימת ממשכורת אחת (ואפשר לעשות את זה לא רע) ואחד/ת מבני הזוג נשאר בבית עם הילדים עד שהם מגיעים לגיל בית ספר. כמובן שחיים יותר בצמצום.
אני מתרשמת שאלה שאריות מהעולם הישן שהיה כאן עד לא מזמן, ושהתנאים הסוציאלים הנפלאים שמאפשרים את זה, והיחס שבין המשכורות לעלויות המחיה, גם הם בתהליך של שינוי (לרעה, לצערי), הודות ל״מודרנה״.
ולכן, כשסיפרתי לאחת האמהות בגן שאני משתדלת לקום מוקדם בבוקר כדי להגיע לעבודה, היא שאלה איך אני מסתדרת עם רק שבע וחצי שעות שינה בלילה. כלומר, היא הניחה, שאני שוכבת לישון בתשע וחצי בערב, לכל המאוחר.
במקרה יצא לי להסתכל במערכות חינוך אנתרופוסופיות מקבילות בארצות הברית, ובאוסטרליה, והייתי המומה מעלויות שכר הלימוד שעמדו על עשרות אלפי (!) דולרים בשנה. זה היה נראה לי לא רק הזוי, ואליטיסטי, אלא גם לא ערכי. זה גרם לי להעריך את כך שכאן (וגם בישראל, במידה רבה) יש סבסוד כמעט מלא של מערכת החינוך הציבורית, ושיש אפשרות לכלול במערכת הזו גם מסגרות מ״זרמים״ שונים.
כדי לקיים בית ספר קטן כמו שלנו (כל בית הספר הוא 39 תלמידים, מכיתה א׳ ועד ז׳) הנורמה המקובלת היא שמתנהלים בצניעות מקסימאלית ועובדים הרבה בקהילה. למשל, בגן לעולם לא ייזרקו פירור של אוכל, והייתי ממש מופתעת כששלחנו קופסת אוכל עם נונו כשהיא היתה יותר קטנה, וכל מה שלא נאכל הוחזר במלואו הביתה, בלי שכלום נזרק.
בנוסף, אנחנו ההורים מנקים את כיתה א׳ בתורנות פעם בחודש, מנקים את בית הספר נקיון יסודי פעם ברבעון, ועוזרים בכל דבר אפשרי. מזל שיש בין ההורים הרבה אנשים שיודעים לבנות, לשתול, לגדל ולתקן. אני לא בטוחה שתחומי העיסוק של דני ושלי כל כך שימושיים, אז אנחנו מנסים לעשות רושם של יעילות כללית, ולהסוות את נקודת התורפה הזו.
לשם השוואה, אחד ההורים בנה לאחרונה את הכיתה שמשמשת את תלמידי כיתות ב׳ וג׳. כמעט כולם מגדלים בעצמם את הירקות שלהם לאכילה, מתקנים את המכוניות שלהם ומנהלים משק פעיל. לדוגמא, המורה של תמרי, בנוסף למשרה המלאה שלה בבית הספר, מנהלת גם חווה עם 150 כבשים, אי אלו סוסים ופרות, ושמונה חתולים.
כמו שכבר סיפרתי לפני כמה פוסטים, גם אנחנו צרפנו למשפחה בעל חיים קטן –
מי שעוקב/ת אחרי הבלוג הזה, יודעת שכבר לפני כמעט שנתיים, תמרי הכינה פינת מגורים לחתול
בחודשים האחרונים, היא ונונו היו עמלות על בית חתולים. מה שאמר שתמרי ציירה וגזרה קרוב למאתיים (!!) חתולי נייר, נונו ישבה מבוקר עד ליל לגזור להם ״אוכל״ ו״מים״ וכל החבורה גרה בארגז גדול שעמד בסלון שלנו, ורק לאחרונה הצלחנו להיפרד ממנו.
באיחור מסויים, הבנו אנחנו את הרמז, אלא שלמצוא חתול/ה לאימוץ זה לא דבר פשוט. חתולים הם חייה שהגיעה לכאן מאירופה, ואין כאלה שסתם חיים ברחוב. ולכן, חיכינו בסבלנות לגורה משלנו. וביקשנו גורה ולא גור, כי לדני ולי יש באופן כללי העדפה לבנות במשפחה שלנו. קל וחומר כשיש לנו שליטה במין הילוד.
והיא הגיעה, חמודה, ג׳ינגית ומלאת חיים, וזכתה לשם ״ליאורה״. על שם אמא של לי ואורה מהספר “אורה הכפולה“.
וכך היא נראתה בדרכה הבית ביום האימוץ, מתפנקת על רגליה של המגדלת הראשית שלה:
ובעודה מחזיקה אותה כך, תמרי הכריזה ״אני אעשה הכל כדי שיהיה לחתולה טוב״.
מאז זרמו הרבה מים בנהר שליד מקום העבודה שלי, ובביקור אצל הוטרינארית הסתבר שבמקום ליאורה החמודה והעדינה אנחנו בכלל מגדלים חתול זכר דינאמי ושובב. אחרי דיונים ממושכים, שמו בניו זילנד נקבע כ״דוּן״.
תמרי החליטה ללמוד את נושא החתולים לעומק, והוציאה מהספריה חמישה ספרים בנושא.
אחד הספרים הוא מאוד יסודי ומתאר את מוצא החתולים, את המחקרים האחרונים אודות מאובני החתולים, התפתחות הגזעים והמינים השונים ועוד ועוד.
בחיים שלי לא חשבתי שאלמד כל כך הרבה על חתולים.
יתר הספרים קצת יותר פרקטיים, ועוזרים ללמוד איך לטפל ביצורים החמודים. אחד מהם כלל גם הצעות להתמוודות עם פטירתו של חתול, והציעו בו להכין ספר שמתעד את חיי היומיום של החתול, כדי לזכור כל פרט מחייו.
מאז שקראנו את ההמלצה הזו, תמרי בלתה שבוע שלם בהכנת הספר של דוּן, כי מועד פטירתו המשוער הוא רק בעוד 13 שנים. ממש מעבר לפינה.
הסברים כלליים על גוף החתול:
תמונות של כל חתולי השכונה (שמבקרים אצלנו באישון לילה, לארח לו לחברה, ולאכול משהו קטן)
מאז שדוּן גר איתנו הבנות מגלות הרבה עניין בבעלי חיים, ובעיקר, בטחון מול בעלי חיים.
דוּן גם עוזר לבנות לצאת מהקונכיה החברתית שלהן, ולפני שהבנו מה קורה תמרי כבר הזמינה את כל חברי הכיתה שלה ומשפחותיהם למסיבת יום הולדת חמישה וחצי חודשים לדוּן שהתקיימה אצלנו ביום ראשון האחרון.
והנה, החברים בטקס הקראת כרטיסי הברכה (שהוכנו מראש, כמובן) ופתיחת המתנות
יום הולדת שמח דוּן. עד מאה ועשרים וחצי!
וכן, גם הדברים האלה: 
הסתו הפגיש את הגן של תמרי עם סיפור-עם פולני על אביר ששמו מיכאל (לטובת קהל הקוראים/ות, השמטתי את התואר “קדוש” לפני שמו), שבעזרת חרב פלאית הציל ממלכה שלמה מדרקון יורק אש, שהשמיד את תבואת הסתו. לקראת חגיגת הסתו בגן, הילדים עמלו חודש שלם על הכנת חרבות (שיהיו כמו של האביר, כמובן). הגננים שאלו אותי אם לא מפריעה לנו הכנת החרב, והסבירו שהיא מהווה חלק מהסיפור, ושהמסר הוא למעשה בקשה להרחקת הרוע בעזרת החרב. אמרתי להם שבהקשר של ניו זילנד, ממש לא מפריעה לי החרב. ולמען האמת, האינטרנס הסמוי שלי היתה שהיא תשרת את תחפושת החתול במגפיים: 
אפרופו חתול, כך הוא שותה את החלב שלו בזמן האחרון (צולם בזמן שדני לא היה בבית): 
טקס הענקת תואר האבירות של תמרי, נערך כהלכתו, וזה היה הטקסט המרגש שהילדה היתה צריכה להתחייב לו:
לשמחתנו הרבה, האבירה התחייבה שהיא לא פוגעת בארנבים, וההתחייבות היתה לגמרי חיונית 
במקביל הזדמנה לי בתקופה האחרונה האפשרות להגשים חלום. כבר שנה שלמה שהבנות ואני קוראות 
בכל פעם שאנחנו מגיעות לעמוד של הסופר, הבנות נשאלות באיזו עגלה הן היו רוצות לסוע, והן עונות (כמובן) שבעגלת המכונית. לצערנו, מעולם לא נתקלנו בעגלת סופר כזאת, והיא נותרה בגדר מיתוס מערב אירופאי מתקדם. אבל, לפני כמה שבועות, עברתי ליד סופר בעיר אחרת (שאינו בעיר שלנו) שהיתה בו העגלה הנכספת, לא יכולתי לשקוט עד שאדע שהבנות שלי נסעו בה. וזו היתה התוצאה: 
ולסיום, כמה תמונות של ארץ הפיורדים, וגם של מת’יו, חבר חדש ממשפחת החתולים הגדולים, שהצטרף גם הוא למשפחתנו. 
