Tag: חגים

התקופה הזו של סיום שנת הלימודים והיציאה לחופשת הקיץ מאוד עמוסה. יש המון אירועי סוף שנה, והרבה סידורים שצריך להספיק לעשות לפני שניו זילנד נסגרת כמעט לגמרי לשבועיים שלמים. אוירת חג המולד כבר לגמרי באויר, הרחובות מקושטים, וכך גם כמה חנויות ומשרדים. לשמחתנו הרבה, בעיר הקטנה שלנו אפשר לברוח יחסית מאווירת הקניות והצרכנות הכללית.

התקופה הזו היא גם זמן נהדר. כולם במין אוירה חגיגית, והתרגשות גדולה לקראת הקיץ והחופשות.

ובתוך העומס הזה, לשמחתנו, הצלחנו לקיים כמה ערבי חנוכה חגיגיים. לשמחתנו, התארח אצלנו בחור נחמד מישראל, מה שהפך את החג לעוד יותר מיוחד. בניו זילנד יש מין ארגון של נוצרים אוהבי ישראל שמארחים ישראלים בבתיהם. אני שוקלת לפתוח ארגון מתחרה.

בנוסף, הזמנו גם כמה חברים עם קשר מסויים ליהדות, וכך שהיו לנו ערבים חמימים ונעימים יחד.

ניסינו כמה שיותר לבלוט בשטח, כי אחד השכנים שלנו (מנהל תחנת הכיבוי השכונתית) לגמרי התעלה על עצמו השנה בקישוטים שלו לחג

ובתוך השינויים תואמי התקופה תמרי נפרדה מהגן. אחרי כמעט שנתיים שם (אמנם עם נוכחות חלקית ביותר, של 12 שעות שבועיות, לבקשתה, כמובן), היא תעלה אחרי הקיץ לכיתה א׳.

לפני שבועיים, קבוצת הילדים הגדולים בגן עשו ביקור בבית הספר. תמרי סיפרה שכשהיא נכנסה לכיתה היא הרגישה ״רטט של התרגשות. כמו כשנכנסים למקום מיוחד ביום רגיל״.

מאז גם אנחנו הספקנו לפגוש את המורה שלה שתלמד את הכיתה הגדולה ביותר בבית הספר – בה יהיו 10 ילדים.

היא פגשה כבר את הילדים ונתנה להם ספר שיקראו במהלך הקיץ

עם הקדשה אישית כמובן

מהגן תמרי קיבלה את ספר המסע שלה. לכל ילד/ה בגן ובבית הספר, יש מין יומן כזה שהמורים כותבים בו סיפורים קטנים על העשיה שלהם בגן. ובתקופות פחות עמוסות שלי, גם אני מוסיפה כמה תמונות, וסיפורים קטנים, בעיקר בחופשות. זה כיף ונפלא לראות איך הזמן עובר וכמה תמרי התפתחה וגדלה.

וגם אנחנו מידי פעם הוספנו כמה מילים

וכך היא נראתה היום, ביום האחרון שלה בגן, עם ציפור אש שהכינה

ולסיום, שתי עבודות קטנות שלנו מהתקופה האחרונה.

כרטיס ברכה של תמרי:

ומתנת יום הולדת לחבר מהגן:

ללא ספק נמצאה המקבילה הניוזילנדית ל״אחרי החגים״ ובגן של הבנות זה ״אחרי היריד של בית הספר״ כי התקופה הזו כרוכה בעבודת פרך ממש.

בישראל הרגשתי שאם מבקשים מתנדבים למשהו, מספיק להגיד שאת מוכנה להתנדב בשביל לקבל המון הערכה על עצם הנכונות והאמירה. אבל, ניוזילנדים, הם אנשים שעובדים קשה, וממש קשה. אם מתנדבים למשהו, זה אומר עבודה של ממש. דני, למשל, התנדב לעזור לא מזמן להעביר עצים לאח של אחת מכיתות בית הספר. הוא עבד קשה מאוד עם עוד 4 הורים, במשך שעתיים, וחזר הביתה עייף רצוץ ועם כאבי גב, אך הספיק לציין לפני שקרס שהוא היה צעיר המתנדבים. 

 ההכנות ליריד השנה כללו מבחינתנו תפירה של אמא וגור עכברים שנמכרו בדוכן האמנות

הכנת מיונז טבעוני למכירה

וברגע האחרון נודבתי, באופן שלא ניתן היה לסרב לו, לארגן את תחנות המשחקים לילדים הצעירים.

אבל כל העבודה הקשה הזו היתה גם לגמרי כיפית.

בבוקר של היריד יש מין אוירה חגיגית, מגיעים הרבה הורים, מקשטים יפה את בית הספר והגן, וכולם שמחים ומתרגשים.

השנה אפילו שברנו שיא וגייסנו יותר מ-13,000$.

הבנות נהנו מאוד, והתרגשו מהמעורבות של כל ההורים, ומהאופן שבו בית הספר נראה, והן אפילו מככבות בעלון בית הספר.

#34 3 November 2015

ועכשיו, כשהיריד אחרינו, תמרי לא נחה על זרי הדפנה לרגע אחד, והפנתה אותנו מיד לארוע החשוב הבא – חג הפילים. 

החג, שהינו מעין וריאציה על ליל הסדר, מציין את הולדתה של הממותה הראשונה, נחגג במשך ערב אחד ארוך במיוחד בביתנו.

כך נראה השולחן אחרי שהבנות טרחו עליו במשך זמן מה

הקישוטים לאירוע

והאורחים המכובדים

כן ארע נס אחד באותו הערב, והוא שהבנות הסתפקו ב”מה נשתנה”, “די-דיינו” מצונזר ו”אחד מי יודע”. זה היה ממש מחטף שהצלחנו לשנות את נושא השיחה ברגע שהתבקשתי לספר את סיפור חג פסח.

אחת השאריות של החג הוא ששיר הערש המועדף על נונו בימים אלה הוא “חסל סידור פסח”.

במקביל לכל הדברים האלה, העונה הזו מחייבת עבודה רצינית בגינה. שתילה, ניכוש עשבים, וכיסוח הדשא שגדל פרא מרגע לרגע. בין לבין, דני מצא זמן לשני פרויקטים חביבים ברוח ה”עשה זאת בעצמך” שניו זילנדים פשוט משוגעים עליו.

פרויקט ראשון:

מתקן לייבוש מגפיים מגשם שנכנס לתוכן

פרויקט שני:

שדרוג הנדנדות בחצר

ולסיום, נסיכה בבגדי חול קבועים ברגע של מנוחה והכרת תודה לנפלאות הטבע.

 

רציתי להתחיל את הפוסט הזה בסיפורים על הנסיעה של המעבדה לסופשבוע באי, אבל אני לא יכולה להתעלם מהחדשות העצובות מאוד מישראל.

לא משנה מה הנסיבות של הרצח שהיה אתמול בגדה המערבית, באיזה שטח נסעו האנשים שנרצחו, באיזו מפלגה פוליטית הם תמכו, ובתרומה או בהיעדר התרומה של המגורים שלהם בגדה המערבית להמשך הכיבוש או לסיומו, הרג הוא דבר נוראי, ולא משנה מה הסיבות או הנסיבות. זה כל כך עצוב בעיני, וטראגי, ובלתי נתפס.

ובדיוק היום חבר ותיק שלי, מחמוד, העלה תמונה של אבא שלו שהיה פעיל באש”ף וגר בתוניסיה. בדיוק היום, לפני 26 שנים, כשמחמוד היה בן 12, מסוק ישראלי חג מעל הבית שלהם בתוניסיה, הפציץ אותו, והרג את אביו.

ובתמונה, האב דומה בדיוק למחמוד שאולי היום כבר יותר מבוגר מכפי שהוא היה במותו.

וכמה כאב ששני האירועים האלה מלאו אותי. כל כך עצוב, שזה בלתי נתפס.

ועם העצב הזה, הלכתי כל היום הזה, למרות שזה היה יום נפלא, של עבודה, של זמן עם הבנות, של יום ההולדת העברי שלי, של קידוש עם טפטוף קל של גשם בסוכה, אבל בכל זאת.

לפני שבועיים הלכנו הבנות ואני לפסטיבל שלום, שהחוג של דני ארגן. זה היה אירוע גדול וחגיגי, עם דוכנים שהקימו אנשים מכל מיני מדינות, שגרים בעיר שלנו. פגשתי שם ידידה איראנית, שאני מכירה מהגינה, וכך, הסתובבנו לנו בין הדוכנים. אחר כך ישבתי עם הבנות באוהל קטן שבנו לילדים, שבו סיפרו סיפורים, ועשו פעילויות. מכר שלנו מהקהילה היהודית הצטרף אלינו. לפעמים אני מרגישה באירועים כאלה שניו זילנד היא מקום מנותק, שזה מוזר שהם עושים כאן מין אירועי “שלום”, ומציגים סמלי שלום שמרגישים לי ריקים מתוכן, מין מילים יפות וחלולות, שאין כיסוי מאחוריהן. הרגשתי מין נוקשות כזאת של עצמי, מין ספקנות שהיא בדרך כלל לא אופיינית לי.

אבל כשיצאנו מהאירוע הבנתי משהו. שכן, זה שלום. שבזכות אירועים כאלה שבהם בכנות מעריכים את היכולת לחיות ביחד, אנחנו באמת יכולים לחיות ביחד בעיר הזו. שבזכות אירועים כאלה, מבקשים מאיתנו בגן בכל פעם שיש חג יהודי להסביר קצת על החג, ולשיר איזה שהוא שיר. ושבעצם, זה משהו מאוד מיוחד, ומעורר קנאה. ושאולי הספקנות שלי, ואולי ההתנשאות (“מה הם יודעים מה זה שלום ומה זו מלחמה, הרי אין להם בעיות בכלל”) היא בדיוק מה שפגוע אצלי, אבדן האמון הזה. ואילו דווקא כאן מציעים אלטרנטיבה, כן, הלוואי שכך זה יהיה בכל מקום, ועבור כל בני האדם.

והנה, בשלוש שפות, כמו שצריך

וילדה אחת מכינה חותמת יפה אחת

וזה התוצר הסופי

ואחרי שסיפרתי את כל זה, אני יכולה באמת להתפנות לסוף השבוע הנפלא שהיה למעבדה שלנו בדיוק לפני ראש השנה. כמובן שביקשו מאיתנו לכתוב כבר מזמן מתי המועד הכי נוח לנו לנסוע לסוף השבוע. וכולנו הסתכלנו על אותו סוף השבוע בספטמבר, שאז היה נראה רחוק ביותר. וכמובן שבסוף זה היה המועד הכי לא נוח ולחוץ לכולם, אבל הצלחנו לצאת תשעה חברי המעבדה, המנחה שלנו והבת שלו. והיה כיף.

קודם כל, כי זה היה הלילה הראשון שלי בלי דני בלי הבנות מזה שש ורבע שנים. שזה היה מאוד מוזר, אבל גם נחמד מאוד.

ודבר שני, כי היה לנו מזג אויר נפלא, והאווירה היתה טובה, והיה מעניין, ומעשיר, ומלמד.

וככה זה נראה

אי יפה וירוק, בלב המפרץ. לפני מאתיים שנה הוא היה אי שהיו מבודדים בו אנשים שירדו חולים מאוניות שהגיעו מאירופה. וזה החלק העצוב בסיפור. אבל היום יש על האי משפחה אחת, בית אחד שאפשר  להתארח בו בתשלום סמלי ביותר, וכנסיה אחת קטנטנה שנראית כך:

ומבפנים

חברי המעבדה האמיצים סורקים את האי

וגינת המשחקים הקטנה ליד הבית שהתארחנו בו

בפוסט הקודם הבטחתי לספר על התפילות של ראש השנה ויום הכיפורים. אז בקיצור רב אספר שאני מאוד אוהבת את התפילות של שני החגים, ושהנוסח הרפורמי הוא מקוצר בצורה שלא תיאמן אם כי יש כמה תוספות שאתייחס אליהן בהמשך.

בכל אופן, ראש השנה היה חגיגי, נפלא, מרגש, ומשמח. והאמת שגם ערב יום כיפור. אני זוכרת כילדה שתמיד הרגשתי שהחג הזה מאוד חגיגי, מיוחד, קדוש. פחות בגלל תפיסה שלי שיש מישהו שברגע זה חורץ גורלות, אלא יותר כי היא מעורר התעסקות במשמעות החיים שלנו. בזה שהחיים הם לא דבר מובן מאליו, והם שבירים, ועדינים, ועלולים להיאבד בכל רגע. ושיש לנו אחריות מוסרית, ואחריות אנושית להיות אנשים טובים, לדאוג ולחמול על הזולת, להיות ישרים, רגישים, כנים עם הסובבים אותנו ועם העולם.

אבל, אחרי יום שלם בבית הכנסת, בעיקר כשמחזור הרפורמי לא מסתפק בעשרת הרוגי מלכות, אלא גם מוסיף סיפורי שואה מקוצרים (ולשמחתי, הצלחתי ברגע האחרון ממש, למנוע את שירת שיר הפרטיזנים) – הרגשתי סחוטה לגמרי. סחוטה מהמאמץ הנפשי, סחוטה מהעיסוק בטקסטים שדורשים שאקח אחריות על המון מעשים לא טובים, כשבסך הכל אני משתדלת להיות בסדר בחיים שלי.

וזה גם עורר אצלי מחשבות על כך שהפסיכואנליזה התפתחה דווקא אצל יהודים. אבל זה כבר לפוסט אחר.

על כל פנים, למרות המותשות מהעיסוק הכללי באשמה, חטאים, מוות והרוגי מלכות, היה חגיגי ומרגש. קראתי לראשונה מתוך ספר תורה של ממש (ויש פה כמה ספרים יפיפיים בבית הכנסת), הייתי קרובה לספרי תורה כמו שבחיים לא הייתי, וגם הסתבר שהמנחה שלי (שבעבר היה נגן חצוצרה) הוא התוקע בשופר המיומן ביותר בכל האי הדרומי.

אני חושבת שהימים הנוראים השביעו את הרעב הרוחני שלי לשנה הקרובה לפחות.

בשורות טובות שיהיו לנו.

נ.ב. אם אתם רוצים לקבל עידכונים טריים למייל בכל פעם כשאני כותבת, אשמח אם תרשמו בפינה העליונה משמאל.

         

איך שמתחיל האביב, לא משנה אם זה בספטמבר, אני נתקפת ברצון עז לנקות. לצערי, ברוב המקרים זה נשאר בגדר רצון. אבל איכשהו אני מצליחה להסתדר השנה עם העובדה המבלבלת שהאביב בדיוק נפגש עם חגי תשרי – וזו התקופה האהובה עלי ביותר בשנה. אני תמיד מאוד אוהבת את התפילות של הימים האלה. פיוטים יפים כל כך, עם הרבה התייחסות לצדדים אנושיים, הומניים שקשורים להוויה האנושית של כולנו. כל כך מרגש. בתקופה הזו יש כל כך הרבה קדושה באוויר. גם מהמרחק שלי מבית הכנסת, ועכשיו גם מישראל, עדיין תחושת הקדושה הזו בתקופה הזו, מעוררת אצלי התרגשות גדולה (או כמו שדני מגדיר את זה, אני הופכת למישהו שהגיעה מכוכב אחר לקצת זמן בימים האלה). ובתוך החייזרות הזו, אני  –  גם מעריכה עד מאוד את מה שלמדתי מאבא וסבא שלי, שלימדו אותי מסכת אבות, משניות, ספר משלי ועוד ועוד.

אז האמת היא שקצת חששתי מהחגים רחוק מישראל, ורחוק מהמשפחה והחברות שלי. ובאמת, הגעגועים התחילו לחלחל ככל שערב ראש השנה התקרב. אבל, התברכתי השנה בכל כך הרבה אהבה סביבי שהגעגועים קצת זזו הצידה, לעומת שלל הדברים שהחג הזה הביא איתו.

בלילה שלפני החג נתקפנו בצורך עז לבשל – למרות שחברים הזמינו אותנו לערב החג, ולא ממש היה צריך להכין משהו, היינו צריכה להעביר קצת זמן במטבח, כדי להרגיש שאנחנו מוכנים “כהלכה” לעסק הזה.

יצאה לזניה טבעונית מוזרה ביותר, אם אתם באמת רוצים לדעת, למרות שכללה שלוש שכבות של רוטב מושקעות ביותר, ושונות בתכלית זו מזו.

על כל פנים, כבר בבוקר של ערב החג קיבלתי כמה ברכות מקסימות במייל – מחברה במעבדה, ומהמטפלת של יסמין, ומחברים לא יהודים אחרים כאן (וגם מישראל) – זה היה מרגש מאוד.

בגן של תמרי היה באותו בוקר פסטיבל אביב, ומסתבר שההצעה שלי להביא קצת תפוחים בדבש, הפכה לחלק מהתוכנית הרשמית תחת הכותרת החגיגית apple dipping

את הדבש החלפתי בסילאן, תוצרת בית (כן, יש חיה כזו)

וזה אפילו ממש פשוט להכנה וטעים ביותר.

אז האירוע היה כזה שכל ילדי בית הספר ירדו ושרו בא-קפלה שיר מתאים לאירוע

״Sholom my friends”

היה מאוד מיוחד. זו תחושה מאוד נעימה שנותנים מקום למיעוטים, עורר אצלי הרבה מחשבות על המקום ממנו באתי אני.

אם כן, הדבר הראשון שלמדתי בשנה החדשה הוא לראות כמה אני מבורכת בדברים טובים.

הדבר השני שלמדתי הוא לשים בצד את המחשבות והדעות הקדומות שלי .

וזה התחיל כשבבית הכנסת התפילה היתה קצת שונה מהדבר שאני רגילה אליו.

את קבוצת המתפללים הקטנטנה הנחתה שאנון, שיש לה איזו שהיא הסמכה של הקהילה הרפורמית באוסטרליה, והעבודה שלה היא ללמד שירים בבתי ספר וגנים יהודים באוסטרליה, וגם לבקר בקהילות נידחות. כלומר, אצלנו.

,אבל כאמור, היא שונה ממה שאני רגילה אליו – בחורה אוסטרלית צעירה ורודת שיער ופירסינג לרוב, שלא מדברת מילה עברית, ושרה מתוך מחזור שהאורך הכולל שלו קצר ממוסף”הארץ” למוזיקה ים תיכונית.

אחרי כמה דקות של יוהרה, הבנתי שאם זקני הקהילה יכולים להיות פתוחים למשהו לא צפוי, גם אני יכולה לנסות. ומהרגע שזה קרה, מאוד נהנתי,

אני סקרנית לשמוע אותה בכל נדרי מחר בערב.

 מאוד הרשים אותי לראות את קומץ המתפללים שלקחו יום חופש מהעבודה שלהם, נסעו במשך שעה כדי להגיע ולבלות את היום בבית הכנסת, ביחד עם חברי קהילה נוספים.

נהנתי מהתשליך לנהר באמצע קמפוס האוניברסיטה עם חבורת המתפללים העליזה, ובעיקר מזה שסוף סוף מצאנו רימונים.

ובסימן של סוף שנה והתחלות חדשות, מסתבר שגם אצל החבורה של תמרי נגמרה שנת הלימודים, וכשקמתי בשבת בבוקר, גיליתי שהיא היתה עסוקה בלהכין תעודות לבוגרי הגן (שעולים כמובן לכיתה א׳)

והנה הם כולם בטקס הסיום המרגש

גמר חתימה טובה לכולנו