כפי שבטח כבר ידוע לכל, ראשת ממשלת ניו זילנד יַלְדָה בת.
אז קודם כל קצת עליה – היא בת 37, נמרצת, חריפה ורהוטה, והלב שלה נמצא במקומות הנכונים, ונראה בינתיים שגם המעשים. לדוגמא, לאחר שנים של הזנחה, לפני חודש וקצת הועבר תקציב של מאה מליון דולר (ניו זילנדי) לטיפול בחסרי בית, ובאופן כללי היא עסוקה הרבה בבעיות של עוני ילדים ואלימות נגד ילדים – שתיהן בעיות מאוד כאובות כאן.
במהלך קמפיין הבחירות שלה היא נשאלה (בחוצפה) על גילה, והאם היא לא מתכננת ללדת. המראיין זכה להרבה ביקורת, בעיקר כי לא היה שואל שאלה דומה מועמד גבר, אבל היא צלחה את השאלה הזו בגבורה. על כל פנים, זה היה מאוד מפתיע כאשר כמה חודשים אחר כך היא הודיעה שהיא אכן בהריון.
ההודעה הזו היתה אחד האירועים – אם לא האירוע – החדשותי המסעיר ביותר בניו זילנד מאז שאנחנו כאן. חברה ניו זילנדית שלי במעבדה התמלאה בכזו התרגשות שהזכירה לי את מצב העוררות התמידי החדשותי בארץ. למיטב ידיעתי, חוץ מג’סינדה היתה רק ראשת ממשלה אחת בהיסטוריה שילדה בזמן הכהונה שלה – בנזיר בוטו בפקיסטאן. כך שזה באמת אירוע מסעיר גם במימדים חוץ ניו זילנדיים.
מה שכן, נראה שג’סינדה מוכנה היטב לעניין – מי שישאר בבית עם התינוקת יהיה בן הזוג שלה (שבמקצועו מגיש תוכנית רדיו פופולרית על דייג), והם עטופים בלא מעט עזרה משפחתית ויכולות כלכליות המאפשרות גם לקנות עזרה. זה עורר לא מעט ביקורת סביב הדימוי שהאמהות העתידית של ראשת הממשלה מייצרת עבור נשים – שעשויות להרגיש מחויבות גם ללדת, וגם להמשיך לעבוד מיד אחר כך – תופעה שהיא לא לגמרי מובנת מאליה כאן. הביקורת היתה גם סביב מה שהמודל הזה עשוי לייצר עבור נשים שעושות בחירות אחרות – כמו להישאר עם הילד/ה שלהן בבית ולא לחזור לשוק העבודה מיד בתום “חופשת” הלידה.
וכך היא נראתה היום כשיצאה מבית החולים עם התינוקת שלה. בניגוד לנסיכות אנגליות, היא נראתה אנושית – בדיוק כמו כל אחת מאיתנו – לא מורמת מעם, עם נעליים שטוחות, ומלאת תודה על תשומת הלב הציבורית הרבה שקיבלה, ולצוות בית החולים. בהחלט מודל מרשים למנהיגות.
**** **** ****
אם כבר בהורות עסקינן, יש לי שתי המלצות על ספרים מ-ע-ו-ל-י-ם על הורות –
הראשון הוא הספר – איחזו בילדיכם שקראתי בהמלצת חברה. הספר מנתח בצורה מעניינת מאוד איך בתרבות המודרנית ילדים וילדות צעירים/ות וגם מתבגרים/ות מבלים הרבה מאוד שעות בחברת ילדים/ות אחרים/ות ומפתחים היקשרות רגשית לבני גילם יותר מאשר היקשרות למבוגרים/ות, ועל ההשפעות של היעדר היקשרות מספקת עם מבוגרים/ות על ההתפתחות.
מצאו חן בעיני כמה דברים שהרגשתי אינטואיטיבית מאז שאני אמא, ושהספר הקדיש להם מקום מיוחד. כמו למשל, הצורך שלנו שמי שישמור/תשמור על ילדינו בהעדרנו יהיה/תהיה מישהו/י שתתאפשר איתו/ה היקשרות בטוחה. אנחנו שמנו לב לאורך השנים, שלפני שאנחנו מפגישים את הבנות עם בייביסיטר חדש/ה, חשוב לנו להרגיש קודם כל שאנחנו מרגישים בטוחים איתו/ה, ויכולים לראות בו/ה מודל להיקשרות טובה עבור בנותינו. בעצם, המבחן שלי היה האם היה לי כיף באופן אישי לבלות שעה עם מי שישמור/תשמור על הבנות שלי. תמיד הפתיע אותי בארץ שהדימוי שדי הוכיח את עצמו היה שמי שמטפלת (בעיקר נשים) בילדים, עושה זאת בעיקר מפני שהיא איננה יכולה לעשות משהו אחר להתפרנס ממנו – בעיקר נשים מבוגרות, ולא תמיד משכילות.
אני תמיד הרגשתי שמי שאני רוצה שישמרו על הבנות שלי חייבים להיות אנשים שאני מעריכה מכל מיני בחינות, ושזו בכלל לא עבודה טכנית, אלא עבודה שדורשת הרבה מאוד רגישות ויכולות נפשיות ויצירתיות.
אגב, הצורך הזה בהיקשרות עם מי שישמור על הילדים/ות שלנו בהעדרנו, עמד בסתירה מוחלטת לנורמה בהרבה מקומות שמשאירים ילדים/ות שבוכים כשנפרדים מהם בגן, ושזה “בסדר” ולא צריך “לגונן יותר מידי”. בהחלט מעורר מחשבה.
עוד דבר מעניין בספר הזה מתייחס לתפקיד שלנו כהורים דווקא עכשיו, כשהמסגרות של המשפחה המורחבת והקהילה לא תמיד חזקות כפי שהיו בעבר. המחברים מדגישים את החשיבות של טקסים משפחתיים (ארוחות משפחתיות, חופשות משפחתיות ומה לא) כנורמה מחייבת עבור המשפחה והילדים/ות. ומתוך כך, נגזרת ההתייחסות של הילדים/ות שהמשפחה היא נתון יסודי והנחת מוצא שממנה יוצאים אל העולם.
זה היה מאוד מעניין, כי אחד המחברים סיפר שכשבתו היתה בגיל ההתבגרות היא רצתה לעשות מסיבה לחברים/ות שלה, וביקשה שהבית ישאר פנוי עבורה בשביל המסיבה. ההורים הבהירו לה, למורת רוחה הראשונית, שהם באים כעסקת חבילה עם כל מסיבה שהיא מארגנת בבית. והמחבר עצמו מספר איך לקח על עצמו את התפקיד של בישול במסיבה בכוונה כדי שיוכל לדבר ולהכיר את החברים/ות של בתו.
מה שהיה עוד יותר יפה היה שהוא הסביר שבדרך כלל אופי ההיקשרות של הילדים/ות משפיע גם על סוג החברים/ות שהם יבחרו, ושסביר להניח שלהורים של החברים/ות האלה יש תפיסות דומות לגבי ההורות. וכך, ההורים התחילו להתחבר ביניהם, עד כדי כך שאותה נערה ביקשה שהם יחגגו את ראש השנה ביחד עם החברות שלה והמשפחות שלהם.
אותי זה מאוד ריגש, כי אני חושבת שבמידה רבה החיבור של ילדים לא רק לילדים אחרים אלא גם למבוגרים שסביבם מאפשר לנו ליצור עוד דמויות היקשרות מבוגרות לילדים/ות שלנו גם כשלא גרים קרוב לקרובי משפחה, כמו שאולי היה אידיאלי שיהיה.
בנוסף, זה נתן חיזוק לנטייה הדי טבעית שלי להתחבר גם עם החברים/ות של הבנות שלי, ועם ההורים שלהם, ולהבין שלא רק שאני רוצה לעשות את זה באופן טבעי כי הם חלק מהעולם של בנותיי, אלא שיש לקשרים האלה משמעות יותר רחבה של יצירת קהילה או “כפר” קטן ובטוח עבור הילדים, ובמידה רבה, גם עבורי. מאד אהבתי את האמירה של מישל אובאמה על החשיבות בבניית הכפר שלנו – ולא לחכות או להסתמך על מה שיש או שאין.
הספר השני שעליו אני רוצה לכתוב הוא בלי גבולת – הספר השני והמצויין של שי אור. הספר הזה עזר לי לבחון עוד יותר את הבחירות שאני עושה כאם, את איך שאני רואה את עצמי כ”מנהיגה” במשפחה שלי, שמעודדת את הבנות שלי לחשוב על מה עומד מאחורי כל החלטה או בחירה בחיים שלנו, ולא איך צריך לעשות דברים כי “ככה צריך”. בנוסף, הוא עזר לי ללמוד איך לחדד לעצמי מה באמת חשוב לי באיך שחיי המשפחה שלנו מתנהלים ואיך לתווך את זה לבנות שלי כדי שלא יראו בזה סתם חוק שרירותי, אלא כנורמה שאני רוצה לפתח בקשרים בינינו. כמובן שיש עוד הרבה דברים שאפשר לעבוד עליהם, אבל הגישה של הספר, והאופן שבו שי אור מאתגר את המחשבה שלנו לגבי “חוקים” המקובלים לגבי הורות (“צריך גבולות”), היא סופר רלוונטית בעיני.
**** **** ****
לסיום, אני חייבת לעדכן שתמרי אמרה לי באופן חשאי שלמרות שהיא מאוד אוהבת חתולים, היא ממש אוהבת כלבים. הוצאנו שני ספרים מהספריה שמתארים יותר מ-450 סוגי כלבים, ומכיון שבשלב זה לא ברור לנו איפה נגור, ואיפה נוכל לשכן כלב, נשארנו עדיין ברמת הפנטזיה ודרגנו את סוגי הכלבים שאנחנו הכי אוהבים.
תמרי מאוד אוהבת בורדר קולי – שלצערי (ומתוך הבנה שהתפקיד של מימוש הצורך הזה ייפול על ההורים) קיבל את הדירוג של 6 מתוך 6 נקודות בצורך שלו בפעילות גופנית. ניסיתי להסביר לתמרי מה המשמעות של העניין, בעיקר כשחוזרים הביתה בשלוש, וקר בחוץ, וגשום, ויש כלב מקפץ שמשתוקק לטיול שלו.
התמונה מכאן
אני באופן אישי מעדיפה כלבים עם יותר הומור עצמי – ולכן נוטה לכיוון של כלב רועים אפגני
התמונה מכאן
או צ’או צ’או
התמונה מכאן
בכל מקרה, הבקשה לכלב נשמעת לי איכשהו יותר פשוטה מזו ששמעתי כאן לא מזמן לסוס.
וכמה תמונות מחופשת חורף קצרה
