Tag: הורות

  • ראשת הממשלה

    כפי שבטח כבר ידוע לכל, ראשת ממשלת ניו זילנד יַלְדָה בת.

    אז קודם כל קצת עליה – היא בת 37, נמרצת, חריפה ורהוטה, והלב שלה נמצא במקומות הנכונים, ונראה בינתיים שגם המעשים. לדוגמא, לאחר שנים של הזנחה, לפני חודש וקצת הועבר תקציב של מאה מליון דולר (ניו זילנדי) לטיפול בחסרי בית, ובאופן כללי היא עסוקה הרבה בבעיות של עוני ילדים ואלימות נגד ילדים – שתיהן בעיות מאוד כאובות כאן.

    במהלך קמפיין הבחירות שלה היא נשאלה (בחוצפה) על גילה, והאם היא לא מתכננת ללדת. המראיין זכה להרבה ביקורת, בעיקר כי לא היה שואל שאלה דומה מועמד גבר, אבל היא צלחה את השאלה הזו בגבורה. על כל פנים, זה היה מאוד מפתיע כאשר כמה חודשים אחר כך היא הודיעה שהיא אכן בהריון.

    ההודעה הזו היתה אחד האירועים – אם לא האירוע – החדשותי המסעיר ביותר בניו זילנד מאז שאנחנו כאן. חברה ניו זילנדית שלי במעבדה התמלאה בכזו התרגשות שהזכירה לי את מצב העוררות התמידי החדשותי בארץ. למיטב ידיעתי, חוץ מג’סינדה היתה רק ראשת ממשלה אחת בהיסטוריה שילדה בזמן הכהונה שלה – בנזיר בוטו בפקיסטאן. כך שזה באמת אירוע מסעיר גם במימדים חוץ ניו זילנדיים.

    מה שכן, נראה שג’סינדה מוכנה היטב לעניין – מי שישאר בבית עם התינוקת יהיה בן הזוג שלה (שבמקצועו מגיש תוכנית רדיו פופולרית על דייג), והם עטופים בלא מעט עזרה משפחתית ויכולות כלכליות המאפשרות גם לקנות עזרה. זה עורר לא מעט ביקורת סביב הדימוי שהאמהות העתידית של ראשת הממשלה מייצרת עבור נשים – שעשויות להרגיש מחויבות גם ללדת, וגם להמשיך לעבוד מיד אחר כך – תופעה שהיא לא לגמרי מובנת מאליה כאן. הביקורת היתה גם סביב מה שהמודל הזה עשוי לייצר עבור נשים שעושות בחירות אחרות – כמו להישאר עם הילד/ה שלהן בבית ולא לחזור לשוק העבודה מיד בתום “חופשת” הלידה.

    וכך היא נראתה היום כשיצאה מבית החולים עם התינוקת שלה. בניגוד לנסיכות אנגליות, היא נראתה אנושית – בדיוק כמו כל אחת מאיתנו – לא מורמת מעם, עם נעליים שטוחות, ומלאת תודה על תשומת הלב הציבורית הרבה שקיבלה, ולצוות בית החולים. בהחלט מודל מרשים למנהיגות.

    **** **** ****

    אם כבר בהורות עסקינן, יש לי שתי המלצות על ספרים מ-ע-ו-ל-י-ם על הורות –

    הראשון הוא הספר – איחזו בילדיכם שקראתי בהמלצת חברה. הספר מנתח בצורה מעניינת מאוד איך בתרבות המודרנית ילדים וילדות צעירים/ות וגם מתבגרים/ות מבלים הרבה מאוד שעות בחברת ילדים/ות אחרים/ות ומפתחים היקשרות רגשית לבני גילם יותר מאשר היקשרות למבוגרים/ות, ועל ההשפעות של היעדר היקשרות מספקת עם מבוגרים/ות על ההתפתחות.

    מצאו חן בעיני כמה דברים שהרגשתי אינטואיטיבית מאז שאני אמא, ושהספר הקדיש להם מקום מיוחד. כמו למשל, הצורך שלנו שמי שישמור/תשמור על ילדינו בהעדרנו יהיה/תהיה מישהו/י שתתאפשר איתו/ה היקשרות בטוחה. אנחנו שמנו לב לאורך השנים, שלפני שאנחנו מפגישים את הבנות עם בייביסיטר חדש/ה, חשוב לנו להרגיש קודם כל שאנחנו מרגישים בטוחים איתו/ה, ויכולים לראות בו/ה מודל להיקשרות טובה עבור בנותינו. בעצם, המבחן שלי היה האם היה לי כיף באופן אישי לבלות שעה עם מי שישמור/תשמור על הבנות שלי. תמיד הפתיע אותי בארץ שהדימוי שדי הוכיח את עצמו היה שמי שמטפלת (בעיקר נשים) בילדים, עושה זאת בעיקר מפני שהיא איננה יכולה לעשות משהו אחר להתפרנס ממנו – בעיקר נשים מבוגרות, ולא תמיד משכילות.

    אני תמיד הרגשתי שמי שאני רוצה שישמרו על הבנות שלי חייבים להיות אנשים שאני מעריכה מכל מיני בחינות, ושזו בכלל לא עבודה טכנית, אלא עבודה שדורשת הרבה מאוד רגישות ויכולות נפשיות ויצירתיות.

    אגב, הצורך הזה בהיקשרות עם מי שישמור על הילדים/ות שלנו בהעדרנו, עמד בסתירה מוחלטת לנורמה בהרבה מקומות שמשאירים ילדים/ות שבוכים כשנפרדים מהם בגן, ושזה “בסדר” ולא צריך “לגונן יותר מידי”. בהחלט מעורר מחשבה.

    עוד דבר מעניין בספר הזה מתייחס לתפקיד שלנו כהורים דווקא עכשיו, כשהמסגרות של המשפחה המורחבת והקהילה לא תמיד חזקות כפי שהיו בעבר. המחברים מדגישים את החשיבות של טקסים משפחתיים (ארוחות משפחתיות, חופשות משפחתיות ומה לא) כנורמה מחייבת עבור המשפחה והילדים/ות. ומתוך כך, נגזרת ההתייחסות של הילדים/ות שהמשפחה היא נתון יסודי והנחת מוצא שממנה יוצאים אל העולם.

    זה היה מאוד מעניין, כי אחד המחברים סיפר שכשבתו היתה בגיל ההתבגרות היא רצתה לעשות מסיבה לחברים/ות שלה, וביקשה שהבית ישאר פנוי עבורה בשביל המסיבה. ההורים הבהירו לה, למורת רוחה הראשונית, שהם באים כעסקת חבילה עם כל מסיבה שהיא מארגנת בבית. והמחבר עצמו מספר איך לקח על עצמו את התפקיד של בישול במסיבה בכוונה כדי שיוכל לדבר ולהכיר את החברים/ות של בתו.

    מה שהיה עוד יותר יפה היה שהוא הסביר שבדרך כלל אופי ההיקשרות של הילדים/ות משפיע גם על סוג החברים/ות שהם יבחרו, ושסביר להניח שלהורים של החברים/ות האלה יש תפיסות דומות לגבי ההורות. וכך, ההורים התחילו להתחבר ביניהם, עד כדי כך שאותה נערה ביקשה שהם יחגגו את ראש השנה ביחד עם החברות שלה והמשפחות שלהם.

    אותי זה מאוד ריגש, כי אני חושבת שבמידה רבה החיבור של ילדים לא רק לילדים אחרים אלא גם למבוגרים שסביבם מאפשר לנו ליצור עוד דמויות היקשרות מבוגרות לילדים/ות שלנו גם כשלא גרים קרוב לקרובי משפחה, כמו שאולי היה אידיאלי שיהיה.

    בנוסף, זה נתן חיזוק לנטייה הדי טבעית שלי להתחבר גם עם החברים/ות של הבנות שלי, ועם ההורים שלהם, ולהבין שלא רק שאני רוצה לעשות את זה באופן טבעי כי הם חלק מהעולם של בנותיי, אלא שיש לקשרים האלה משמעות יותר רחבה של יצירת קהילה או “כפר” קטן ובטוח עבור הילדים, ובמידה רבה, גם עבורי. מאד אהבתי את האמירה של מישל אובאמה על החשיבות בבניית הכפר שלנו – ולא לחכות או להסתמך על מה שיש או שאין.

    הספר השני שעליו אני רוצה לכתוב הוא בלי גבולת – הספר השני והמצויין של שי אור. הספר הזה עזר לי לבחון עוד יותר את הבחירות שאני עושה כאם, את איך שאני רואה את עצמי כ”מנהיגה” במשפחה שלי, שמעודדת את הבנות שלי לחשוב על מה עומד מאחורי כל החלטה או בחירה בחיים שלנו, ולא איך צריך לעשות דברים כי “ככה צריך”. בנוסף, הוא עזר לי ללמוד איך לחדד לעצמי מה באמת חשוב לי באיך שחיי המשפחה שלנו מתנהלים ואיך לתווך את זה לבנות שלי כדי שלא יראו בזה סתם חוק שרירותי, אלא כנורמה שאני רוצה לפתח בקשרים בינינו. כמובן שיש עוד הרבה דברים שאפשר לעבוד עליהם, אבל הגישה של הספר, והאופן שבו שי אור מאתגר את המחשבה שלנו לגבי “חוקים” המקובלים לגבי הורות (“צריך גבולות”), היא סופר רלוונטית בעיני.

    **** **** ****

    לסיום, אני חייבת לעדכן שתמרי אמרה לי באופן חשאי שלמרות שהיא מאוד אוהבת חתולים, היא ממש אוהבת כלבים. הוצאנו שני ספרים מהספריה שמתארים יותר מ-450 סוגי כלבים, ומכיון שבשלב זה לא ברור לנו איפה נגור, ואיפה נוכל לשכן כלב, נשארנו עדיין ברמת הפנטזיה ודרגנו את סוגי הכלבים שאנחנו הכי אוהבים.

    תמרי מאוד אוהבת בורדר קולי – שלצערי (ומתוך הבנה שהתפקיד של מימוש הצורך הזה ייפול על ההורים) קיבל את הדירוג של 6 מתוך 6 נקודות בצורך שלו בפעילות גופנית. ניסיתי להסביר לתמרי מה המשמעות של העניין, בעיקר כשחוזרים הביתה בשלוש, וקר בחוץ, וגשום, ויש כלב מקפץ שמשתוקק לטיול שלו.

    התמונה מכאן

    אני באופן אישי מעדיפה כלבים עם יותר הומור עצמי – ולכן נוטה לכיוון של כלב רועים אפגני

    התמונה מכאן

    או צ’או צ’או

    התמונה מכאן

    בכל מקרה, הבקשה לכלב נשמעת לי איכשהו יותר פשוטה מזו ששמעתי כאן לא מזמן לסוס.

    וכמה תמונות מחופשת חורף קצרה

  • אקלים, ביולוגיה וטיפים להורות בזמן נסיעת בן/בת זוג

    השריפות בישראל עוררו בי עצב ודאגה רבים. אם אשים לרגע בצד את העיסוק בהצתות – כן, לא, כמה, במה בוחרים להתעסק במצב חירום, ועד כמה מנסים לעשות הון פוליטי ממצוקה של בני אדם, מה שהעציב אותי במיוחד היה האופן שבו התחממות כדור הארץ מתחילה לבלוט במזרח התיכון – לדוגמה, השפעת האקלים על מלחמת האזרחים בסוריה ועוד. לחצו כאן לקריאה מרתקת (ומדכאת) בנוגע לישראל.

    בעיקר – הדאיג אותי מאוד הקושי של אנשים לראות את הקשר הישיר שבין ההתייחסות שלנו לכדור הארץ לבין התוצאות שמתחילות להגיע. בהקשר הזה, נזכרתי בעבודה שלי בהשתלמויות למורים בישראל – למשל, כשמורים מלאי כוונות טובות נערכו ליום או שבוע איכות הסביבה בקנייה של בריסטולים להכנת פוסטרים. או למשל, במצב של צרכנות בלתי פוסקת, או צריכה של מוצרי פלסטיק וניילון שאינם מתכלים (וכן, גם אני חלק מזה – מאוד קשה לעמוד בפני שפע המוצרים שיש בכל מקום, ובפני התחושה שהמודרנה מייצרת שאנחנו “חייבים” רק את זה או את זה). או כמו שהגדירה זאת חברה במעבדה שלנו, שכשהיא הולכת לקנות לעצמה משהו, היא מרגישה כאילו שהדבר הזה באמת יהפוך את החיים שלה לשמחים יותר!

    בהקשר הזה, זכורה לי לטובה גננת מיוחדת שסיפרה בהשתלמויות המורים שהיא מכינה ערוגות בחצר הגן עם הילדים. היה לי ברור כבר אז שהיא מבינה מה המשמעות של איכות הסביבה וקיימות, ועושה את מה שהיא יכולה במעט האפשרויות שיש בגן ציבורי רגיל. לזכותם של המורים והגננות בבית הספר כאן, והקהילה בכלל, יאמר שהם/ן ממש חיים את הדברים ולא רק מדברים עליהם מהפה אל החוץ. למשל, המורה של תמרי טבעונית, והסבירה להם על שימוש במוצרי קוסמטיקה שלא פוגעים בבעלי חיים, בנוסף, הם הכינו גינת ירק יפה בכניסה לכיתה (וחפרו במשך שבוע שלם באדמה לשם כך). ובאחרונה, התחילה להסביר להם את הנזקים שבשימוש במוצרי פלסטיק. זה נתן לי הרבה השראה.

    Class 1.png

    בתקופה האחרונה צפיתי בשתי הרצאות שהיו עבורי מאוד משמעותיות. הראשונה, עוסקת בצורך שלנו לדאוג לאדמה שאנחנו ניזונים ממנה. היא התחברה לי מאוד עם התפיסה שלי של עבודת האדמה. אני מאוד אוהבת לעבוד בגינה, וכמו שכבר כתבתי לא מעט פעמים – רוצה להיות מסוגלת לספק לעצמי את עיקר המזון בעצמי. זה אומר, כמובן, לפתח גמישות לגבי הנכונות להיזון ממוצרים שגדלים באופן טבעי במקום – במילים אחרות, אם גרים במקום שבו חסה, תרד וסלק הם משהו שגדל כל השנה, לראות איך ממקסמים את היכולת להיזון מהדברים האלה (כשאמרתי את זה לדני, הוא קצת נבהל, אני מקווה שברגע שהוא ייראה כמה יפה הדברים צומחים, הוא יישתכנע ששייק תרד וקייל על הבוקר הם החיים האמיתיים).

    בקיצור, אני ממליצה בחום לצפות בהרצאה הזו, כי לי היא עושה קישור מעניין בין החיבור לאדמה, למשמעות, להומאניות. עוד קשה לי להגדיר במילים, אבל לי היא הוסיפה רובד של משמעות לחיים. ועוד אחת קצת יותר קלה לעיכול, שהיא קצת יותר פרקטית מבחינת האופן שבו אנחנו יכולים לשנות דברים קטנים בחיינו למען הסביבה. מדובר במשפחה שחיה כבר כמה שנים בניסיון למזער למינימום ההכרחי את כמות הזבל שהם מייצרים. זה מאוד מעניין, ונותן השראה למינימליזם וצניעות מרצון.

    אבל בניו זילנד יש עוד נושא סביבתי בוער, וזהו גידול חתולים. חתולים הם לא חיה שהיתה בניו זילנד לפני שהגיעו לכאן האנגלים לפני כמעט 200 שנה. אני מניחה שהם הביאו איתם את החתולים כדי שהמזון שלהם בשייט הארוך לכאן, לא ייאכל על ידי חולדות ועכברים, וכנראה שמאותה סיבה ממש הם גם רצו לגדל אותם בבתיהם כאן ובחוות – אבל אני מודה שלא העמקתי בהיסטוריה של החתולים בניו זילנד. אבל העניין הוא שניו זילנד היא ארץ של בעלי כנף, והציפורים כאן פשוט לא רגילות לרעיון שיש אפשרות שהן תטרפנה על ידי בעל חיים שהן לא רואות – זאת אומרת, חתול שיזנק עליהן משום מקום. מכיוון שכך, מאוד לא רצינו לקחת חתול, ונכנענו ללחצים כבדים שנמשכו כמעט שנתיים בנושא. מיד כשהחתול שלנו הגיע, הקפדנו לקשור עליו פעמונים ועוד כל מיני דברים אחרים שיאפשרו לציפורים לדעת שהציד הג’ינג’י מתקרב. אבל גם המאמצים האלה מועילים באופן חלקי – ואני כבר שחררתי מפיו לפחות שתי ציפורים שלא ידעו איך להודות לי על מזלן הטוב – ויותר משתיים שלא שפר עליהן גורלן – ובכל פעם כשזה קורה, משהו נצבט אצלי בלב.

    מסתבר שאנחנו לא היחידים. אנשים כאן אוהבים מאוד חתולים, ולאוכלוסיה של קצת יותר מ-4 מליון בני אדם, יש כאן יותר מ-1.4 חתולים. וזה הרבה יותר מידי, ובעייה רצינית. לכן, כשהשכנות שלנו (אם חד הורית ושתי בנותיה) אימצו את הגורה פרינסס, התחלתי במסע שכנוע יומיומי לכך שתעוקר, אבל זה לא הצליח לי. דון, היה החשוד המיידי כי בינו ובין פרינסס יש יחסים קרובים מאוד, כי הגורים יצאו ג’ינג’ים וגם כי אנחנו חברים של המשפחה, אז זה בכלל מסתדר. אבל מכיוון שדון מסורס, נונו הסבירה שהזדווגות בין פרינסס לדון לא הביאה את הגורים, כי היא יכולה  להיות “רק בשביל הכיף”.

    כשההריון התחיל להתקדם, גמלה בליבי החלטה, שאם זה כבר הולך לקרות, אז כדאי לעשות מזה משהו חינוכי, ושמאוד הייתי רוצה שהבנות תראנה את ההמלטה. במאמר מוסגר, אני חייבת את שתי הלידות הקלות שהיו לי גם לבילוגיה המשפחתית, אבל במידה רבה גם לכלבה שלי, שראיתי ממליטה פעמיים בילדותי. זו היתה חוויה כל כך טובה, ומרגשת, שממש לימדה אותי איך ללדת. הסתכלתי איך הכלבה מחפשת לה מקום מוגן וחשוך, מתכנסת בתוך עצמה, מתרכזת, ופשוט ממליטה. כמה פשוט, וכמה טבעי.

    מכיוון שפרינסס היא בת בית אצלנו, היתה לי תחושה שעם המזל שלנו, היא צפויה להמליט אצלנו בבית בדיוק כשהמשפחה שלה נסעה לכמה ימים. אבל לשמחתי, זה לא קרה. ובשבת שעברה כשהחלטנו באופן ספונטני לאחד ארוחות ערב עם השכנות, גם פרינסס החליטה שזה זמן טוב להמליט. היה מרתק לחוות שוב את התהליך הזה דרכה, וזו היתה הזדמנות מדהימה להראות לבנות את כל התהליך עצמו – את האופן שהחתולה מחפשת מקום שקט ובטוח להמליט (לשמחתנו, היא חתולה די בטוחה , וממש הסכימה להמליט לנגד עיננו), את השלווה וההתכנסות שלה, ירידת מיים, המלטה של גור, יציאה של השליה, האכילה שלה של שק השליה וניקוי את הגורים, וההנקה. וואוו!!! היה מעניין לראות שהיא לא מתפנה להמליט גור חדש לפני שהיא מתחילה להניק את הקודם

    פרינסס והגור/ה הבכור/ה:

    IMG_0863.JPG

    האמא המסורה בסיום ההמלטה

    IMG_0872.JPG

    או כמו שתארה זאת נונו אחרי כמה ימים: “בינתיים כל מה שקורה זה שפרינסס מתכרבלת עם הגורים, והגורים יונקים. או שפרינסס הולכת לאכול, והגורים מיללים”. חשבתי שזה תיאור לגמרי מדוייק.

    בכל מקרה, הבנות היו מאושרות מההמלטה, ולא הפסיקו לדבר על מה שקרה, ושהן לא מאמינות שפרינסס עכשיו אמא וכן הלאה וכן הלאה. תמרי בקושי נרדמה בליל ההמלטה מרוב התרגשות, וקמה כבר ב-6 בבוקר כדי לראות את הגורים. הסברתי לילדה שביום ראשון בבוקר, אנחנו לא מבקרים אף אחד לפני 9 בבוקר, והיא הצליחה להחזיק מעמד עד 8:45, ואז, לפתע פתאום היא נעלמה.

    באופן כללי, אני שמחה על העצמאות והיכולת ללכת ולחזור מהבית לחברות ולבית הספר בלי ליווי של הורים, אבל להיעלם ככה בניגוד למה שסיכמנו, זה כבר נושא אחר לגמרי… כמובן שהיה לי ברור שהילדה אצל השכנות, אבל התייחסתי לכל העניין בחומרה רבה, והסברתי שגם פרינסס היתה מאוד דואגת אם פתאום אחד הגורים היה נעלם בלי רשותה, ובלי לתאם איתה. וכך, חשבתי לי בסיפוק שהמסר חילחל.

    באותו הערב, כששאלתי את הבנות במה הן גאות בעצמן מאותו היום, תמרי אמרה לי, “אמא, את לא הולכת לאהוב את זה, אבל הייתי גאה בעצמי בבוקר כשהלכתי לראות את הגורים”.

    פשוט ככה.

    וגיל ההתבגרות עדיין לא כאן…

    ***********

    בפוסט הקודם הבטחתי לשתף בכמה טיפים של “איך לשרוד לבד עם ילדים 24/7”. אז ככה, מה שגיליתי, ושמאוד עזר לי, זה שאני לא יכולה לעשות כל כך הרבה דברים ביחד, ובעצם, וזו התובנה המשמעותית ביותר שלי בשנים האחרונות, שאני שונאת להיות בלחץ, ושלחץ פוגע ממש באיכות החיים שלי. ושבמידה רבה, אני ללא ספק מעדיפה איכות על כמות, ואפילו מוכנה לוותר על דברים אם הם ידרשו ממני הימתחות שהיא מעבר ליכולת שלי.

    אז – טיפ מספר 1: לעשות רק מה שבאמת אפשר

    סיפרתי כאן שכבר בשבוע הראשון שדני נסע, הוזעקתי בדחיפות להחליף בייביסיטר מוכרת ואהובה מפאת בכי וגעגועים בלתי נסבלים לאמא. באותו היום הבנתי שאני לא אצליח לעשות הכל בתקופה הזו, ושהמוקד הולך לעבוד להיות 97% בית, ו- 3% מה שאצליח, אם אצליח, מחוץ לבית. מהרגע שזו היתה ההחלטה, העבודה שלי על הדוקטורט עברה לקרן זווית, ועיקר ההשקעה שלי היה בתזונתן ורווחתן שלי ושל הבנות, ובכך שהבית יישאר ברמה סבירה פחות או יותר מבחינה סניטארית.

    להפתעתי, ב-3% שמחוץ לבית, הדוקטורט דווקא קיבל תנופה מחשבתית משמעותית, והכיוון כבר הרבה יותר ברור וישים. אבל זה כבר לפוסט אחר.

    יתר הדברים שהוזנחו בתקופה הזו – ספורט, וחברה למשל – פשוט הוזנחו. זה היה קצת מצער, אבל אין מה לעשות. הכל יחכה לעוד שלושה שבועות…

    טיפ מספר 2: עבודת ילדים, או בלעז – Child Labour

    דבר קשה במיוחד בשהות ממשוכת כל כך לבד, הוא שרואים כמה קשה לארגן אפילו את הבית לבד. אם יש משהו שלא הרמתי מהרצפה, יש סיכוי של 99.99999% שהוא יישאר שם, ולא יצליח להרים את עצמו, כפי שקורה כשדני כאן.

    אבל מה שכן, החלטתי שאני מפעילה את הבנות שלי כמה שיותר לעזור. תמרי היא סופר עוזרת, ומשתפת פעולה, וכשאומרים לה תודה, הוא אומרת “בשמחה”.

    אצל נונו, הסיפור קצת אחר, ברגע שמבקשים ממנה אפילו את הדבר הכי קטן, פתאום נרדמות לה הרגליים.

    זה היה די מרגיז בהתחלה, ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם זה, אבל אז החלטתי שני דברים. הראשון, זה שדיברתי על זה באופן מפורש בשיחה של שלושתינו, ואמרתי שיש לה אתגר, והאתגר הזה הוא ללמוד לעזור יותר בבית.

    והדבר השני שעשיתי, זה שגיליתי שאי אפשר לקוות שתהיה לך ילדה מלאך (ע”ע תמרי) שמספיקה בקשה קטנה והכל כבר נעשה, אלא שצריך ממש ללמד להוריד מהשולחן, למשל, לעזור לערוך וכו’.

    לימדתי את הבנות שזה לא מנומס להתחיל לאכול לפני שכולם יושבים, ושאולי הדבר הכי לא מנומס זה להתחיל לאכול בזמן שאני עוד מכינה דברים כדי להביא לשולחן… זה נקלט די מהר. איכשהו, המילה נימוס היא בעלת תוקף רציני עבורן. וטוב שכך…

    וגם, למדתי שבמקרים קשים – למשל, כשלילדים נרדמת הרגל באופן כרוני בדיוק ברגע שיש מטלה שצריכה להיעשות, פשוט צריך להיות יותר ברורים עם זה שכולם עוזרים, ולתת מייד משימות. וזה בינתיים (טפו, טפו, טפו) עובד.

    טיפ מספר 3: רשימה לרגעי מצוקה

    כבר כשנסעתי אני לשבועיים בישראל, הכנו רשימה טלפונית על המקרר של כל אנשי הקשר שלנו בעיר, וגם של כל המשפחה בארץ, והצמדנו למקרר.

    בנוסף הצמדנו למקרר גם דף למצבי מצוקה – בדיוק המצבים האלה שילדים יכולים להוציא מהדעת, הבית הפוך, והמוח כאילו נמחק לגמרי, ולא זוכרים מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב – בין אם זה המצב הנפשי של ההורים, ובין אם לאן לקחת את הבנות כדי שיפסיקו לרגע לריב (כן, גם לנו היו כמה ימים כאלה בחודשיים האחרונים. לשמחתי, יכולה לספור אותם על יד אחת, אבל כדאי שלא אתרברב יותר מידי, כי יש עוד 19 ימים שאפשר להנות מלריב בהם כל היום).

    על הלוח כתבנו דני ואני דברים שאנחנו אוהבים לעשות ומשמחים אותנו, ושאנחנו יכולים לעשות אותם גם עם הבנות. כך, למשל, נראה הלוח שלנו, והוא יישאר לפי דעתי על המקרר, לפחות ב- 14 השנים הקרובות (בהנחה שילדים אכן רוצים לצאת מהבית בגיל 18, דבר לא מובטח בכלל).

    dsc_0001-2

    כפי שאתם/ן רואים/ות, הבלוג הזה הוא סוג של משענת נפשית עבורי, או אפילו הידיעה שהקוראים/ות האהובים/ות שלי כאן. אבל התחביב הזה מאוד לא פרקטי, כי אני כמעט ואף פעם לא מדליקה מחשב בשעות שהבנות שלי ערות.

    טיפ מספר 4: שגרה גמישה

    כשהייתי בתיכון, היינו תמיד משתעשעות מכך שההורים של אחת מחברותי הקרובות היו מכינים אוכל לפי היום בשבוע – למשל, יום פלאפל, יום ספגטי, יום בורקסים. כמה שצחקנו אז, היום – כשאני אמא – אני חושבת שזה פשוט גאוני. כמה שאני לא אוהבת לבשל, יש ימים שפשוט לא בא לי לחשוב יותר מיד מה להכין.

    כך נראה הלוח שלנו למשל:

    DSC_0002 (1).JPG

    כל זה עם גמישות מסויימת, כמובן…

    זה גם מאוד עוזר כדי להרחיק רעות חולות – למשל, הבנות שלי יכולות לבקש דגים וצ’יפס 365 ימים בשנה, ומאז שיום חמישי הוא היום לדגים וצ’יפס בבית (בתנור) זו התשובה הקבועה שלי כשיש בקשה לדגים וצ’יפס.

    טיפ מספר 5: אין כמו בבית

    בעבר, אני חושבת שהייתי מאוד מנסה לקחת את הבנות כל יום למשהו מחוץ לבית – בעיקר כפעולת מניעה – לשחיקה שלי מיום שלם בבית, כדי לראות בני אדם אחרים, כדי להתאוורר, כדי למנוע מריבות.

    עכשיו התחלתי לשים לב, שאחרי שבוע שבו הבנות בבית הספר ובגן, ואני בעבודה, פשוט טוב לנו להיות בבית כמה שיותר. באיזה שהוא אופן, השהות בבית מאפשרת פחות הסחות דעת, ולהיענות לצרכים של כל אחת מאיתנו. והגינה, עבורי, היא מפלט אם אני זקוקה לטבע.

    הנה למשל ילדה בפעילות ביתית של אחר צהרים קריר

    IMG_0882.JPG

    אבל לפעמים אנחנו גם יוצאות מהבית, ואז גם אני שמחה מאוד

    למשל, לעיירת הנמל הסמוכה

    IMG_0834.JPG

    טיפ מספר 6: שזו תהיה הפעם האחרונה שאנחנו מתפצלים לכל כך הרבה זמן

     

     

  • נחת

    בתקופה האחרונה חסרה לי קצת נחת.

    אולי בגלל זה בחרתי להקדיש את הרשימה הזו לנושא הזה.

    כמה חברות יקרות ביותר הזכירו לי שחודש אלול בפתח, וזה גרם לי געגוע עז, אבל הרבה כאב סביב מה שקורה בישראל. למרות שלכאורה נראה שעיקר המתח קצת נרגע, אני מרגישה הרבה דאגה ממה שמתרחש שם, מכל התהליכים שראיתי אותם מתפתחים בשנים שעבדתי עם בני נוער, והדאגה שלי מהכיוון הכללי של הדברים. כנראה שדאגה שמשותפת לעוד רבים אחרים, לפחות ממה שאני קוראת. דני ואני מדברים על זה הרבה – על זהות לאומית, על שייכות, על המחיר של החיים בישראל ושל החיים מחוצה לה. שאלות לא פתורות.

    על כל פנים, בגלל שאני לא מצליחה להצחיק את עצמי מספיק בזמן האחרון, החלטתי להקדיש את הרשומה הזו לנחת – מקורות של נחת וסיפוק בחיי בתקופה הזו.

    אז הראשון והמשמעותי בינהם הוא החברות הנפלאה בין הבנות שלי, שמאפשרות לי לקום בבוקר בשעה 10 (!!!!) בימים שאין לנו מחוייבות לשום דבר. וכשאני יורדת לקומה הראשונה בבקרים האלה, אני מוצאת אותן אוכלות כריך עם חמאת בוטנים (מטוסטים שתמרי הכינה ומרחה) ושותות חלב שהיא חיממה.

    הן מגלות הרבה דאגה ואהבה הדדית, וזה לא קל כשיש ילדה בת שנתיים ושמונה חודשים שמתעקשת על הרבה דברים, ואחות עם הרבה עקרונות חשובים.

    אבל בקיצור, הן נפלאות. ומכיוון שהן כבר תקופה אחיות רפואויות (בחירה שאני מאוד שלמה איתה, למרות שקלטתי את דני אומר היום לתמרי שהיא תוכל “להיות אפילו רופאה”) אני מאוד מרוצה מזה שאני מגדלת שתי בעלות מקצועות חיוניים בבית – והנה הן במדים שלהן  (שתמרי ארגנה בקפידה אתמול בלילה כדי ללבוש דבר ראשון לפעילות שהלכנו אליה היום בבית הכנסת).

    IMG_5187

    מקור הנחת השני הוא שלאט לאט מתגבשות אצלנו כל מיני קהילות, ומסגרות שייכות שאנחנו בונים לעצמנו, ומרגישים בהן טוב ושמחים. ואחת מהן היא בבית הכנסת. כתבתי כבר פעם, שהגיל הממוצע של המתפללים כאן הוא של אנשים שהכירו אישית קפטן ג’יימס קוק, שגילה את ניו זילנד.

    ובכן, מאז השתנה המאזן הדמוגרפי – אנחנו הגענו, ועוד משפחה עם 4 ילדים, בדרך לחמישי, והיום הגיעה לבית הכנסת עוד משפחה עם 3 ילדים.

    לאור השינויים האלה , התחלתי היום עם חברה ללמד עברית לקבוצה של ילדים בני 3-8 וההענות היתה יפה מאוד.

    IMG_5194

    בבית הכסת גם פגשנו זוג חברים עם שתי בנות בגיל שלנו. הם בדיוק עברו דירה לחווה. כן, כן, בבעלותם  15 אלף (!!!) דונם שבהם שוכן הר, יער, שטחי מרעה וגידולים חקלאיים, וגם שלוש כבשים. וכל זה במחיר שחברה טובה שלי לא הצליחה למצוא בו דירת 4 חדרים בירושלים.

    אחד הדברים הנפלאים בבית שלהם הוא הנוף שנשקף מחלון המטבח.

    IMG_5156

    והדבר השני הוא הנכונות והנדיבות שלהם לחלוק את האושר הזה איתנו.

    בימי חמישי, כשלנונו אין גן, אנחנו הולכות (יחד עם תמרי, שהחליטה שביום הזה היא מעדיפה להיות איתנו) למרכז משחק, שזה פשוט גן עדן להורות, אין לי מילה אחרת. מדובר בהמצאה ניו זילנדית – קואופרטיב מקסים של הורים לגילאים 0-7 שמסובסד במידה רבה על ידי משרד החינוך, ומספק מקום מפגש עם אינסוף פעילויות, מידי בוקר, להורים ולילדים, בעלות סמלית ובבקשה להתנדבות חלקית (זאת אומרת, במקום המשחקייה היוקרתית שהיינו הולכות אליה בירושלים, אנחנו מבלות שם בוקר שלם, כמעט בחינם, אבל מנקות אחרינו – אני לגמרי בסדר עם סידורים כאלה).

    ושם, נונו הפיקה את היצירה הענקית הזו שמקשטת לנו את קיר המסדרון.

    SAMSUNG

    חלק מהפעילויות שהמרכז מציע

    SAMSUNG

    SAMSUNG

    SAMSUNG

    שני הדברים האחרונים קשורים בחיי הלילה ועולם הבילויים של העיר שלנו

    לפני שבועיים חגגנו לדני את יום ההולדת שלו. תמרי ואני הכנו לו במתנה “סופר ירח” אולי כדי לפצות את עצמנו על כך שמראה הירח המופלא נמנע מאיתנו בגלל עננים.

    IMG_5151

    SAMSUNG

    וביקשנו מבן של חברה לשמור לנו על הבנות ויצאנו בתשע בערב לקרוע את העיר.

    אלא שמסתבר שבתשע בערב, כל מה שהיה פתוח היה בר קטן ונידח. על כל פנים, הוא היה חמים ונעים ועשה את העבודה.

    לעומת זאת, בשעות היום, אני מוכנה לחרוג מהטבעונות שלי לטובת השגעון המשפחתי הנוכחי – האהבה הגדולה לפיש (ובעיקר) צ’יפס.

    והנה ילדה אחת ממתינה בכליון עיניים למנה שלה.

    IMG_5173

    בהחלט מצאתי נחת בפוסט הזה. תודה שהייתם איתי.

  • פוסט-פסח

    התקופה שמאז פסח היתה עמוסה ביותר. אחרי חיפושים ארוכים וממושכים אחרי חזרת (באיזה שהוא שלב כבר התחלנו לחפש צנונית, מה שלא היה יותר פשוט) גילינו בערב החג שאחד מזקני הקהילה (למעשה, שם התואר הזה מתאים כמעט לכל הקהילה) מגדל חזרת בחצר שלו, והוא שמח לתת לנו קצת.

    הבנות היו נרגשות מאוד מהאירוע. הכנו מרק עם קניידלעך טבעוני, שהיה נחמד ביותר, והאירוע כולו היה נחמד ביותר. אני לא יודעת אם זה מרחק הזמן שמאז השנה שעברה, או המיקום הגיאוגרפי, אבל השנה באופן מיוחד מצאתי את הטקסטים כמעט ובלתי נסבלים לאוזן, שלא לדבר על אוזן של ילדה בת  5 שהיא גם הבכורה.

    דילגנו על הרבה מהקטעים האלה. בתום האירוע, שדי הפעים את נונו (שנראתה המומה לגמרי מההתרחשות) היא התלוננה שהיא רק יודעת לשיר את אחד מי יודע. אמרנו לה שלגילה זה בסדר גמור.

    IMG_4292

    SAMSUNG

    לשמחתנו, אחרי 5 ימים של הקפדה על אכילת מצות בלבד, תמרי נשברה וחזרה ללחם רגיל.

    מאז שתמרי תפרה תיק מיוחד לאפיקומן (והסתירה אותו מתחת לצלחת של דני – בחירה קצת משונה של מקום) הילדה נכנסה חזק לעניין של תפירה ורקמה. היום במזל הצלחתי להסיט את דעתה מהרצון לתפור לי כתר ליום ההולדת שלי, אבל בינתיים היא תפרה כבר עוד תיק, ושיכנה בו את החבר החדש במשפחה – חתולי.

    IMG_4239

    הוראות הטיפול בחתולי, והיצור הירוק שלצידן הוא חתולי עצמו:

    הוראות טיפול בחתולי

    העולם הרגשי של חתולי מאוד העסיק את תמרי – ששאלה כמה פעמים אם חתולי אוהב אותה, וגם אם אני הייתי רוצה להיות חתולי. האמת שהעמקתי קצת במחשבה, ואני עומדת לגמרי מאחורי התשובה החיובית שלי – שכל אחד היה רוצה לזכות לטיפול מסור כמו שתמרי מעניקה לחתולי.

    מכל המקומות בבית, חתולי בחר לישון בחדר השינה שלנו, ממש ליד הצד של דני במיטה, והוא טיפוס יחסית פעיל וידידותי. היום הוא עשה בפעם הראשונה אמבטיה, ולמרות שאני משתדלת להדחיק את המחשבה, נדמה לי שראיתי את תמרי נרדמת איתו מיד אחר כך.

    הכנת העריסה של חתולי:

    IMG_4399

    העריסה מרופדת עם מיטה תפורה וצמר משחק:

    IMG_4402

     

    מיכל האוכל של חתולי:

    IMG_4414

    והפינה של החתול:

    IMG_4413

    שיפור משמעותי באיכות החיים שלנו התרחש אחרי שראיתי את ההרצאה המעניינת על איך לדבר עם ילדים לפי הגישה האנתרופוסופית. ההרצאה, שהיא חלק מקורס שלם שלצערי אין לי את המשאבים לממן, טוענת שכדי לתקשר עם ילדים צריך לדבר איתם משחק, זאת אומרת, עולם הדמיון שלהם ש”חי” לגמרי את המשחקים, ומאניש חפצים באופן תמידי. זאת אומרת, אם רואים שילד/ה משחק/ת במשהו, מקשיבים קצת לעולם התוכן וממשיכים את המשחק אל תוך הפעילות שאני רוצה שתקרה. למשל, הסוסים (במקרה שלנו) אוספים את כל התבן בחזרה למקומות שלו באסם, וגם הבנות התחילו לחבוש בשמחה את הכובעים ולגרוב גרביים לטושים אחרי חודשים של ניסיונות שכנוע שלא צלחו לסגור את הפקק לאחר השימוש.

    הספר הנחמד באנגלית של “סיפורי הדוד משה” הגיע אלי איכשהו כשעוד היינו בישראל. יש לי תחושה עמומה שאמא שלי הביאה אותו פעם. בכל אופן, מעולם לא פתחתי או קראתי בו לבנות, כי לא היה לי כוח לתרגם אותו סימולטנית. בשבועיים האחרונים, הספר הזה התגלה כלהיט של ממש בבית. קודם כל, הסיפורים חמודים ומצחיקים. תמרי, כמובן, הפכה לג’ורג הזקן הסוס, ונונו מחליפה דמויות באופן תמידי.  הספר מעניין, כי יש בו אינטראקציה של ממש בין הדמויות, והן לא סטריאוטיפיות, ובאופן עדין מאוד הן גם מעבירות מסרים שרובם כוללים התייחסות ודאגה לזולת, ויחסי חברות. בקיצור, לרגע עברה בי המחשבה של לתרגם אותו לעברית. אפרופו תרגום, נונו ותמרי מתקנות אותי תמידית בתרגום, למשל, אם אני אומרת שהכלבלב משך מהמים את אחד החתלתולים שקפצו לבריכת הברווזים, הבנות יגידו “אבל אבא אומר ‘משה’”.

    דוד משה 1

    לשמחתי הרבה, לשאלה של תמרי – איפה הם גרים, אפשר היה בקלות לענות “ניו זילנד”.

    ומאחר שאני טילי הסוסה, תמרי מארגנת פעילות מיוחדת עבור שתינו – היא החליטה שמחר בבוקר תכין לנו קישוטים ונצטרך לסחוב משהו כבד, כמו בתמונה הזו, נו, לא הייתם רוצים להיות במקומי?

    דוד משה 2

    ואחרון אחרון חביב, לפני כשלושה שבועות, תמרי ביקשה להסתפר כמו כריסטופר רובין מהספר פו הדב. ניסינו לדחות את המהלך המשמעותי הזה, ונתנו לה כמה ימיםה לחשוב אם זה מה שהיא באמת רוצה. אבל הילדה יודעת מה היא רוצה, ודני גייס מיומנויות לא צפויות ועשה לה תספורת נהדרת. היום היינו בחגיגת בת מצווה, סיפרנו לאחת האורחות שהיא היתה עד לא מזמן כריסטופר רובין. הגברת הבינה עניין ואמרה מייד שהתספורת של תמרי באמת דומה לזו של כריסטופר רובין. חבל שאנחנו לא יכולים לספר את זה לתמרי, כי בינתיים היא כבר החליפה דמות, והתספורת הזו אמורה לדמות רעמה של סוס.

     

  • מעט מחיי היומיום

    הגעתי לכמה תגליות מעניינות ביממה האחרונה.

    הראשונה, ואולי המשמעותית ביותר, זה שמה שנראה בעיני כיום רגיל בלי הרבה התרחשויות, עבור הבנות הוא יום מלא פעילות ועניין. למשל, אתמול בבוקר, שהיה נראה לי בוקר מרוח למדי – היה עבור הבנות מלא פעילות עשירה – הזדמנות לעשות אמבטיה ליאסו בחצר, ואחר כך הצגה בסלון – שכללה גם בניה של איזור מיוחד לצופים (כלומר אני, ועוד איזה 6 חיות פרווה) שהופרד בעזרת קוביות עץ מהבמה של ההופעה.

    יאסו מתאושש

    IMG_3963

    כל זה, על כל פנים היה אתמול, אבל היום התחברו ביחד הרצון שלי לקבור את שאריות המזון שלנו איפה שהוא (כן, אני קצת מתקמצנת בשלב זה על רכישת פח מיוחד לקומפוסט ב- 36$), לבין הרצון של תמרי להכין מלכודת לפיל נפיל שתכלול גם אוכל עבורו. באופן הזה, הצלחתי למשוך קצת זמן להכנת קארי הודי מורכב, בעוד הבנות חופרות בור לפיל נפיל, ומחכות בשיא הסבלנות לכך שאכין עבורן עוד שאריות מקליפות ירקות.

    תמרי גם הכינה שלט מיוחד שמסביר שזה בור לפיל נפיל.

    IMG_3948

    אגב המתכון ההודי  (שהיה מוצלח למדי) הבנתי שיש לי שיטת בישול חדשה – אני לא טורחת לקרוא מתכונים עד הסוף, ואז, תוך כדי הבישול מתברר שחסרים לי כמה מרכיבים (חלקם משמעותיים במידה מסוימת לתבשיל) או ששלבי הבישול קצת יותר מורכבים ממה שתכננתי או לא צפויים – כך למשל קרה כשהכנתי עם תמרי אזני המן בריאות במיוחד, וגיליתי תוך כדי שהבצק הוא בכלל ללא אפייה, אלא רק תערובת קצת משונה של אגוזי קשיו טחונים.

    בשבועיים האחרונים, בארוחת ערב, התחלנו במנהג חדש בהשראת אייטם מעניין שקראתי באיזה שהוא בלוג. הרעיון הוא, שבתרבות שלנו, שהרבה דברים נמדדים בה בצרכנות ובעושר חומרי, קשה לזכור להעריך את הדברים הקטנים. הרעיון היה שבכל ערב נעשה סבב במשפחה וכל אחת בתורה (או תורו) יגידו במה הם הרגישו היום שמחים, אהובים וגאים. מאז שהתחלנו לבנות היו כמה דברים מעניינים לספר, למשל – תמרי היתה גאה בעצמה שלקחה לבד לחמנייה בקבוצת משחק, וגם היתה גאה שהצליחה לדבר אחרי שהתביישה. נונו לעומת זאת חזרה כל יום על כך שהייתה שמחה שהלכנו לקבוצת משחק (למרות שזה היה אירוע שקרה כבר כמה ימים קודם). בקיצור, הבנות החליטו לקחת גם הן אחריות על העניין הזה, והדבר הכי מצחיק בעולם, הוא לשמוע את נונו מנהלת את הדיון (בקול מתנגן) – “במה הרגשת היום גאה”?.

    IMG_3856

    השכונה שבה אנחנו גרים נודעת לשמצה כ”איזור הסטודנטים” שנוהגים בזמנם החופשי לשרוף ספות, לרוץ ערומים ברחוב (ראינו מקרה כזה, ונונו ציינה שזה “מאוד מצחיק”) ובעיקר לשתות הרבה, להרעיש ולזרוק זבל ברחובות. כל זה נשמע מפתה למדי במעבר לעיר חדשה. על כל פנים, מה ששמתי לב אליו, זה שלפחות באיזור הסמוך לנו, נראה שהסטודנטים בוודאי שמים לב שאנחנו הבית הכי רועש בשכונה.