אין לי מושג איך הסכמתי לרעיון המוזר הזה של לנסוע מעבר לים, בלי אהובותיי, קרן והבנות, כשהפרש השעות ביננו הוא כמעט של יממה, למשך שלושה חודשים.
בזמן שהתכוננו (נפשית בעיקר) לתקופה הזו, הנחת העבודה הייתה שקרן לוקחת על עצמה משימה עצומה (מה שבאמת נכון) ושאני חוזר לתקופת הרווקות, מהבחינה שכל הזמן שלי יהיה פנוי לעבודה ולימודים (ומהבחינה הזו בלבד, כמובן).
אבל האמת היא שזה לא הכי קל להיות לבד במקום זר עם מינימום אינטראקציה עם אנשים שאיננה קשורה לעבודה, עם כל כמה שאני מעריך את עצמי בתור אדם די חברותי, בסך הכל. כמאמר השיר שבכותרת: “מר הוא מר וזר הוא זר – הריקנות תמיד אותו דבר”. זה היה עד כדי כך מוזר, שביום שני אחד, כשחזרתי לעבודה לאחר סוף שבוע, פתאום קלטתי שיומיים לא הוצאתי מילה מהפה.
אז אחרי תקופה של הסתגלות למצב הזה החלטתי להפיק מזה את המיטב, עד כמה שאפשר. וכך שכרתי רכב ונסעתי לטייל באורגון. המדינה כמובן יפיפייה, בדיוק כמו ששמעתי. מאות קילומטרים של עצים, מפלים, הרים וכמובן ים. וגם למי שבא מניו זילנד יש בהחלט מה לראות.
אבל בין טיול לטיול (כולל נסיעה לפורטלנד למשחק של פורטלנד מול גולדן-סטייט, בתור מתנה מאוחרת לעצמי ליום הולדת 40) יש גם עבודה ובעצם הסיבה שבגללה הגעתי לאורגון היא כדי ללמד קורס סמסטריאלי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני (אלא מה…).
למרות שאני מנחה קבוצות דיאלוג די מנוסה, קצת הלחיצו אותי במחלקה כשסיפרו לי שנרשמו לקורס שלי גם סטודנטים שפעילים בתנועת BDS וגם סטודנטים יהודים שפעילים באייפ”ק ושצפויות צרות. אבל האמת היא שכמה שאורגון בכלל ויוג’ין (העיר שבה נמצאת האוניברסיטה) נחשבות לשמאל מובהק בארצות הברית ותמכו באופן מובהק בברני סנדרס בבחירות לנציג/ת המפלגה הדמוקרטית, אין לזה שום זכר בכיתה. הסטודנטים מאד מנומסים ומאד נזהרים לא לפגוע באף אחד. מצד שני, הם מאד מתעניינים, קוראים את קריאת הרשות לשיעורים (דבר שלא יישמע אצל סטודנטים שאני הכרתי בארץ, כולל אני) ומבקשים עוד. אבל בעיקר, כולם כאן כל הזמן שואלים אותי מה יהיה והאמת היא שאין לי תשובות טובות. והזמן והמרחק מישראל לא גורמים לי, לצערי, לפתח אופטימיות. אולי אני צריך לקרוא פחות ‘הארץ’ ויותר ‘ישראל היום’…
מצד שני, קמפיין הבחירות של הילרי ודונלד היה מרתק. בעלי הבית שלי, זוג חביב מאד בשנות השישים לחייהם, תומכים אדוקים של ברני סנדרס ואחר כך של הילרי, כברירת מחדל, כבר נשארו במהלכו ללא ציפורניים לכסוס. בכל אחד מהעימותים הטלוויזיוניים, ששודרו כמו משחק סופר-בול, כולל משדרים מכינים של שעות ואחר כך ניתוחים לתוך הלילה של כל משפט שנאמר, בעלי הבית שלי ארחו חברים עם אוכל, הפעילו לפחות שני ערוצי טלוויזיה במקביל (NBC הדמוקרטי ו-CNN שמנסה להיות מאוזן – את פוקס ניוז הם לעולם לא יפעילו) וערכו רשימות במחברת, ממש כמו שפעם, בשנות ה-80, היינו צופים באירוויזיון. במבט מהצד זה נראה קצת אובססיבי אבל עוד לפני היוודע תוצאות הבחירות הם התחילו להתעניין אצלי באפשרויות ההגירה לניו זילנד.
החיים לתקופה קצרה ביוג’ין, אורגון, מעניינים גם מכיוון שהיא דומה מאד מהמון מבחינות לדנידין, שבה אנחנו גרים בניו זילנד. יש בשתיהן כמעט אותו מספר תושבים (סביב 130,000), שתיהן בנויות סביב אוניברסיטה, שהיא, פחות או יותר, סיבת קיומן היחידה, מאד ליברליות ודי בינלאומיות. הדמיון הזה בין הערים עוזר מאד בחידוד ההבדלים שבין ארצות הברית לניו זילנד. ארצות הברית יותר יקרה, באופן מפתיע, בכל דבר למעט הדלק. אנשים יותר קורקטיים בארצות הברית (למרות שכאן בכל זאת יותר לבביים באופן יחסי מאשר במיד-ווסט) אבל העיקר – היהודים כאן הרבה יותר נוירוטיים, בהכללה כמובן, ולמרות שמספרם לא רב ביוג’ין, הנוכחות שלהם מאד מורגשת גם באוניברסיטה וגם בכל אירוע ציבורי או פוליטי (בכל קצוות הקשת).
אחד ההסברים האפשריים לנוירוטיות הזו, שמשותפת להרבה אמריקנים, והיהודים כמו תמיד מובילים את המגמה, הוא תובנה שלי שהתחזקה בתקופה הזו, לפיה האמריקנים ימצו לגמרי את אורח החיים והמחשבה שהם רואים בסיטקומים. אותן בדיחות, אותם משפטים קצרים עם פאנצ’ ליין בכל 25 שניות. לא שיש בזה משהו רע, כמובן. כל אחד יכול לחיות את חייו וכו’ אבל זה יוצר מצב שבו ההבחנה בין החיים (עצמם) לבין מה שרואים בטלוויזיה הולכת ומטשטשת.
מכל הבחינות הללו, אני לומד להעריך (אפילו עוד יותר) את ההזדמנות שנפלה בחלקנו לחיות בניו זילנד, ולו לתקופה מסוימת. אבל, כמובן, כל האופציות פתוחות (-:
