Tag: אוכל

השנה חג המולד תפס תאוצה במחוזותינו. זה התחיל כשאת דני אסף משדה התעופה אייל צפוני שמח ונרגש במיוחד

ורק אחרי שנונו עברה בין כולם במשפחה, והתגאתה בכך שהיא מכירה הכי הרבה שירי חג מולד בבית, הבנתי שהזנחתי משהו בחינוך שלי.

וכך, בסוף השבוע של הנר הראשון של החג גייסנו את התותחים הכבדים –

שירי חנוכה הושמעו ברצף ברחבי הבית, הבנות התבקשו להכין בעצמן חנוכיות (עם שמשים בצורת אריה ולביאה, כמובן), והשקענו בטיגון מאסיבי של לביבות תפוחי אדמה.

נראה ילד/ה שעומד/ת בשילוב הקטלני הזה!

כשהתבקשתי לספר לפני השינה את סיפור חג חנוכה, אמרתי לדני שזהו, עכשיו אנחנו 1:0 מול חג המולד הזה.

כי הוא בהחלט כאן, נוכח וחגיגי, גם אם קיץ בחוץ, ואין שלגים וחשכה שמתאימה לרוח הכריסמסית המצוייה.

כך זה נראה במוזיאון:

וכך בכיכר המרכזית של העיר:

והתחרות קשה, כי מה זה כבר כד שמן קטן ואוריינטלי, אל מול סבא טוב שמחלק מתנות סתם כך, בלי סיבה.

לראשונה חרגנו ממנהגנו שלא לקשור אף חג יהודי למתנות, והכפלנו את דמי הכיס של הבנות בתור דמי חנוכה. וכבר בבוקר שאחרי חג המולד, הבנות ביקשו ללכת לחנות המוזיאון כדי לקנות דינוזאורים. ואחר כך הן שחקו איתם במשך שעות ארוכות בחצר המוזיאון. אני ניסיתי להתנמנם על הדשא, אבל התחיל להתקרר והרוח נשבה נמרצות. הבנות סרבו בתוקף ללכת הביתה, כי הן הסבירו שהדינוזאורים אוהבים להיות בטבע.

הדינוזאורים שלהן לא היו סתם דינוזאורים, אלא הם היו פליאנתולוגים, ומצאו בעצמם שאריות של חיות אחרות – מידי פעם הרמתי את הראש שלי מהנמנום על הדשא, למשמע צעקה “מצאנו נוצה של ציפור מוֹאָה!”.

וזה מקור ההשראה, או ליתר דיוק, התחביב האחרון של נונו

ולמי שמעוניין/ת להעמיק

אגב, בת הכמעט-חמש הזו הסבירה לי ברצינות תהומית שהיא לא מאמינה במפץ הגדול. שדני הפיזיקאי ישבור את הראש איך מסבירים את העניין הזה.

***

חג המולד מבשר שהקיץ כבר ממש כאן, מה שאומר – ימים שמתחילים עם שמש חמימה, ומסתיימים ברוחות וגשמים שלא היו מביישים חורף ירושלמי. וזה כיף, כי הגשם על פי רוב חם, ומשקה ושומר על הכל ירוק.

בגינה אנחנו מתחילים ליהנות מפירות העבודה שלנו. כך למשל, אנחנו בוחרים כל יום ממה להכין סלט. היום זה היה סלט רוקט. המתכון מכאן. ממש כמו באסקדיניה – מסעדה במזרח ירושלים שבתקופות אחרות נתנה לי תקווה וחלומות לעתיד אחר בירושלים.

וכך נראה הברוקולי שלנו, שיצא לפריחה (או פרישה) מוקדמת

לשמחתי, התבקשנו לטפל בגינה של כיתה אל”ף במהלך הקיץ, אז צפויה לנו אספקה שוטפת של חסה.

לכבוד חג המולד, התרנגולות של הגן חזרו הביתה – זאת אומרת, לחווה של הגננת. ואנחנו נשארנו נטולי ביצים. ככה זה נראה בימים שמחים יותר – כשהתורנות הקבועה שלנו להאכלת התרנגולות בסופי השבוע גם התחילה להיות כזו שמספקת לנו את החביתות של ארוחת הערב של יום ראשון

***

שנת הלימודים הסתיימה ממש שלושה ימים לפני חזרתו של דני מהגלות, ותמרי קיבלה חוברת שמפרטת לפרטי פרטים את היכולות שלה בכל תחום. לא ידעתי למשל, שהיא מצליחה טוב להבין מספרים זוגיים ואי זוגיים, אבל שהיא עדיין צריכה לעבוד על תפיסה של שקית שעועית ביד אחד.

כך נראית כריכת התעודה. בתמונה תמרי מטפלת ב- Omimi – גוזלית אווזה שאחד מילדי הכיתה מצא, ושהגיעה פעמיים לימי לימוד בכיתה, ולבסוף עברה לגור בחווה של המורה ג’יין.

 

 

מחברת לדוגמא

והכיתה עצמה

 

אחרי הקיץ הילדה הופכת לבת כיתה ב’, ויצטרפו לכיתתה 5 ילדים חדשים, והכיתה תהפוך רשמית לכיתה הגדולה ביותר בבית הספר עם 14 תלמידים.

ולסיום, תמונה מטיול קטן שעשינו לפתוח את העונה.

חגים טובים ושמחים!!!

השריפות בישראל עוררו בי עצב ודאגה רבים. אם אשים לרגע בצד את העיסוק בהצתות – כן, לא, כמה, במה בוחרים להתעסק במצב חירום, ועד כמה מנסים לעשות הון פוליטי ממצוקה של בני אדם, מה שהעציב אותי במיוחד היה האופן שבו התחממות כדור הארץ מתחילה לבלוט במזרח התיכון – לדוגמה, השפעת האקלים על מלחמת האזרחים בסוריה ועוד. לחצו כאן לקריאה מרתקת (ומדכאת) בנוגע לישראל.

בעיקר – הדאיג אותי מאוד הקושי של אנשים לראות את הקשר הישיר שבין ההתייחסות שלנו לכדור הארץ לבין התוצאות שמתחילות להגיע. בהקשר הזה, נזכרתי בעבודה שלי בהשתלמויות למורים בישראל – למשל, כשמורים מלאי כוונות טובות נערכו ליום או שבוע איכות הסביבה בקנייה של בריסטולים להכנת פוסטרים. או למשל, במצב של צרכנות בלתי פוסקת, או צריכה של מוצרי פלסטיק וניילון שאינם מתכלים (וכן, גם אני חלק מזה – מאוד קשה לעמוד בפני שפע המוצרים שיש בכל מקום, ובפני התחושה שהמודרנה מייצרת שאנחנו “חייבים” רק את זה או את זה). או כמו שהגדירה זאת חברה במעבדה שלנו, שכשהיא הולכת לקנות לעצמה משהו, היא מרגישה כאילו שהדבר הזה באמת יהפוך את החיים שלה לשמחים יותר!

בהקשר הזה, זכורה לי לטובה גננת מיוחדת שסיפרה בהשתלמויות המורים שהיא מכינה ערוגות בחצר הגן עם הילדים. היה לי ברור כבר אז שהיא מבינה מה המשמעות של איכות הסביבה וקיימות, ועושה את מה שהיא יכולה במעט האפשרויות שיש בגן ציבורי רגיל. לזכותם של המורים והגננות בבית הספר כאן, והקהילה בכלל, יאמר שהם/ן ממש חיים את הדברים ולא רק מדברים עליהם מהפה אל החוץ. למשל, המורה של תמרי טבעונית, והסבירה להם על שימוש במוצרי קוסמטיקה שלא פוגעים בבעלי חיים, בנוסף, הם הכינו גינת ירק יפה בכניסה לכיתה (וחפרו במשך שבוע שלם באדמה לשם כך). ובאחרונה, התחילה להסביר להם את הנזקים שבשימוש במוצרי פלסטיק. זה נתן לי הרבה השראה.

בתקופה האחרונה צפיתי בשתי הרצאות שהיו עבורי מאוד משמעותיות. הראשונה, עוסקת בצורך שלנו לדאוג לאדמה שאנחנו ניזונים ממנה. היא התחברה לי מאוד עם התפיסה שלי של עבודת האדמה. אני מאוד אוהבת לעבוד בגינה, וכמו שכבר כתבתי לא מעט פעמים – רוצה להיות מסוגלת לספק לעצמי את עיקר המזון בעצמי. זה אומר, כמובן, לפתח גמישות לגבי הנכונות להיזון ממוצרים שגדלים באופן טבעי במקום – במילים אחרות, אם גרים במקום שבו חסה, תרד וסלק הם משהו שגדל כל השנה, לראות איך ממקסמים את היכולת להיזון מהדברים האלה (כשאמרתי את זה לדני, הוא קצת נבהל, אני מקווה שברגע שהוא ייראה כמה יפה הדברים צומחים, הוא יישתכנע ששייק תרד וקייל על הבוקר הם החיים האמיתיים).

בקיצור, אני ממליצה בחום לצפות בהרצאה הזו, כי לי היא עושה קישור מעניין בין החיבור לאדמה, למשמעות, להומאניות. עוד קשה לי להגדיר במילים, אבל לי היא הוסיפה רובד של משמעות לחיים. ועוד אחת קצת יותר קלה לעיכול, שהיא קצת יותר פרקטית מבחינת האופן שבו אנחנו יכולים לשנות דברים קטנים בחיינו למען הסביבה. מדובר במשפחה שחיה כבר כמה שנים בניסיון למזער למינימום ההכרחי את כמות הזבל שהם מייצרים. זה מאוד מעניין, ונותן השראה למינימליזם וצניעות מרצון.

אבל בניו זילנד יש עוד נושא סביבתי בוער, וזהו גידול חתולים. חתולים הם לא חיה שהיתה בניו זילנד לפני שהגיעו לכאן האנגלים לפני כמעט 200 שנה. אני מניחה שהם הביאו איתם את החתולים כדי שהמזון שלהם בשייט הארוך לכאן, לא ייאכל על ידי חולדות ועכברים, וכנראה שמאותה סיבה ממש הם גם רצו לגדל אותם בבתיהם כאן ובחוות – אבל אני מודה שלא העמקתי בהיסטוריה של החתולים בניו זילנד. אבל העניין הוא שניו זילנד היא ארץ של בעלי כנף, והציפורים כאן פשוט לא רגילות לרעיון שיש אפשרות שהן תטרפנה על ידי בעל חיים שהן לא רואות – זאת אומרת, חתול שיזנק עליהן משום מקום. מכיוון שכך, מאוד לא רצינו לקחת חתול, ונכנענו ללחצים כבדים שנמשכו כמעט שנתיים בנושא. מיד כשהחתול שלנו הגיע, הקפדנו לקשור עליו פעמונים ועוד כל מיני דברים אחרים שיאפשרו לציפורים לדעת שהציד הג’ינג’י מתקרב. אבל גם המאמצים האלה מועילים באופן חלקי – ואני כבר שחררתי מפיו לפחות שתי ציפורים שלא ידעו איך להודות לי על מזלן הטוב – ויותר משתיים שלא שפר עליהן גורלן – ובכל פעם כשזה קורה, משהו נצבט אצלי בלב.

מסתבר שאנחנו לא היחידים. אנשים כאן אוהבים מאוד חתולים, ולאוכלוסיה של קצת יותר מ-4 מליון בני אדם, יש כאן יותר מ-1.4 חתולים. וזה הרבה יותר מידי, ובעייה רצינית. לכן, כשהשכנות שלנו (אם חד הורית ושתי בנותיה) אימצו את הגורה פרינסס, התחלתי במסע שכנוע יומיומי לכך שתעוקר, אבל זה לא הצליח לי. דון, היה החשוד המיידי כי בינו ובין פרינסס יש יחסים קרובים מאוד, כי הגורים יצאו ג’ינג’ים וגם כי אנחנו חברים של המשפחה, אז זה בכלל מסתדר. אבל מכיוון שדון מסורס, נונו הסבירה שהזדווגות בין פרינסס לדון לא הביאה את הגורים, כי היא יכולה  להיות “רק בשביל הכיף”.

כשההריון התחיל להתקדם, גמלה בליבי החלטה, שאם זה כבר הולך לקרות, אז כדאי לעשות מזה משהו חינוכי, ושמאוד הייתי רוצה שהבנות תראנה את ההמלטה. במאמר מוסגר, אני חייבת את שתי הלידות הקלות שהיו לי גם לבילוגיה המשפחתית, אבל במידה רבה גם לכלבה שלי, שראיתי ממליטה פעמיים בילדותי. זו היתה חוויה כל כך טובה, ומרגשת, שממש לימדה אותי איך ללדת. הסתכלתי איך הכלבה מחפשת לה מקום מוגן וחשוך, מתכנסת בתוך עצמה, מתרכזת, ופשוט ממליטה. כמה פשוט, וכמה טבעי.

מכיוון שפרינסס היא בת בית אצלנו, היתה לי תחושה שעם המזל שלנו, היא צפויה להמליט אצלנו בבית בדיוק כשהמשפחה שלה נסעה לכמה ימים. אבל לשמחתי, זה לא קרה. ובשבת שעברה כשהחלטנו באופן ספונטני לאחד ארוחות ערב עם השכנות, גם פרינסס החליטה שזה זמן טוב להמליט. היה מרתק לחוות שוב את התהליך הזה דרכה, וזו היתה הזדמנות מדהימה להראות לבנות את כל התהליך עצמו – את האופן שהחתולה מחפשת מקום שקט ובטוח להמליט (לשמחתנו, היא חתולה די בטוחה , וממש הסכימה להמליט לנגד עיננו), את השלווה וההתכנסות שלה, ירידת מיים, המלטה של גור, יציאה של השליה, האכילה שלה של שק השליה וניקוי את הגורים, וההנקה. וואוו!!! היה מעניין לראות שהיא לא מתפנה להמליט גור חדש לפני שהיא מתחילה להניק את הקודם

פרינסס והגור/ה הבכור/ה:

האמא המסורה בסיום ההמלטה

או כמו שתארה זאת נונו אחרי כמה ימים: “בינתיים כל מה שקורה זה שפרינסס מתכרבלת עם הגורים, והגורים יונקים. או שפרינסס הולכת לאכול, והגורים מיללים”. חשבתי שזה תיאור לגמרי מדוייק.

בכל מקרה, הבנות היו מאושרות מההמלטה, ולא הפסיקו לדבר על מה שקרה, ושהן לא מאמינות שפרינסס עכשיו אמא וכן הלאה וכן הלאה. תמרי בקושי נרדמה בליל ההמלטה מרוב התרגשות, וקמה כבר ב-6 בבוקר כדי לראות את הגורים. הסברתי לילדה שביום ראשון בבוקר, אנחנו לא מבקרים אף אחד לפני 9 בבוקר, והיא הצליחה להחזיק מעמד עד 8:45, ואז, לפתע פתאום היא נעלמה.

באופן כללי, אני שמחה על העצמאות והיכולת ללכת ולחזור מהבית לחברות ולבית הספר בלי ליווי של הורים, אבל להיעלם ככה בניגוד למה שסיכמנו, זה כבר נושא אחר לגמרי… כמובן שהיה לי ברור שהילדה אצל השכנות, אבל התייחסתי לכל העניין בחומרה רבה, והסברתי שגם פרינסס היתה מאוד דואגת אם פתאום אחד הגורים היה נעלם בלי רשותה, ובלי לתאם איתה. וכך, חשבתי לי בסיפוק שהמסר חילחל.

באותו הערב, כששאלתי את הבנות במה הן גאות בעצמן מאותו היום, תמרי אמרה לי, “אמא, את לא הולכת לאהוב את זה, אבל הייתי גאה בעצמי בבוקר כשהלכתי לראות את הגורים”.

פשוט ככה.

וגיל ההתבגרות עדיין לא כאן…

***********

בפוסט הקודם הבטחתי לשתף בכמה טיפים של “איך לשרוד לבד עם ילדים 24/7”. אז ככה, מה שגיליתי, ושמאוד עזר לי, זה שאני לא יכולה לעשות כל כך הרבה דברים ביחד, ובעצם, וזו התובנה המשמעותית ביותר שלי בשנים האחרונות, שאני שונאת להיות בלחץ, ושלחץ פוגע ממש באיכות החיים שלי. ושבמידה רבה, אני ללא ספק מעדיפה איכות על כמות, ואפילו מוכנה לוותר על דברים אם הם ידרשו ממני הימתחות שהיא מעבר ליכולת שלי.

אז – טיפ מספר 1: לעשות רק מה שבאמת אפשר

סיפרתי כאן שכבר בשבוע הראשון שדני נסע, הוזעקתי בדחיפות להחליף בייביסיטר מוכרת ואהובה מפאת בכי וגעגועים בלתי נסבלים לאמא. באותו היום הבנתי שאני לא אצליח לעשות הכל בתקופה הזו, ושהמוקד הולך לעבוד להיות 97% בית, ו- 3% מה שאצליח, אם אצליח, מחוץ לבית. מהרגע שזו היתה ההחלטה, העבודה שלי על הדוקטורט עברה לקרן זווית, ועיקר ההשקעה שלי היה בתזונתן ורווחתן שלי ושל הבנות, ובכך שהבית יישאר ברמה סבירה פחות או יותר מבחינה סניטארית.

להפתעתי, ב-3% שמחוץ לבית, הדוקטורט דווקא קיבל תנופה מחשבתית משמעותית, והכיוון כבר הרבה יותר ברור וישים. אבל זה כבר לפוסט אחר.

יתר הדברים שהוזנחו בתקופה הזו – ספורט, וחברה למשל – פשוט הוזנחו. זה היה קצת מצער, אבל אין מה לעשות. הכל יחכה לעוד שלושה שבועות…

טיפ מספר 2: עבודת ילדים, או בלעז – Child Labour

דבר קשה במיוחד בשהות ממשוכת כל כך לבד, הוא שרואים כמה קשה לארגן אפילו את הבית לבד. אם יש משהו שלא הרמתי מהרצפה, יש סיכוי של 99.99999% שהוא יישאר שם, ולא יצליח להרים את עצמו, כפי שקורה כשדני כאן.

אבל מה שכן, החלטתי שאני מפעילה את הבנות שלי כמה שיותר לעזור. תמרי היא סופר עוזרת, ומשתפת פעולה, וכשאומרים לה תודה, הוא אומרת “בשמחה”.

אצל נונו, הסיפור קצת אחר, ברגע שמבקשים ממנה אפילו את הדבר הכי קטן, פתאום נרדמות לה הרגליים.

זה היה די מרגיז בהתחלה, ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם זה, אבל אז החלטתי שני דברים. הראשון, זה שדיברתי על זה באופן מפורש בשיחה של שלושתינו, ואמרתי שיש לה אתגר, והאתגר הזה הוא ללמוד לעזור יותר בבית.

והדבר השני שעשיתי, זה שגיליתי שאי אפשר לקוות שתהיה לך ילדה מלאך (ע”ע תמרי) שמספיקה בקשה קטנה והכל כבר נעשה, אלא שצריך ממש ללמד להוריד מהשולחן, למשל, לעזור לערוך וכו’.

לימדתי את הבנות שזה לא מנומס להתחיל לאכול לפני שכולם יושבים, ושאולי הדבר הכי לא מנומס זה להתחיל לאכול בזמן שאני עוד מכינה דברים כדי להביא לשולחן… זה נקלט די מהר. איכשהו, המילה נימוס היא בעלת תוקף רציני עבורן. וטוב שכך…

וגם, למדתי שבמקרים קשים – למשל, כשלילדים נרדמת הרגל באופן כרוני בדיוק ברגע שיש מטלה שצריכה להיעשות, פשוט צריך להיות יותר ברורים עם זה שכולם עוזרים, ולתת מייד משימות. וזה בינתיים (טפו, טפו, טפו) עובד.

טיפ מספר 3: רשימה לרגעי מצוקה

כבר כשנסעתי אני לשבועיים בישראל, הכנו רשימה טלפונית על המקרר של כל אנשי הקשר שלנו בעיר, וגם של כל המשפחה בארץ, והצמדנו למקרר.

בנוסף הצמדנו למקרר גם דף למצבי מצוקה – בדיוק המצבים האלה שילדים יכולים להוציא מהדעת, הבית הפוך, והמוח כאילו נמחק לגמרי, ולא זוכרים מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב – בין אם זה המצב הנפשי של ההורים, ובין אם לאן לקחת את הבנות כדי שיפסיקו לרגע לריב (כן, גם לנו היו כמה ימים כאלה בחודשיים האחרונים. לשמחתי, יכולה לספור אותם על יד אחת, אבל כדאי שלא אתרברב יותר מידי, כי יש עוד 19 ימים שאפשר להנות מלריב בהם כל היום).

על הלוח כתבנו דני ואני דברים שאנחנו אוהבים לעשות ומשמחים אותנו, ושאנחנו יכולים לעשות אותם גם עם הבנות. כך, למשל, נראה הלוח שלנו, והוא יישאר לפי דעתי על המקרר, לפחות ב- 14 השנים הקרובות (בהנחה שילדים אכן רוצים לצאת מהבית בגיל 18, דבר לא מובטח בכלל).

כפי שאתם/ן רואים/ות, הבלוג הזה הוא סוג של משענת נפשית עבורי, או אפילו הידיעה שהקוראים/ות האהובים/ות שלי כאן. אבל התחביב הזה מאוד לא פרקטי, כי אני כמעט ואף פעם לא מדליקה מחשב בשעות שהבנות שלי ערות.

טיפ מספר 4: שגרה גמישה

כשהייתי בתיכון, היינו תמיד משתעשעות מכך שההורים של אחת מחברותי הקרובות היו מכינים אוכל לפי היום בשבוע – למשל, יום פלאפל, יום ספגטי, יום בורקסים. כמה שצחקנו אז, היום – כשאני אמא – אני חושבת שזה פשוט גאוני. כמה שאני לא אוהבת לבשל, יש ימים שפשוט לא בא לי לחשוב יותר מיד מה להכין.

כך נראה הלוח שלנו למשל:

כל זה עם גמישות מסויימת, כמובן…

זה גם מאוד עוזר כדי להרחיק רעות חולות – למשל, הבנות שלי יכולות לבקש דגים וצ’יפס 365 ימים בשנה, ומאז שיום חמישי הוא היום לדגים וצ’יפס בבית (בתנור) זו התשובה הקבועה שלי כשיש בקשה לדגים וצ’יפס.

טיפ מספר 5: אין כמו בבית

בעבר, אני חושבת שהייתי מאוד מנסה לקחת את הבנות כל יום למשהו מחוץ לבית – בעיקר כפעולת מניעה – לשחיקה שלי מיום שלם בבית, כדי לראות בני אדם אחרים, כדי להתאוורר, כדי למנוע מריבות.

עכשיו התחלתי לשים לב, שאחרי שבוע שבו הבנות בבית הספר ובגן, ואני בעבודה, פשוט טוב לנו להיות בבית כמה שיותר. באיזה שהוא אופן, השהות בבית מאפשרת פחות הסחות דעת, ולהיענות לצרכים של כל אחת מאיתנו. והגינה, עבורי, היא מפלט אם אני זקוקה לטבע.

הנה למשל ילדה בפעילות ביתית של אחר צהרים קריר

אבל לפעמים אנחנו גם יוצאות מהבית, ואז גם אני שמחה מאוד

למשל, לעיירת הנמל הסמוכה

טיפ מספר 6: שזו תהיה הפעם האחרונה שאנחנו מתפצלים לכל כך הרבה זמן

 

 

הביקור שלי היה נפלא, אבל ממש. על ארץ הקודש עצמה, לא ארחיב את הדיבור, רק אציין כי התרשמתי מתנופת בניה רצינית בכל מקום שבו הייתי, ושכמו שתמיד סברתי, עבורי ישראל היא מעצמה תרבותית במובנים רבים. לאורך הביקור ליוותה אותי תחושה מוזרה ביותר – תחושה שאני במקום שהוא מצד אחד מאוד מוכר, הבית שלי, ועיר הולדתי, אבל מצד שני הוא מרגיש זר ומפתיע. 

שנתיים וחצי הן לא זמן ארוך דיו כדי שדברים יישתנו, ולכן הכל נראה כמעט אותו הדבר, והכמעט הזה מייצר חוויה קצת לא נוחה. כי הרבה דברים קטנים, או סימנים שעזרו לי להרגיש את המוכרות של המרחב, קצת השתנו, כך שבו זמנית הכל גם מוכר וגם זר, וזו הרגשה מבלבלת למדי. למשל, חברה שהייתי מזהה את הבית שלה בזכות כמה עציצי קקטוס בכניסה, ושהללו כנראה הוזזו בזמן שעבר (או שועד הבית התחלף), וכך, המקום המוכר הפך קצת ללא-מוכר.

עדיין קשה לי לנסח את הטלטלה הרגשית שמלווה ביקור מולדת. במקרה, נתקלתי בכתיבה הנהדרת הזו, ומאוד התחברתי. הזדהיתי מאוד עם הכאב על הזמן שעובר, ועל החיים שנמשכים במקביל בשני מקומות, גם בארץ כשאני לא שם.

ולסיכום המסע עצמו:

הרגעים המרגשים ביותר – היו הרבה מאוד – בעיקר, החתונה של אחי הצעיר, כמובן, אבל גם כל פגישה עם בני משפחה וחברים/ות שגרמה לי לדפיקות לב נרגשות, ומלאה אותי באהבה רבה.

רגע השיא הקולנארי – התחרות היתה קשה – אבל ללא ספק כל מנה עם חצילים – וכל מי שידע על החסך שלי בחצילים בניו זילנד, דאג לספק את הצורך הזה במסירות ובמהירות רבה. בנוסף, כל מאכל שאכלתי בביתו של אבי נעשה ללא ספק ברגישות ובאהבה, וזה היה נפלא.

(תמונה שגורמת לדני להזיל ריר, ולניו זילנדים שמסביב לא להבין מה הקטע)

הרגע המביך של הביקור – תנומה שהיתה חזקה כל כך שלא שמעתי חברת ילדות נפלאה שבאה לבקר אותי ולהיפרד, דפקה בדלת, התקשרה, וצלצלה בפעמון.

הגילוי המפתיע – היו הרבה – אבל המפתיע ביותר היה לגלות שאחד מחבריי, אוכל בשר  ותיק, הפך לצמחוני.

תחושת ה”שייכות” החזקה ביותר  – באופן לגמרי לא צפוי הרגשתי אותה כשהלכתי לקנות זעתר בחנויות שבהן הייתי קונה מידי שבוע מצרכי מזון במזרח ירושלים. חלק מהסוחרים זיהו אותי והרגשתי התרגשות גדולה. נזכרתי עד כמה האיזור הזה היה לי בית בתקופה שגרתי בה בירושלים – את רוב הצרכים הצרכניים שלי מלאתי שם – מהחייט שתיקן לי את הבגדים, דרך חנויות הבגדים, ועד לדוכני הירקות והפירות. ללא ספק זה אחד המקומות האהובים עלי בעיר.

תחושת העצב החזקה ביותר – לראות את המצב במזרח ירושלים מילא אותי בעצב עמוק, תחושת ייאוש והיעדר תקווה.

התסכול – על הזמן, שכהרגלו עובר מהר מידי, על קרובי המשפחה והחברים/ות שלא הספקתי לפגוש, או שפגשתי רק פעם אחת, על כל מי שרציתי לבקר בביתם ולא הספקתי.

ההפתעה שלי מעצמי – שכשמדובר בלבלות כמה שיותר זמן עם משפחה וחברים/ות אני הופכת להיות סופר נויירוטית, ומתזזת בטירוף ממקום למקום.

ההפתעה שלי מאחרים – שלפעמים גם אמא שלי צודקת בכמה דברים.

רגעי נחת – כשראיתי איך האחיינים והאחייניות שלי גדלו, והפכו לילדים/ות נפלאים ומקסימים, וגם, לבלות עם הילדים והילדות של המשפחה והחברות שלי.

תחושת התודה הגדולה ביותר – כלפי ההורים שלי שהזמינו אותי למסע הזה, וקיבלו אותי כל כך יפה, וכלפי ההורים של דני, שהבית שלהם מרגיש לי לגמרי כמו הבית שלי.

חברת התעופה השווה ביותר – ללא ספק – סינגפור אירליינס.

האמירה המתוקה של המסע – הקברניט של הטיסה מאיסטנבול לסינגפור, שברך במבטא תורכי כבד את הנוסעים, ואת “הילדים היקרים”.

סרטי הטיסה הטובים ביותר – אלה רק הסרטים המומלצים מתוך רבים שראיתי – אני חושבת שהשלמתי צפייה בטלוויזיה עבור כמה שנים. ממליצה בחום על וואג’דה– סרט סעודי על ילדה שרוצה לקנות לעצמה אופניים, פטימה – סיפור על אמא מהגרת מאלג’יריה שגרה בצרפת עם שתי בנותיה, The long farewell – סרט איראני, רומנטי ורגיש.  יש יתרונות לטיסה בחברת תעופה תורכית.

וקצת על המסע והדרך –

המסע שלי, ארך 39 שעות מפתח בית אחד, עד פתח בית אחר, וכלל 4 טיסות, ו-3 עצירות ביניים, 5 ארוחות על מטוסים, ובקבוקון יין אדום אחד לכל כיוון.

העצירה הראשונה שלי מחוץ לניו זילנד היתה בסינגפור, וזה היה קצת הלם תרבותי. הרגשתי שאו שכולם נעשו מאוד צעירים מסביב, או שלא שמתי לב לזמן שעבר והזדקנתי. אחרי שלקח לי אולי שעה להבין איך מפעילים את מסכי המגע החדשים במטוסים, הייתי המומה מזה שכולם, אבל כולם, בשדה התעופה בסינגפור היו מחוברים או לטלפון הנייד שלהם, או למחשב, וצילמו סלפים בכל פינה, ותחת כל שיח רענן (או רענן פחות, בהקשר המצועצע והאביך של המקום).

הרגשתי כמו עכבר כפר שיצא לרגע מהמחילה שלו.

המנחה שלי סיפר לא מזמן שהוא שמע על תיאוריה לפיה יש הבדל ביכולת ההסתגלות שלנו לטכנולוגיה לפי הזמן בחיים שבו אנו נחשפים אליה. למשל, מאחר והוא יליד ארצות הברית של שנות ה-60, הוא נולד לבית שבו היתה כבר טלויזה, ולכן זו היתה טכנולוגיה מובנת מעליה עבורו. אחר כך, הוא נחשף בגיל צעיר דיו לטכנולוגיה חדשה, ולכן הסתגל אליה בקלות (והוא תיאר בפירוט את המחשב שלו שעבד על קלטות). ויש דור של טכנולוגיה שאנחנו נחשפים אליו כשאנחנו כבר מבוגרים יותר ומתקשים ללמוד איך לתפעל אותה – והוא הדגים לגבי עצמו שאין לו מושג איך מתפעלים טלפון חכם, וגם לא איך משתמשים בפייסבוק. וכל הנושא הזה נידון באמצע שיעור בקורס שאנחנו מלמדים ביחד, והיה לרגל כך שהוא רכש באותו היום את הטלפון החכם הראשון שלו, ומיד ביקש מאחד התלמידים בכיתה שיתקשר אליו, כדי שילמד איך עונים לשיחה.

וכך, בעוד אני רואה את כל הטירוף הטכנולוגי שמסביבי, נזכרתי במנחה שלי, ובתיאוריה הזו, והתנחמתי בכך שיש גם אנשים שמצליחים להסתדר לא רע גם בלי להיות לגמרי בתוך המירוץ הזה.

בשדה התעופה בסינגפור, הבנתי שבעצם גם אין לי שמץ של מושג  על סינגפור. היו לי כמה דעות קדומות על משטר נוקשה וקפדני, מודרנה מצוחצחת ומשהו בנוגע לזריקת זבל ברחובות.

אבל הסימן החשוד הראשון לפדנטיות קצת מוגזמת היה השלט הזה:

מכיוון שקראתי בדיוק שבאמת נקנסים בסינגפור ב-1000$ על הפעם הראשונה שזורקים זבל ברחוב, ובפעם השניה שעוברים על העבירה הזו, נשלחים ל-3 חודשים של עבודה בניקיון, התחלתי להסתכל על עובדי התחזוקה בשדה התעופה בעין קצת אחרת.

מעבר לחוקים הנוקשים הללו, מסתבר שביוש (שיימינג) עובד לא רע באי המדינה הקטן הזה. האתר הרביעי (!) בפופולאריות שלו בסינגפור הוא אתר שבו עושים שיימינג לכל מיני אנשים שהתנהלו באופן לא מתחשב. דוגמא שראיתי היתה למשל מכונית שקצת נדחפה בין נתיבים באור אדום. אגב, ההודעה הזו זכתה ל-4,000 צפיות. אם אתם רוצים להתרשם בעצמכם מהאתר, אתם מוזמנים.

האמת היא, שכשראיתי את האתר הזה, ועוד יותר כשקראתי שהעונש על החזקת סמים בסינגפור הוא יריה בראש (!!) הסתכלתי קצת אחרת על המקום הזה. מאחורי האימפריה הטכנולוגית והכלכלית הזו, החזות המצוחצחת להפליא של שדה התעופה, חברת תעופה שהשירות שלה באמת מדהים, ישנו כנראה סיפור לא פשוט של דיקטטורה עם שוק חופשי קפיטליסטי פרוע. וההבנה הזו עשתה לי תחושה לא הכי נעימה. אחורי הקלעים תמיד פחות נוצצים מהבמה.

ככל שהתקרבתי למזרח התיכון, המתח הכללי באויר עלה. מאז ניסיון ההפיכה בתורכיה, ופיגועי הטרור באסטנבול, הארץ הזו, שמאוד אהובה עלי, הפכה גם היא למחוז של התנהלות “בטחונית”. זה היה מוזר מאוד לראות מאוד אירופאים מתוסכלים עומדים בתור בלתי נגמר לבדיקות בטחוניות, ואת תחנות הבידוק הבטחוני הקפדני שקמו בכל מקום.

העמידה הזו בתור, כשכל אחד מחזיק בדרכון אחר, היתה לא פשוטה. הידיעה שמדי יום אנשים טובעים למוות, בדרך מהמזרח התיכון ואפריקה לאירופה הנכספת, עוררה רגשות לא פשוטים ביחס למי מחזיק איזה דרכון, ושההבדל יכול להיות עניין של חיים ומוות.

אבל מעבר לבדיקות הבטחוניות הקפדניות, היה מעניין לגלות במטוס עלון מיוחד שמודפס על נייר כרום איכותי, ושמתאר את ניסיון ההפיכה הכושל של חודש יולי, וקראתי את התפתחות ניסיון ההפיכה שעה אחר שעה.

     ********

מי שהתנהג יפה ובסבלנות במשך כל הטיסה והביקור היה סימבה. ממש ברגע האחרון תמרי הרשתה לסימבה לבוא איתי, וזה היה רעיון נפלא. לילדה שלי יש חושים טובים מאוד כלפי הצרכים הפסיכולוגיים שלה, ולמרות שהם לפעמים מעוררים תמיהה, הם עונים בצורה מדויקת ביותר על מה שהיא צריכה.

סימבה הוא מין ייצוג סמלי של הילדה, וכך היא זוכה להיות איתי בנדודים, בעוד שהוא זוכה לאסוף עבורה את החוויות, כמו גם להתפנק עם קרובים וחברים.

וכך, סימבה פגש איתי משפחה וחברים/ות, נסע איתי ברכבת, קנה איתי זעתר במזרח ירושלים, דיבר עם הבנות בסקייפ, והכי חשוב – ביקר אצלי הסבאים – מה שהמיס לגמרי את לבה של הילדה. וממש בשיחה האחרונה שלנו לפני שחזרתי, היא ביקשה שסימבה יישאר צמוד לאמא שלי ממש עד רגע הפרידה.

 

נונו, שהתביישה לומר כנראה שהיא חוששת שהחיות שלה ייפלו עם המטוס לים, רק הסבירה שהיא לא מאפשרת לחיות שלה לטוס בעצמן, ולשמחתי, התחברה מהר מאוד עם הטיגריס של אמי. והנה הצמד ברגע שקט, ללא מריבה משוחח עם הבנות משני צדדיו של העולם.

חופשת הסמסטר מתקרבת, ואין כמוני מאושרת להיפרד מהכיתה הנפלאה שלי. הם באמת היו מתוקים, לא האמנתי כשהם הגיעו לכל שיעור רבע שעה (כן, כן) לפני הזמן, וישבו בשקט עד שנתחיל. היו כל כך רציניים, מנומסים ושקטים. וואו. אני עוד זוכרת איך הערתי למורים וסגני מנהלים שלימדתי בישראל לא לדבר בטלפון בזמן שיעור.

היתרון הגדול בחופשה הוא שאני לא אלמד עכשיו חודש וחצי. עבדתי בפרך בבדיקת דו”חות מעבדה, שהיו צריכים להיות מתואמים לגמרי עם יתר המתרגלים של הקורס. וזה לא פשוט מכיוון שהחוג לפסיכולוגיה כאן הוא סוג של אימפריה – יש בשנה א’ 800 תלמידים, זאת אומרת שישנם 30 מתרגלים שונים.

בדיקת העבודות היתה עניין מפרך למדי, ואלה היו הימים היותר זעופים שלי בתקופה האחרונה. לכל דו”ח ארוך ומייגע שקראתי היה דף ציינון מפורט להחריד, וכשסוף סוף העברתי הלאה את ערימת 25 הדו”חות למזכירות, היא חזרה אלי כעבור יומיים עם הערות ותיקונים לבדיקה שלי.

כמובן שתקופה של בדיקת עבודות היא זמן מצוין לעסוק בדברים חשובים ביותר שאינם סובלים דיחוי, וכך מצאתי את עצמי עסוקה לא מעט בלמצוא פתרונות יצירתיים לשימוש בשלושת החברים האלה, שבאו אתנו הביתה מהשוק יום אחד.

אחרי שמיציתי את כל התבשילים שאני יכולה לחשוב עליהם מקישואים, חלטתי והקפאתי לשימוש בחורף את מה שנותר, ועבדתי ימים כלילות (ולא רק כמשל) על שטיפת וייבוש הזרעים שלהם לשתילה באביב, עד שדני הזכיר לי שבכל זאת הגינה שלנו קצת מוגבלת בשטח שלה, פניתי למתכון החביב הזה, שהכינה עמיתה במעבדה, ואחרי כמה שינויים והתאמות יצא תוצר נחמד למדי.

מז הכנתי את המתכון עם בננות, וגם עם דלעת במקום קישואים ויצא יופי.

מאפינס קישואים טבעוני (מתכון ל-12 מאפינים)

1.5 כוסות קמח מלא

3/4 כוס סוכר

1.5 כוסות של קישואים מגוררים

1/2 כפית מלח

1/2 כפית קינמון

1/4 כפית אגוז מוסקט

1 כפית תמצית וניל

1/3 כוס שמן (קנולה, זרעי ענבים, חמניות)

2 כפיות שטוחות אבקת אפיה

קינמון טחון וסוכר לפיזור מעל

1. מחממים תנור ל-180 מעלות.
2. בקערה מערבבים את כל היבשים – קמח, סוכר, מלח, אבקת אפיה, קינמון ואגוז מוסקט.
3. בקערה שניה מערבבים את כל הרטובים: הקישואים, וניל ושמן. מערבבים את שתי התערובות יחד (היבשה והרטובה), אבל לא מערבבים יותר מידי.
4. ממלאים תבנית מאפינס, עד 3/4 הגובה, ומפזרים מעל סוכר וקינמון.
5. אופים עד שהמאפינס יבשים מזהיבים, בערך 30 דקות

בתיאבון!

הגעתי לכמה תגליות מעניינות ביממה האחרונה.

הראשונה, ואולי המשמעותית ביותר, זה שמה שנראה בעיני כיום רגיל בלי הרבה התרחשויות, עבור הבנות הוא יום מלא פעילות ועניין. למשל, אתמול בבוקר, שהיה נראה לי בוקר מרוח למדי – היה עבור הבנות מלא פעילות עשירה – הזדמנות לעשות אמבטיה ליאסו בחצר, ואחר כך הצגה בסלון – שכללה גם בניה של איזור מיוחד לצופים (כלומר אני, ועוד איזה 6 חיות פרווה) שהופרד בעזרת קוביות עץ מהבמה של ההופעה.

יאסו מתאושש

כל זה, על כל פנים היה אתמול, אבל היום התחברו ביחד הרצון שלי לקבור את שאריות המזון שלנו איפה שהוא (כן, אני קצת מתקמצנת בשלב זה על רכישת פח מיוחד לקומפוסט ב- 36$), לבין הרצון של תמרי להכין מלכודת לפיל נפיל שתכלול גם אוכל עבורו. באופן הזה, הצלחתי למשוך קצת זמן להכנת קארי הודי מורכב, בעוד הבנות חופרות בור לפיל נפיל, ומחכות בשיא הסבלנות לכך שאכין עבורן עוד שאריות מקליפות ירקות.

תמרי גם הכינה שלט מיוחד שמסביר שזה בור לפיל נפיל.

אגב המתכון ההודי  (שהיה מוצלח למדי) הבנתי שיש לי שיטת בישול חדשה – אני לא טורחת לקרוא מתכונים עד הסוף, ואז, תוך כדי הבישול מתברר שחסרים לי כמה מרכיבים (חלקם משמעותיים במידה מסוימת לתבשיל) או ששלבי הבישול קצת יותר מורכבים ממה שתכננתי או לא צפויים – כך למשל קרה כשהכנתי עם תמרי אזני המן בריאות במיוחד, וגיליתי תוך כדי שהבצק הוא בכלל ללא אפייה, אלא רק תערובת קצת משונה של אגוזי קשיו טחונים.

בשבועיים האחרונים, בארוחת ערב, התחלנו במנהג חדש בהשראת אייטם מעניין שקראתי באיזה שהוא בלוג. הרעיון הוא, שבתרבות שלנו, שהרבה דברים נמדדים בה בצרכנות ובעושר חומרי, קשה לזכור להעריך את הדברים הקטנים. הרעיון היה שבכל ערב נעשה סבב במשפחה וכל אחת בתורה (או תורו) יגידו במה הם הרגישו היום שמחים, אהובים וגאים. מאז שהתחלנו לבנות היו כמה דברים מעניינים לספר, למשל – תמרי היתה גאה בעצמה שלקחה לבד לחמנייה בקבוצת משחק, וגם היתה גאה שהצליחה לדבר אחרי שהתביישה. נונו לעומת זאת חזרה כל יום על כך שהייתה שמחה שהלכנו לקבוצת משחק (למרות שזה היה אירוע שקרה כבר כמה ימים קודם). בקיצור, הבנות החליטו לקחת גם הן אחריות על העניין הזה, והדבר הכי מצחיק בעולם, הוא לשמוע את נונו מנהלת את הדיון (בקול מתנגן) – “במה הרגשת היום גאה”?.

השכונה שבה אנחנו גרים נודעת לשמצה כ”איזור הסטודנטים” שנוהגים בזמנם החופשי לשרוף ספות, לרוץ ערומים ברחוב (ראינו מקרה כזה, ונונו ציינה שזה “מאוד מצחיק”) ובעיקר לשתות הרבה, להרעיש ולזרוק זבל ברחובות. כל זה נשמע מפתה למדי במעבר לעיר חדשה. על כל פנים, מה ששמתי לב אליו, זה שלפחות באיזור הסמוך לנו, נראה שהסטודנטים בוודאי שמים לב שאנחנו הבית הכי רועש בשכונה.