Category: טבע

חצי מהחופשה הגדולה כבר מאחורינו. לא להאמין.

את תחילת החופשה – הימים שלפני חג המולד, ועד אחרי השנה החדשה, בילינו ממש כמו המקומיים. בתקופה הזו האוניברסיטה נסגרת לגמרי לשבועיים של חופשה כללית, וכך, ממש בסוף היום שלפני ערב חג המולד, רגע לפני שמכונת הקפה יוצאת לפגרה של שבועיים, פגשתי במקרה את אחד העובדים ליד המכונה כדי לשתות את כוס הקפה האחרונה שלנו של שנת 2015. לא היתה עוד נפש חיה בבניין, וכך היה עד שכולם התחילו לחזור בטפטופים מהחופשות שלהם, לכל המוקדם ב-5 בינואר.

גם בניו זילנד יש אוירה צרכנית נמרצת בעונה הזו של השנה. לשמחתנו, אפשר קצת לברוח מהאוירה הזו באזורים יותר נידחים של המדינה והעיר (השכונה, ובית הספר שלנו) אבל אני עדיין מופתעת עד כמה חזק הצורך הזה לקנות מתנות, ואיזה מקום זה ממלא במהות החג.

אם יש משהו שהיהודים התברכו בו זה ללא ספק חגים שווים ביותר, עם מנהגים מיוחדים, וכיף גדול לילדים. לא הייתי מחליפה את החגים שאני אוהבת בשביל שום “כריסמס” שבעולם.

יחד עם זאת, ממש מתחת לאפנו, הבנות החליטו לתרום תרומה משלהם לאווירת החג, ותחת ה- Hanukkah Tree הידוע, הן הכינו Christmas Menorah.

מה שמאוד כיף באוירת חג שאיננו שלי הוא שכולם, חוץ ממני, לחוצים להספיק את הקניות שלהם רגע לפני שהכל יסגר (היום היחידי בשנה שבו הסופר סגור).

בתוך ההמולה הכללית, אנחנו היינו רגועים לגמרי. הוזמנו לערב החג למנחה שלי שעשה מפגש אצלו של כל המי ומי בחוג לפסיכולוגיה ובאוניברסיטה. איכשהו גם אנחנו השתחלנו לכך. וליום עצמו הוזמנו לחברים המקסימים שלנו שגרים בחווה, והיה כיף איתם. מאוד.

בדומה לכל תושבי האי הדרומי, החלטנו לצאת לחופשה ישר אחרי חג המולד, מין ורסיה צנועה למדי של החופשה של המקומיים. מכיוון שאנחנו לא תושבים, ולא זכאים לתנאים הסוציאליים, וכן למשכורות המקומיות, הסתפקנו לעת עתה בשני לילות, והם היו נפלאים.

מסתבר שמה שעושים כאן בעונה הזו זה שנוסעים בקרוואן, או עם אוהל מצוייד כהלכה ומתמקמים באתרים בטבע שנקראים – Holiday Parks.

באתרים האלה יש את כל מה שצריך כדי להתקיים תקופה ארוכה בתנאים נעימים ביותר, ובתשלום נמוך יחסית (משהו כמו 100 ש”ח ללילה) אפשר לקבל חלקת אדמה מרווחת לאוהל ולמכונית למשפחה כולה ובנוסף לכך – שירותים ומטבח מצויידים לעילא, חדר כביסה, מגרש משחקים, נחל עם שתי בריכות טבעיות, חדר משחקים לימים גשומים, כמה סוגים של אומגה ועוד ועוד.

אנחנו שאלנו אוהל מהגן

הוא הרגיש כל כך ביתי, שהיה מאתגר להוציא את הבנות ממנו

ממש כמו בבית האמיתי…

מה שאיפשר לדני ולי הרבה זמן רק לשנינו. וזה היה מצויין.

וכשהבנות סוף סוף יצאו הן היו עסוקות בדברים של עצמן

ניוזילנדים מגיעים מצויידים בכל מה שצריך לתקופה הזו, בונים להם אוהל נעים עם כל ההרחבות הנדרשות, ומארגנים אותו באופן מושלם (כולל פח עם שקית בתוכו, שולחן עם מפה ואגרטל, ואפילו קישוטי חג מולד) ומבלים בשלווה ובנחת את הימים או השבועות באתר.

אנחנו לא יודעים אם זה מייצג את יתר האתרים במדינה, אבל כל השכנים שלנו היו שקטים להפליא. רק לקראת סוף היום השני גילינו שזוג הנופשים שלידנו שומעים מוזיקה ליד האוהל. היא היתה כל כך חרישית, שרק לגמרי במקרה שמנו לב כשעברנו לידם.

אנחנו נפלנו על אתר שאפשר לומר שהוא של חובבי ציון, וברגע שהתגלה שדני הגיע מהיכן שהגיע ועוסק בתחום שהוא עוסק המעמד שלו עלה למשהו שבין שליח ציבור מכובד לקדוש למשך השהות שלנו.

זה התחיל בזה שכשדני התקשר להזמין מקום יומיים מראש (שזו חוצפה שרק ישראלים היו מוכנים לה כאן כנראה) שאלו אותו אם אנחנו לא במקרה מישראל. בהפתעה ובחשדנות הוא אמר שהאמת היא שכן, בחשש מטריקת טלפון. להפתעתו אמרו לו שאם כך, השהות שלנו היא בחינם (בעלת המקום אמרה שבעלה יהודי ויש לו סנטימנטים).

אחרי שהגענו והתמקמנו, והודנו כמובן לזוג המארחים, והתחלנו להרגיש בבית, הסתבר לנו שבמקום נופש שבט עם 1/8 דם יהודי (שלוש אחיות, בני זוג וילדים לרוב, והסבתא בראש) שכולו מנהל בפועל ארגון שנקרא “ידידי ישראל”. הנשיא שלו כרגע הוא בן זוג של אחת האחיות, שלקח על עצמו את התפקיד כי חשב שזה צעד פוליטי נכון עבור השתלבות טובה במשפחה שהוא התחתן לתוכה, וכדי למצוא חן בעיני החותנת. ומסתבר שזה עבד.

הם היו כמובן מאוד ידידותיים אלינו, והעלו זכרונות בערגה מהפלאפל והשווארמה שהם אכלו בביקור האחרון שלהם בארץ בשנת 1998.

בכדי לא להעכיר את האווירה, שמרנו על עמימות בנוגע למידת חיבת הציון שלנו בימים אלה.

וככה נראה האתר עצמו

.ומסביב יש אתרים גיאולוגים מעניינים, עם המון סלעים מיוחדים ומאובנים, זכר לים קדמוני

וכך, אחרי שמילאו את המצברים בחופשה, הבנות נכונו לפעילויות הביתיות הרגילות שלהן

לפני כמה ימים קיבלנו מחברה אוצר בלום – ארגז מלא בספרי ילדים בעברית במצב מצויין. ומכל הערימה הנפלאה הזו, הבנות משום מה נדבקו לספר שהוא קצת פדגוגי בעיני, אבל אותן הוא מסעיר לגמרי: “פליקס במנהרת הזמן“. הספר כל כך מסעיר שאפילו נאלצתי להקריא אותו בתרגום סימולטני לילדי השכנים.

תמרי הספיקה כבר לחפש את נונו לאביר מימי הביניים

ושתיהן הכינו מודלים של ספינת ויקינגים שאנחנו אמורים לבנות

המקור:

המודל של נונו

והמודל של תמרי

אני מאוד מקווה שהן תזכרנה ברעיון הבנייה עצמה בזמן שדני איתן, ואני אהיה באותו הזמן בעבודה.

בינתיים, ובמקום ספינת הויקינגים, תמרי בנתה היום שעון קוקייה:

אנחנו מקווים שליאורה החתלתולה החדשה שלנו (פרטים אודות האימוץ שלה יגיעו בהמשך) לא תאכל את הקוקייה

הזמנים עוברים, והסתו כבר בעיצומו. עברה שנה שלמה מאז שהפטריות המקסימות האלה הופיעו בכל מקום, ואני לא יכולה להפסיק להנות מלהסתכל עליהן. ומכיוון שהן נראות לי סופר רעילות, אני מסתפקת בלהסתכל. השנה, בזכות אמי ורוח הטיילנות שלה, נחשפנו לעוד זנים רבים, שונים ומשונים של פטריות. כמו אלה: וכן, גם הדברים האלה: הסתו הפגיש את הגן של תמרי עם סיפור-עם פולני על אביר ששמו מיכאל (לטובת קהל הקוראים/ות, השמטתי את התואר “קדוש” לפני שמו), שבעזרת חרב פלאית הציל ממלכה שלמה מדרקון יורק אש, שהשמיד את תבואת הסתו. לקראת חגיגת הסתו בגן, הילדים עמלו חודש שלם על הכנת חרבות (שיהיו כמו של האביר, כמובן). הגננים שאלו אותי אם לא מפריעה לנו הכנת החרב, והסבירו שהיא מהווה חלק מהסיפור, ושהמסר הוא למעשה בקשה להרחקת הרוע בעזרת החרב. אמרתי להם שבהקשר של ניו זילנד, ממש לא מפריעה לי החרב. ולמען האמת, האינטרנס הסמוי שלי היתה שהיא תשרת את תחפושת החתול במגפיים: אפרופו חתול, כך הוא שותה את החלב שלו בזמן האחרון (צולם בזמן שדני לא היה בבית): טקס הענקת תואר האבירות של תמרי, נערך כהלכתו, וזה היה הטקסט המרגש שהילדה היתה צריכה להתחייב לו:

I give you your sword, so fine, so bright

You must use it for the right

Not for some silly quarrel or fight

But drive away evil, always do

And protect those who are weaker than you

לשמחתנו הרבה, האבירה התחייבה שהיא לא פוגעת בארנבים, וההתחייבות היתה לגמרי חיונית במקביל הזדמנה לי בתקופה האחרונה האפשרות להגשים חלום. כבר שנה שלמה שהבנות ואני קוראות ספר גרמני מקסים על ילדה בשם יאנה, ואחיה הצעיר האנס, וחיי היומיום המסעירים שלהם (ביקור בשוק, ארוחת בוקר משפחתית, ביקור אצל הרופאה וכיו”ב). אחד המקומות שיאנה מבקרת בהם הוא הסופרמרקט. וכיאה לסופרמרקט מעורר השתאות בספר ילדים, פרט לעגלת סופר רגילה, יש לילדים גם אפשרות לסוע בעגלה נפלאה כזו. בכל פעם שאנחנו מגיעות לעמוד של הסופר, הבנות נשאלות באיזו עגלה הן היו רוצות לסוע, והן עונות (כמובן) שבעגלת המכונית. לצערנו, מעולם לא נתקלנו בעגלת סופר כזאת, והיא נותרה בגדר מיתוס מערב אירופאי מתקדם. אבל, לפני כמה שבועות, עברתי ליד סופר בעיר אחרת (שאינו בעיר שלנו) שהיתה בו העגלה הנכספת, לא יכולתי לשקוט עד שאדע שהבנות שלי נסעו בה. וזו היתה התוצאה: ולסיום, כמה תמונות של ארץ הפיורדים, וגם של מת’יו, חבר חדש ממשפחת החתולים הגדולים, שהצטרף גם הוא למשפחתנו.

כמה עצובה הייתי הבוקר לקרוא את הדו״ח החדש של יונצ״פ על העליה בעוני של ילדים במדינות המפותחות, ובכללן ישראל. היה כל כך עצוב לראות סרטים קצרים על ילדים שחיים בחוסר וודאות תזונתית, ונערים שלא יכולים ללמוד ולא מוצאים עבודה, וכל זה באירופה. מה שמעורר הרבה מחשבה על המדינות שלא מכוסות בדו״ח. ממש עצוב.

התנחמתי בכך שבניו זילנד המצב יחסית סביר, ולא היתה עליה בעוני של ילדים אחרי המשבר הכלכלי של 2008. למרות שבאופן כללי, זו נחמה זוטא, לעומת העצב הכללי שהנושא הזה מעורר.

כדי לנחם את עצמי, ולשפר את תחושת האשמה המיידית על החיים הנפלאים שזכינו בהם אנחנו, הלכתי עם דני לאגודת הסטודנטים לקנות חבילת קפה שתשמש חלק מסלסלת שי גדולה שתוגרל ביריד הגן של תמרי ביום ראשון הקרוב. הקפה שקנינו במחיר סביר ביותר, ובהנחה נוספת לסטודנטים (זאת אומרת, דני) הוא מסחר הוגן – תחום שהולך כאן חזק, והחברה למוצרי סחר הוגן מאוד מצליחה בניו זילנד. לא מזמן קראתי בעיתון שהמנכ״ל של החברה בא להרצות כאן באוניברסיטה, ושהוא דיבר על איך שהעיסוק בסחר הוגן משפיע באופן כללי על יחסי העבודה בחברה עצמה. חשבתי שזה מאוד מעניין.

כולם בגן עכשיו נערכים לקראת היריד, אירוע גדול ומשמעותי לגיוס כספים לגן ולבית הספר. המימון כאן למערכות החינוך הוא בחלקו הגדול מהממשלה, אבל גם הקהילה תורמת, וכל פעם יש איזה שהוא אירוע לגיוס כספים, והרבה בקשה לעזרה ומעורבות הורים. זה היה לי קצת מוזר ביחס לישראל, ולומר את האמת, אני לא משתגעת על הערבוב הזה של גיוס כספים באופן הזה לחינוך ילדים, אבל כנראה שזה הכרח כשאין קהילות גדולות מחו״ל שתורמות.

התרומה הראשונה שלי ליריד בינתיים היא בכך שגייסתי משתתפים להגרלה שתהיה ביריד. תליתי מודעה קטנה בחדר הסגל של המחלקה לפסיכולוגיה, ודני אמר לי שהמודעה משקפת את הניו זילנדיות הפנימית שלי. אוקי, הוא השתמש במילים קצת אחרות, אבל רוח הדברים הכללית היתה שאני כבר כותבת כבת המקום. הוחמאתי, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר על ההשתלבות וההסתגלות. מבטיחה שיבוא.

על כל פנים, הרגשתי ממש שייכת ומקומית אחרי המחמאה שלו, אבל חברה ישראלית אמרה לי שאם הייתי ניו-זילנדית אמיתית, הייתי גם שמה כוס קטנה ליד, ואוספת ככה את התרומות, בלי לחשוש שמישהו ייקח את הכסף מהכוס. האמת שזה עבר לי בראש, ובשנה הבאה גם אעשה את זה בפועל.

החלק השני של התרומה שלי הוא בתפירת גמדים למכירה

גמד מצועף

והחלק השלישי יהיה בפתיחת דוכן ביריד עצמו ביום ראשון, וגם במכירת מזון. אני משוכנעת שהבורגרים הטבעוניים שלי, עם מיונז טבעוני תוצרת בית על לחם שאור ביתי יהיו הצלחה מסחררת. דני קצת מנסה למתן את הבטחון או ההתלהבות שלי מהעניין הזה, ורמז שיש סיכוי שנחזור הביתה עם קופסת בורגרים, שתוציא לי את החשק מהקציצות האלה לתקופה ארוכה.

ובזמן שאני נערכת לכל האירוע בהתלהבות רבה, גם לתמרי יש את ההכנות שלה. הבוקר היא ספרה את דמי הכיס שלה, והודיעה לי שיש לה 10 מטבעות (לא נעים לי לומר ששל 20 סנט כל אחד, זאת אומרת, סה״כ 10 מטבעות כפול שישים אגורות) לקנות לה משהו ביריד.

יש לי תחושה שנצטרך קצת לעזור בהשלמת הורים.

לפני כמה ימים הילדה עלתה על אחד ההבדלים התרבותיים משמעותיים שלא יכולתי לנסח אותו טוב יותר בעצמי – והסיפור הוא כזה –

בארוחת שבת הילדה שאלה: אמא, את יודעת מה ההבדל בין גן אולגי (הגן הקודם שלה בירושלים) לבין גן סנדרה?

אני: מה?

הילדה: בגן אולגי, היתה כיכר לחם על השיש ואם איזה ילד היה רוצה לחם, הוא היה קם, הולך למטבח ולוקח. בגן סנדרה, יש כלי עם לחם על שולחן האוכל, ואם ילד רוצה לחם, הוא מבקש שיעבירו לו את סלסלת הלחם”.

תפסה את העניין.

במקביל גם אנחנו נתקלים בהבדלים תרבותיים לא קטנים.

בעוד חודש אנחנו עוברים לבית חדש, וגדול (והכי חשוב, עם גינה וחממה) ומתחילים לקנות ריהוט יד שניה מאפס. דני הוא השליח שלנו לענייני משא ומתן על רכישת החפצים (וגם בדיקת איכות, כמובן). בשבועיים האחרונים אני חושבת שהוא ביקר בעשרות דירות או יש לומר כוכי סטודנטים/יות שמוכרים/ות עכשיו במרץ את הדברים שלהם/ן, ועוזבים/ות את העיר שלנו (בדרך כלל יש כאן 20,000 סטודנטים/יות, כך ששליש מהם/ן שעוזבים/ות משאירים מבחר לא רע של דברים לקניה).

העסק מתרחש דרך קבוצת פייסבוק, שבה מפרסמים את כל הדברים לקניה, ואז פשוט כותבים שמעוניינים במשהו, והמוכר שומר/ת את החפץ לקונה, והקונה בא/ה וקונה.

פשוט כך.

בלי סיבוכים, בלי דברים לא ברורים. ישר ופשוט.

דני אמר שזה מתחיל להחזיר לו את האמון בבני אדם.

בתוך הקבוצה עצמה יש גם כמה דברים די מצחיקים, כמו המודעה הזו:

והתיאור:

She’s been a beauty of a year sad to see her go. Few stains, but otherwise mint condition. Offers welcome hope to see the old girl off to a new home

ועד לפוסט הקרוב, אני משתפת מהתמונות של מסלול ריצת הערב החדש שלי

אני לא מתלוננת

בהחלט אפשר להגיד שהאביב ביקר אצלנו לשבוע. שבוע שהספיק לגרום לכך שגם יסמין ואני נהיה חולות מהמעבר החד שבין חום לקור, אבל אחרי כמה ימים שמשיים ונפלאים, אני מוכנה לספוג את המחיר הזה (לפחות עבור עצמי, עבור יסמין, זה כבר סיפור לגמרי אחר).

כדי להנות קצת מהאביב, החלטנו לצאת לטיול עירוני, זאת אומרת למסלול קצר באחת השכונות בעיר. אני חייבת כאן להזכיר שמעכשיו אנחנו בוחנים כל מסלול אם הוא גם אפשרי למבחן ה”סבתות” (מסלולים קלים להליכה, או יקרים לתשלום).

מאז שהיתה לנו הטראומה בים, אי שם לפני חצי שנה, שאני חושבת שכבר הזכרתי אותה כאן, ושהתמצתה בזה שגל התקרב אלינו, והיו לכמה רגעים חששות לגורל אחד מכלי החול שלנו, נונו ותמרי ממש לא מוכנות לשמוע את המילה ים. זה נהיה מאוד בעייתי כשאנחנו גרים במקום שכולו מוקף בים, ושזה המקום ללכת אליו.

תלונה נוספת בנוגע לים קשורה לרעש של הגלים – בנות רגישות, כאמור.

ולכן, החלטנו שהמסלול הנוכחי יהיה ללגונה. מיד כשירדנו מהאוטו נונו הביעה פרצוף סולד, ורק אחרי מסע שכנועים ובליויי של קוף, היא הסכימה לצאת לדרך.

אם תהיתן, קוף נשאר איתנו גם לחלק של המסלול שכבר חרג מתחום מבחן הסבתות, כלומר, דני או אני נשאנו אותו על כפיים רוב הדרך.

והנה כמה תמונות מהדרך –

השכונה שליד

ילדה שהעירה בנימוס ששכחנו את מנשא הגב שלה באוטו

וגולת הכותרת – העין החדה של תמרי גילתה גם את היצור הנחמד הזה

Little Shag

יופי של שם מצא לעצמו

ולמי שממש לא יכולה להמשיך בלי לדעת עליו קצת, אז אפשר למצוא את כל הפרטים כאן

יש לי תחושה שגם כשתהיה לי משקפת הטיולים החלומית, היא לא תעבוד כמו חמישית  מהראייה של הבת שלי (לא ברור לי אם זה מפאת הצורך שלה להיות מוכנה תמיד לכל מאורע מפחיד אפשרי, או שהיא באמת ממש מוכשרת בזה).

ההסבר שלה זה שהיא חתול.

זה התחיל מכך שבגן שלה יש לה סמל של חתול, והעניין גבר ביתר שאת אחרי שהיא החליטה (בעידוד שלנו, אני חייבת להודות) שחתול הוא חיה טורפת, ולכן “לא נטרפת”. אין לי מושג אם יש אמת מדעית אחרי ההחלטה המשותפת שלנו, אבל היא הביאה הרבה שקט למשפחה. ואני לא מוכנה להתחיל לחפש את האמת בנושא הזה, כי אני אומרת בכזה שכנוע שאף אחד לא אוכל חתולים, שאם אני אגלה אחרת אני עלולה קצת לאבד את האמינות שלי.

האהבה הזו לחתולים כנראה גם תזמן לנו חבר חתולי חדש למשפחה, אבל בינתיים הכנו לה את התכשיט האישי הזה

החלטתי לחפש מקום מפלט – לא ברור לי ממה – מהחדשות הקשות מישראל, או מזה שדני בארצות הברית כבר שמונה ימים.

ומצאתי אותו –

פעילות על שימור צפרדעים נדירות באי הדרומי.

לארוע שהתקיים בשמורת טבע מיוחדת ויפיפיה ביותר הגיעו כמה ניו זילנדים עם פנים דאוגות (מראה נדיר בפני עצמו) שסכנת ההכחדה של סוגים שונים של אוכלוסיית הצפרדעים באי הדרומי הביאה אותם להקדיש את הבוקר ללמידת הנושא.

ביניהם היינו גם אנחנו – אני עם בת שנתיים וחצי הצמאה לאינטראקציה חברתית, ששרה ללא הפסקה במהלך ההסברים, וילדה בת חמש שהיתה סופר סבלנית, הקשיבה להמון הסברים שלא הבינה, אבל כן הצליחה לומר שמה שהיא אוהבת בצפרדעים זה “Jumping”.

אז היום, ללא שום תוספות מושכלות ובאמת מרתקות על הנזקים שגרמה הבאת יונקים (עכברים, חתולים ושאר מרעין בישין) על ידי בני האדם לאוכלוסיית הצפרדעים והציפורים הניו זילנדית – אשתף בתמונות.

אין כאן תמונה של אף צפרדע נכחדת, אבל כן של Takahē ציפור נדירה במיוחד, מין טיפוס עגלגל וגרגרן אבל פוטוגני ביותר.

מקווה שהתמונות ייספקו לקוראות הנאמנות שלי פיסת אסקפיזם ושלווה מבורכת.