חצי מהחופשה הגדולה כבר מאחורינו. לא להאמין.
את תחילת החופשה – הימים שלפני חג המולד, ועד אחרי השנה החדשה, בילינו ממש כמו המקומיים. בתקופה הזו האוניברסיטה נסגרת לגמרי לשבועיים של חופשה כללית, וכך, ממש בסוף היום שלפני ערב חג המולד, רגע לפני שמכונת הקפה יוצאת לפגרה של שבועיים, פגשתי במקרה את אחד העובדים ליד המכונה כדי לשתות את כוס הקפה האחרונה שלנו של שנת 2015. לא היתה עוד נפש חיה בבניין, וכך היה עד שכולם התחילו לחזור בטפטופים מהחופשות שלהם, לכל המוקדם ב-5 בינואר.
גם בניו זילנד יש אוירה צרכנית נמרצת בעונה הזו של השנה. לשמחתנו, אפשר קצת לברוח מהאוירה הזו באזורים יותר נידחים של המדינה והעיר (השכונה, ובית הספר שלנו) אבל אני עדיין מופתעת עד כמה חזק הצורך הזה לקנות מתנות, ואיזה מקום זה ממלא במהות החג.
אם יש משהו שהיהודים התברכו בו זה ללא ספק חגים שווים ביותר, עם מנהגים מיוחדים, וכיף גדול לילדים. לא הייתי מחליפה את החגים שאני אוהבת בשביל שום “כריסמס” שבעולם.
יחד עם זאת, ממש מתחת לאפנו, הבנות החליטו לתרום תרומה משלהם לאווירת החג, ותחת ה- Hanukkah Tree הידוע, הן הכינו Christmas Menorah.

מה שמאוד כיף באוירת חג שאיננו שלי הוא שכולם, חוץ ממני, לחוצים להספיק את הקניות שלהם רגע לפני שהכל יסגר (היום היחידי בשנה שבו הסופר סגור).
בתוך ההמולה הכללית, אנחנו היינו רגועים לגמרי. הוזמנו לערב החג למנחה שלי שעשה מפגש אצלו של כל המי ומי בחוג לפסיכולוגיה ובאוניברסיטה. איכשהו גם אנחנו השתחלנו לכך. וליום עצמו הוזמנו לחברים המקסימים שלנו שגרים בחווה, והיה כיף איתם. מאוד.
בדומה לכל תושבי האי הדרומי, החלטנו לצאת לחופשה ישר אחרי חג המולד, מין ורסיה צנועה למדי של החופשה של המקומיים. מכיוון שאנחנו לא תושבים, ולא זכאים לתנאים הסוציאליים, וכן למשכורות המקומיות, הסתפקנו לעת עתה בשני לילות, והם היו נפלאים.
מסתבר שמה שעושים כאן בעונה הזו זה שנוסעים בקרוואן, או עם אוהל מצוייד כהלכה ומתמקמים באתרים בטבע שנקראים – Holiday Parks.
באתרים האלה יש את כל מה שצריך כדי להתקיים תקופה ארוכה בתנאים נעימים ביותר, ובתשלום נמוך יחסית (משהו כמו 100 ש”ח ללילה) אפשר לקבל חלקת אדמה מרווחת לאוהל ולמכונית למשפחה כולה ובנוסף לכך – שירותים ומטבח מצויידים לעילא, חדר כביסה, מגרש משחקים, נחל עם שתי בריכות טבעיות, חדר משחקים לימים גשומים, כמה סוגים של אומגה ועוד ועוד.
אנחנו שאלנו אוהל מהגן
הוא הרגיש כל כך ביתי, שהיה מאתגר להוציא את הבנות ממנו
ממש כמו בבית האמיתי…

מה שאיפשר לדני ולי הרבה זמן רק לשנינו. וזה היה מצויין.
וכשהבנות סוף סוף יצאו הן היו עסוקות בדברים של עצמן



ניוזילנדים מגיעים מצויידים בכל מה שצריך לתקופה הזו, בונים להם אוהל נעים עם כל ההרחבות הנדרשות, ומארגנים אותו באופן מושלם (כולל פח עם שקית בתוכו, שולחן עם מפה ואגרטל, ואפילו קישוטי חג מולד) ומבלים בשלווה ובנחת את הימים או השבועות באתר.
אנחנו לא יודעים אם זה מייצג את יתר האתרים במדינה, אבל כל השכנים שלנו היו שקטים להפליא. רק לקראת סוף היום השני גילינו שזוג הנופשים שלידנו שומעים מוזיקה ליד האוהל. היא היתה כל כך חרישית, שרק לגמרי במקרה שמנו לב כשעברנו לידם.
אנחנו נפלנו על אתר שאפשר לומר שהוא של חובבי ציון, וברגע שהתגלה שדני הגיע מהיכן שהגיע ועוסק בתחום שהוא עוסק המעמד שלו עלה למשהו שבין שליח ציבור מכובד לקדוש למשך השהות שלנו.
זה התחיל בזה שכשדני התקשר להזמין מקום יומיים מראש (שזו חוצפה שרק ישראלים היו מוכנים לה כאן כנראה) שאלו אותו אם אנחנו לא במקרה מישראל. בהפתעה ובחשדנות הוא אמר שהאמת היא שכן, בחשש מטריקת טלפון. להפתעתו אמרו לו שאם כך, השהות שלנו היא בחינם (בעלת המקום אמרה שבעלה יהודי ויש לו סנטימנטים).
אחרי שהגענו והתמקמנו, והודנו כמובן לזוג המארחים, והתחלנו להרגיש בבית, הסתבר לנו שבמקום נופש שבט עם 1/8 דם יהודי (שלוש אחיות, בני זוג וילדים לרוב, והסבתא בראש) שכולו מנהל בפועל ארגון שנקרא “ידידי ישראל”. הנשיא שלו כרגע הוא בן זוג של אחת האחיות, שלקח על עצמו את התפקיד כי חשב שזה צעד פוליטי נכון עבור השתלבות טובה במשפחה שהוא התחתן לתוכה, וכדי למצוא חן בעיני החותנת. ומסתבר שזה עבד.
הם היו כמובן מאוד ידידותיים אלינו, והעלו זכרונות בערגה מהפלאפל והשווארמה שהם אכלו בביקור האחרון שלהם בארץ בשנת 1998.
בכדי לא להעכיר את האווירה, שמרנו על עמימות בנוגע למידת חיבת הציון שלנו בימים אלה.
וככה נראה האתר עצמו
.ומסביב יש אתרים גיאולוגים מעניינים, עם המון סלעים מיוחדים ומאובנים, זכר לים קדמוני



וכך, אחרי שמילאו את המצברים בחופשה, הבנות נכונו לפעילויות הביתיות הרגילות שלהן
לפני כמה ימים קיבלנו מחברה אוצר בלום – ארגז מלא בספרי ילדים בעברית במצב מצויין. ומכל הערימה הנפלאה הזו, הבנות משום מה נדבקו לספר שהוא קצת פדגוגי בעיני, אבל אותן הוא מסעיר לגמרי: “פליקס במנהרת הזמן“. הספר כל כך מסעיר שאפילו נאלצתי להקריא אותו בתרגום סימולטני לילדי השכנים.
תמרי הספיקה כבר לחפש את נונו לאביר מימי הביניים

ושתיהן הכינו מודלים של ספינת ויקינגים שאנחנו אמורים לבנות
המקור:
המודל של נונו

והמודל של תמרי
אני מאוד מקווה שהן תזכרנה ברעיון הבנייה עצמה בזמן שדני איתן, ואני אהיה באותו הזמן בעבודה.
בינתיים, ובמקום ספינת הויקינגים, תמרי בנתה היום שעון קוקייה:
אנחנו מקווים שליאורה החתלתולה החדשה שלנו (פרטים אודות האימוץ שלה יגיעו בהמשך) לא תאכל את הקוקייה






וכן, גם הדברים האלה:
הסתו הפגיש את הגן של תמרי עם סיפור-עם פולני על אביר ששמו מיכאל (לטובת קהל הקוראים/ות, השמטתי את התואר “קדוש” לפני שמו), שבעזרת חרב פלאית הציל ממלכה שלמה מדרקון יורק אש, שהשמיד את תבואת הסתו. לקראת חגיגת הסתו בגן, הילדים עמלו חודש שלם על הכנת חרבות (שיהיו כמו של האביר, כמובן). הגננים שאלו אותי אם לא מפריעה לנו הכנת החרב, והסבירו שהיא מהווה חלק מהסיפור, ושהמסר הוא למעשה בקשה להרחקת הרוע בעזרת החרב. אמרתי להם שבהקשר של ניו זילנד, ממש לא מפריעה לי החרב. ולמען האמת, האינטרנס הסמוי שלי היתה שהיא תשרת את תחפושת החתול במגפיים:
אפרופו חתול, כך הוא שותה את החלב שלו בזמן האחרון (צולם בזמן שדני לא היה בבית):
טקס הענקת תואר האבירות של תמרי, נערך כהלכתו, וזה היה הטקסט המרגש שהילדה היתה צריכה להתחייב לו:
לשמחתנו הרבה, האבירה התחייבה שהיא לא פוגעת בארנבים, וההתחייבות היתה לגמרי חיונית
במקביל הזדמנה לי בתקופה האחרונה האפשרות להגשים חלום. כבר שנה שלמה שהבנות ואני קוראות
בכל פעם שאנחנו מגיעות לעמוד של הסופר, הבנות נשאלות באיזו עגלה הן היו רוצות לסוע, והן עונות (כמובן) שבעגלת המכונית. לצערנו, מעולם לא נתקלנו בעגלת סופר כזאת, והיא נותרה בגדר מיתוס מערב אירופאי מתקדם. אבל, לפני כמה שבועות, עברתי ליד סופר בעיר אחרת (שאינו בעיר שלנו) שהיתה בו העגלה הנכספת, לא יכולתי לשקוט עד שאדע שהבנות שלי נסעו בה. וזו היתה התוצאה:
ולסיום, כמה תמונות של ארץ הפיורדים, וגם של מת’יו, חבר חדש ממשפחת החתולים הגדולים, שהצטרף גם הוא למשפחתנו.






קרובה מאוד לקווינסטאון, שנמצאת לצד אגם מקסים





ובנוסף, גם חגגנו יום הולדת גיל שלוש לנונו. שהיתה מאושרת לגמרי.

















































