מי שמכיר/ה קצת את מצב העניינים אצלנו בבית, יודע/ת שבילוי בחוץ ובטבע הוא לא הצד המאוד חזק של ההורות שלנו.
מאז שהבנות היו קטנות השקעתי מאמצי על לחשוף אותן לאהבה שלי לעולם שבחוץ, לים, לטיולים, לצמחים, לבעלי חיים. וזה הלך, לי, איך לומר, ככה-ככה.
תמיד התקנאתי בהורים אחרים שהילדים שלהם מתכרבלים בבוץ, רצים למים בסחנה ביום אחד, ולמחרת הם כבר מתחננים ללון על פסגה של הר עלום בנגב. דני, לעומת זאת, שמח בחלקנו.
המצב הזה החמיר בחורף שעבר- כשרדיוס הפעילות של תמרי הפך להיות מטר אחד מסביב לתנור החימום בסלון, ויסמין לא הרחיקה הרבה מעבר. אני התחלתי לדאוג סביב הנטיות האגרופוביות שמתפתחות כאן.
אבל, לפתע פתאוםֲ המעבר של תמרי לגיל 7 שינה את מהלך העניינים.
אחת מהקוראות הוותיקות של הבלוג הגדירה את גיל שבע בצורה ממש מדויקת בעיני: גיל מבוגר מספיק כדי לגלגל כלפי אמא עיניים, אבל עדיין צעיר מספיק כדי להתחבק. גלגול עיניים זה קצת עדין ביחס למסכת התנהגויות קדם גיל ההתבגרות שאנחנו עדים להן, אבל לפחות יחד איתן באה גם עצמאות חדשה.
וכך תמרי מגיעה הביתה, זורקת את התיק לצד הדלת, ויוצאת לבלות עם חברות בחוץ עד שפנסי הרחוב יידלקו.
כל זה הסתדר מצויין עם שני סרטים מעניינים שצפיתי בהם באחרונה, ושעוסקים בשינוי בדפוסי המשחק של ילידי המאה ה-21. באופן כללי, שני הסרטים בוחנים את האופנים בהם ההורות של ימנו הפכה להיות הרבה יותר מגוננת ומגבילה מכפי שהיתה פעם. הסרט הראשון קשור בניתוק שבין הילדים של היום והטבע, ובהיעדר משחקי חוץ, והסרט השני עוסק בהשלכות של צמצום זמן המשחק החופשי של ילדים, והאפשרות להתנסות בחוויות קטנות של נטילת סיכונים, והערכת סיכונים, או כמו שהגדירה זאת פסיכולוגית שרואיינה בו (ושלשמחתי דני לא שמע): “קצת הזנחה היא לא דבר רע”.
בדרך מהבית לבית הספר, ששם גם השדה, המגרש, והיער שבו מבלות הבנות, יש כביש חד-סטרי קטן מאוד, שעוברות בו 5 מכוניות ביום סואן במיוחד, ותמרי כבר חוצה אותו לבד בלי בעיה, אחרי תקופת הכשרה ארוכה ויסודית (של דני). מיד אחרי הכביש הזה נמצא השדה העליון של בית הספר.
בשבוע שעבר, ביום שבו היה שלג וכפור, הבנות חזרו נרגשות שהן ראו עכבר שקפא בשדה העליון, ואפשר היה אפילו לראות לו את הלב.
מפאת כבוד המת, נמנעתי מלתעד את המעמד.
באחר צהרים אחד, הרגשתי שאין לתמרי חשק להיות אחראית על אחותה הקטנה שנשרכת אחרי חבורת ילדי השכונה, ושהיא רוצה לבלות עם חברות, והחלטתי להתלוות אליהן. היה קר בחוץ, אולי 5 מעלות, ונפעמתי לראות איך לאט לאט המגרש הישן, והקצת מוזנח, של בית הספר הפך בעזרת קצת חימר שהבנות השתמשו בו כגיר ציור, למסלול עם תמרורים, חנויות אופניים, חיצים, ובית ספר, ושהילדות דהרו בו בשמחה.
ובזכות אותו אחר צהרים, ארוך וקר, נזכרתי בפלא הזה של הילדות – שאחר צהרים לגמרי רגיל יכול להפוך למשהו קסום, ומלא חיים, בפשטות ובחן, ושבעצם חלק מהקסם הוא זה שמצוי באי הידיעה מה תהיה ההרפתקאה שתתפתח בפרק הזמן הזה.
וזה המגרש ותמרי מפגינה בו יכולות הוקי ראשוניות (עם אביה לבוש בסגנון ספורט-אלגנט.)
בימים כאלה של חורף, אנחנו מבלים לא מעט שעות בעבודה – ולמזלי יש לי שתי שותפות לחדר שהן פשוט השידוך המושלם בשבילי, וממש כמוני אוהבות לנתח כל דבר גם במחיר של עיכוב הדוקטורט מעבר לזמן תום המלגה. שתיהן בשנות ה-20 שלהן, והן כיפיות מאוד. למשל, הן קנו עכשיו את הספר ״כיצד תרכוש ידידים והשפעה״ של דייל קארנגי.
את הספר הזה קראתי אי שם בתחילת שנות ה-20 שלי, כשהתחלתי להתעניין בפסיכולוגיה, וזה ספר נחמד וחביב על יחסים בין בני אדם (בדיוק כשמו). החברות שלי לא מסתפקות בקריאה פסיבית של הספר, כמו שאני עשיתי בזמנו (בשקיקה, יש לציין) אלא הן מתעדות כל אינטראקציה אנושית שלהן, ומדרגות עד כמה הן עומדות במדדים השונים בהתנהלות שלהן.
אז כשחזרתי מהפסקת קפה קצרה, התברר לי שיש לחדר משימה חדשה, והיא לתעד את כל האינטרנקציות שבהן אנחנו עשויות לשקר שקרים לבנים (כמו, למשל, לומר למישהו שהתספורת שלו/ה יפה, גם כשחושבים שהיא לא), ואז לדון בכל המקרים האלה יחד בעוד שבוע ולשקול ביחד האם ההשלכות של השקר הלבן היו שוות את זה, או שעדיף היה לומר את האמת.
בתור מי שירשה מהבית שבו גדלה את הערך של להיות “איש אמת ועומד על משמרה”, אני מוצאת באתגר הזה סוג של תיקון מאוחר למה שאני רגילה לו, ואולי דרך להחזיר כמה חברים/ות שמשום מה ניתקו קשר איתי במשך השנים…
בדרך הביתה, בסוף היום, הילדה סיפרה שזהו, עכשיו היא ״ילדת בית ספר״, וגם שבכיתה יש פסנתר ושהיא ניגנה בו את הרסיטל שלה ליתר התלמידים וכולם מחאו כפיים.
הגננת, לעומת זאת, הרגישה שאני כבר בשלה לקחת חלק פעיל יותר במערכת, ומוניתי באופן רשמי לאחראית על קשרי קהילה וקליטת משפחות חדשות, בתור מישהי “מקומית”, לדבריה. אני שמחתי על המינוי. לכבוד הוא לי.
