Category: ניו זילנד

כשנודע לי שהתקבלתי ללימודי Peace and Conflict Studies (בעברית זה נשמע פחות טוב) בניו זילנד וסיפרתי על כך לאנשים בישראל, נתקלתי בתגובה הבאה בווריאציות שונות (בדרך כלל בליווי נחרת זלזול): “מה כבר יודעים שם על קונפליקטים?”. לאור זאת, כשהגעתי לניו זילנד, כשהייתי מספר לאנשים שאני מישראל ומתמחה בתחום של יישוב סכסוכים, ציפיתי לשמוע תגובה דומה (לגבי שלום, כמובן). להפתעתי, ולמרות ביקורת לא קלה שנמתחת כאן על מדיניות החוץ הישראלית כלפי הפלסטינים בפרט וההתנהלות של ממשלת ישראל בעולם בכלל, עדיין לא נתקלתי בתגובה מזלזלת או עוינת בשל הרקע שלי.

למרות שזהו אחד המקומות בעולם בהם קל מאד לחיות חיים שלמים, נעימים ולחלוטין לא אסקפיסטיים, בהם דיווחי מזג האוויר ותוצאות הראגבי (נושא כאוב כשלעצמו, תרתי משמע, כפי שמעיד מראה השחקנים בתום משחק) יכולים לספק את כל הרצון באקטואליה של אדם ממוצע, הרי שסביבת האוניברסיטה והמחלקה בה אני לומד, מספקים מגוון של התרשמויות ופרספקטיבות על העולם בו אנו חיים, עם סטודנטים מכל יבשת וממגוון מוצאים אתניים. מסתבר, בניגוד למה שנהוג לחשוב בישראל, שאנחנו לא חיים במקום הכי חשוב בעולם, שאנחנו (ישראלים ופלסטינים) לא מתנהלים בחכמה רבה ושהכיוון בו אנחנו בוחרים ללכת מוביל למקומות רעים. מאד. האמת היא שזה לא חדש לי אבל אין כמו מרחק (פיזי – אבל בהחלט לא רגשי) כדי להבין מה קורה. מכאן, התחשבנויות של מי התחיל והתחכמויות נוסח “אף מדינה נורמלית לא היתה מסכימה וכו’” נראות פתטיות וקצרות רואי באופן מבהיל.

והאמת היא שבניו זילנד כן יודעים משהו על סכסוכים. גם כאן התנהלה מלחמה עקובה מדם של אנשים שהגיעו מאירופה בשבטים ילידים שלא פחות משהתנגדו לאירופאים, היו עסוקים בלהילחם אלה באלה. נשמע מוכר? אלא שכאן, בשל הצטברות נסיבות אזוריות מיוחדות, הציעה בריטניה לכרות עם השבטים הילידים ברית – מה שלא עשתה כידוע במקומות אחרים. והאמת היא שזה לא נעשה מאהבת מרדכי כמו משנאת המן – צרפת כבר התחילה לרחרח באזור והמלכה ויקטוריה החליטה שלמען המשך השליטה באזור כדאי לבלוע את הצפרדע (לא כבדיחה על המטבח הצרפתי). אכן, יש אנשים שבשביל כסף (וכוח) יהיו מוכנים לעשות הכל. אפילו דברים טובים.

העניין הוא שלקח אמנם זמן לא קצר (כ-150 שנה), אולם כיום הזהות הניו זילנדית (מלבד החלק שבה שבאופן משעשע, תקוע עדיין באנגליה של שנות ה-80) הולכת ומכילה יותר ויותר את הזהות המאורית. השפה המאורית נלמדת בגנים בבתי ספר, חקר התרבות וההיסטוריה המאורית (שכמעט לא תועדו בכתב וחלקים גדולים מהן אבדו בתהליך של מחיקה תרבותית, שעברו המאורים בתחילת המאה העשרים) מקבלים תקציבים ועדיפות לאומית ובעיקר – להתרשמותי – מדובר בתהליך כנה של הכרה בעוולות היסטוריים מתוך רצון לחיים משותפים ושיתופיים.

אין זאת אומרת שהכל מושלם. באופן לא מפתיע האוכלוסיות המאוריות (במיוחד בערים הגדולות) סובלות ממצב סוציו-אקונומי ממוצע נמוך, עם בעיות של פשע, אלכוהוליזם ואבטלה, אם כי הרבה פחות בהשוואה לאוכלוסיות ילידות במדינות אחרות (אולם, כפי שאמר לי אחד המרצים במחלקה שלי, זוהי קבוצת השוואה שמלכתחילה עדיף שלא להשתייך אליה).

מה שמעניין בהלך רוח של אנשים שגדלו בסביבה נטולת קונפליקטים לאומיים או אתניים משמעותיים (וקשה למצוא כיום סביבה כזו בעולם) הוא שאלת התם שלהם, שכשחושבים עליה היא לא נובעת מטפשות או מבורות אלא מן הידיעה שאפשר אחרת: “למה בעצם אי אפשר פשוט להפסיק את הלחימה?”. וצריך לשים להבדל בין שאלה זו לשאלה שבדרך כלל שואלים אצלנו (הכוונה לישראל): “על מה נלחמים?”. עשרות התשובות המשכילות, המתקרבנות והאידיאליסטיות לכאורה על השאלה האחרונה מספקות מעט מאד מידע על השאלה החשובה והיא השאלה הראשונה. ואגב, ניו זילנד היא בין המדינות (אם לא ה…) עם שיעור האתאיזם הגבוה בעולם. סתם נקודה למחשבה…

ובכל זאת, גם הניו זילנדים הם בני אדם. הם נתונים לאותם מנגנונים קבוצתיים ופסיכולוגיים שמייצרים קונפליטים, אבל בצורה מעודנת הרבה יותר. ובהקשר זה, אני רוצה לספר על החוויה הבין-תרבותית שאני עובר כאן. כשרק הגעתי לכאן, בנוסף לכך שחיפשתי עבודה כהשלמת הכנסה, רציתי גם לעסוק בפרקטיקה כדרך גם לתרום למקום וגם לשמור על עניין (בהנחה שלשבת כל היום מול המחשב במשך שלוש שנים יכול להיות משעמם לעתים). חברתי לשם כך לאחת המרצות בתכנית ופתחנו בפרויקט של הקמת מרכז גישור עמיתים (peer-mediation – למה באנגלית הכל נשמע יותר טוב???) שאמור לספק שירותי גישור לאוכלוסיית הסטודנטים באוניברסיטה (כ-25,000 מהם לומדים בקמפוס בדנידין) על ידי סטודנטים שאני מכשיר לשם כך.

השלב הראשון בפרויקט הוא הכשרת קבוצת סטודנטים בגישור. למרות שגם בארץ העברתי קורסי גישור וגם לימדתי את התחום, היה לי חשש כיצד אצליח לעורר מרבצם את השדים שגורמים לנו להתנהל בקונפליקטים כזאבים אלו לאלו. בארץ זו אף פעם לא היתה בעיה. אנשים כל כך מורגלים וכל כך להוטים לקרב שבכל סימולציה או משחק תפקידים (שהם כלים מרכזיים להדמיית קונפליקט בהכשרת מגשרים) מגיעים המשתתפים לטונים גבוהים ולאמוציות מוקצנות. מצד שני, מכיון שזה קורה כל כך הרבה בחיי היום-יום, סף הריגוש יחסית גבוה ובדרך כלל (לפחות בסימולציות), אנשים לא לוקחים את זה איתם הביתה. לעומת זאת, כאן, לא היה לי ברור אם באמצעות משחק תפקידים אפשר לחלץ רגשות והתנהגויות כאלה מבעד לשכבות הנחמדות ושמחת החיים (האותנטיות לחלוטין) של האנשים כאן.

ניגשתי למשימה בדחילו ורחימו, עם סימולציה בסיסית במשא ומתן שמטרתה להדגים כיצד למרות הערך הכלכלי  של שיתוף פעולה בין מתחרים עסקיים, הם יעדיפו לחרב זה לזה את העסק (ועל הדרך גם לעצמם) רק בכדי לא לפתוח עצמם לסיכון של רווח הצד השני – למי שמכיר, בתורת המשחקים מתייחסת לכך “דילמת האסיר” ובשדה הפוליטי הישראלי קוראים לזה מצביעי הליכוד. כשמעבירים את הסימולציה הזו בארץ, אז די בקלות נכנסים הצדדים לדרך התנהלות של תחרות במקום שיתוף פעולה, כי למרות שהם מבינים שהיו יכולים להרוויח בתרגיל יותר אם היו משתפים פעולה, הסיכון הגדול של פרישת השותפים שלהם וההפסד שבצידו גורמים להם להתנהגות “בטוחה” במובן שהם מפסידים פחות ודואגים שגם האחרים יפסידו באותה המידה. העניין הוא שבארץ המשתתפים לא משתפים פעולה אבל לפחות הם לא לוקחים את זה קשה מדי. לעומת זאת, כשתכננתי להעביר את הסימולציה הזו לחבורת הסטודנטים שלי, חשבתי שהם יילכו דווקא לכיוון של שיתוף פעולה, ולו מתוך רצון לעבוד לפי הכללים או להיות נחמדים זה לזה – שתי תכונות מאד אופייניות לניו זילנדים. לכן, מאד שמחתי כאשר די מהר נכנסו המשתתפים גם הם לדפוס של תחרות (אחרת הייתי מאבד את הפואנטה של הפעילות). אולם, לאחר שקבוצה אחת לא עמדה במילתה ופעלה באופן תחרותי בניגוד להתחייבותה המפורשת, נוצרו עלבון וכעס כל כך גדולים בקבוצה השניה שחבריה לא היו מוכנים להחליף מילה עם חברי הקבוצה השניה גם בהפסקה, כאשר התרגיל כבר נגמר.

בסיכום של הסימולציה לאחר ההפסקה אמרתי למשתתפים שבניו זילנד שואלים לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני: “למה בעצם אי אפשר פשוט להפסיק את הלחימה?”, אבל לאור מה שקרה בין שתי הקבוצות שהחלוקה להן מקרית, שהסכסוך ביניהן הוא בן 20 דקות ושכל הנזק שנגרם הוא אובדן כסף על הנייר. כעת, שאלתי, “איך הייתם אתם מתנהגים בסכסוך כלפי אנשים שאחראים להרג בני משפחה, חברים או בני עמכם ושמתנהגים כאילו הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות להם הוא שהיו מתעוררים יום אחד ואתם לא הייתם שם?”.

אני עדיין מחפש את התשובות בעצמי כמובן, אבל בינתיים כבר הכשרתי שני מחזורים של מגשרים ומרכז הגישור  קורם עור וגידים. זהו הפוסטר שתלינו ברחבי הקמפוס:

בשבוע האחרון ציינו כמה וכמה אירועים שקשורים באמצע החורף. ב-21 ביוני, היום הקצר ביותר  בחצי הכדור הדרומי, חל ראש השנה המאורי, ה- Matariki. תחילת השנה קשורה במסורת המאורית בהערכה מחודשת לחיים שלנו, והיזכרות במתים, והכל קשור בדרך זו או אחרת לצורת כוכבים מיוחדת בשמיים – שלצערי אני ממש לא מצליחה להבין. ובאמת שניסיתי. על כל פנים, בגן של הבנות, יש טקס מקסים שבו כל ילדה (וילד) הולכת עם נר כבוי ביד במעגל ספיראלי שבמרכזו יש נר דולק. הילדה מדליקה את הנר ובדרך חזרה מניחה אותו בתוך כוכב משלה שנמצא בספירלה. הרעיון הוא שהחורף הוא עונה של התכנסות פנימית, וההליכה במעגל אמורה לעורר אצלנו חיבור לחום פנימי-נפשי-רוחני שיחזיק אותנו עד האביב. בשלב זה כולנו צריכים הרבה חום פנימי כזה, כי האביב נראה מאוד רחוק. לשמחתנו הפסטיבל בגן היה בדיוק בערב בהיר, קר אבל יפיפה, ואחרי ההליכה בספירלה, צעדנו כולם סביב בית הספר, מלווים במנורות כמובן ולבסוף אכלנו מרק חם.

ילדה עם מנורה

למחרת החגיגה בגן, היה האירוע, אבל לגמרי בה”א הידיעה, של העיר – צעדת מנורות חגיגית במרכז העיר. זה ארוע שנערכים אליו המון זמן מראש, ומגוייסים להפיק אותו לא מעט מתנדבים מסורים. גם אנחנו נערכנו מראש לאירוע, ותמרי ואני הלכנו להכין יחד את המנורה שלה. הניו זילנדים מאוד חזקים בלעשות את הדברים בעצמם. אני זוכרת שכשהייתי בצרפת בפעם האחרונה, מאוד הרשימה אותי התרבות הכתובה. את רוצה לדעת משהו, אז תקראי את ההנחיות שכתובות בדיוק כאן. אני מאוד מעריכה את הגישה הזו – הכל כתוב, הכל ברור, השפה פשוטה וכל אחד/ת יכול/ה לקרוא בדיוק מה הנהלים, שבדרך כלל אינם מסורבלים מידי, ולהסתדר באופן עצמאי. אני חושבת שהגישה הזו מעצימה, ולא מייצרת מצב שבו אדם תלוי במצב הרוח שבו התעורר בבוקר הפקיד במס הכנסה/ביטוח לאומי (השלימו את החסר). אלא שלפעמים אני מתרשמת שהניו זילנדים לוקחים את הגישה הזו צעד אחד רחוק מידי. לא מזמן הייתי חולה, והתקשרתי למרפאה, העבירו לי את האחות שהייתי צריכה לתאר לה את הסימפטומים, והרגשתי שממש בעוד רגע היא תסביר לי איך לבצע את האופרציה הרפואית לגמרי בעצמי בבית. ולכן, לגמרי לא הופתעתי כאשר בניית המנורות לוותה בהסברים כתובים ונוכחות מינימאלית של מדריכים אחרי שעה וחצי של עבודה, וילדה שהיתה הכי סבלנית בעולם, יצאנו עם התוצר הסופי בכל שנה נבחר נושא אחר לפסטיבל. והשנה הנושא היה “גינה ” – ולכן, תמרי הכינה פרח טיפות שלג, וחבורת הנגנים שמצולמת למטה, ניגנה על כלי עבודה לעבודה בגינה. והנה עוד כמה תמונות ולסיום – הגאווה החדשה במשפחה – נונו למדה לתפור בתפרי שמיכה. היא הסבירה שבעצם התחילה לתפור כבר כשהתחילה ללפף את רעמת השיער שלה שהיתה לראסטה מפוארת ולסוג של סימן היכר. ועכשיו, כשהיא כבר תופרת ממש, היא הסכימה שנגזור את הרעמה, והיא מפנה את עיקר כוחות היצירה האלה שלה לדג חביב שהיא תופרת כמאכל לאחד מדובי הפרווה הגדולים.

אחרי כמה ימים גשומים, השמש שוב יצאה ואיתה גם אנחנו.

כחלק מהשאיפה לשקיפות באתר של העירייה יש רישום של כל גודל החלקות ובתי המגורים, וגם הערכה של המחיר שלהם. כך גילינו שהחצר שלנו באמת גדולה, ושאנחנו לפי שעה משתמשים אולי ברבע מהגודל האמיתי שלה שמכוסה במין יערות קטנים עם צמחים חצי טרופיים.

  שבועיים אחרי שעברנו לגור כאן, דני מצא בגינה שלנו שני קשישים שסיירו להם. מסתבר שסבתא שלהם (הם בני דודים) גרה בבית הזה לפני חמישים שנה, ועכשיו כשאחת מהם הגיעה לביקור מהולנד, הם החליטו לבוא לראות שוב את בית הסבתא (או במילים שלה – “to walk down memory lane”).

לרווחתנו, הם לא שלפו שום קושאן תורכי או תביעת בעלות על הבית, מה שהיווה את אחת הדאגות שלי כשגרתי בשכונת טלביה בירושלים, ולעומת זאת כן סיפרו שהאדמה של הבית פוריה במיוחד. מה שגרם לנו מיד לשקוע בקריאת בלוגים של פרמקלצ’ר, ולי להיות פעילה בפורום של גידול ירקות בבית.

דני מונה לבניית הערוגות המוגבהות בסימטריה מדויקת, למרות שהוא לא מרוצה עדיין מהגימור. וכך, לאחר ימים ולילות על עבודה קשה שתי ערוגות כבר מוכנות, ובתוכן ברוקולי, חסה, כרובית, תרד, קייל, עירית ושום.

אני כנראה הספקתי לגמרי להיקשר לשתילים שלי, עד כדי כך שבאחד הלילות האחרונים חלמתי שאנחנו צריכים לעבור דירה (לחזור לישראל?), ואני טרודה מעניין השתילים שעדיין לא הספקתי לשתול. ובסופו של דבר, מחליטה להמשיך ולשתול אותם ולו לטובת הדיירים הבאים.

במראה החקלאי

אחרי העבודה הקשה, שתיתי לי מים בתחושה שאני האיכרה האמיצה ביותר בעולם. ובעודי מתפעלת מהידיים העמלות שלי, השתדלתי להתכחש לעובדה שהבנות שלי מוכנות לגעת באדמה רק בעזרת כף.

.אבל היה לי קצת יותר קשה להתעלם מהאוזניות להגנה מפני הרעש של מכסחת הדשא

תמרי למדה בגן איך לחפור ולמצוא תפוחי אדמה, ולימדה את כולנו, ומיד אחר כך הכנו אותם אפויים לארוחת ערב בטקס חגיגי.

למרות שבניו זילנד מאוד אוהבים גידולים חקלאיים, מסתבר שיש דברים שהצמיחה שלהם פחות רצויה. את המושג של הפרג הגבוה ביותר (The Tallest Poppy) שמעתי מחברה מהעבודה. מסתבר שתרבותית לא מעודדים להיות מוצלחים יותר מידי, או עם הישגים בולטים מידי. כשאני שאלתי אותה אם הכוונה למין הצטענות, היא אמרה שזו דרך יפה לומר את זה, והדגימה: היא סיפרה שלא מזמן היא אמרה לכמה חברים שהיא רוצה לנסות להכין בעצמה בירה. אחד מהחברים  אמר בתגובה: “יופי, עוד משהו שאת צריכה להיות טובה בו”. רק כדי להבהיר, אותה חברה היא דוקטורנית בת 23 במחלקה שלי, אביה הוא ראש החוג, אמה היא נשיאת האוניברסיטה בפועל, ובין התחביבים שלה אפשר למנות, בין היתר, משחק תיאטרון, שחקנית רגבי ומדריכת צלילה.

מעניין, וזה גם מסביר לנו כמה דברים על חוסר ההישגיות שאנחנו מזהים אצל ניו זילנדים שהכרנו.

ולסיום, עוד תמונה של אחד החופים האהובים עלינו.   

האירוע המסעיר ביותר מבחינתנו בשנת 2014, חוץ, אולי, מעצם המעבר לניו זילנד, התרחש אצלנו לאחרונה.

סבתא לידה חצתה אוקיאנוס, 2 יבשות, עברה בין 3 שפות וטסה ב-4 מטוסים, והגיעה לבקר אותנו.

וזה היה ביקור נהדר.

קודם כל, כי סבתא לידה היא ללא ספק האישה המדהימה (והמפרגנת) ביותר שיש.

ושנית, כי זה המריץ אותנו סוף סוף לצאת מגבולות דנידין להתחיל ולתור את הארץ. ולגמרי יש מה לתור.

החלטנו להעמיק לתוך האי הדרומי, ולשם כך נדרשה לנו נסיעה של 3.5 שעות – ממש בקטנה.

[googlemaps https://mapsengine.google.com/map/u/0/embed?mid=zO4r7eLqnvCo.kPMu9MW-8-nI&w=408&h=306]

הדרך היתה מאוד יפה ומתגמלת, ובסופה התמקמנו בעיירה קטנה וציורית, שתור הזהב שלה (תרתי משמע) היה באמצע המאה ה-19 כשכולם חיפשו זהב באי הדרומי.

ומכאן, אתן לתמונות לדבר

העיירה שבאמת מאוד יפה

וציורית

 קרובה מאוד לקווינסטאון, שנמצאת לצד אגם מקסים

ומוקפת בעוד המון אגמים

והיה שם כיף.

מאוד כיף.

ובנוסף, גם חגגנו יום הולדת גיל שלוש לנונו. שהיתה מאושרת לגמרי.

אחותה הגדולה עוזרת בהכנות ערב לפני

כלת השמחה במראה אופייני

והחלק הרשמי של האירוע.

מזמן לא כתבתי בבלוג

המעבר לבית החדש וההתארגנות לקחו הרבה זמן.

האמת, הכי הרבה זמן לקח ניקיון הבית הקודם.

קיבלנו רשימה מפורטת למדי של מה שצריך לנקות, ואני לא זוכרת שעבדתי כל כך קשה להבריק בית אי פעם. בעיקר לא לנקות את המסגרות החיצוניות של החלונות משאריות רטיבות אפשרית.

זה לקח הרבה מאוד זמן, מה גם שכל דבר שרצינו להיפרד ממנו היה צריך היה להיות ממוין לאחד מתוך ארבעה סוגי זבל אפשריים – זכוכית, נייר ופלסטיק, שקיות ניילון, וזבל כללי.

החדר המאתגר ביותר היה כמובן החדר של הבנות – טריטוריה עלומה שבה יש לתמרי יד חופשית בענייני עיצוב, ושאני נוטה בימים כתיקונם לבלות בה רק דקות ספורות ולצרכים חיוניים בלבד.

הגישה שלי היא שככל שאני פחות אדע מה קורה שם, כך ייטב.

בהתאם לסידור הבלתי כתוב הזה, מצאתי את עצמי מקלפת אינסוף ציורים וקישוטים מהקירות.

ומוצאת כל מיני הפתעות לא צפויות.

למשל זה –

קופסא תמימה למראה, ובתוכה – כן, כן, ניחשתם נכון – קן של דינוזאור, מרופד בעלים וככל הנראה אחרי הטלת ביצים.

אז אחרי שעבדנו בפרך, ונפרדנו מהבית הישן עברנו לבית החדש, שהוא משהו אחר לגמרי.

הבית נמצא בשכונה קצת כפרית, במרחק נסיעה קצר (7 דקות) מהעיר, ורכיבה של 20 דקות, וכנראה שהיה בית החלומות של משפחה לפני לא מעט שנים.

ככה זה נראה מאחור

וזה מבט מהחלק הקדמי

כפרי, ירוק ושקט. מתאים לי.

המעבר עצמו היה מאוד חלק, למרבה הפלא. יש יתרון לכך שיש הרבה פחות חפצים, ושיש ידיים קטנות עובדות

והיו גם עצים להעביר לסככה בחצר האחורית.

הערמה בכניסה:

וכך זה נראה יפה ומסודר.

טוב שהיתה מריצה בחצר

הרגשתי לגמרי ככה

עכשיו כל מה שנותר היה להתרווח ולהנות מחנוכה ראשון כאן. עם חנוכיות שהבנות הכינו בפעילות חנוכה שלנו בבית הכנסת (דאס וצדפים)

ואחרי צביעה חופשית של נונו