Blog

בדיוק לפני שלושים שנה, כשסיימתי י”ב, השתתפתי בפרויקט חדשני לאותה התקופה, שהזמין ילדים וילדות ישראלים, פלסטינים, ירדנים, מצרים ואוסטרים להשתתף בועידת שלום לצעירים בוינה.

זה היה קצת לפני הסכמי השלום עם ירדן, ובתקופת תהליך אוסלו, ואני, שאף פעם לא פגשתי פלסטינים מעבר ליחסים של נותני שירות (הירקן בעיר העתיקה, זגגים, מסגרים, ואופים), מצאתי את עצמי לראשונה חלק מקבוצה כזו.

המפגש הראשון, שנמשך עשרה ימים, היה מאוד משמעותי עבורי, ואני מניחה שגם עבור המשתתפים/ות האחרים/ות, והתפתח לפרויקט שנמשך כעשר שנים שבמהלכו חלק מהמשתתפים/ות הפכו לחברים/ות שלי לחיים.

אני מספרת את כל זה כי החברים/ות האוסטרים/יות שלנו נפגשו לציון שלושים שנה לפרויקט, ופתחו לנו קבוצה בוואטסאפ. התרגשתי מאוד, כי למדתי כל כך הרבה בפרויקט הזה, אבל גם התעצבתי מאוד, כי אנחנו – שהיינו הדור שקיוו להשיג דרכו עתיד אחר – לא מימש את ההבטחה הזו. אחד החברים הפלסטינים שלי מהקבוצה ברח לאחרונה מעזה למצרים, ובמאמץ רב חילץ את המשפחה שלו, ואחרים/ות סיפרו לי לאורך השנים על החוויות שלהם/ן מהחיים בבית לחם ורמאללה. לצערי, נדמה לי שלא מעט מהישראלים/יות מהקבוצה מצדיקים את המלחמה הנוכחית.

בעקבות הפרויקט הזה, ואחרי הרבה למידה פוליטית, עבדתי כמנחה של מפגשים בין יהודים ופלסטינים, בעיקר בין בני נוער. זו היתה אחת העבודות המעניינות והמשמעותיות ביותר שעשיתי. היו שם לא מעט רגעים מרתקים, שהתאפשרו בזכות הגישה הבלתי אמצעית לסיפורים של המשתתפים. כמנחה היהודיה של הקבוצה, מבין כל המוטיבים שחזרו על עצמם בכל קבוצה – בין אם כזו של בית ספר דמוקרטי קיבוצי, או של ילדים/ות מבתי ספר קצת פחות מובחרים – יש שניים שזכורים לי היטב.
הראשון הוא רמת הגזענות של המשתתפים/ות היהודים/יות כלפי ערבים באופן כללי, שככל שחלפו השנים, היתה סביבה הרבה פחות בושה.

והשני, שממש הטריד אותי, היה שיווין הנפש שבו הילדים/ות היהודים/יות ראו את סבלם של הפלסטינים/יות בכלל ושל תושבי/ות עזה בפרט.

כשלמדנו היסטוריה בתיכון, ואחר כך פסיכולוגיה באוניברסיטה, אחת השאלות המנחות היתה איך א/נשים רגילים/ות לא מתנגדים/ות לדברים נוראיים שנעשים בשמם/ן. אני יודעת שהרבה ישראלים/יות אחרים/ות לא יסכימו איתי על זה, אבל המלחמה הנוכחית מראה שיש לשאלה הזו תשובה די פשוטה, ועצובה בבנאליות שלה – והיא שכולנו יודעים/ות, חלקנו מבועתים/ות, אחרים/ות מצדיקים/ות או משתפים/ות פעולה, וכמעט כולנו פשוט מאפשרים/ות לדברים לקרות.

אני מודעת לכך שבישראל קשה יותר להיות חשופים/ות למה שקורה בעזה ובגדה המערבית מהתקשורת הציבורית, אבל אם רוצים לדעת באמת, יש איך – מדו”חות של ‘בצלם’, דרך אתר ‘שיחה מקומית‘, ועד ערוצי תקשורת זרים, אז התשובה של “לא ידענו” לא תקפה במאה ה-21.

אני חושבת שמה שמבהיל כשחוזים בדברים כאלה קורים, היא התחושה האמיתית שאין מה לעשות. שיש כוחות רעים עם כל מיני אינטרסים שהם הרבה יותר חזקים מאיתנו, ושממש לא אכפת להם אם א/נשים אחרים/ות מורעבים/ות, או מופגזים.
זה נורא ואיום לראות את זה בהתהוות, וחוסר הישע מאוד לא קל.

וכך זה נראה ממסלול אופניים כאן. עצוב מאוד, ומביך מאוד אותי כישראלית.

********************

במעבר חד מאוד אשתף קצת בחיינו כאן בצד השני, לקוראות שנשארו אחרי החלק הראשון (תודה, אמא).

כבר כמעט חמישה חודשים עברו מאז שחזנו לעיר, ואני מרגישה כאילו היינו בבית הנוכחי מאז ומעולם.

הגינה נדיבה אלינו, והקרבה לעיר מתאימה לנו מאוד. תמרי רוכבת לבית הספר על אפניים, ואנחנו יכולים לרכב או ללכת ברגל לעבודה.

למרות שגרנו בשכונה הזו 6 שנים בעבר, לא השקפנו על הנמל, ולא היה לנו מושג עד כמה הוא פעיל. דני אמר שכשהוא מסתכל מהחלון, הוא נזכר בספרים שמלמדים ילדים/ות על כלי תחבורה ושמראים באותה התמונה המון כלי רכב. אפשר לראות מהחלון שלנו- מכוניות, משאיות, אוטובוסים, רכבות, אוניות משא ונוסעים, סירות מפרש, קייקים, ומסוקים…

ערוגת התבלינים ששתלתי כבר פורחת, והקיץ כבר כאן!

לפני שלושה שבועות גם הצטרפו אלינו עוד ארבע תרנגולות חמודות.

ההצטרפות שלהן ללהקה הקיימת לא היתה קלה. מסתבר שכמו בני אדם, גם תרגנולות לא ממש אוהבות לחלוק את מרחב המחייה שלהן, ואת המשאבים עם קבוצות אחרות.

או כמו שיסמין אמרה “כל אחד בעולם צריך לבלות יום עם להקת תרנגולות כדי להבין איך מתנהלים יחסים בין קבוצות”.

הימים הראשונים היו די דרמטיים, כשאחת התרנגולות החדשות (פנינית) תקפה את אחת התרנגולות הותיקות (דבורה), והאחרונה אף נפצעה עד זוב דם. מכיוון שתרנגולות יכולות לאכול אחת את השנייה עם סימן הפציעה הראשון, הפרדנו מייד כוחות – דבורה הועברה לבידוד בבית הבראה קטן שבנינו לה, והקמנו גדר זמנית בין ארבע התרנגולות החדשות ללהקה הישנה.

אחרי כמה ימים התרנגולות החדשות למדו איך לצאת מהמרחב שלהן, ולאט לאת התחברו עם הותיקות, ועכשיו הן כולן מסתובבות כלהקה אחת של חברות ותיקות.

למרבה הצער, איבדנו בתקופה הזו את שלג, שהיתה תרנגולות אהובה במיוחד, ואני מקדישה את הפוסט הזה לזכרה (משמאל).

********************

הרבעון האחרון של שנת הלימודים היה מאוד פעיל – גם במערכת הציבורית, וגם בחינוך הביתי.

תמרי סיימה את הפרויקט שהכינה בשיעורי נגרות – והביאה לי במתנה מתקן גדול לשתילת צמחים.

היא סיכמה את שנת הלימודים בכך שהיא לא ילדת בית ספר קלאסית, אבל שבסך הכל היא קיבלה דברים טובים מהשנה הזו – חברויות, תחומי עניין חדשים, והרבה הזדמנויות להתנסות בדברים שונים.

היא פחות התלהבה מתרבות המתבגרים/ות, ומכך שמתבגרים/ות לא תמיד לבביים/יות (בלשון המעטה), וגם לא מהאווירה התחרותית שלא תמיד מצאה חן בעיניה.

זה קצת מוזר נוכח ההישגים הלא מזהירים במיוחד של ניו זילנד מבחינה אקדמית בינלאומית, אבל בסוף שנת הלימודים מתקיימים בבתי הספר טקסים של חלוקת פרסים על כל מיני הישגים לימודיים. זה טקס מכובד שמזמינים אליו גם קרובי משפחה, וכולם מתלבשים בצורה מהודרת, כדי לראות את תלמיד/ת כיתה ט’ שלהם מקבלת תעודה על הציון הטוב בכיתה באנגלית (למשל).

אנחנו באופן אישי פחות מתחברים לענייני הפרסים. למרות שלא מעט קרובי משפחה של דני זכו בפרסי הצטיינות במערכת החינוך הסובייטית בשנות ה-50. אנחנו גם לא בטוחים שלסיים בהצלחה את כיתה ט’, למשל, זה הישג מדהים. יש לי תחושה שאחרי שניסו לחנך את הדור שלנו עם עודף ביקורת, בסגנון הסובייטי או האנגלי, בהקשר הנוכחי, עכשיו מנסים לתקן את העניין הזה אבל עם קצת הקצנה לכיוון ההפוך – הכל מדהים, מצוין, הישג משמעותי וכו’.

אם אני לא טועה, מחקרים מראים שמוטיבציה פנימית היא הרבה יותר יעילה ומועילה ללמידה על פני פרסים, וזה עורר אצלנו במשפחה כמה שיחות על תחרותיות, ולמה יש מי שזקוקים/ות להכרה הזו. דיברנו עוד על איך אפשר להנות מהכרה חיצונית, ושזה טוב ויפה, אבל שהתלות בה כמקור למוטיבציה וערך עצמי קצת פחות מוצלחת.

בזירת החינוך הביתי, גיליתי שיש חיים אחרי לימודי הבוטניקה עם יסמין, או ליתר דיוק – שאחד הדברים שהכי מעניינים אותי כרגע הם תרבויות המזרח הקדום – ובעיקר התרבות האינדו-פרסית והמסופוטמית.

********************

אחד האתגרים המשמעותיים שאני מגלה בשנים האחרונות עם ההסתגלות שלי לתרבות המקומית הניו זילנדית הוא הקושי שלי שלא לומר את דעתי על כל דבר. אני תוהה אם זה משהו שהבאתי איתי מהתרבות הישראלית, או ספציפית מהבית שגדלתי בוא. סביר להניח שמדובר בשילוב של השניים…

זה שיעור לא פשוט בכלל, ולשמחתי, שתי הנשים הצעירות (והמקסימות) שעובדות איתי בועד המנהל של בית הכנסת, עושות מאמץ גדול ללמד אותי שאפשר להשאיר אימיילים “קצרים ומתוקים”, או במלים אחרות, לא צריך לומר את דעתי על כל דבר שאני לא אוהבת. זה לא תמיד קל, אבל אני חושבת שזה קצת נדרש במקום שבו רוצים לשמור על יחסים טובים עם א/נשים, ולהימנע מעימותים. שזה מרכיב די בסיסי בחיים הניו זילנדים – לעשות הכל כדי לא, חלילה, להגיע למצב לא נעים.

אבל פרט ללמידה אני גם נהנית מטובות הנאה ומתנות לא צפויות שיש לי מהמעורבות בבית הכנסת. למשל, שמרתי על שולחן האוכל בבית אתרוג שמתפלל נלהב שכח לאסוף. יסמין היתה מאוד מופתעת מכך שיש אנשים שמשלמים הרבה מאוד כסף בשביל לימון גדול וקצת מוזר.

קצת אחרי סוכות צויין כאן יום גאי פוקס – חג בריטי קצת מוזר לזכרו של מורד שניסה להתנקש בחברי פרלמנט בריטיים ובמלך במאה השבע עשרה, וכמה א/נשים בשכונה שלנו הדליקו זיקוקים לציון החג. יסמין אמרה שהיא חושבת שבכל דת יש דברים מוזרים, או במילותיה – “כנראה שלכל דת יש את האתרוג שלה”.

********************

אחרי עשר שנים שאחד מנושאי השיחה החביבים על דני (שלא לומר היחידים) היה התקדמות תהליך האזרחות שלנו, מילוי וצירוף טפסים ואישורים שונים, קיבלנו סוף סוף אזרחות ניו זילנדית.

את הריק שנוצר בחייו של דני ממלאים עכשיו ארבעה דרכונים, יפים במיוחד, של המולדת החדשה.

הטקס לקבלת האזרחות היה אירוע די מכובד בבניין העירייה, שבו התבקשנו להישבע, או להצהיר אמונים (האתאיסטים/יות שבינינו) למלך צ’ארלס.

חלק מהאזרחים/יות החדשים/ות נשבעו/הצהירו אמונים במאורית, וזה היה ממש מרגש ומשמח לראות שרבים/ות מהם/ן ערים/ות למשמעות שיש לכך שגרים בארצו של עם אחר, ובצורך להכיר בכך. זה היה חשוב במיוחד השנה, היות ואחד ממניהגי מפלגות הימין, מין סמוטריץ’ מקומי, מנסה לערער על הסטטוס קוו הקיים ביחסים בין מאורים למתיישבים.

ראש העיר נכח בטקס, והעניק בעצמו את תעודות האזרחות. המוזמנים/ות התבקשו לבוא, במידה ורצו בכך, בבגדים מסורתיים של המדינה ממנה באו, ובכלל, כל הגישה היתה כזו שמסתכלת על האזרחים/יות החדשים/ות כנכס שיעשיר את התרבות המקומית ואת המדינה בכלל. ראש העיר ציין את הקושי שכרוך בכך שמשאירים מאחור חיים שלמים, ושהוא מקווה שהעיר והמדינה החדשה יאפשרו לנו חיים טובים ושמחים. זה היה מרגש מאוד.

ולסיום, כמה תמונות כריסמיסיות כמתבקש בזמן הזה של השנה.

זה העץ המרכזי שבכיכר העיר – שיש בו ברכות גם במאורית, וגם בשפת הסימנים.

ואלה הברכות שהבנות הכינו לנו.

חגים טובים, ושמחים. או כפי שחברה פלסטינית שלי אמרה – היכולת לשמוח, למרות הכל, היא גם סוג של התנגדות לכוחות האפלים.

כשהבנות היו קטנות, היה לנו מנהג שבכל פעם שמישהו מאיתנו נוסע, אנחנו משאירים מכתב לכל יום מהנסיעה, שההורה כתב ושלח ״באותו היום״.

וכך, למשל, כשאני נפרדתי (לראשונה) מהבנות ללילה למפגש של המעבדה בפסיכולוגיה, שהתקיים על אי במפרץ בדנידין, השארתי לבנות מכתב עידכון בתוך בקבוק שדני ״מצא״ במפרץ.

במשך שנים הסיפור הזה החזיק, אבל כשהן גילו את הבדיחה הן קצת התעצבנו.

תקופה ארוכה, מאז ה-7 באוקטובר, התבודדתי על האי שלי.

הרגשתי שמילים לא יצליחו לבטא את עוצמת הכאב, התסכול, האבל, הכעס והעצב שאני מרגישה.
ובטח שלא את רגשות האשמה והבושה.

אבל בסוף החלטתי שהשתיקה הזו היא הפנמה של ההשתקה. אז זהו המכתב שלי בבקבוק.

בעשר השנים שלנו כאן אנחנו מגלים, כפי שחלמנו גם כשחיינו בארץ, שאפשר אחרת, ושזה אפילו יכול להיות לא רק “הרע במיעוטו” אלא דבר טוב ומעשיר.

רב תרבותיות, ודו-לאומיות יכולות אפלו להיות דבר ממש מוצלח.

כשבאמת מבינים שאין שום יתרון לגזע אחד על פני גזע אחר, ושאין עם שהוא “אלים” יותר מעם אחר, או עם שיש לו זכות לחיות יותר מעם אחר, אפשר ליצור עולם שונה מאוד.

לכל אחד/ת מאיתנו יש את הפוטנציאל לעשות דברים רעים, ואפילו רעים מאוד, ואנחנו צריכים/ת להיות ערים/ות לכך, ולא להכחיש את הסכנה הזו. במקום להצדיק דברים איומים, צריך להפסיק לקבל אותם ולחפש להם צידוקים.
הצידוקים האלה כבר לא מתאימים לשום דבר, אנכרוניסטים, ובעיני נובעים ממשקעים של טראומות היסטוריות שהם אחרים מהקונפליקט הנוכחי.

ובעיקר, הם לא מאפשרים לחלום על עתיד אחר.

לקורא/ת העברית זה בטח נדמה קל לכתוב את זה ממקום כמו ניו זילנד שמייצג שקט וחוסר בעיות, שלא לומר “שעמום”.

אבל זה לא נכון.

לפני 100-150 שנה המצב בניו זילנד היה מאוד דומה למצב בישראל. היה כיבוש זר על שבטים ילידים, תביעות על אדמות, הרבה עליונות גזעית, ובתגובה מלחמות של המאורים בניסיון להדוף את כוחות הקולוניאליזם הבריטי.

ההבדל הוא שכאן נעשו בחירות מודעות אחרות, שכן, המשמעות שלהן בטווח הארוך היא שאין עם שהמקום “שייך לו” בלעדית (או שהובטח לו על ידי אלוהים של אף אחת מהדתות).

וכך למשל, ההסכם שמסדיר את היחסים בין כוחות הכיבוש הבריטיים לבין השבטים המאורים תלוי על לוח המודעות של החוג לפסיכולוגיה.
ההסכם מעגן זכויות בעלות על קרקעות, סוגיות של ריבונות והגנה ובעיקר שותפות בניהול המדינה.

הסיפור כמובן יותר מסובך, החל מניסוח וכלה ביישום (או היעדרו) לאורך השנים, אבל המהות והכוונות כנות, ובטווח הארוך הוא הוביל את ניו זילנד להיות המקום הבטוח והשקט שהיא היום

.

ולמי שרוצה לקרוא עוד איך בעיני זה רלוונטי לישראל, מוזמנ/ת לקרוא את הרשמים שלי מהביקור האחרון בארץ.

יש לזה הרבה מאוד ביטויים ביומיום שלנו. החל משימוש שהולך וגובר במאורית, וכלה בתרבות ובהומור. והנה למשל כמה שלטים שנתקלתי בהם היום במטבח של החוג לפסיכולוגיה. השלטים האלה תלויים שם כבר תקופה, אבל הבוקר חשבתי לעצמי איזו אלטרנטיבה מוצלחת הם מציעים.

השלט הזה למשל, משתף באוצר המילים של הכנת קפה במאורית. בשבוע השפה המאורית, שמתקיים בכל שנה, יש בתי קפה שמגישים קפה בהנחה אם מזמינים אותו במאורית.

ואלו מילים שימושיות בפגישה און ליין:

אני ערה לכך שמראית עין של העצמה וחיזוק על ידי שימוש בשפת המיעוט היא לא מספיקה. צריך שוויון אמיתי ושותפות ועוד הרבה תהליכים של פיוס, העצמה ולקיחת אחריות על פשעי העבר, וחלוקה אחרת מאוד של המשאבים ועמדות הכוח. והדברים האלה מתקיימים כאן ברמות שונות, ובשלבים שונים של התפתחות.

אבל זו ההתחלה, וזה בעיקר עושה תחושה טובה ונעימה.

אני עוצרת כאן, כי קשה לי לכתוב עוד על הנושאים האלה בהקשר הפלסטיני-ישראלי, אבל חשוב לי לשלוח את כל זה מהאי שלנו בבקבוק לצד השני של העולם, בתקווה שהפקק לא יהיה קשה מידי לחילוץ.

חודשיים חלפו מאז שלידה נפטרה, ואני מזכירה לעצמי שאנחנו רק חודשיים בתוך שנת האבל ושהתהליך הזה ייקח עוד זמן.

בתקופה האחרונה אני מבינה יותר את הדימוי של מלאך המוות שבא ומכה. הוא פוקד כל בית, באיזה שהוא שלב בחיים, מתיר אחריו חללים, וכאב גדול, ואז (בתקווה) נעלם לתקופה. 

ממש עולה לי בראש הדימוי מהחותם השביעי, על משחק השחמט שלנו אל מול המוות, ואני חושבת שבאיזה שהוא אופן, עד כמה שאנחנו מכחישים זאת, כולנו חיים את חיינו תוך כדי המשחק התמידי הזה. 

צילום מכאן

התקופה הזו לימדה אותנו הרבה מאוד, או כמו שדני ניסח זו – היו לו הבנות שלא הגיע אליהן במשך 47 שנים. למדנו המון על עזרה, ועל הצורך לבקש עזרה ועל החשיבות של התמיכה של המשפחה שלנו והחברים/ות, גם כשהם מאוד רחוקים. 

מכיוון שדני היה בישראל בכל החודש הראשון, הבנות ואני למדנו בעצמנו איך להתמודד עם מצבים קשים. 

בהתחלה הרגשנו שאנחנו ממש צריכות לעבור כל יום בפני עצמו. למדתי מהן שלמרות שעצובים מאוד, חשוב מאוד להכניס קצת שמחה לתוך כל תהליך האבל. זאת אומרת, להחזיק ביחד גם עצב גדול וגם תקווה. 

זה לא קל, אבל תרגול עוזר לחזק את המיומנות הזו. 

ולכן, השתדלנו לנסות לחגוג את החיים, גם תוך כדי האבל, בדיוק כמו שלידה עצמה חגגה אותם – הלכנו למסעדה לכבודה, ביקשנו מחברים לבוא אליהם לארוחת ערב, שיחקנו טניס שולחן, ובדמינגטון, ונעזרנו בכל מי ומה שאפשר היה כדי להרגיש קצת יותר טוב. 

חשבתי בהקשר הזה עד כמה דיני האבלות ביהדות הם קשים ביותר. אני מאוד מעריכה את ההכרה של הדת בכל שלבי האבל, ואת התחושה שיש מבנה קבוע וידוע מראש לאיך שהדברים מתנהלים – השבעה (גם אם אני באופן אישי, בעיקר התעייפתי במהלכה אחרי פטירתו של אחי), השלושים, ושנת האבל. 

אבל אני חושבת שהאיסור הדתי על השתתפות בשמחות במשך שנה שלמה הוא מאוד קשה, כי חלק ממה שעוזר לנו להתמודד עם המוות הוא הזכרון של החיים – של כל מה שיש, ושחשוב להמשיך להתאמץ ולחיות בשבילו. 

אצלנו מה שמאוד עזר היה מונדיאל הנשים שהתקיים (גם) בדנידין. הבנות ואני התמסרנו לחלוטין לטורניר, צפינו באינסוף משחקים, עודדנו נבחרות (ספרד, כמובן!) וזה אפשר לנו קצת לשים בצד את הצרות. 

הצוות המקסים מהעבודה של דני הביא לנו משוק האיכרים המון אוכל טעים ומזין וזו היתה הפתעה גדולה ומרגשת, או כמו שתמרי אמרה “עכשיו אני מרגישה קצת פחות לבד”. 

המורה לטאי-צ’י הביאה לנו עוגיות ורוזמרין, שמסתבר שמסמל זיכרון. 

וחברים/ות מהעיר באו לבקר אותנו. חברה מקסימה במיוחד נתנה לנו ציור שקיבלה בתקופה של התמודדות קשה שהיתה לה בעבר. את התמונה צייר הגנן בגן שהבנות היו בו כשהיו קטנות. 

אחד הדברים שהכי עזרו בכל התקופה הזו הוא משהו לכאורה מאוד קטן, אבל מאוד משמעותי. דקלה, חברתי, שהיא נהדרת בכל מובן אפשרי, כתבה לי כל יום פשוט לשאול מה שלומי באותו היום. 

זה כל כך עזר, כי יכולתי לשתף אותה בכל הדברים הקטנים – כמו ההחלטה מה לאכול, איך היה במשחק הכדורגל, וכל שטות אחרת. והיא התעניינה, פירגנה וחיזקה אותנו. 

זה היה מדהים שהיא עשתה את זה, ואני לגמרי אסירת תודה על כך. 

דבר אחרון שאני רוצה לשתף בו, בהקשר הזה של האובדן של לידה, הוא בערכה הלא פחות ממדהימה שהכינה טרי, אמא של עינת חברתי, לילדיה. 

זהו קלסר שאפשר למלא בו את כל הפרטים שצריכים במצב שבו מישהו/י מאבד/ת את כישוריי החיים שלהם/ן או חס וחלילה נפטרים, ואם ממלאים אותו מראש, מקלים מאוד על החיים של מי שנשארים/ות אחרינו. 

פרט לכך שהוא מאוד פרקטי ושימושי לכולנו, גם אם מחלה קשה או מוות הם נושאים שאנחנו ממש לא רוצים/ות לחשוב עליהם/ן בחיינו, הוא גם מראה על הרבה מאוד חשיבה על מי שיצטרכו להסדיר את כל העניינים שקשורים בחיינו אחרי מותנו. ובעיקר, על הרבה אהבה כלפי הנשארים. 

אם תקראו את המכתב המרגש שטרי השאירה לילדיה, ושמופיע בעמוד השער, תראו בדיוק על איזו אהבה אני מדברת. ותודה לעינת שהסכימה שאשתף בחומרים כל כך אישיים עבורה, אבל בודאי שכל אחד/ת יכול/ה למצוא את החיבור שלו/ה אליהם. 

******************

נראה שכשיש צרות, הן נוטות לבוא ביחד. ואכן, מייד כשדני חזר לישראל, נאלצנו לטוס לקרייסטצ’רץ’ לבדיקות רפואיות מכיוון ששם נמצאת המחלקה הרלוונטית היחידה באי הדרומי. 

זה היה די מדאיג, אבל עכשיו לפחות יש לנו אבחנה וטיפול, ואנחנו יודעים בפני מה אנחנו עומדים. 

אני יכולה לכתוב מגילות על מערכת הבריאות הניו זילנדית, שהפחד הגדול שלי תמיד היה להזדקק לה, אבל התחלתי להבין שהיא נחלקת למרפאות בקהילה, שעושות הכל כדי למנוע הצפה של מטופלים בבתי החולים ואצל הרופאים/ות המומחים/יות, ולמערכת נפרדת של רופאים/ות מומחים/ות בבתי החולים. 

העבודה מול המרפאות בקהילה יכולה להיות מאוד מתסכלת, ודורשת הרבה מאוד נחישות, ועקשנות (במקרה שלנו, שני מכתבים מרופאים מומחים בישראל…) וקצת חוצפה – שילוב שלמרבה המזל יש לי. אבל ברגע שמגיעים לבית חולים מסודר ולרופאים מקצועיים, הכל מאוד יעיל ונוח והתמיכה ממש מחבקת ואכפתית. 

טסנו לקרייסטצ’רץ’ כי שם נמצא הרופא המומחה היחיד המטפל באי שלנו, ומכיוון שלא הכרנו אף אחד בעיר שיכול היה לעזור לנו, זה מאוד הקל שהצוות בבית החולים, ובמקום שהשתכנו בו, היה כל כך חם ועוזר. 

זה היה שילוב ניו-זילנדי מדיוק של התייחסות חמה ולא פורמאלית מידי, אבל גם הרבה כבוד למרחב, והימנעות מחטטנות יתר – תכונות שאנחנו מאוד מעריכים. 

בשעה הראשונה שלנו בבית החולים, קיבלתי שקית (מבד כותנה, כמובן) מארגון של אמהות למען אמהות, מלאה בכל טוב – עיתון, קצת אוכל בריא, וכל מיני קרמים שווים. 

אבל הכי משמעותי עבורי היה הפתק בכתב יד והסריגה הקטנה שהיו מצורפים אליה –

המחלקה בבית החולים היתה מאוד סימפטית ונוחה, ולשמחתי, היינו חלק מהזמן בצד שפונה לטבע. 

מכיוון שקראתי שיש מחקרים שמראים שאפילו חשיפה לעץ מחלון בית חולים (או עציץ בחדר!) משפיעה על תהליכי ריפוי, זה מאוד שימח אותי. 

את סוף השבוע שבין שלל הבדיקות בילינו, אם אפשר לקרוא לזה כך, במין אכסניה מדהימה שהיא של עמותה שיכולות להתארח בה משפחות שגרות רחוק ושמישהו/י מילדיהם נמצאים/ות בבית החולים. 

זה בניין מקסים, חם ונעים, שנמצא ממש במרחק של 5 דקות הליכה מבית החולים, וממרכז העיר, ויש בו את כל מה שצריך כשנמצאים במצב חירום – פשוט חשבו שם על הכל: מטבח מצויד, ארוחות שמתנדבים מכינים, הרבה אוכל שאפשר פשוט לקחת, חדר משחקים, חדר שקט להורים, חדר מחשבים לא/נשים שצריכים לעבוד בזמן שבני/ות משפחה מטופלים, מכונות כביסה וייבוש ועוד ועוד.

בקיצור, כל מה שא/נשים בצרה עשויים/ות להזדקק לו. 

כל המוסד הזה ממש נגע ללבנו. 

היתה לנו שיחה מעניינת בנושא, שבמהלכה יסמין אמרה משהו שאני מאוד מסכימה איתו – שזה די מדאיג שמוסדות כל כך חיוניים תלויים בתרומות וברצונם הטוב של א/נשים פרטים. אחרי דיון ממושך, המסקנה שלנו בנושא היתה שאנחנו צריכים להגיע למצב שבו הכסף שנמצא בעולם יעבור בדיוק לדברים האלה, ושהתרומות יהיו בשביל ה”פינוקים” – למשל, קפסולות למכונת הקפה בבית האירוח שהשתכנו בו.

במילים אחרות, אנחנו צריכים להמשיך ולדרוש מהממשלות ונציגי/ות הציבור שלנו לדאוג לכל זה, ולא לבנות על רצונם הטוב של אילון מאסקים למיניהם. התובנה שלי מכל העניין היא שיש כל כך הרבה כסף שמסתובב בעולם, ושעד שיהיה סדר כלכלי חדש, שבו ישימו את צרכי הבסיס של כל הא/נשים בראש סדר העדיפויות, ולא את עושרן של קבוצות מסויימות, אנחנו צריכים שיהיה לנו כמה שיותר כסף כדי שנוכל אנחנו לתרום אותו למוסדות האלה – ועל כך כתבתי עוד קצת בהמשך הפוסט הזה. 

בזמן שבין הבדיקות הכרנו את כרייסטצ’רץ’, והעיר מאוד מצאה חן בעייננו, עד כדי כך שיסמין אמרה שאם היא תכתוב פעם דוקטורט, היא תרצה לבוא ולעשות אותו שם. 

העיר עצמה, שהיא השנייה בגודלה בניו זילנד, קצת גדולה על מידותי (380,000 תושבים), אבל היא מלאת חן, והתושבים שפגשנו היו סופר נחמדים וחברותיים. 

המרכז העירוני שטוח והמון א/נשים מתניידים באופניים. בקרבת בית החולים נמצא גן בוטני מקסים ממש.

וקייאקים שאפשר לשוט בהם לאורך הנהר 

וכך לפי תמרי (בכרטיס יום הולדת שציירה עבור חברה)

הסתובבנו קצת בעיר, שעדיין נמצאת בתהליכי בניה, 12 (!!) שנים אחרי רעידת האדמה הגדולה. 

אחי טוען שהקבלנים שהם עובדים איתם בטח הגיעו מישראל. הוא כנראה לא הפנים שכאן דברים קוראים עוד הרבה יותר לאט…

בשבילי זה היה מאוד מיוחד לראות את כל זה. מייד כשהגענו לניו זילנד עבדתי על מחקר על ההשלכות הפסיכולוגיות של רעידת האדמה הגדולה, ואף פעם לא הייתי עד עכשיו בקרייסטצ’רץ’. 

למרבה האירוניה, ביום השני שלנו בעיר היתה רעידת אדמה מאוד מורגשת (6.2 בסולם ריכטר) – שלוש דקות שבו בניין בית החולים התנדנד כמו גל גדול. האחיות אמרו שזו לא תופעה יומיומית, אבל הרגיעו אותנו שזה אולי הבניין הבטוח ביותר בניו זילנד כי הוא חדש ובנוי כולו על קפיצים. 

בגלל שמוקד רעידת האדמה הגדולה של 2011 היה ממש בסמוך למרכז העסקים העירוני, כל האיזור שם נבנה לגמרי מחדש – וזה ממש תענוג לחובבי אדריכלות מודרנית, כמוני.

וזה פסל שנמצא ממש ליד הגלריה לאמנות שמסמל את העובדה שהיא היתה סגורה במשך 5 (!) שנים בשל רעידת האדמה. 

אחרי כל תיאורי הדרמות ששיתפתי בהן, שבנו הביתה, ואני מקווה שלחיים המשעממים והשקטים שלנו, שבהם אני עוסקת בעיקר בגידול מלפפונים 

ובלהתראיין על התפיסות שלי את מצב הסכסוך הישראלי פלסטיני לרדיו הקהילתי בדנידין. 

בפוסט הבא אני מבטיחה לשתף בהכנות שלנו לבחירות הכלליות שמתרגשות ובאות עלינו, וסביר להניח שגם בתוצאותיהן. אבל לפני שאפרד כן אשתף בכמה מחשבות שהבטחתי שאעסוק בהן בנוגע לכסף, חמלה ודאגה לזולת. 

בשנים האחרונות התחדדה אצלי התובנה שכסף הוא דבר מאוד חשוב כדי לדאוג לנו ולא/נשים שיקרים לנו, וכדי לעשות דברים טובים בעולם. 

אני שומעת לא מעט פודקסטים שעוסקים בנושא, עם תובנות מאוד מעניינות על היחס שלנו לכסף, ועל המקום שלנו, כנשים, בתוך עולם חומרני מאוד וקפיטליסטי. 

באחד הפודקסטים שאני שומעת, המגישה מציינת כמעט בכל פרק, עד כמה העולם שאנחנו חיות בו מעוות מבחינת חלוקת הרכוש המאוד לא שיוויונית, והאפליה כלפי קבוצות מוחלשות, אבל יחד עם זאת, על הצורך שלנו לבנות את עצמנו כלכלית, עד שהמערכת כולה תשתנה. 

וזה מביא אותי קצת לנושא של עיסוק בכסף והפניות שלנו לראות את האחר/ת ולתמוך באחרים/ות תוך כדי הבלבול שהמערכת הקפיטלסטית עשויה לייצר. 

אני חושבת שהצורך שלנו בכסף כדי להתקיים ולדאוג לעצמנו ולאחרים/ות הוא אמיתי ונכון, ולכן, חשוב שנדבר על כסף, נלמד איך מנהלים אותו ומתנהלים איתו ונדע איך לדאוג להתפרנס ולבנות את עצמנו כלכלית. 

הנושא הזה מתבלבל, בעיני, אצל א/נשים שמתמסרים/ות לחלום הקפיטליסטי, או קונים את הפנטזיה שבו – של בתים מפוארים, רכבי שטח, טיולים בעולם וחיי פזרנות, וכמובן שההשלכה של כך היא עבודה סביב השעון כדי לממן את אורח החיים הזה. 

שמתי לב לכך שיש א/נשים שההתמסרות שלהם/ן למערכת הקפיטליסטית משאירה להם/ן מעט מאוד פניות וזמן כדי לראות את מה שחשוב (בעיני) באמת – היכולת להיות שם עבור אחרים/ות כשהם/ן זקוקים לעזרה או תמיכה. 

כך, גם א/נשים שלמדו להיות רופאים/ות כי זה מקצוע מכניס ובצדו מעמד חברתי, לא תמיד ניחנו במרכיב החיוני ביותר למקצוע הזה – כפי שהסבירה לנו לידה – אהבת אדם. 

כפי שציינתי למעלה, כסף הוא דבר חשוב ואני רוצה שיהיה לי הרבה ממנו – בעיקר כדי שאוכל לתרום לדברים שחשובים לי – כי באופן אישי אני זקוקה למעט מאוד מבחינה חומרית כדי להיות מאושרת. אבל חשוב לא להתבלבל, ולחפש את הערך העצמי שלנו בהצלחות החומריות, כי כפי שאני מתחילה לראות – בדרך שוכחים את מה שבאמת משמעותי – לכתוב לשאול אחרים/ות שעוברים תקופה קשה כל יום מה שלומם/ן. 

הקוראות של הבלוג הזה יודעות עד כמה אמא של דני, לידיה גלר, היא דמות משמעותית בחיים שלנו.

היא התומכת הגדולה בכל הצעדים שלנו, או לפחות מקבלת אותם באהבה, גם אם היא היתה בוחרת אחרת, ומעבר לכך היא תמיד מהווה אור גדול בחיינו, ומשענת אדירה.

לכאבנו הרב, נפרדנו ממנה במוצאי שבת (שעון ישראל), די במפתיע, ואנחנו עדיין מנסים לעכל את כל מה שקרה.

אני לא כל כך טובה לכתוב על הדברים בזמן הווה, וצריכה לקחת את הזמן להבין את כל מה שקורה.

בינתיים אני רק יכולה לכתוב שהתמיכה שאנחנו מקבלים מהמשפחה שלנו, והחברים והחברות שיש לנו כאן ובארץ מאוד מחזקת אותנו.

תודה לכולם/ן.

אני משתפת כאן את מה שדני כתב ביום שני.

*****************************

אמא שלי נפטרה. זה מאד מאד עצוב. וכואב. ובלתי נתפס. וקשה להאמין שרק יום קודם לכן דיברתי איתה והכל נראה בסדר.

אבל אז התקשר שמעון, אחי, ואמר שהיתה תאונה. ובתוך ארבע שעות כבר הייתי על מטוס בדרך.

עוד הספקתי לראות אותה – ללא הכרה אבל בחיים. הספקתי ללטף לה את היד ולומר כמה אני אוהב אותה וכמה מזל היה  לי לקבל אותה בתור אמא שלי. והיד שלה היתה רכה וחמה. כמו שתמיד זכרתי.

אחר כך היתה תקופה קצרה של המתנה ותקופה קצרה עוד יותר של הדרדרות במצב ואז הטלפון מבית החולים. ולא היה לי אויר. וחשבתי שאולי גם אני יכול לברוח מבשורה. או לפחות לא לענות. אבל זה לא באמת עובד ככה.

זה היה כבר ערב וזמן לא ארוך אחר כך הגיעו אחי ובתו, רחלי. בכינו קצת ביחד  והתחלנו להיערך ליום המחרת. זה עתיד להיות יום עמוס שחלקו הראשון סובב את כל הסידורים שצריך לעשות ואין בו זמן להרגיש או לחשוב.

באיזשהו שלב ההכנות הושלמו. היינו מוקפים  באנשים – חברי משפחה קרובים שהכירו את אמא כל החיים – ועדיין  לא היה זמן להרגיש.

אבל אז הגיע הזמן לצאת ללוויה.  נכנסנו ארבעתנו לרכב – אבי, שמעון רחלי ואני.  ברגע ששמעון הניע את הרכב ירדה על כולנו ההבנה שאנחנו נוסעים ללוויה של אמא. זה היה בלתי נתפס  ובלתי ניתן להכלה. פרצנו בבכי שנמשך לאורך כל הדרך. זה היה הרגע הנורא ביותר –  יותר מהלוויה, מדברי הפרידה מאמא  או אפילו מהרגע שבו הכניסו אותה לקבר. ישבנו ובכינו כל הדרך.

ועכשיו השבעה. אנשים זורמים כל הזמן – קצת כדי לנחם אותנו והרבה כדי לנסות להתנחם בעצמם.  היא נגעה בחיים של  רבים  ורק עכשיו אני מתחיל להבין עד כמה. ואנחנו יושבים איתם, מעלים זכרונות, שומעים סיפורים, מדברים גם על דברים אחרים ומדי פעם אחד מאיתנו פורש לחדר ובוכה. זה לפחות מה שאני עושה.

אני בדרך כלל לא אוהב קלישאות – הן מרתיעות אותי וגורמות לי להרגיש שאני מתעצל מדי למצוא את המילים המדויקות.  אז אני אנסה.

אמא היתה העוגן של המשפחה – תמיד מעורבת, יודעת מה קורה עם כל אחד מהילדים ומהנכדים (ויש הרבה מהאחרונים) ומעדכנת גם את כל האחרים. כמו שרחלי כתבה בדברי ההספד שלה: “כשהייתי בהודו ורציתי לשלוח לסבתא תמונה, הייתי צריכה לבחור טוב טוב כי ידעתי שבתוך כמה דקות כל המשפחה תקבל את התמונות בהודעה אישית”. ובאמת כך היא גידלה את שמעון ואותי וכך היא מגדלת את הנכדים. והיא חברה של כל אחד מהם באופן ישיר ובקשר מיוחד שנבנה במשך שנים. וכשנעמי, הנכדה הקטנה בת הארבע, שמה עליה את הראש ונרדמה בסוכות האחרון, אמא אמרה לי:  “עכשיו יש לנו קשר משלנו”.

אמא תמיד רצתה שהכל יהיה בסדר ובשליטה אצל מי שהיא אוהבת. בתקופת הצבא, בכל יום ראשון היא קמה איתי בחמש רק כדי להכין לי כוס תה וללוות אותי לדלת. והיא ידעה שאני יודע להכין תה. ככה במשך שלוש שנים ארוכות.

ובאוניברסיטה, כשבחרתי ללמוד פסיכולוגיה ואבא לא הבין למה, היא אמרה: העיקר שאתה כן יודע”.

ואז הגיעה קרן והפכה במהירות לבת שלאמא שלי מעולם לא היתה. והבנות שקשורות אליה כל כך והיא יודעת בדיוק מה כל אחת מהן אוהבת לאכול כדי שכשהן יבקרו אצלה הן תרגשנה שזה  הבית שלהן.

אבל בימים האחרונים אני מבין יותר ויותר שאמא לא גידלה רק אותנו. בעקבות מודעה על פטירתה שפרסמתי בכמה קבוצות של תושבי נצרת עילית בעבר ובהווה, אני ממשיך לקבל תגובות אישיות מעשרות אנשים שאמא היתה הרופאה שלהם. כאחת מרופאות הילדים היחידות בנצרת עילית בשנות ה-80′ וה-90′, היא טיפלה (או כמו שרבים מהם אומרים: “גידלה”) בדור שלם של ילדים שגדלו בעיר וגם את ילדיהם לאחר מכן.  אנשים שאני לא מכיר  יושבים וכותבים לי הודעות ארוכות על כמה נפלאה היא היתה.

ואני כמובן יודע ומרגיש כמה מזל היה לי שאותי היא המשיכה לגדל גם לאחר היציאה לפנסיה.

אמא יקרה שלי, אני מקווה שבגן עדן תמצאי מישהו שיוכל לתרגם לך את זה  לרוסית, כדי שיהיה לך יותר קל לקרוא. אני כל כך אסיר תודה על שהיה לי אותך תמיד, בלי תנאי, ובאופן מוחלט.

אני אוהב אותך

למרות שתכננתי לפרסם את הפוסט הזה כבר בתחילת הסתו, שהיה אצלנו קצת אחרי פורים, קצת התמהמהתי, ואני שמחה לחזור בכוחות מחודשים. 

למרות שהצטרפתי ברוב יומרנותי לקבוצת הכותבים/ות של מילטון, לא כל כך כתבתי כאן כי הייתי עסוקה, או בעיקר מושקעת מאוד רגשית, בקורס בהנחיית קבוצות דיאלוג שלימדתי כאן עם חברתי היקרה (עוד מירושלים!) מרים. 

הקורס היה מרתק – קודם כל כי היה כיף גדול לעבוד עם מרים, וללמוד ממנה ומהרגישות והחכמה שלה.

שתינו נהנינו כל כך עד שלא הרגשנו בכלל שאנחנו עובדות אלא שאנחנו עושות את זה בשביל הכיף.

זכינו בקבוצת משתתפים/ות – שייצגו מגוון מרתק של תרבויות, שפות, עיסוקים ותחומי עניין, ופרט לכך שלמדתי מהם הרבה מאוד, הם/ן גם נסכו בי תקווה לעתיד טוב יותר לעולם הזה. 

יש לי הרבה מחשבות שעדיין לא לגמרי מעובדות לגבי ההבדלים בעבודה עם משתתפים/ות בקבוצה רב תרבותית בהקשר הניו זילנדי, לבין ההקשר הישראלי-פלסטיני. אלה עדיין שלבים מוקדמים מאוד בניתוח שלי של מה שהיה בקבוצה, אבל כן שמתי לב שהניו זילנדים הרבה פחות מוחצנים מאשר עמיתיהם במזרח התיכון ופחות עברו חשיפת יתר למתודות של עבודה קבוצתית. מצד שני, הם/ן מאוד מתמסרים/ות לתהליך, משתתפים/ות, ובונים/ות אינטימיות כשהערכים שמובילים אותם/ן הם כבוד הדדי, ורגישות לזולת. זה היה מרתק, ואיפשר דיון מעמיק בשאלות של תרבות, גזענות, אפלייה, וההקשר הפוליטי והכלכלי של כל זה. 

כאמור, למדתי הרבה מאוד – גם דברים משמחים ומעוררי תקווה, וגם דברים שמעלים שאלות די מעציבות בקשר לטבע האדם. לדוגמא, משתתף אחד שניצל מרצח עם בארץ המוצא שלו (הוא לא ניו זילנדי במקור) שיתף, למשל, שמה שהדהים אותו היה שבאותו המקום שבו חי א/נשים חיו בשלום, בשלווה ובשכנות טובה אלה עם אלה, ואז יום אחד, הם פשוט התחילו להרוג זה את זה. הוא הוסיף, שאחד הדברים שלמד מכך הוא שמי שאנחנו חושבים אותם לאנשים טובים, יכולים לפתע להתגלות כאכזריים ביותר, וההפך גם נכון. בקיצור, שהאדם הוא יצור מאוד לא צפוי. כמובן שפרימו לוי אמר את זה כבר קודם, אבל לשמוע את זה ממשהו שעבר את זה על בשרו, ולא מזמן כל כך, היה מאוד קשה (ממש שמתי לב שהפסקתי לנשום כשהוא דיבר). 

על כל פנים, ובמעבר חד מאוד, עכשיו כשהקורס הסתיים, אני יכולה לשתף קצת בכל הדברים שהצטברו אצלי בשלושת החודשים האחרונים. 

החורף התחיל עוד לפני שהספקתי לכתוב על הסתו, שהיה יפיפה כרגיל. 

ישר אחרי פורים, נסענו לחופשה קצרה בבית החופשה ה״רגיל״ שלנו – של המורה לכינור בקצה הדרומי של האי שלנו. 

היה שם יפה. 

מאוד. 

דני ותמרי התאמנו בטאי-צ’י ובאומנויות לחימה

ואחר כך חיפשנו אוצרות בשפע בריכות קטנות 

היה די קר, ומאחר שאין לנו עכשיו אח בבית, האח בבית החופשה התגלה כאטרקציה של ממש. 

בזמן שדני ותמרי הכינו את העצים יסמין הדליקה את האח, והסבירה שזו עבודה שהיא מאוד אוהבת, כי כיף שזה מסוכן, אבל מותר לעשות את זה, בשונה מטיסה, שהיא מסוכנת אבל ממש לא כיפית. 

אגב, חדות ההבחנה ביניכן ישימו לב שתמרי הסתפרה בפעם הראשונה מחוץ לידיו ברוכות הכשרונות של דני. לאחר שכנוע קצר, הלכנו שתינו למספרה המקומית ברחוב הראשי של מילטון. 

הספרית היתה צעירה, חמודה, ועניינית ובלי יותר מידי שואו או פוזה, ובמחיר שווה לכל כיס, היא סיפרה את תמרי ממש יפה. 

ובעוד תמרי יושבת לה מול המראה הבנתי פתאום שחלק מהעונג שלי בגידול שלה ושל אחותה הוא לראות אותן, שכל החיים לפניהן, ובתקווה יהיו להן חיים טובים, שמחים ועשירים, ולראות שהכל עוד הולך לקרות, שכל כך הרבה אפשרויות עוד פתוחות בפניהן, ושיש להן עוד כל כך הרבה ללמוד ולהפיק מהעולם. 

זה מילא אותי באושר. 

******

אחרי יומיים בחופשה (שאחד היתרונות בה היא העדר קליטה סלולרית) יסמין התלוננה שהיא לא מעודכנת במה שקורה בעולם. 

בתקופה האחרונה, יסמין מבקשת כמעט בכל יום לדעת אם יש “חדשות משפחתיות, או חדשות עולמיות בתוך או מחוץ לכדור הארץ”. אני מעדכנת אותה בחדשות משפחתיות, אם דיברתי עם מישהו/י מהמשפחה, וכשיש לנו קצת יותר זמן, אנחנו קוראות את חדשות החוץ (ולפעמים המדע) של “הארץ”, וגם את מדור החדשות העולמיות של ה- New Zealand Herald, ושל עיתון ה- Guardian. האחרון הוא העיתון המועדף על יסמין כי יש איזור נפרד לחדשות מכל יבשת. אני חושבת שבחיי לא עקבתי כל כך מקרוב אחרי כמה מערכות בחירות במקביל (תורכיה – ברזיל – קולומביה – יוון), וגם לא אחרי התפתחות תרבות הראפ הנשית בסנאגל. 

והנה הילדה כשהיא לא מאזינה לחדשות עולמיות.

*******

הזכרתי למעלה שיצאנו לחופשה ישר אחרי חג פורים. ולמרות שלא השתתפנו באף מסיבה או אירוע עם אחרים, טרחנו כמובן להתחפש כולנו – כי זה מאוד כיף!

דני ירש מאבא שלו יכולות אילתור די מדהימות בתחום הכנת התחפושות. בכל פעם כשהבנות אומרות למה הן מתכננות להתחפש אני עושה את עצמי כאילו שאני לא שומעות בעוד דני שולף נייר ועיפרון, צילום או ציור של התחפושת המבוקשת, לוקח את הבנות לחנות יד שניה, ותוך כמה ימים הכל מוכן. 

וכך למשל, תמרי הפכה לריה מהסרט “ריה והדרקון האחרון”

אגב, את החרב לתחפושת של תמרי יסמין הכינה בהפתעה מחרב ישנה שהן הכינו פעם בגן שעברה שידרוג. 

יסמין עצמה הפכה להיות אלזה מהסרט “לשבור את הקרח”.

יש להן תפקידים קבועים בכל חג ומועד – מה שמאוד מייעל את כל העניין.

פרט לתחפושות, חנויות יד שנייה ממלאות את כל הצרכים הצרכניים שלנו, והן מהוות מקור בלתי נדלה של אוצרות

במילטון עצמה יש כמה חנויות עתיקות נחמדות מאוד

אפרופו עתיקות – 

מהמסע שלנו לישראל הבאתי בשלוש מזוודות ענקיות גם את כל היומנים שלי, שהתחלתי בכתיבתם בגיל 8. כולנו ממש צחקנו מהחוויות שלי מבית הספר היסודי, לפחות כפי שהן משתקפות ביומנים. למשל, אחד האירועים המסעירים ביותר בכיתה ג’ היה הספירה לאחור לקראת הטיול השנתי, שהתבטל לבסוף ביום הטיול עצמו, כי לא נמצא מלווה עם נשק. 

היומנים מימי בחטיבת הביניים והתיכון קצת פחות מלבבים והעלו אצלי, וגם אצל הבנות, שאלות רבות סביב חדוות החיים שלי מהשנים האלה, כמו גם הערכים בחברה בה גדלתי. 

במבט לאחור, נדמה כי רוב ימי בחטיבת הביניים והתיכון סבבו סביב מערכות חברתיות, או ליתר דיוק – אילו ילדות דיברו איתי, ואילו לא, וגם הרבה סקרנות – וחוסר ידע מוחלט – בעניינים שקשורים בבנים. 

הבנות הופעתו לגלות (ואני הופתעתי מחדש לגלות) עד כמה היו לי תפיסות פסיביות ושמרניות בתחומים האלה, וכמה חלמתי שאחד מאלפי הבנים שהתעניינתי בהם רק יגידו לי שלום בבוקר. 

זה אפשר לנו לדבר על תפיסות מסורתיות של מערכות יחסים – כפי שהן משתקפות, למשל, בספרים וסרטים ישנים ועל השינויים שחלו בתחום ובפרט ביכולת ובצורך שלנו להיות אקטיביות לגבי הבחירות שאנחנו עושות בחיים שלנו. 

הבנות ציינו גם שהן התרשמו שהיה לי פשוט משעמם בשנים האלה, ואני נוטה להסכים. העולם אמנם היה אחר – לא היה אינטרנט, והיכולת להגיע למידע היתה די מוגבלת, אבל בהתחשב בכך שגדלתי בעיר גדולה, זה די מפתיע. 

אגב עניינים מגדריים – לאחרונה קראתי שניו זילנד מדורגת במקום הרביעי בעולם במדד השיוויון המגדרי. זה מאוד שימח אותי, אבל גם לא הפתיע – אני חושבת שכתבתי כבר לא פעם על כך שאני מרגישה כאן שהיחס כלפי נשים הוא הרבה יותר שיוויני ומכבד. 

בבדיקה קצרה שערכתי עם חברות למעבדה באוניברסיטה, גילנו גם שיש 58% חברות סגל בכיר באוניברסיטה שלנו, וזה גם היה משמח. 

אני לא יודעת איך זה בדיוק קשור לילדות ולחיים שלי בארץ, אבל אני חושבת שיש לי עוד עבודה פנימית לעשות בנוגע לתפיסות המגדריות שלי, ולחשיבה על ידע נשי והמקום שלו בעולם. לא מזמן שמעתי ראיון מאוד מעניין עם מחברת ספר על ידע נשי. אני מבטיחה לכתוב את רשמיי אחרי שאקרא את הספר. 

*****

ולסיום – עוד כמה אוצרות קטנים שהבאנו איתנו מהביקור בארץ של שתי נשים שאני מאוד אוהבת. 

הראשונות הן מפיות הבד החמודות האלה שאמא שלי רקמה אי שם בשנות “בית הספר העממי”. 

והשניים הם הציורים היפים האלה של דודתי לאה, שקיבלתי מבת דודתי כשביקרנו אותם במעגן מיכאל, והתאימו בדיוק למסגרות מחנות היד השנייה במילטון. 

מאחלת ימים טובים ושלווים. 

אני זוכרת שהבטחתי להמשיך את תיאור המסע שלנו לארץ, אבל חשבתי שלפי שעה קצת אסקפיזם ייטיב עם כולנו, אז אשתף הפעם בקורותינו מאז שחזרנו, והמשך רשמי המסע עוד יסופר בפירוט. 

אז חלפו כבר כמעט חודשיים מאז ששבנו מהביקור שלנו בארץ, ולמען האמת הבנות ואני עדיין קצת בעננים מהחוויה הטובה שהיתה לנו בזמן המשותף עם המשפחה שלנו והחברים/ות. 

אחד הדברים הראשונים שעשיתי אחרי שהגענו, ואמרתי שלום חטוף לדני, היה לבדוק את מצב הגינה שלי. 

כל מי שעוקב/ת אחרי הבלוג יודע/ת שעם כל המילים היפות על הורות וחינוך הביתי, הרי שבת טיפוחי האמיתית היא גינת הירק. 

לא מזמן דני סיפר לי שמומחה לאיכות הסביבה ממאלי, שמלמד אצלו בתכנית, שיתף אותו שבשונה מהתפיסה המערבית בנוגע למשבר האקלים, לפיה צריך “לשקם” את הטבע, הרי שהתפיסה האפריקאית גורסת שצריך פשוט להפסיק להפריע לטבע, והוא ישקם את עצמו. 

את יסמין ואותי זה די שיכנע, והיא אפילו הוסיפה שלפי דעתה, זה לא מספיק שכורתים עצים ושותלים אחרים במקומם, כי זה הרי לא יהיה אותו העץ. ובעיניה, הדבר דומה למחשבה שאפשר להחליף אדם אחד באדם אחר. 

על כל פנים, לפחות בכל מה שנוגע לגינת הירק שלנו, מדיניות ההזנחה, או אי ההתערבות, הוכיחה את עצמה. 

למרבה הפתעתי, במשך חמשת השבועות שדני העביר כאן בהעדרנו, הטלפון המיוחל בנוגע לבירור המקום בו אני שומרת את זרעי העגבניות, בושש מלהגיע, ונראה היה שהוא גם לא הרים את כפפות הגינה להכין לנו תבואה לחודשי הקיץ, אך נדמה לי שההזנחה דווקא עשתה לה טוב. 

לעומת זאת, הוא כן טבע תחת שפע הביצים, וחילק אותם לכל השכנים. וזה היה ממש במקום, בדיוק היה מחסור ארצי בביצים, וזה היה מאוד נחמד. המחסור בביצים נובע ברובו מאיסור גידול תרנגולות בכלובים שנכנס לתוקף לאחרונה בניו זילנד. למשבר תרמה גם החוצפה של צוות ספינת קרוז (חיפשתי ואין מקבילה בעברית, וספינת תענוגות נשמע לי קצת מפוקפק…) שבהגיעם לעיר פשטו על כל הסופרים ורוקנו אותם מביצים.  

השכנות הביאו לנו בתמורה שני ברוקולים ענקיים והמחווה הזו מילאה אותי בהרבה שמחה. 

אני חושבת שבאופן כללי אפשר לדעת המון על א/נשים דרך גננות. 

יש כאלה שממש מתלהבים/ות וקונים/ות המון דברים ואחרי הכישלון הראשון (והידוע מראש בתחום הזה, ובחיים בכלל…) מחליטים/ות שאין להם/ן ידיים ירוקות ומרימים/ות ידיים. 

ויש כאלה שממש נחושים/ות ועקשנים למרות כל הכשלונות המצטברים. 

אני כנראה שייכת לסוג העקשני, ולא מוכנה לוותר גם כשהכשלונות מצטברים. 

אחת הבעיות שלי שהבחנתי בה היא הורות מגוננת, וחוסר סבלנות כללית כשזה מגיע לענייני גננות. אם אני זורעת משהו, אני ניגשת כמה פעמים ביום לבדוק אם יש כבר נביטה, וזה קצת פחות מוצלח, כי התערבות היתר שלי לא עושה טוב לצמחים. ולכן, הדרך הטובה ביותר כדי לכפות את אי ההתערבות הוא להרחיק אותי מהאיזור לכמה ימים, ועל כך בהמשך. 

*******

אחת מנפלאות הקיץ הניו זילנדי שהקלה מאוד על החזרה שלנו היא התקופה של חג המולד, שהיא פשוט כיפית וחגיגית. 

כמתנה לחג, תמרי הכינה לי דגם מוקטן של הפתנאון, שבו ביקרנו לא מזמן, ויסמין הכינה לי תרנגולת חמודה וסימניות 

דני קיבל תמונה של דון החתול

ומתמרי ציור חגיגי של כוכבי לכת משחקים טניס.

אנחנו קנינו לבנות גלשני ים, שהתקבלו בשמחה רבה

גם על ידי

בעיקר עם הגלים העוצמתיים של האוקיאנוס.

המתנה שקיבלו הבנות של החברים שלנו היתה יצור שחור, פרוותי, קטן וחמוד, שהתארח אצלנו במשך 10 ימים כשהם היו בחופשה באי הצפוני. 

יש לי חולשה לקוקר ספניילים, ולגורים, ודי מהר הפכתי לראשת הלהקה. וזה היה די נחמד להרגיש מחוזרת. 

******

במקביל לביקור של פניקס הכלבלב הגיעה אלינו גם קרובת משפחה מקסימה במיוחד וברוכת כשרונות. 

זו המבקרת הראשונה שלנו ב-4 השנים האחרונות (!) מאז שאבי ודודתי היו בניו זילנד, והיה מאוד כיף. 

קודם כל, כי ריטה הפכה את האוטו המרופט שלנו לקרוואן מהודר 

(ואגב, מכאן והלאה הקרדיט לתמונות מגיע לריטה). 

היא קיפלה את כל הכביסה שעמדה עצובה בסלון

חשפה אותנו לסטנדרטים אחרים לגמרי של אפייה 

ובעיקר, שבתה את ליבנו.

אני ניצלתי את ההזדמנות להתלוות לריטה באחד הטיולים שלה באי הדרומי. 

ריטה היא מטיילת מנוסה, ואני, שגם בימי הזוהר שלי לפני 20 שנה לא בדיוק נמניתי עם מיטיבי הלכת, רציתי ללמוד איך היא עושה את זה. 

מהרגע הראשון ששמעתי על מסלול ה- Routeburn באלפים הדרומיים חלמתי לעשות אותו. 

אלה היו שלושה ימים יפיפיים. כאן יש סרטון של המסלול, למתעניינים במיוחד (זאת אומרת, ההורים שלי), וזה מה שראינו בפועל, מבין העננים וטיפות הגשם. 

יערות עשירים שנהנים מ- 7,000 מ”מ גשם בשנה

אין סוף מפלים 

ואחד דרמטי במיוחד (174 מ’) שהמסלול עובר מתחתיו 

המפל הספציפי הזה היה חוויות אקסטרים שהיא ממש לא הצד החזק שלי, אבל החיוך של ריטה לאחר שעברנו אותו היה שווה הכל

מבעד לגשם ולעננים זכינו לראות קצת נוף מרהיב

ישנו בבקתות עץ חמודות של רשות שמורות הטבע, והכרנו מטיילים/ות מאוד נחמדים/ות, ואוהבי/ות טבע. 

בבקתה הראשונה שישנו בה אפילו זכיתי בתואר המכובד של “בעלת יכולת השינה הטובה ביותר”. הסברתי לכולם שזה התחביב היחידי שלי שאני באמת טובה בו, ושאני מתאמנת בזה כבר שנים.  

בהליכה המרובה הבנתי שאחד הדברים שאני מאוד אוהבת בטיולים זה שיש הרבה זמן לחשוב. 

לא מזמן יסמין סיפרה לנו שכשהיא מתעוררת בבוקר היא שוכבת במיטה עד שאחותה מתעוררת. כששאלתי אותה מה היא עושה בזמן הזה היא אמרה שהיא חושבת. 

בטיול הבנתי שלמרות שהחיים שלי באמת נוחים ויש לי שפע של זמן, לכאורה, לחשוב, היומיום וכל הדברים שיש לעשות קצת מגבילים את הפניות לתחביב הזה, וטיול וניתוק מאוד עוזרים למצוא לכך זמן. 

היתה לי עוד מחשבה שאני חושבת שקשורה אף היא בהנאה שלנו מהטבע. חשבתי על כך שהרבה מחקרים מדברים על זה שבילוי של זמן בטבע קשור גם בשמירה על הבריאות הנפשית שלנו, ואני חושבת (ומניחה שיש לא מעט מאמרים בפסיכולוגיה שיאשרו את ההנחה הזו) שעצם הידיעה שהמפלים האלה זרמו הרבה לפני שאני ביקרתי כאן, וימשיכו לזרום גם אחרי, היא משהו מאוד מרגיע, ששם קצת את החשיבות העצמית המופרזת שלנו בצד. 

והתובנה האחרונה שהיתה לי היא עד כמה מילוי הצרכים הפיזיים והנפשיים שלנו חשוב גם עבור מי שאוהבים/ות אותנו. ובהרחבה: המחשבה שלי הייתה שהדבר הטוב ביותר שהורה יכול/ה לתת לילדיו/ה או מישהו/י יכול/ה לתת למי שיקרים/ות להם/ן הוא את הידיעה שאנחנו בסדר גמור ויודעים/ות לדאוג ולעזור לעצמנו. שאנחנו יכולים/ות לעמוד באתגרים, שאנחנו מקפידים/ות לקחת הפסקה מהכל, ולדאוג למה שעושה לנו טוב, ושאנחנו יודעים/ות לספק כמה שיותר מהצרכים שלנו בעצמנו. זה ממש נותן שקט נפשי, ותחושת רווחה כללית, גם לנו וגם לסביבה. 

וברוח ניו-זילנדית של רווחה נפשית ואיזון של חיים-עבודה נראה שגם ראשת הממשלה שלנו קלטה את הקאצ’ במקצוע שבחרה לעצמה, ואחרי חופשת הקיץ הבינה שהיא עייפה ונשחקה, ושהגיע הזמן שלה לפרוש. זה היה קצת עצוב וחבל, כי למרות שלא כל הצדדים של המדיניות של מפלגתה היו מוצלחים, היא פשוט מנהיגה נפלאה. 

הדבר הכי משמעותי, בעיני, שהיא השאירה אחריה הוא המורשת של טוב לב וחמלה, יחד עם נחישות והחלטיות. לכל אורך הטיול שלנו חשבתי על כך שטוב לב הוא דבר כל כך חשוב ומעצים, במיוחד כשיש מצב מאתגר. זאת אומרת, כשיורד גשם, ויש רוח חזקה, עצם היכולת למרות הקושי להיות מי שמפנה את השביל למי שבאים/ות ממולי ממלאת מייד בתחושה טובה של רוחב לב. 

כך שלמעשה האתגר הוא להיות רחבי/ות לב לא רק כשהכל טוב, ויש שפע, אלא, ובעיקר, כשקשה. 

המצב הכלכלי כאן, כמו בכל העולם כרגע, מאתגר למדי, וקראתי על לא מעט מקרים של “תעביר את זה הלאה” (Pay it forward), זאת אומרת, שמישהי/ו הולכ/ת לסופר או למלא דלק, וכשמגיע תורם המוכר/ת אומרת להם/ן שלקוח/ה הקודמ/ת כבר שילמ/ה עבורם/ן. זה מקסים בעיני וממלא את הלב. 

אז תפקיד ראשת הממשלה שלנו התפנה, ובאתר חיפוש העבודה הניו זילנדי כבר מייד פרסמו את המודעה הבאה:

וברוח דומה, דני לא מזמן דיבר עם תלמיד שלו, שמתקרב לגיל שישים, שהתנצל שהוא לא יכול לקחת עוד קורס בסמסטר הקרוב כי בדיוק מתחילה עונת הגלישה, ויש סדרי עדיפויות. 

שיהיו לכולנו ימים רגועים וטובים. 

לא מזמן חזרנו מביקור של 11 שבועות בישראל. 

חיכינו לנסיעה הזו שלוש שנים וחצי  וזה הרגיש כמו הרבה יותר. אני חושבת שהמפתח שלפיו תכננתי את אורך הביקור היה משהו כמו היחס של חודש עבור כל שנה שעברה. 

דני הסתפק בחצי מזה. 

על כל פנים, מטרת הביקור מבחינתי היתה לאפשר לבנות ולנו מספיק זמן סבאים/סבתות, ושפע של זמן עם יתר המשפחה וחברים/ות. אבל גם הפעם נוכחנו לגלות שהציפיה ל”מספיק זמן” עם מישהו/י היא לא מציאותית, ותמיד רוצים יותר. 

מה שהיה שונה הפעם היה שהבנות גדלו, ואני חושבת שהן קלטו הרבה יותר בבירור את אוצרותיו וצרותיו של המקום, כמו גם את הדינאמיקות המשפחתיות השונות. היה מעניין מאוד לראות את זה דרך עיניהן. 

את הביקור התחלנו בכמה טיולים חצי-תיירותיים. בילינו יום אחד באולמות האבירים בעכו ובחמאם התורכי. אולמות האבירים מעוצבים באופן מאוד מרשים, ואמא של דני אפילו ציינה שזה סטנדרט שאפשר להביא אליו מבקרים/ות זרים/ות, שזו דרגה מאוד גבוהה מבחינת עיצוב אסתטי, בסטנדרט הליטאי שהיא מחזיקה בו. 

לעומת הרמה הגבוהה של העיצוב הפיזי, בלטה בעינינו לרעה ההאדרה של הצלבנים, וההתעלמות המוחלטת של כל הדברים האיומים שהם עשו, לעומת, למשל, החמאם התורכי, שהציג סרט עם שחקנים שמחקים דמויות תורכיות ומקומיות עם מבטא ערבי כבד וגינונים של סרטי בורקס משנות השמונים. 

הביקור התיירותי המשמעותי השני שלנו היה בעין גדי ובים המלח, שני אתרים שנהגתי לפקוד באופן קבוע בתחילת שנות ה-20 שלי. קצת תהיתי איך הבנות תתחברנה למקום, במיוחד לים המלח, ולכן עשינו להן הכנה מפורטת ביותר של איך להתנהל בים המלח. 

למרבה השמחה תמרי קלטה מייד את העניין, ונשבתה. 

ממש ביציאה מירושלים לכיוון ים המלח הבנות שאלו האם היו מנהיגים בישראל / פלסטין שניסו להגיע להסכם שלום בין העמים. למרבה מזלי, דני שנהג היה במצב רוח דברני במיוחד, ובעודנו מתפתלים בכביש שבין מישור אדומים לקומראן שמענו הסברים מפורטים על משפט דרייפוס והשפעותיו על הרצל, מכתבי מק-מהון וועדת פיל. 

כשהגענו למחסום בים המלח הבנות קצת הופתעו, ושאלו, אחרי שעברנו, למה הוא מיועד. 

דני, שהינו בעל עבר עשיר במערכת הביטחון (עבד כשומר באיזה מפעל כסטודנט), הסביר שהמחסום עוזר לוודא שא/נשים שיש להם/ן כוונות לא טובות לא יוכלו לעבור, והבנות שאלו איך הם יודעים מה הכוונות של הנהגים/ות. דני הסביר שהוא אמר לחיילים במחסום “שיהיה לכם יום טוב”, אבל שאם הוא היה מאחל להם יום רע, הם היו יודעים שמשהו כאן לא תקין. 

הלוואי שהחיים באמת היו כל כך פשוטים. 

קצת אחרי הביקור בים המלח, הבנות הסבירו לנו שאתרים הן יכולות לבקר תמיד, אבל שמה שבאמת הן רוצות לעשות בישראל זה לבלות כמה שיותר זמן עם א/נשים. וכך עשינו. 

תמרי, שהתייחסה לנסיעה כהזדמנות להכיר לעומק כל רכיב במבנה הגנטי שלה, ניצלה את הזמן לבקש מכולם להראות לה אלבומים, לספר לה סיפורים מילדותם, ולשאול שאלות כגון: “למה בחרת את המקצוע שלך? מה התכונות שחשובות כדי לעבוד במקצוע הזה?”. 

מכאן למדנו שכדי להיות רופאת ילדים צריך הרבה אהבה לבני אדם, ושצלם צריך יותר מכל דבר אחר הרבה מאוד סבלנות. 

את יתר ההתניידות שלנו עשינו בעיקר בתחבורה הציבורית, שהפתיעה אותנו מאוד לטובה. אולי ככה זה אחרי שגרים כמעט שנתיים בעיירה נידחת שאין ממנה תחבורה ציבורית לשום מקום. אנחנו עדיין נפעמים בכל פעם מחדש מהרכבת הקלה בירושלים והרכבת שבין ירושלים ותל-אביב. 

את הנסיעה לאורך כביש שש ניצלנו לתיאור מפורט של סיפור החיים של כל אחד מהסבים/סבתות הרבים במשפחה. לקחה לנו כל הדרך מנצרת עד לשער הגיא רק לתאר את חייו של סבא של דני, שחי עד גיל 103, ואז נשאר לנו זמן די מצומצם לתאר את חיי יתר הסבים/סבתות. 

אחד השיאים של הביקור היה אצל דודתו של אבי שעוד מעט ימלאו לה 95, ושחזרה לישראל לפני שנתיים אחרי 60 שנה בארצות הברית. אני חושבת שאופטימיות, נדיבות ושפע קסם אישי הם ללא ספק מרכיב משמעותי בהשפעה על תוחלת החיים שלנו. כשסיימנו את הביקור שתי הבנות אמרו ביחד שדודה רבקה “פשוט מקסימה”. 

לשמחתנו, כולם היו מאד מסבירי פנים ונדיבים כלפינו. דודתי, אסתי, הסבירה לתמרי ולי לעומק ובצורה הטובה ביותר האפשרית על פעולות הלב, איך קוראים תוצאות של בדיקת אק”ג ומה בדיוק קורה כשיש התקף לב או סתימה באחד החדרים. הורי נדרשו להסביר את ההיבטים המשפטיים בסוגיית הקדמת זכות הבחירה לגיל 16, שקיבלה לאחרונה רוח גבית מבית המשפט העליון בניו-זילנד, ובלה, בת דודתו של דני, הראתה לנו בדיוק איך עובדת גרפיקאית. וזה רק קצה המזלג של כל מה שראינו ולמדנו מכל מי שפגשנו. 

למי שתהו, חומרי החינוך הביתי נשארו, ברובם הכמעט מוחלט, מיותמים בצד. 

המטרה המשמעותית השנייה של הביקור שלנו היה שיפור העברית של הבנות. בהתחלה הן מאוד הופתעו מכך שא/נשים ברחוב לא אומרים/ות שלום אחד לשני, והן גילו להפתעתן, שאם מקדימים למישהו/י “שבת שלום” זה די מחייב אותם/ן לענות בחזרה, אז הן תרגלו את זה באופן קבוע. 

בנוסף הן גילו ש”קוצר רוח” זה הביטוי המדויק ולא “קול צרוח”, למרות שהאחרון נפוץ יותר במקומות מסויימים. 

בקיצור, היה ביקור מאוד מוצלח, גדוש באירועים וחוויות, שאנחנו רק מתחילות לעבד…

אחת התובנות המשמעותיות שלי בביקור הזה קשורה בנתינה, וביכולת לתת ולקבל. כבר לפני כמה חודשים הבנות ואני גילינו שהרבה יותר כיף לתת משהו מאשר לקבל. בכל פעם שאנחנו בסופר הן מבקשות שנקנה משהו לבנק המזון, וכשאנחנו עושות את זה שלושתינו ממש מאושרות. 

אני חושבת שזה מאוד חשוב לתת – גם אם אין משאבים חומריים, תמיד יש משהו שאנחנו יכולים לתת – זמן, ידע, הקשבה. חשבתי את זה גם ביחס להתבגרות וזקנה. אני חושבת שהטריק הוא לא לנסות להישאר צעירים/ות או להתאים את עצמנו לעולם המהיר של הצעירים/ות, אלא להתמקד במה שאנחנו יכולים/ות לתת לאחרים/ות בכל שלב בחיים. 

אבל דבר נוסף שגיליתי הפעם הוא שגם חשוב לדעת לקבל, וכשאנחנו מקבלות/ים ונותנים/ות לאחרים/ות לתת לנו, אנחנו מזכירים/ות גם להם/ן שיש להם/ן תמיד מה לתת. 

המשך יבוא…