Blog

לא כתבתי הרבה מאוד זמן. אני חושבת שהחורף של חצי הכדור הדרומי, כמו גם תחילת עבודה על דוקטורט שעוסק בחרדת מוות, לא מועילים לנטיות כלליות לדיכאון חורף. ואחת הסיבות שאני כותבת כאן (חוץ מאשר הקוראות הנאמנות שלי), היא להצחיק את עצמי.

ולא הצלחתי להצחיק את עצמי בזמן האחרון, למרות שהיו הרבה סיבות טובות לצחוק (אבל גם לדאוג, בהתחשב בחדשות שהגיעו מישראל).

אני מניחה שמי שחווה את גלי החום בישראל עכשיו לא יכול לגלות אמפטיה רבה להתלוננות על קור של חורף. החורף בדנידין לא נוראי בכלל (למרות שכולם נהנים לקטר עליו). אחרי כמה ימים אפורים, תמיד מגיעים לפחות יומיים שמשיים, ובהירים. אבל הבעיה העיקרית היא שכמעט שאין בידוד בבתים. זה מחייב חימום די רציני (וחשבונות חשמל בהתאם), ובאופן כללי מייצר תחושת קור בכל חלל שחורג מהאיזור המחומם.

ההישארות הממושכת בבית הביאה את נונו לנהל בבית טורנירים שלמים של המשחק Rush Hour.

הילדה נדבקת לחימום (או לאח), כשהמשחק לצידה, ומבלה שעות בלנסות לפצח את כל אחד מהכרטיסים.

מה שקורה אחרי שנונו משחקת במשחק הזה שעות, זה שהיא מתחילה לראות את העולם כאילו שהוא ״Rush Hour״ אחד גדול.  הילדה מזיזה חפצים בבית לפי חוקי המשחק – דוחפת מזלג, כדי לפנות מקום למפית, ואז מזיזה בהתאם את הצלחת. זה די מוזר.

במקביל להתבצרות הזמנית בבית הקר, ההכנות לחגים בקהילה היהודית הקטנה תופסות תאוצה באופן חשוד. התפילות עלו בתדירות ועכשיו פעם בחודש ישנה פגישה לקבלת שבת וארוחת ערב משותפת (שזה, אגב, ממש נחמד!). הקהילה, שמורכבת מקבוצת אתאיסטים עם קשר רופף למדי ליהדות, לא יודעת הרבה על המנהגים והמסורות, אבל דבקה בכמה מנהגים מקומיים שהשתרשו מאוד חזק. למשל, חברי הקהילה מקפידים מאוד על תפילת “עלינו” ויחפשו במשך שעה ארוכה את המפתחות לארון הקודש כי הם נוהגים לומר את התפילה רק מול ארון פתוח (מנהג שאני לפחות לא מכירה, ונראה לי שנשאר שריד מתפילת יום כיפור לפני כמה שנים). בשבת האחרונה, לא הספקתי להסביר להם בזמן מה עושים כשאין חלה בערב שבת, כי הם היו כל כך להוטים לברך “המוציא” על חתיכת תפוח אדמה.

ולסיום – ילדה שסוף נפרדה משן ראשונה.

מבטיחה לסקר בקרוב את חגיגות יום ההולדת של דני, ואת המתנה המיוחדת שקיבל מתמרי. 

בשבוע האחרון ציינו כמה וכמה אירועים שקשורים באמצע החורף. ב-21 ביוני, היום הקצר ביותר  בחצי הכדור הדרומי, חל ראש השנה המאורי, ה- Matariki. תחילת השנה קשורה במסורת המאורית בהערכה מחודשת לחיים שלנו, והיזכרות במתים, והכל קשור בדרך זו או אחרת לצורת כוכבים מיוחדת בשמיים – שלצערי אני ממש לא מצליחה להבין. ובאמת שניסיתי. על כל פנים, בגן של הבנות, יש טקס מקסים שבו כל ילדה (וילד) הולכת עם נר כבוי ביד במעגל ספיראלי שבמרכזו יש נר דולק. הילדה מדליקה את הנר ובדרך חזרה מניחה אותו בתוך כוכב משלה שנמצא בספירלה. הרעיון הוא שהחורף הוא עונה של התכנסות פנימית, וההליכה במעגל אמורה לעורר אצלנו חיבור לחום פנימי-נפשי-רוחני שיחזיק אותנו עד האביב. בשלב זה כולנו צריכים הרבה חום פנימי כזה, כי האביב נראה מאוד רחוק. לשמחתנו הפסטיבל בגן היה בדיוק בערב בהיר, קר אבל יפיפה, ואחרי ההליכה בספירלה, צעדנו כולם סביב בית הספר, מלווים במנורות כמובן ולבסוף אכלנו מרק חם.

ילדה עם מנורה

למחרת החגיגה בגן, היה האירוע, אבל לגמרי בה”א הידיעה, של העיר – צעדת מנורות חגיגית במרכז העיר. זה ארוע שנערכים אליו המון זמן מראש, ומגוייסים להפיק אותו לא מעט מתנדבים מסורים. גם אנחנו נערכנו מראש לאירוע, ותמרי ואני הלכנו להכין יחד את המנורה שלה. הניו זילנדים מאוד חזקים בלעשות את הדברים בעצמם. אני זוכרת שכשהייתי בצרפת בפעם האחרונה, מאוד הרשימה אותי התרבות הכתובה. את רוצה לדעת משהו, אז תקראי את ההנחיות שכתובות בדיוק כאן. אני מאוד מעריכה את הגישה הזו – הכל כתוב, הכל ברור, השפה פשוטה וכל אחד/ת יכול/ה לקרוא בדיוק מה הנהלים, שבדרך כלל אינם מסורבלים מידי, ולהסתדר באופן עצמאי. אני חושבת שהגישה הזו מעצימה, ולא מייצרת מצב שבו אדם תלוי במצב הרוח שבו התעורר בבוקר הפקיד במס הכנסה/ביטוח לאומי (השלימו את החסר). אלא שלפעמים אני מתרשמת שהניו זילנדים לוקחים את הגישה הזו צעד אחד רחוק מידי. לא מזמן הייתי חולה, והתקשרתי למרפאה, העבירו לי את האחות שהייתי צריכה לתאר לה את הסימפטומים, והרגשתי שממש בעוד רגע היא תסביר לי איך לבצע את האופרציה הרפואית לגמרי בעצמי בבית. ולכן, לגמרי לא הופתעתי כאשר בניית המנורות לוותה בהסברים כתובים ונוכחות מינימאלית של מדריכים אחרי שעה וחצי של עבודה, וילדה שהיתה הכי סבלנית בעולם, יצאנו עם התוצר הסופי בכל שנה נבחר נושא אחר לפסטיבל. והשנה הנושא היה “גינה ” – ולכן, תמרי הכינה פרח טיפות שלג, וחבורת הנגנים שמצולמת למטה, ניגנה על כלי עבודה לעבודה בגינה. והנה עוד כמה תמונות ולסיום – הגאווה החדשה במשפחה – נונו למדה לתפור בתפרי שמיכה. היא הסבירה שבעצם התחילה לתפור כבר כשהתחילה ללפף את רעמת השיער שלה שהיתה לראסטה מפוארת ולסוג של סימן היכר. ועכשיו, כשהיא כבר תופרת ממש, היא הסכימה שנגזור את הרעמה, והיא מפנה את עיקר כוחות היצירה האלה שלה לדג חביב שהיא תופרת כמאכל לאחד מדובי הפרווה הגדולים.

החורף אצלנו התחיל. אבל לגמרי התחיל. אני חושבת שכבר כתבתי כאן פעם, שמה שמאפיין את מזג האויר בעיר שאנחנו גרים בה, הוא שבמשך היום אפשר לחוות את ארבע עונות השנה בזו אחר זו. ובכן, בתקופה האחרונה, אנחנו בעיקר חווים חורף, אבל לשמחתנו הרבה, אחרי כמה ימים קרים או גשומים כאן, השמש החמה תמיד תצא, ואחרי כל כמה ימים אפורים, יהיה לפחות יום אחד שטוף שמש, וזה נפלא.

לפני שבוע, ממש לפני שהלכנו לישון, התרחשה אצלנו רעידת אדמה, ולא סתם רעידת אדמה אלא אחת שמוגדרת “חזקה” – 4.6 בסולם ריכטר. מסתבר שיש כאן אתר שמדווח על רעידות האדמה שמתרחשות בכל רגע נתון בכל רחבי ניו זילנד. הצצה באתר מראה מיד שמסתבר באיזור פעיל מאוד מבחינה טקטונית, ועצם הידעה שכבר היום התרחשו לפחות 3 רעידות אדמה בעוצמות שונות באיזורים שונים בניו זילנד עשויה להדיר שינה מעיני המתבונן/ת. לשמחתי, הבית שאנחנו גרים בו הוא רק עם קומה אחת, אז לפחות אני לא צריכה לדמיין את הפסנתר של השכנים מעל נוחת ישר במיטה שלנו. מה שכן, זה בית ישן מאוד, ולכן הזכרתי לעצמי, שמשום שהוא כל כך ישן, הוא בטח עבר הרבה מאוד דברים בשנות קיומו, מה שבאופן לגמרי לא רצונאלי, אמור ברגעים כאלה של חרדה, לשכנע אותי שאם כך הוא יעמוד בכל דבר. מן הסתם, האמת כנראה הפוכה.

יום אחרי רעידת האדמה, בגן של הבנות היה תרגיל שבו הילדים התבקשו להיכנס מתחת לשולחן, ולהתקפל כמו צב במקרה של רעידת אדמה.

כשהבנות חזרו הביתה, הן ארגנו בדחיפות תרגיל כזה גם עבור חיות הפרווה

תמרי הגדילה לעשות, וישבה והקריאה את כל השמות של החיות כדי לוודא שלכולן שלום. וזו היתה רשימה ארוכה למדי.

יומיים אחרי ההתרגשות של רעידת האדמה התחיל לרדת אצלנו גשם, והוא לא הפסיק.

ככה זה נראה מהמשרד שלי:

המראה היה ממכר. במיוחד כשחותרים (בניגוד להוראות המשטרה) התחילו לשוט על הנהר.

אפרופו תנודות, שינויים והתפתחויות, גם אצל תמרי יש חדש – וכבר ארבעה ימים שמתנדנדת לה שן.

התזמון שלה היה מושלם, כי בדיוק הבאתי הביתה מהספריה את הספר הנפלא “בוקר אחד במיין” (תרגום חופשי שלי). שזה ספר מקסים, משנת 1952 שמתאר בפשטות את הבוקר שבו ילדה בשם סאל, מגלה שיש לה שן מתנדנדת. האיורים של הספר נפלאים, והאווירה בו באופן כללי מאוד מזכירה את המקום שבו אנחנו גרים – מפגש יומיומי כמעט עם ים, סירות, שחפים, וכלבי ים. תענוג!

מאז עשינו סקר שווקים בקרב ילדים שלא מזמן נפלו להם שיניים, והגענו לממוצע של $2 עבור שן שפיית השיניים אמורה לשלם לתמרי. אנחנו מקווים שהמלגה שלנו תעבור לחשבון בזמן…

בדיוק בסוף השבוע שנחגג כאן יום ההולדת של המלכה, ועם כל ההערכה שלי לשושלת טיודור, חגגנו לתמרי יום הולדת  של גיל שש. אמנם המלכה אליזבת שמלאו לה השנה 89 (!) נולדה ב-21 באפריל, אבל בניו-זילנד זו סיבה מצויינת לסוף שבוע ארוך בדיוק בסוף השבוע הראשון של יוני. וזה בא לנו בתזמון מצויין.

מכיוון שתמרי נולדה בחג שבועות, הצענו לה שנזכיר את האירוע בארוחת שבועות שעשינו עם חברים, אבל היא ביקשה שנחגוג רק המשפחה, ובגן. באופן לא ברור, הילדה כל כך רגישה, ומתרגשת, שאנחנו חושבים שעצם הרעיון של חגיגה בפורום גדול יותר פשוט היה לה הרבה יותר מידי. וגם ככה היא היתה מאושרת ביותר.

ההכנות הקדחתניות נמשכו עד שעות הלילה הקטנות, ומכיוון שהבנות שלי חוששות מהרעש של בלונים מתפוצצים, הכנו בלונים מנייר צבעוני.

מסתבר שגיל שש, לפי הגישה האנתרופוסופית, הוא מין “מיני גיל-התבגרות”, שבו משהו משתנה במצב התודעתי של הילדים/ות, ואותם הדברים שרק אתמול עניינו אותם, ואפשרו המון משחקים יצירתיים, פתאום נראים משעממים ונטולי עניין. בנוסף יכולות להית לבני השש תנודות קיצונית יותר במצב הרוח,, להראות רגרסיות בכל מיני תחומים ועוד ועוד. בגן ארגנו ערב בנושא הזה במיוחד, וקיבלנו לקט של מאמרים מעניינים מתוך הספר הזה, שעוסק בדיוק בגיל המעברי הזה של 6-7 ושאני מייעדת אותו כמתנה לעצמי מהנסיעה הקרובה של דני לארצות הברית. שמחתי מאוד שהצוות בגן החליט שכדאי להעלות את הנושא הזה, כי בחיים לא הייתי מייחסת משמעות מיוחדת למעבר לגיל שש. בכל אופן, כך נראית המתבגרת הצעירה שלי ברגעי השמחה וההתרגשות של יום ההולדת:

במקביל לחגיגות יום ההולדת המרגשות, החלטתי גם אני החלטה היסטורית – אני רוצה לנסות ולהיגמל מהשימוש ברשתות חברתיות, או, אם אומר זאת בצורה יותר מפורשת – מהפייסבוק. הכל התחיל בכתבה מרתקת שקראתי לפני כחודשיים על כמות המידע שאנחנו מנדבים, סתם כך, לפייסבוק. הכתבה גם דיברה על היעדר פרטיות, ולפתע התחלתי לחשוב לעצמי, כן, פרטיות היא דבר חשוב, הרשת היא מקום שבו אנשים חושפים הרבה מידע, ואולי לא תמיד מעריכים את הזכות שלהם לפרטיות (ואת כל זה אני חושבת, כמובן, תוך כדי נידוב מידע בחינם לשם כתיבת הבלוג הזה).

הכתבה השנייה, שהיתה ממש מעניינת היתה על התופעה של שיימינג – זאת אומרת, הצבעה על מישהו, והוצאת שם רע ברשתות החברתיות. הכתבה הזו כל כך מעניינת, כי היא בעיקר מתעסקת בתופעה הפסיכולוגית של הצורך שלנו לתייג אנשים כ”רעים מוחלטים”, “טובים מוחלטים” ועוד כהנה וכהנה קטגוריות שחורות/לבנות, שגרמה לי לרצות לא להיות חלק מהתופעה החברתית הזו (לפחות עד כמה שאני יכולה לשלוט במעורבות הפומבית שלי בה).

אבל הסיבה האחרונה למהלך היא שפשוט עייפתי מלראות כמה כולם יפים, מאושרים, שמחים ומושלמים בפייסבוק. גיליתי שזה מעייף אותי.

הבעיה היא שאחרי יום של היגמלות, מאוד רציתי לשתף בסטטוס שיום ראשון של ההיגמלות עבר בשלום, אבל לא היה לי כל כך איך. אז אני משתפת בזה כאן.

כנראה שהגמילה לא תחזיק זמן רב מידי.

מאחר שפיניתי לי כל כך הרבה זמן יקר שהיה עד כה מבוזבז, החלטתי להקדיש אותו מיד לצפייה בסרט “אפס ביחסי אנוש“. ספק אם הייתי מוכנה לראות את הסרט הזה בישראל, כנראה שהמרחק באמת מקל על היכולת שלי לראות דברים שלא היה לי קל לראות מקרוב. הסרט לרגעים הצחיק אותי ממש – השפה העברית העילגת, בחורה צעירה שכל העבודה שמוגדרת לה בצבא הוא “מש”קית נייר וגריסה”, ושהחלום הגדול שלה הוא להיות פקידה בקריה. וברגעים אחרים, ואני חושבת שזה מה שבסופו של דבר תפס אותי יותר, הסרט היה לי עצוב – המראה המדכא של בסיס צבאי בלב המדבר (הבנתי למה דני, בשונה ממני, ממש שונא נוף מדברי), היחסים הכוחניים של גברים לנשים בצבא, והתפקידים המבזים שנשים צעירות משמשות בהם שם (שלא לדבר על קטע לא קל של כמעט אונס בסרט). בסופו של דבר, דני ואני התחייבנו זה לזו שנעשה את המקסימום כדי שהבנות שלנו לעולם לא ייצטרכו ללכת לצבא.

מקווה שיצליח לנו..

אחרי כמה ימים גשומים, השמש שוב יצאה ואיתה גם אנחנו.

כחלק מהשאיפה לשקיפות באתר של העירייה יש רישום של כל גודל החלקות ובתי המגורים, וגם הערכה של המחיר שלהם. כך גילינו שהחצר שלנו באמת גדולה, ושאנחנו לפי שעה משתמשים אולי ברבע מהגודל האמיתי שלה שמכוסה במין יערות קטנים עם צמחים חצי טרופיים.

  שבועיים אחרי שעברנו לגור כאן, דני מצא בגינה שלנו שני קשישים שסיירו להם. מסתבר שסבתא שלהם (הם בני דודים) גרה בבית הזה לפני חמישים שנה, ועכשיו כשאחת מהם הגיעה לביקור מהולנד, הם החליטו לבוא לראות שוב את בית הסבתא (או במילים שלה – “to walk down memory lane”).

לרווחתנו, הם לא שלפו שום קושאן תורכי או תביעת בעלות על הבית, מה שהיווה את אחת הדאגות שלי כשגרתי בשכונת טלביה בירושלים, ולעומת זאת כן סיפרו שהאדמה של הבית פוריה במיוחד. מה שגרם לנו מיד לשקוע בקריאת בלוגים של פרמקלצ’ר, ולי להיות פעילה בפורום של גידול ירקות בבית.

דני מונה לבניית הערוגות המוגבהות בסימטריה מדויקת, למרות שהוא לא מרוצה עדיין מהגימור. וכך, לאחר ימים ולילות על עבודה קשה שתי ערוגות כבר מוכנות, ובתוכן ברוקולי, חסה, כרובית, תרד, קייל, עירית ושום.

אני כנראה הספקתי לגמרי להיקשר לשתילים שלי, עד כדי כך שבאחד הלילות האחרונים חלמתי שאנחנו צריכים לעבור דירה (לחזור לישראל?), ואני טרודה מעניין השתילים שעדיין לא הספקתי לשתול. ובסופו של דבר, מחליטה להמשיך ולשתול אותם ולו לטובת הדיירים הבאים.

במראה החקלאי

אחרי העבודה הקשה, שתיתי לי מים בתחושה שאני האיכרה האמיצה ביותר בעולם. ובעודי מתפעלת מהידיים העמלות שלי, השתדלתי להתכחש לעובדה שהבנות שלי מוכנות לגעת באדמה רק בעזרת כף.

.אבל היה לי קצת יותר קשה להתעלם מהאוזניות להגנה מפני הרעש של מכסחת הדשא

תמרי למדה בגן איך לחפור ולמצוא תפוחי אדמה, ולימדה את כולנו, ומיד אחר כך הכנו אותם אפויים לארוחת ערב בטקס חגיגי.

למרות שבניו זילנד מאוד אוהבים גידולים חקלאיים, מסתבר שיש דברים שהצמיחה שלהם פחות רצויה. את המושג של הפרג הגבוה ביותר (The Tallest Poppy) שמעתי מחברה מהעבודה. מסתבר שתרבותית לא מעודדים להיות מוצלחים יותר מידי, או עם הישגים בולטים מידי. כשאני שאלתי אותה אם הכוונה למין הצטענות, היא אמרה שזו דרך יפה לומר את זה, והדגימה: היא סיפרה שלא מזמן היא אמרה לכמה חברים שהיא רוצה לנסות להכין בעצמה בירה. אחד מהחברים  אמר בתגובה: “יופי, עוד משהו שאת צריכה להיות טובה בו”. רק כדי להבהיר, אותה חברה היא דוקטורנית בת 23 במחלקה שלי, אביה הוא ראש החוג, אמה היא נשיאת האוניברסיטה בפועל, ובין התחביבים שלה אפשר למנות, בין היתר, משחק תיאטרון, שחקנית רגבי ומדריכת צלילה.

מעניין, וזה גם מסביר לנו כמה דברים על חוסר ההישגיות שאנחנו מזהים אצל ניו זילנדים שהכרנו.

ולסיום, עוד תמונה של אחד החופים האהובים עלינו.   

אירוע נחמד קרה לנו השבוע, כשבאחר צהרים אחד סטנדרטי למדי, הבנות באו אלי בהתרגשות ואמרו שילדה הגיעה לדלת הכניסה שמובילה ל”סלון משחקים” ושהיא רוצה לשחק איתן.

לילדה קוראים יסמין, והיא הבת של הגננת של תמרי, אדריאן, שגרה שני בתים מאיתנו.

מטעמי צנעת הפרט, אסתפק בתמונה הזו של הגננת

על כל פנים, יסמין בת השמונה, פשוט דפקה בדלת, אמרה שהיא זוכרת שהשארנו אצלם בחצר שולחן כשעברנו דירה, ושאלה אם אפשר לבוא לשחק אצלנו.

אמרתי שכן, ושרק תודיע להורים שלה שהיא אצלנו, וכך, אחרי שתי דקות היא חזרה ובילתה אצלנו אחר צהריים נהדר, שכלל קריאת ספרים שקטה בסלון, הכנת גלידה מבצק משחק, ואכילה של כריך עם ריבה – איזה כיף לארח ככה. מותק של ילדה.

יש הפתעות של יום יום של פעם גם בניו זילנד

והנה היסמין שלנו

עם אחד המקורביםשבת שלום