Blog

אז גם בניו זילנד חוזרים לשגרה, אחרי שבועיים של חופשת סתו מבורכת.

באופן כללי, יש כאן מעט מאוד חופשות בבתי הספר לחגים דתיים או לאומיים – חג המולד, שהוא באמצע חופשת הקיץ, פסחא, יום הזכרון לחללי הצבא הניו זילנדי והאוסטרלי, יום ההולדת של מלכת אנגליה, ועוד יום לציון ההסכם ההיסטורי בין המלכה ויקטוריה לתושבים המאורים. ולכן, כל שלושה חודשים בערך יש שבועיים חופש, וזה נחמד, טוב ומאוורר. והאמת, שהרגשתי שמבחינת תלמידת כיתה א’ הנלהבת שלנו, החופשה הזו הגיעה בדיוק בזמן, וגם בחפיפה לחג הפסח.

כמעט כל מי שאני פוגשת בניו זילנד, לא משנה מאיזה מקום הם בעולם, מספרים בערגה על המשפחה היהודית שגרה לידם כשהיו ילדים ועל האוכל והמנהגים המיוחדים שהיו להם.

לאחרונה הבנתי שאנחנו הפכנו להיות המשפחה הזו.

העניין התחיל לבלוט לי במיוחד בערב פסח, כשהשכנות הגיעו ותמרי הסבירה להם מיד שזה ערב פסח, שעל המקרר יש קופסאות עם מצות, ושהן חייבות לעזור, ומיד, בהכנת כרטיסי הושבה לאורחים.

בכל שנה מתפרסמים מאמרים שדנים בשאלה אם יציאת מצרים התרחשה באמת, וגורמים לנו להרגיש קצת מטופשים בלספר סיפור שלא ברור אם הוא בכלל התרחש.

השנה, ממש לפני החג, קראנו את המאמר של אילון גלעד על המקורות ההיסטוריים של החג, וגם כתבנו לו לשאול מה באמת הטעם?

הוא ענה לנו בצורה רצינית ויפה, ודעתנו נחה להמשיך את המסורת ארוכת השנים, לפחות עוד שנה.

חוץ מלעסוק במשמעויות החג, אחת הדרכים להתמודד עם געגועים בחגים היא לארח אצלנו חברים. השנה היה זה גם המנחה שלי ומשפחתו, שרצו להביא איתם חבר חוקר טקסים מאוניברסיטה שכנה שיתעד את הערב.

מכיוון שהמחקר הקודם שלו עסק במנהגי קורבן אדם באיים באוקינוס השקט, הרגשנו בטוחים למדי שנשאיר עליו רושם חיובי.

ברגע האחרון הוא כנראה קיבל רגלים קרות, כי הוא ביטל בלי להסביר. השתדלנו מאוד שלא להעלב.

וככה זה היה נראה בשקט שלפני הסדר.

***

בהשראת שני דברים שקראתי לא מזמן, על חופשות ביתיות, ועל חופשות איטיות, החלטנו שאת חופשת הסתו נעשה בבית, עם גיחות לטיולי יום באזור. וזה היה מוצלח מאוד. קודם כל, כי זה אפשר לנו למצות את האוצרות הנפלאים שהגיעו מהגינה שלנו השנה:

בזכות תפוחי העץ הדבר הפופולארי ביותר אצלנו עכשיו הוא קראמבל תפוחי עץ ואגסים – פשוט ומוצלח.

בנוסף, זכינו לכמה טיולי יום נחמדים באיזור שלנו: 

והבנות עמלו במשך בקרים שלמים על הפרויקט החדש שלהן – תערוכת חתולים.

מפת סוגי החתולים לפי מיקומם בעולם

וספר המבקרים, שכל מי שנכנס אלינו הביתה מתבקש לחתום בו, לאחר סיור מודרך של צוות האוצרות.

אגב, אפשר גם לערוך ביקור וירטואלי באמצעות הסקייפ, אם אתם מעוניינים

***

התקופה הזו היתה גם מאוד עמוסה כי בנוסף למחקר שלי, להוראה, ולמחקר קטן שאני כותבת על חינוך לשלום בישראל – הכנתי גם ילד (מקסים במיוחד!) לבר המצווה שלו. זו הייתה חוויה טובה, מרגשת ומלמדת מאוד. 

אפשר לומר שזו היתה סוג של סגירת מעגל מכיוון שלי לא היתה בת מצווה. אבא שלי הציע בזמנו שאקרא את ההפטרה בבית הכנסת האורתודוקסי שהיינו שייכים אליו, אבל זה היה יותר מידי חדשני ומהפכני, כמו רבים מהרעיונות של אבא שלי.

וכך, בדומה ולהבדיל מרבי עקיבא, זכיתי לקראת גיל ארבעים, להכיר את טעמי המקרא, לראות מקרוב את ספרי התורה הבאמת מדהימים מתור הזהב של הקהילה היהודית בדנידין ובעיקר, לחוות את  המשמעות הנפלאה של טקס המעבר הזה.

וזה היה כיף וזכות גדולה!

***

ולסיום, לקראת החזרה ללימודים, תמרי הכינה למורה שלה מתנה בסימן סתו:

יש לי חברה מאוד חכמה במעבדה, שלמרות גילה הצעיר (יחסית) אמרה לי שבעיניה מה שמשפיע מאוד על איכות החיים אלה סדרי עדיפויות נכונים. נכונים לא גלובלית, כן? אלא ספציפית – לאדם עצמו.

האמירה הזו מאוד דיברה אלי.

כבר כתבתי פעם כמה קצב החיים בניו זילנד מתאים לי בשלב הזה של החיים – אולי ספציפית בקהילה שאני חיה בה יותר מאשר במקומות אחרים כי נראה שהמודרנה מתחילה לאט לאט להגיע גם לכאן. אבל באופן כללי, סדר העדיפויות נשאר כזה שמעריך שעות פנאי ומשפחה, ופחות משועבד, עדיין, לעבודה סביב השעון כדי לעמוד בעלויות המחיה.

כך למשל בשעה חמש בערב אין אף אחד במקום העבודה שלי (חוץ ממני, כמובן. והמנקים) כי בשעה חמש וחצי או מקסימום שש, אוכלים כאן ארוחת ערב משפחתית. כשרק הגענו, חברה מקומית הסבירה לי שזה נחשב לא מנומס להתקשר למישהו אחרי השעה שש. כן כן, שש בערב.

מכיוון שאנחנו אורחים כאן, הסטטוס שלנו דומה לשל עובדים זרים (מיוחסים במיוחד) בישראל. ביחס לסביבה שלנו, אנחנו עובדים  קשה (ואנחנו לא עובדים כל כך קשה, לומר את האמת). למשל, מאוד מקובל כאן שבשנים שיש ילדים צעירים, המשפחה מתקיימת ממשכורת אחת (ואפשר לעשות את זה לא רע) ואחד/ת מבני הזוג נשאר בבית עם הילדים עד שהם מגיעים לגיל בית ספר. כמובן שחיים יותר בצמצום.

אני מתרשמת שאלה שאריות מהעולם הישן שהיה כאן עד לא מזמן, ושהתנאים הסוציאלים הנפלאים שמאפשרים את זה, והיחס שבין המשכורות לעלויות המחיה, גם הם בתהליך של שינוי (לרעה, לצערי), הודות ל״מודרנה״.

ולכן, כשסיפרתי לאחת האמהות בגן שאני משתדלת לקום מוקדם בבוקר כדי להגיע לעבודה, היא שאלה איך אני מסתדרת עם רק  שבע וחצי שעות שינה בלילה. כלומר, היא הניחה, שאני שוכבת לישון בתשע וחצי בערב, לכל המאוחר.

במקרה יצא לי להסתכל במערכות חינוך אנתרופוסופיות מקבילות בארצות הברית, ובאוסטרליה, והייתי המומה מעלויות שכר הלימוד שעמדו על עשרות אלפי (!) דולרים בשנה. זה היה נראה לי לא רק הזוי, ואליטיסטי, אלא גם לא ערכי. זה גרם לי להעריך את כך שכאן (וגם בישראל, במידה רבה) יש סבסוד כמעט מלא של מערכת החינוך הציבורית, ושיש אפשרות לכלול במערכת הזו גם מסגרות מ״זרמים״ שונים.

כדי לקיים בית ספר קטן כמו שלנו (כל בית הספר הוא 39 תלמידים, מכיתה א׳ ועד ז׳) הנורמה המקובלת היא שמתנהלים בצניעות  מקסימאלית ועובדים הרבה בקהילה. למשל, בגן לעולם לא ייזרקו  פירור של אוכל, והייתי ממש מופתעת כששלחנו קופסת אוכל עם נונו כשהיא היתה יותר קטנה, וכל מה שלא נאכל הוחזר במלואו הביתה, בלי שכלום נזרק.

בנוסף, אנחנו ההורים מנקים את כיתה א׳ בתורנות פעם בחודש, מנקים את בית הספר נקיון יסודי פעם ברבעון, ועוזרים בכל דבר אפשרי. מזל שיש בין ההורים הרבה אנשים שיודעים לבנות, לשתול, לגדל ולתקן. אני לא בטוחה שתחומי העיסוק של דני ושלי כל כך שימושיים, אז אנחנו מנסים לעשות רושם של יעילות כללית, ולהסוות את נקודת התורפה הזו.

לשם השוואה, אחד ההורים בנה לאחרונה את הכיתה שמשמשת את תלמידי כיתות ב׳ וג׳. כמעט כולם מגדלים בעצמם את הירקות שלהם לאכילה, מתקנים את המכוניות שלהם ומנהלים משק פעיל. לדוגמא, המורה של תמרי, בנוסף למשרה המלאה שלה בבית הספר, מנהלת גם חווה עם 150 כבשים, אי אלו סוסים ופרות, ושמונה חתולים.

כמו שכבר סיפרתי לפני כמה פוסטים, גם אנחנו צרפנו למשפחה בעל חיים קטן –

מי שעוקב/ת אחרי הבלוג הזה, יודעת שכבר לפני כמעט שנתיים, תמרי הכינה פינת מגורים לחתול

בחודשים האחרונים, היא ונונו היו עמלות על בית חתולים. מה שאמר שתמרי ציירה וגזרה קרוב למאתיים (!!) חתולי נייר, נונו ישבה מבוקר עד ליל לגזור להם ״אוכל״ ו״מים״ וכל החבורה גרה בארגז גדול שעמד בסלון שלנו, ורק לאחרונה הצלחנו להיפרד ממנו.

באיחור מסויים, הבנו אנחנו את הרמז, אלא שלמצוא חתול/ה לאימוץ זה לא דבר פשוט. חתולים הם חייה שהגיעה לכאן מאירופה, ואין כאלה שסתם חיים ברחוב. ולכן, חיכינו בסבלנות לגורה משלנו. וביקשנו גורה ולא גור, כי לדני ולי יש באופן כללי העדפה לבנות במשפחה שלנו. קל וחומר כשיש לנו שליטה במין הילוד.

והיא הגיעה, חמודה, ג׳ינגית ומלאת חיים, וזכתה לשם ״ליאורה״. על שם אמא של לי ואורה מהספר “אורה הכפולה“.

וכך היא נראתה בדרכה הבית ביום האימוץ, מתפנקת על רגליה של המגדלת הראשית שלה:

ובעודה מחזיקה אותה כך, תמרי הכריזה ״אני אעשה הכל כדי שיהיה לחתולה טוב״.

מאז זרמו הרבה מים בנהר שליד מקום העבודה שלי, ובביקור אצל הוטרינארית הסתבר שבמקום ליאורה החמודה והעדינה אנחנו בכלל מגדלים חתול זכר דינאמי ושובב. אחרי דיונים ממושכים, שמו בניו זילנד נקבע כ״דוּן״.

תמרי החליטה ללמוד את נושא החתולים לעומק, והוציאה מהספריה חמישה ספרים בנושא.

אחד הספרים הוא מאוד יסודי ומתאר את מוצא החתולים, את המחקרים האחרונים אודות מאובני החתולים, התפתחות הגזעים והמינים השונים ועוד ועוד.

בחיים שלי לא חשבתי שאלמד כל כך הרבה על חתולים.

יתר הספרים קצת יותר פרקטיים, ועוזרים ללמוד איך לטפל ביצורים החמודים. אחד מהם כלל גם הצעות להתמוודות עם פטירתו של חתול, והציעו בו להכין ספר שמתעד את חיי היומיום של החתול, כדי לזכור כל פרט מחייו.

מאז שקראנו את ההמלצה הזו, תמרי בלתה שבוע שלם בהכנת הספר של דוּן, כי מועד פטירתו המשוער הוא רק בעוד 13 שנים. ממש מעבר לפינה.

הסברים כלליים על גוף החתול:

תמונות של כל חתולי השכונה (שמבקרים אצלנו באישון לילה, לארח לו לחברה, ולאכול משהו קטן)

מאז שדוּן גר איתנו הבנות מגלות הרבה עניין בבעלי חיים, ובעיקר, בטחון מול בעלי חיים.

דוּן  גם עוזר לבנות לצאת מהקונכיה החברתית שלהן, ולפני שהבנו מה קורה תמרי כבר הזמינה את כל חברי הכיתה שלה ומשפחותיהם למסיבת יום הולדת חמישה וחצי חודשים לדוּן שהתקיימה אצלנו ביום ראשון האחרון.

והנה, החברים בטקס הקראת כרטיסי הברכה (שהוכנו מראש, כמובן) ופתיחת המתנות

יום הולדת שמח דוּן. עד מאה ועשרים וחצי!

חודש פברואר הוא החודש הכי חם בניו זילנד. מין מקבילה לאוגוסט הישראלי. אפילו העיר שלנו שידועה לשמצה בשל מזג האויר ההפכפך שלה, והרוחות שמגיעות ישר מהקוטב הדרומי, ידעה כמה ימים חמים, ואפילו מאוד חמים. כשהטמפרטורה הגיעה ל-30 מעלות הפסקתי לתפקד. האויר לא זז, והשמש קופחת. לא יודעת איך שרדתי שנים של קייצים מזרח תיכוניים. אבל זה באמת היה קשה.

כשהגענו לכאן והיה לנו מאוד קר באמצע הקיץ, כן, כמעט בדיוק לפני שנתיים, אמרו לנו שלוקח כמה חודשים לדם להסמיך, ולגוף להתרגל לקור. אני זוכרת שהייתי המומה מאיך שהולכים פה בבגדים קצרים, ואני עם מעיל. היום אני מרגישה שכנראה שהדם שלי מאוד הסמיך. אני אפילו מזהה אנשים חדשים בעיר לפי עובי המעיל שהם לובשים בקיץ, ובחיוך גאה עוברת לידם עם כפכפי אצבע ושמלה קיצית.

וככה זה נראה בבוקר חמים ונעים, בדרך לאחת הבריכות העירוניות – בריכת מי ים מחוממים, שהיא פשוטה, כיפית ומקסימה. :

מה שכן, אחרי יום חם, יש לפחות גשם אחד, או יותר, ובקלות יכולים להיות רצף עד שבוע של ימים קרים, ממש ימי חורף של 11 מעלות וגשם.

מה שאומר שכמעט תמיד בחצר שלנו יש פטריות, והן גם מתאימות למאכל

וכך, בימים נטולי כל השראה בישולית, ומטבח חסר מזון זמין ומפתה, אפשר תמיד לאלתר ברגע האחרון חביתת פטריות טבעונית עם פטריות מהחצר.

פרט לפטריות, אני חוששת שהשנה אני מצניעה קצת את ההישגים שלי בתחום הגננות.

הסיבה הראשונה לצניעות הלא אופיינית הזו היא שלקחתי על עצמי השנה אתגר לא פשוט.

מי שמכירים אותי יודעים שיש לי חלום להכין הכל בעצמי, ומכלום. זאת אומרת, מין משק אוטרקי כזה, שבו בני המשפחה שלי לא מתרווחים להם ברכב ממוזג או מחומם בדרך לסופר, ועל הדרך קונים איזשהו ״מעדן״ (השם של הבנות לחטיף צ׳יפס מתפוחי אדמה), אלא נשלחים ברוחות הסוערות ובגשמים לאסוף את התבואה שבתקווה תספק להם ארוחת הערב.

ובכן, השנה אני חושבת שהרחקתי לכת קצת יותר מידי –

הבנתי שזה הרבה יותר כלכלי לשתול צמחים מזרעים לעומת שתילים שאני קונה בשוק, וחשבתי לעצמי שאם אחרים יכולים לגדל מזון מזרעים אז גם אני יכולה ללמוד איך לעשות את זה.

בהתחלה, ובהשפעת הספר הנפלא ״זרע של גזר״ זרעתי זרע אחד בכל פעם, ואז התחילה שורה של התלוננויות (בקול: ״כלום לא גדל לי השנה״, ובלב: ״למה לעזאזל גדלתי במשפחה של אקדמאים! אני לעולם לא אצליח בזה״ וכו׳ וכו׳), אבל לאט לאט התינוקות שלי מתחילים להרים את הראש.

״לשמחתי ההנאה של דני מנושא הגננות היא קצת פחות תכליתית משלי (״אני פשוט נהנה להעביר אדמה ממקום למקום).

כן בטח, נראה אותי אומרת משפט כזה.

הקטנים שלי גדלים בכלים קטנים צמוד לבית כדי שאוכל לטפל בהם באופן יומיומי, להעביר לנקודות שמש שונות לאורך היום, לבדוק מה קורה איתם, וכן, לתת איזה שהוא ליטוף, או מילה טובה.

אני חושבת ששמעתי משפט של התמרמרות מהבנות על העניין הזה.

שיא הגאווה שלי היה שאספתי זרעים מברוקולי ישן, והנבטתי אותם. אני לא יכולה לחכות לאכול את הברוקולי עצמו!

אבל, הסיבה השניה לתסכול מעניין הגננות השנה הוא התמודדות עם חבורת אפוסומים שיורדים מההר שמאחורי הבית שלנו וניזונים מהשתילים המתוקים שלי.

תמונה מתוך: http://www.possum-nz.com/aboutpossum.htm

החיה הנבזית הזו, ובחרתי תמונה חביבה למדי ועם פה סגור, כדי לא להבריח מכאן את הקוראות עדינות הלב שלי, מבלה את  הלילות שלה על הגג שלנו, ומשם ישר עוברת לערוגות ולתוך החממה (אם היא מוצאת פתח) ואוכלת ה-כ-ל. חוץ מבצל ושום, שהיא פחות אוהבת.

בהתחלה העברנו את הצמחים לחממה, אבל ללא הצלחה מרובה. או שלצמחים היה חם מידי, או שהמפלצות פלשו פנימה דרך פתחים קטנים בחממה.

המורה שלי ליוגה שגר בשכונה הסמוכה, הסביר לי את היתרונות בפיזור של מלכודות בחצר. הן תורמות באופן כללי לצמצום החיה הרעה הזו מהיערות הניוזילנדיים, וכשקוברים אותם באדמת החצר היא הופכת להרבה יותר פורייה.

הסברתי לדני בהתלהבות את העניין הזה, ותיארתי את התפקיד שיהיה לו אם זו תהיה הטקטיקה שנבחר, כי  שחרור החיה מהמלכודת, והקבורה הן ללא ספק תפקיד גברי מובהק. אבל הגבר שלי התחלחל, ודחה את האפשרות על הסף.

ואז גיליתי סרטון אוסטרלי ביו-טיוב שהסביר  שתי עובדות חשובות על אפוסומים – קודם כל, שהם די טיפשים, ולא לומדים מניסיון, ולכן תמיד ייכנסו דרך אותו הפתח.

והדבר השני – שבעזרת רשת ציפורים טובה, אפשר למנוע את הזלילזה.

וכך עשינו:

ואגב למידה –

יש משהי אחת בסביבה הקרובה שהיא תלמידה נלהבת.

כן, כן, אחרי שנה של המתנה נרגשת, קיץ שלם, ואלפי הקראות של סיפורים שמתארים את עולמן של ילדות בית הספר (״אורה הכפולה״, ״האסופית״, ״החיים המאושרים שלי״) וכמה סיפורים שהמצאתי (שאין שום קשר בינם לבין המציאות) על ימי הזוהר שלי וחדוות הלמידה במערכת החינוך הישראלית, בת ה-6.9 שלנו הצטרפה למערכת החינוך הניוזלנדית

וכך היא נראתה ביציאה מהבית (עם פרח למורה, כמובן):

בתחילת היום, כל ילדי והורי בית הספר השתתפו בטקס מעבר של ילדי הגן הבוגרים לכיתה א’. 

מחצר הגן ועד לכניסה לכיתה אל״ף עמדו כל ילדי בית הספר והמורים בשורה ארוכה שהכינה גשר לילדים, להורים ולגננת ללוות את התלמידים הצעירים.

זה היה מרגש.

מאוד.

בדרך הביתה, בסוף היום, הילדה סיפרה שזהו, עכשיו היא ״ילדת בית ספר״, וגם שבכיתה יש פסנתר ושהיא ניגנה בו את הרסיטל שלה ליתר התלמידים וכולם מחאו כפיים.

ומאז היא מתמידה מאוד בעניין הלימודים, לא מוכנה לפספס רגע ממה שקורה, וסיפרה לי בהתרגשות שמיום ליום ההפסקות מתקצרות (״ביום רביעי ההפסקה הראשונה היתה 50 דקות, והשניה 24 דקות״). כששאלתי אותה איך היא יודעת את כל נתוני הזמנים, היא אמרה שהיא שואלת בכל פעם את המורה.

ולסיום, הבבון שלנו בתחביב החדש שגילה:

בדרך כלל הוא גם מקפיד על אכילת בננה בפוזיציה הזו:

חצי מהחופשה הגדולה כבר מאחורינו. לא להאמין.

את תחילת החופשה – הימים שלפני חג המולד, ועד אחרי השנה החדשה, בילינו ממש כמו המקומיים. בתקופה הזו האוניברסיטה נסגרת לגמרי לשבועיים של חופשה כללית, וכך, ממש בסוף היום שלפני ערב חג המולד, רגע לפני שמכונת הקפה יוצאת לפגרה של שבועיים, פגשתי במקרה את אחד העובדים ליד המכונה כדי לשתות את כוס הקפה האחרונה שלנו של שנת 2015. לא היתה עוד נפש חיה בבניין, וכך היה עד שכולם התחילו לחזור בטפטופים מהחופשות שלהם, לכל המוקדם ב-5 בינואר.

גם בניו זילנד יש אוירה צרכנית נמרצת בעונה הזו של השנה. לשמחתנו, אפשר קצת לברוח מהאוירה הזו באזורים יותר נידחים של המדינה והעיר (השכונה, ובית הספר שלנו) אבל אני עדיין מופתעת עד כמה חזק הצורך הזה לקנות מתנות, ואיזה מקום זה ממלא במהות החג.

אם יש משהו שהיהודים התברכו בו זה ללא ספק חגים שווים ביותר, עם מנהגים מיוחדים, וכיף גדול לילדים. לא הייתי מחליפה את החגים שאני אוהבת בשביל שום “כריסמס” שבעולם.

יחד עם זאת, ממש מתחת לאפנו, הבנות החליטו לתרום תרומה משלהם לאווירת החג, ותחת ה- Hanukkah Tree הידוע, הן הכינו Christmas Menorah.

מה שמאוד כיף באוירת חג שאיננו שלי הוא שכולם, חוץ ממני, לחוצים להספיק את הקניות שלהם רגע לפני שהכל יסגר (היום היחידי בשנה שבו הסופר סגור).

בתוך ההמולה הכללית, אנחנו היינו רגועים לגמרי. הוזמנו לערב החג למנחה שלי שעשה מפגש אצלו של כל המי ומי בחוג לפסיכולוגיה ובאוניברסיטה. איכשהו גם אנחנו השתחלנו לכך. וליום עצמו הוזמנו לחברים המקסימים שלנו שגרים בחווה, והיה כיף איתם. מאוד.

בדומה לכל תושבי האי הדרומי, החלטנו לצאת לחופשה ישר אחרי חג המולד, מין ורסיה צנועה למדי של החופשה של המקומיים. מכיוון שאנחנו לא תושבים, ולא זכאים לתנאים הסוציאליים, וכן למשכורות המקומיות, הסתפקנו לעת עתה בשני לילות, והם היו נפלאים.

מסתבר שמה שעושים כאן בעונה הזו זה שנוסעים בקרוואן, או עם אוהל מצוייד כהלכה ומתמקמים באתרים בטבע שנקראים – Holiday Parks.

באתרים האלה יש את כל מה שצריך כדי להתקיים תקופה ארוכה בתנאים נעימים ביותר, ובתשלום נמוך יחסית (משהו כמו 100 ש”ח ללילה) אפשר לקבל חלקת אדמה מרווחת לאוהל ולמכונית למשפחה כולה ובנוסף לכך – שירותים ומטבח מצויידים לעילא, חדר כביסה, מגרש משחקים, נחל עם שתי בריכות טבעיות, חדר משחקים לימים גשומים, כמה סוגים של אומגה ועוד ועוד.

אנחנו שאלנו אוהל מהגן

הוא הרגיש כל כך ביתי, שהיה מאתגר להוציא את הבנות ממנו

ממש כמו בבית האמיתי…

מה שאיפשר לדני ולי הרבה זמן רק לשנינו. וזה היה מצויין.

וכשהבנות סוף סוף יצאו הן היו עסוקות בדברים של עצמן

ניוזילנדים מגיעים מצויידים בכל מה שצריך לתקופה הזו, בונים להם אוהל נעים עם כל ההרחבות הנדרשות, ומארגנים אותו באופן מושלם (כולל פח עם שקית בתוכו, שולחן עם מפה ואגרטל, ואפילו קישוטי חג מולד) ומבלים בשלווה ובנחת את הימים או השבועות באתר.

אנחנו לא יודעים אם זה מייצג את יתר האתרים במדינה, אבל כל השכנים שלנו היו שקטים להפליא. רק לקראת סוף היום השני גילינו שזוג הנופשים שלידנו שומעים מוזיקה ליד האוהל. היא היתה כל כך חרישית, שרק לגמרי במקרה שמנו לב כשעברנו לידם.

אנחנו נפלנו על אתר שאפשר לומר שהוא של חובבי ציון, וברגע שהתגלה שדני הגיע מהיכן שהגיע ועוסק בתחום שהוא עוסק המעמד שלו עלה למשהו שבין שליח ציבור מכובד לקדוש למשך השהות שלנו.

זה התחיל בזה שכשדני התקשר להזמין מקום יומיים מראש (שזו חוצפה שרק ישראלים היו מוכנים לה כאן כנראה) שאלו אותו אם אנחנו לא במקרה מישראל. בהפתעה ובחשדנות הוא אמר שהאמת היא שכן, בחשש מטריקת טלפון. להפתעתו אמרו לו שאם כך, השהות שלנו היא בחינם (בעלת המקום אמרה שבעלה יהודי ויש לו סנטימנטים).

אחרי שהגענו והתמקמנו, והודנו כמובן לזוג המארחים, והתחלנו להרגיש בבית, הסתבר לנו שבמקום נופש שבט עם 1/8 דם יהודי (שלוש אחיות, בני זוג וילדים לרוב, והסבתא בראש) שכולו מנהל בפועל ארגון שנקרא “ידידי ישראל”. הנשיא שלו כרגע הוא בן זוג של אחת האחיות, שלקח על עצמו את התפקיד כי חשב שזה צעד פוליטי נכון עבור השתלבות טובה במשפחה שהוא התחתן לתוכה, וכדי למצוא חן בעיני החותנת. ומסתבר שזה עבד.

הם היו כמובן מאוד ידידותיים אלינו, והעלו זכרונות בערגה מהפלאפל והשווארמה שהם אכלו בביקור האחרון שלהם בארץ בשנת 1998.

בכדי לא להעכיר את האווירה, שמרנו על עמימות בנוגע למידת חיבת הציון שלנו בימים אלה.

וככה נראה האתר עצמו

.ומסביב יש אתרים גיאולוגים מעניינים, עם המון סלעים מיוחדים ומאובנים, זכר לים קדמוני

וכך, אחרי שמילאו את המצברים בחופשה, הבנות נכונו לפעילויות הביתיות הרגילות שלהן

לפני כמה ימים קיבלנו מחברה אוצר בלום – ארגז מלא בספרי ילדים בעברית במצב מצויין. ומכל הערימה הנפלאה הזו, הבנות משום מה נדבקו לספר שהוא קצת פדגוגי בעיני, אבל אותן הוא מסעיר לגמרי: “פליקס במנהרת הזמן“. הספר כל כך מסעיר שאפילו נאלצתי להקריא אותו בתרגום סימולטני לילדי השכנים.

תמרי הספיקה כבר לחפש את נונו לאביר מימי הביניים

ושתיהן הכינו מודלים של ספינת ויקינגים שאנחנו אמורים לבנות

המקור:

המודל של נונו

והמודל של תמרי

אני מאוד מקווה שהן תזכרנה ברעיון הבנייה עצמה בזמן שדני איתן, ואני אהיה באותו הזמן בעבודה.

בינתיים, ובמקום ספינת הויקינגים, תמרי בנתה היום שעון קוקייה:

אנחנו מקווים שליאורה החתלתולה החדשה שלנו (פרטים אודות האימוץ שלה יגיעו בהמשך) לא תאכל את הקוקייה

התקופה הזו של סיום שנת הלימודים והיציאה לחופשת הקיץ מאוד עמוסה. יש המון אירועי סוף שנה, והרבה סידורים שצריך להספיק לעשות לפני שניו זילנד נסגרת כמעט לגמרי לשבועיים שלמים. אוירת חג המולד כבר לגמרי באויר, הרחובות מקושטים, וכך גם כמה חנויות ומשרדים. לשמחתנו הרבה, בעיר הקטנה שלנו אפשר לברוח יחסית מאווירת הקניות והצרכנות הכללית.

התקופה הזו היא גם זמן נהדר. כולם במין אוירה חגיגית, והתרגשות גדולה לקראת הקיץ והחופשות.

ובתוך העומס הזה, לשמחתנו, הצלחנו לקיים כמה ערבי חנוכה חגיגיים. לשמחתנו, התארח אצלנו בחור נחמד מישראל, מה שהפך את החג לעוד יותר מיוחד. בניו זילנד יש מין ארגון של נוצרים אוהבי ישראל שמארחים ישראלים בבתיהם. אני שוקלת לפתוח ארגון מתחרה.

בנוסף, הזמנו גם כמה חברים עם קשר מסויים ליהדות, וכך שהיו לנו ערבים חמימים ונעימים יחד.

ניסינו כמה שיותר לבלוט בשטח, כי אחד השכנים שלנו (מנהל תחנת הכיבוי השכונתית) לגמרי התעלה על עצמו השנה בקישוטים שלו לחג

ובתוך השינויים תואמי התקופה תמרי נפרדה מהגן. אחרי כמעט שנתיים שם (אמנם עם נוכחות חלקית ביותר, של 12 שעות שבועיות, לבקשתה, כמובן), היא תעלה אחרי הקיץ לכיתה א׳.

לפני שבועיים, קבוצת הילדים הגדולים בגן עשו ביקור בבית הספר. תמרי סיפרה שכשהיא נכנסה לכיתה היא הרגישה ״רטט של התרגשות. כמו כשנכנסים למקום מיוחד ביום רגיל״.

מאז גם אנחנו הספקנו לפגוש את המורה שלה שתלמד את הכיתה הגדולה ביותר בבית הספר – בה יהיו 10 ילדים.

היא פגשה כבר את הילדים ונתנה להם ספר שיקראו במהלך הקיץ

עם הקדשה אישית כמובן

מהגן תמרי קיבלה את ספר המסע שלה. לכל ילד/ה בגן ובבית הספר, יש מין יומן כזה שהמורים כותבים בו סיפורים קטנים על העשיה שלהם בגן. ובתקופות פחות עמוסות שלי, גם אני מוסיפה כמה תמונות, וסיפורים קטנים, בעיקר בחופשות. זה כיף ונפלא לראות איך הזמן עובר וכמה תמרי התפתחה וגדלה.

וגם אנחנו מידי פעם הוספנו כמה מילים

וכך היא נראתה היום, ביום האחרון שלה בגן, עם ציפור אש שהכינה

ולסיום, שתי עבודות קטנות שלנו מהתקופה האחרונה.

כרטיס ברכה של תמרי:

ומתנת יום הולדת לחבר מהגן:

ללא ספק נמצאה המקבילה הניוזילנדית ל״אחרי החגים״ ובגן של הבנות זה ״אחרי היריד של בית הספר״ כי התקופה הזו כרוכה בעבודת פרך ממש.

בישראל הרגשתי שאם מבקשים מתנדבים למשהו, מספיק להגיד שאת מוכנה להתנדב בשביל לקבל המון הערכה על עצם הנכונות והאמירה. אבל, ניוזילנדים, הם אנשים שעובדים קשה, וממש קשה. אם מתנדבים למשהו, זה אומר עבודה של ממש. דני, למשל, התנדב לעזור לא מזמן להעביר עצים לאח של אחת מכיתות בית הספר. הוא עבד קשה מאוד עם עוד 4 הורים, במשך שעתיים, וחזר הביתה עייף רצוץ ועם כאבי גב, אך הספיק לציין לפני שקרס שהוא היה צעיר המתנדבים. 

 ההכנות ליריד השנה כללו מבחינתנו תפירה של אמא וגור עכברים שנמכרו בדוכן האמנות

הכנת מיונז טבעוני למכירה

וברגע האחרון נודבתי, באופן שלא ניתן היה לסרב לו, לארגן את תחנות המשחקים לילדים הצעירים.

אבל כל העבודה הקשה הזו היתה גם לגמרי כיפית.

בבוקר של היריד יש מין אוירה חגיגית, מגיעים הרבה הורים, מקשטים יפה את בית הספר והגן, וכולם שמחים ומתרגשים.

השנה אפילו שברנו שיא וגייסנו יותר מ-13,000$.

הבנות נהנו מאוד, והתרגשו מהמעורבות של כל ההורים, ומהאופן שבו בית הספר נראה, והן אפילו מככבות בעלון בית הספר.

#34 3 November 2015

ועכשיו, כשהיריד אחרינו, תמרי לא נחה על זרי הדפנה לרגע אחד, והפנתה אותנו מיד לארוע החשוב הבא – חג הפילים. 

החג, שהינו מעין וריאציה על ליל הסדר, מציין את הולדתה של הממותה הראשונה, נחגג במשך ערב אחד ארוך במיוחד בביתנו.

כך נראה השולחן אחרי שהבנות טרחו עליו במשך זמן מה

הקישוטים לאירוע

והאורחים המכובדים

כן ארע נס אחד באותו הערב, והוא שהבנות הסתפקו ב”מה נשתנה”, “די-דיינו” מצונזר ו”אחד מי יודע”. זה היה ממש מחטף שהצלחנו לשנות את נושא השיחה ברגע שהתבקשתי לספר את סיפור חג פסח.

אחת השאריות של החג הוא ששיר הערש המועדף על נונו בימים אלה הוא “חסל סידור פסח”.

במקביל לכל הדברים האלה, העונה הזו מחייבת עבודה רצינית בגינה. שתילה, ניכוש עשבים, וכיסוח הדשא שגדל פרא מרגע לרגע. בין לבין, דני מצא זמן לשני פרויקטים חביבים ברוח ה”עשה זאת בעצמך” שניו זילנדים פשוט משוגעים עליו.

פרויקט ראשון:

מתקן לייבוש מגפיים מגשם שנכנס לתוכן

פרויקט שני:

שדרוג הנדנדות בחצר

ולסיום, נסיכה בבגדי חול קבועים ברגע של מנוחה והכרת תודה לנפלאות הטבע.

אז גם אנחנו, בקצה חצי הכדור הדרומי, עוסקים קצת באסקפיזם בתקופה הזו.

או, ליתר דיוק, כבר חודשיים שאנחנו מנהלים את חיינו בציר שבין וינה ומינכן. מקום מגוריהן של אורה ולי, גיבורות הספר “אורה הכפולה”.

תקציר העניינים: שתי התאומות בנות התשע הופרדו בגיל שנתיים, בעקבות גירושי הוריהן, והן אינן יודעות אחת על השנייה. האב, לודוויג פלפי, מנצח תזמורת בית האופרה של וינה, מגדל את לי, ואילו האם, מגדלת את אורה במינכן.

השתיים נפגשות במקרה במחנה קיץ, ומחליטות להתחלף, ולאחר הרפתקאות שונות ומשונות, הן (זהירות, ספויילר) מצליחות להחזיר את ההורים הגרושים ולהרכיב את המשפחה מחדש, רגע לפני שמר פלפי עומד להינשא לעלמה גרלך הידועה לשמצה.

התרגום של מיכאל דק נפלא, ויש בו כמה משפטים שלפעמים אני מצטטת לעצמי (ברגעים היותר יפים שלי), כמו למשל (אחרי שבני הזוג פלפי חוזרים זה לזו): “כמה גדול האושר” היא מתרפקת עליו. “מכל מקום יותר משאנו ראויים לו,” הוא אומר בכבד ראש, “אבל לא יותר משאנחנו יכולים לשאת”. זה לגמרי תפס אותי.

יש בספר גם כמה הפתעות שלא זכרתי מילדותי, כמו למשל, הסבר מפורט למה בני הזוג החליטו להיפרד – כשנודע לגברת קרנר שמר פלפי לא רק כותב תוים בדירת הסטודיו שלו, אלא גם נתן שיעורי זמרה לזמרות צעירות שהביטו אליו בהערצה.

על כל פנים, ככה הן נראות במקור:

וזו הגרסא שיש לי בבית:

 מכיוון שחוברות הפעלות ביצירה עצמית הולכות אצלנו חזק, הן גם בסגנון אורה הכפולה בתקופה הזו.

למשל – חברי את הנקודות של התאומות

מצאי את ההבדלים בין חדר הילדים המפואר של לי בוינה

ועזרי למר פלפי למצוא את דרכו לאמא ולתאומות, ולא לעלמה גרלך

הז’אנר הזה של חוברות פעילויות הולך כל כך חזק אצלנו, עד שגם נונו התחילה להכין כאלה. למשל, מצאו את ההבדלים  בין שתי דמויות הלורקס (מדוקטור סוס):

* * * * *

מכיוון שמזג האויר באביב הפכפך במיוחד, יש לנו גם הזדמנויות לעבודה בבית.

אני הרגשתי מאוד אמיצה בפעילות הזו (בעיקר כשאנחנו מעל השטיח מקיר לקיר)
 

והתוצרים:

ואחרי שעתיים עבודה, זה רק חלק מההספק:

אבל בימים שמשיים יותר, אנחנו נהנים מהאטרקציה החדשה בחצר

מהתבואה

ומהפריחה

ימים טובים ושמחים

רציתי להתחיל את הפוסט הזה בסיפורים על הנסיעה של המעבדה לסופשבוע באי, אבל אני לא יכולה להתעלם מהחדשות העצובות מאוד מישראל.

לא משנה מה הנסיבות של הרצח שהיה אתמול בגדה המערבית, באיזה שטח נסעו האנשים שנרצחו, באיזו מפלגה פוליטית הם תמכו, ובתרומה או בהיעדר התרומה של המגורים שלהם בגדה המערבית להמשך הכיבוש או לסיומו, הרג הוא דבר נוראי, ולא משנה מה הסיבות או הנסיבות. זה כל כך עצוב בעיני, וטראגי, ובלתי נתפס.

ובדיוק היום חבר ותיק שלי, מחמוד, העלה תמונה של אבא שלו שהיה פעיל באש”ף וגר בתוניסיה. בדיוק היום, לפני 26 שנים, כשמחמוד היה בן 12, מסוק ישראלי חג מעל הבית שלהם בתוניסיה, הפציץ אותו, והרג את אביו.

ובתמונה, האב דומה בדיוק למחמוד שאולי היום כבר יותר מבוגר מכפי שהוא היה במותו.

וכמה כאב ששני האירועים האלה מלאו אותי. כל כך עצוב, שזה בלתי נתפס.

ועם העצב הזה, הלכתי כל היום הזה, למרות שזה היה יום נפלא, של עבודה, של זמן עם הבנות, של יום ההולדת העברי שלי, של קידוש עם טפטוף קל של גשם בסוכה, אבל בכל זאת.

לפני שבועיים הלכנו הבנות ואני לפסטיבל שלום, שהחוג של דני ארגן. זה היה אירוע גדול וחגיגי, עם דוכנים שהקימו אנשים מכל מיני מדינות, שגרים בעיר שלנו. פגשתי שם ידידה איראנית, שאני מכירה מהגינה, וכך, הסתובבנו לנו בין הדוכנים. אחר כך ישבתי עם הבנות באוהל קטן שבנו לילדים, שבו סיפרו סיפורים, ועשו פעילויות. מכר שלנו מהקהילה היהודית הצטרף אלינו. לפעמים אני מרגישה באירועים כאלה שניו זילנד היא מקום מנותק, שזה מוזר שהם עושים כאן מין אירועי “שלום”, ומציגים סמלי שלום שמרגישים לי ריקים מתוכן, מין מילים יפות וחלולות, שאין כיסוי מאחוריהן. הרגשתי מין נוקשות כזאת של עצמי, מין ספקנות שהיא בדרך כלל לא אופיינית לי.

אבל כשיצאנו מהאירוע הבנתי משהו. שכן, זה שלום. שבזכות אירועים כאלה שבהם בכנות מעריכים את היכולת לחיות ביחד, אנחנו באמת יכולים לחיות ביחד בעיר הזו. שבזכות אירועים כאלה, מבקשים מאיתנו בגן בכל פעם שיש חג יהודי להסביר קצת על החג, ולשיר איזה שהוא שיר. ושבעצם, זה משהו מאוד מיוחד, ומעורר קנאה. ושאולי הספקנות שלי, ואולי ההתנשאות (“מה הם יודעים מה זה שלום ומה זו מלחמה, הרי אין להם בעיות בכלל”) היא בדיוק מה שפגוע אצלי, אבדן האמון הזה. ואילו דווקא כאן מציעים אלטרנטיבה, כן, הלוואי שכך זה יהיה בכל מקום, ועבור כל בני האדם.

והנה, בשלוש שפות, כמו שצריך

וילדה אחת מכינה חותמת יפה אחת

וזה התוצר הסופי

ואחרי שסיפרתי את כל זה, אני יכולה באמת להתפנות לסוף השבוע הנפלא שהיה למעבדה שלנו בדיוק לפני ראש השנה. כמובן שביקשו מאיתנו לכתוב כבר מזמן מתי המועד הכי נוח לנו לנסוע לסוף השבוע. וכולנו הסתכלנו על אותו סוף השבוע בספטמבר, שאז היה נראה רחוק ביותר. וכמובן שבסוף זה היה המועד הכי לא נוח ולחוץ לכולם, אבל הצלחנו לצאת תשעה חברי המעבדה, המנחה שלנו והבת שלו. והיה כיף.

קודם כל, כי זה היה הלילה הראשון שלי בלי דני בלי הבנות מזה שש ורבע שנים. שזה היה מאוד מוזר, אבל גם נחמד מאוד.

ודבר שני, כי היה לנו מזג אויר נפלא, והאווירה היתה טובה, והיה מעניין, ומעשיר, ומלמד.

וככה זה נראה

אי יפה וירוק, בלב המפרץ. לפני מאתיים שנה הוא היה אי שהיו מבודדים בו אנשים שירדו חולים מאוניות שהגיעו מאירופה. וזה החלק העצוב בסיפור. אבל היום יש על האי משפחה אחת, בית אחד שאפשר  להתארח בו בתשלום סמלי ביותר, וכנסיה אחת קטנטנה שנראית כך:

ומבפנים

חברי המעבדה האמיצים סורקים את האי

וגינת המשחקים הקטנה ליד הבית שהתארחנו בו

בפוסט הקודם הבטחתי לספר על התפילות של ראש השנה ויום הכיפורים. אז בקיצור רב אספר שאני מאוד אוהבת את התפילות של שני החגים, ושהנוסח הרפורמי הוא מקוצר בצורה שלא תיאמן אם כי יש כמה תוספות שאתייחס אליהן בהמשך.

בכל אופן, ראש השנה היה חגיגי, נפלא, מרגש, ומשמח. והאמת שגם ערב יום כיפור. אני זוכרת כילדה שתמיד הרגשתי שהחג הזה מאוד חגיגי, מיוחד, קדוש. פחות בגלל תפיסה שלי שיש מישהו שברגע זה חורץ גורלות, אלא יותר כי היא מעורר התעסקות במשמעות החיים שלנו. בזה שהחיים הם לא דבר מובן מאליו, והם שבירים, ועדינים, ועלולים להיאבד בכל רגע. ושיש לנו אחריות מוסרית, ואחריות אנושית להיות אנשים טובים, לדאוג ולחמול על הזולת, להיות ישרים, רגישים, כנים עם הסובבים אותנו ועם העולם.

אבל, אחרי יום שלם בבית הכנסת, בעיקר כשמחזור הרפורמי לא מסתפק בעשרת הרוגי מלכות, אלא גם מוסיף סיפורי שואה מקוצרים (ולשמחתי, הצלחתי ברגע האחרון ממש, למנוע את שירת שיר הפרטיזנים) – הרגשתי סחוטה לגמרי. סחוטה מהמאמץ הנפשי, סחוטה מהעיסוק בטקסטים שדורשים שאקח אחריות על המון מעשים לא טובים, כשבסך הכל אני משתדלת להיות בסדר בחיים שלי.

וזה גם עורר אצלי מחשבות על כך שהפסיכואנליזה התפתחה דווקא אצל יהודים. אבל זה כבר לפוסט אחר.

על כל פנים, למרות המותשות מהעיסוק הכללי באשמה, חטאים, מוות והרוגי מלכות, היה חגיגי ומרגש. קראתי לראשונה מתוך ספר תורה של ממש (ויש פה כמה ספרים יפיפיים בבית הכנסת), הייתי קרובה לספרי תורה כמו שבחיים לא הייתי, וגם הסתבר שהמנחה שלי (שבעבר היה נגן חצוצרה) הוא התוקע בשופר המיומן ביותר בכל האי הדרומי.

אני חושבת שהימים הנוראים השביעו את הרעב הרוחני שלי לשנה הקרובה לפחות.

בשורות טובות שיהיו לנו.

נ.ב. אם אתם רוצים לקבל עידכונים טריים למייל בכל פעם כשאני כותבת, אשמח אם תרשמו בפינה העליונה משמאל.